דף הבית > שברי החיים
שברי החיים / אל. איי פיורי
הוצאה: הוצאת אדל
תאריך הוצאה: 11-2018
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 391

שברי החיים

         
תקציר

כשהייתי בת חמש עשרה התאהבתי בג’ייק סטפנס, הבחור שלימים נעשה בעלי, הגבר שלקח את הנערה הנטושה והבודדה שהייתי והפך אותי לשלמה. אהבתו הייתה טהורה והוא העניק לי אותה ללא תנאים. כל יום איתו היה טוב יותר מקודמו וחייתי באגדה משלי, עד שהיא נקרעה ממני באכזריות.

אבל הסיפור הזה איננו על ג’ייק, הוא על הבל מַאדֶן, הגבר שפגשתי בעודי מנסה לאחות את שברי חיי. זה סיפור על גבר שחצן ויהיר שאומר ועושה מה שבא לו בלי להתנצל על כך, מעצבן, מכעיס ומשגע אותי, אבל גם מחזיר אותי לחיים.

שמי הוא סידני אליס וזה הסיפור שלי. הסיפור על הילדה מחוסרת הבית שהייתי, שגדלה להיות וטרינרית ופתחה את ביתה לכל החיות העזובות שהעולם הזה נטש לאנחות. זה הסיפור על האהבה שנקרתה בדרכי פעמיים; פעם אחת כאשר הייתה הדבר שהכי נזקקתי לו, ופעם שנייה כאשר חשבתי שהיא הדבר האחרון בעולם שהייתי צריכה.

שברי החיים מאת סופרת רבי המכר אל. איי. פיורי הוא רומן מרגש על אהבה הצומחת במקום הכי פחות צפוי ועל יכולתו המופלאה של האדם לאחות את שברי חייו ולהמשיך הלאה. שברי החיים כיכב ברשימות רבי המכר בארה”ב. עוד ראה אור בהוצאת אדל ספרה המצליח של פיורי, חמקמק.

פרק ראשון

פתח דבר

סידני

 

יש כאלה שעבורם אהבה היא כמו אגדה הסוחפת אותך מעל רגלייך והופכת מייד את צרותייך לשמחה. אלה חיים שלמים של שמיים בהירים ושל דרכים חלקות, של חלומות מתגשמים ושל אנחות מרגשות. עבור אחרים, אהבה היא נסיעה חסרת מעצורים – גלישה אל בסיס האם ותפיסת הכדור המסובב. היא כואבת, היא חותכת, ועדיין את חוזרת לעוד כי היא גורמת לך להרגיש חיה. היא מעוררת אותך שוב לחיים. בלי קשר לסוג האהבה שאת מוצאת, לעצם הפעולה הפשוטה של אהבה יש את הכוח לתקן את מה שנשבר, להרים את מה שנפל ולהאיר את החשיכה. זו מתנת הלב והיא מבוזבזת על חלק מהאנשים ומתקבלת כמובן מאליה על ידי אחרים, אבל עבור אלה מאיתנו ברי המזל המעריכים את יופייה, היא הדבק המאחה את כל השברים שלנו והופך אותנו לשלמים.

 

 

 

 

אז

 

לעיתים אנו מוצאים את האהבה שקיווינו לה, אהבה יפה וטהורה המרפאת את ליבנו וממלאת את הריקנות.

                                                                   סידני אליס

 

 

 

פרק 1

סידני

1997 – בלתי נראית

הייתי תינוקת כשנזנחתי על מדרגות בית החולים. נראה שאימי הביולוגית, וככל הנראה גם אבי, לא יכלו להתרחק ממני מהר מספיק, כיוון שלא השאירו אפילו פתק המסביר למה הם נטשו אותי, בלי שמיכה ואפילו ללא דובי מחמד. למעשה, הם כל־כך מיהרו להיפטר ממני עד שאפילו לא טרחו להעניק לי שם. הייתי תינוקת מספר שלוש עד שאחת האחיות נתנה לי שם – מישהי שטיפלה בי במשך יומיים ואז לא ראתה אותי שוב. סידני אליס. לפחות השם שלי מצא חן בעיניי.

גרתי בבית קבוצתי בטרנטון, ניו ג'רזי, בעשר השנים הראשונות בחיי. בכל אותה תקופה הייתי הצעירה ביותר בקבוצה או המבוגרת ביותר. שלא כמו אנני היתומה, לא אומצתי על ידי משפחה של זרים. מבחינתי, כולם היו זרים. האנשים שעבדו בבית ניסו לזכור ימי הולדת, אבל היו הרבה ילדים ולכן פעמים רבות יום ההולדת הגיע וחלף בלי אפילו ברכת 'מזל טוב'. ומה לגבי החגים? האחראים טענו שהייתה יותר מדי שונות בקרב הילדים, בעוד למעשה זה היה התירוץ שלהם להתחמק מציון איזשהו חג.

כאשר מלאו לי עשר שנים, נשלחתי למשפחת אומנה ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לדמיין שיש לי משפחה משלי. בעודי שוכבת במיטה, ייחלתי בחשאי לאימא שתעביר את ידה בשערי בחיבה. ראיתי זאת פעם בבית הספר מצד אימא שליוותה את הבת שלה וזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי. מחווה כה פשוטה, זה היה כאילו האימא לא יכלה לשבוע מילדתה, כאילו הייתה פלא הבריאה. רציתי זאת. רציתי אבא שישחק איתי בתופסת וילמד אותי לרכוב על אופניים. רציתי אח או אחות שיאהבו להיות איתי. ביטאתי את כל המשאלות האלה והחבאתי אותן במקום עמוק ביותר בתוכי.

הייתי בת עשר, אבל הרגשתי מבוגרת הרבה יותר. נסיבות ילדותי גרמו לי להתבגר מהר יותר מילדים בני גילי. לא הוטרדתי מדברים כמו בגדים או תהיות עם איזו חבורת ילדים להסתובב. לא התעניתי בשאלה אם אוזמן ליום הולדתו של הילד המקובל או אם קבוצת הפוטבול שלי תזכה באליפות. עבורי השאלה הייתה לאן אגיע? מי ירצה אותי אי פעם? מי יאהב אותי אי פעם? בגיל עשר, עמדתי לקבל סוף־סוף תשובה לשאלות אלו.

ביום שבו פגשתי את המשפחה החדשה שלי, גברת קריין, שניהלה את הבית הקבוצתי שבו גרתי, מצאה עבורי תלבושת חדשה. שמלה צהובה ויפה שעליה נרקמו פרחים ורודים קטנים. הייתי מבוגרת מעט עבור השמלה, אבל היא טרחה עבורי. רגליי, שהיו נתונות בסנדלים לבנים, כאבו; הסנדלים לא היו במידה שלי, אבל הסתדרתי.

גבר ואישה חיכו במשרדה של גברת קריין כשנכנסתי אליו, והרגשתי נורא כי מהתרשמות ראשונה הם לא נראו כמו המשפחה שדמיינתי. הגברת הייתה פעם יפה, שערה היה ארוך ובלונדיני ועיניה היו כחולות, אבל היא נראתה עייפה ואומללה, כאילו העולם הכניע אותה. הגבר היה גבוה והייתה לו כרס כמו של סנטה קלאוס. שערו היה שחור, אבל מדולדל פה ושם. בפניו לא הייתה כל הבעה, כאילו מה שהתרחש בחדר לא עניין אותו כלל.

"סידני, אלה מר וגברת מילר."

הפגישה סטתה עוד יותר ממה שדמיינתי, כיוון שהם לא ניגשו אליי מייד, לא חייכו, לא הושיטו יד או הציעו חיבוק. הם נשארו מושרשים במקומם בצידו השני של החדר והביטו בי בחוסר התלהבות, כאילו התבוננו בעגבנייה. האכזבה בערה בקרבי, אבל זכרתי את הנימוסים שלי. "היי."

"את מוכנה?" שאלה הגברת.

אני חושבת שכבר אז ידעתי שמשאלותיי נפלו על אוזן ערלה, אבל לא היה אפשר להשיב את מה שכבר נעשה. "כן."

"טוב מאוד. בואו נצא לדרך."

הגבר יצא מהחדר בלי להגיד מילה והגברת הלכה אחריו. גברת קריין, האישה שהייתה הכי קרובה לאימא שאי פעם הייתה לי, בעצם המשפחה היחידה שהכרתי אי פעם, אמרה בפשטות: "תהיי מאושרת, סידני." ואז נשכחתי. עקביה תקתקו על רצפת האריחים כשהתרחקה במורד המסדרון. עמדתי במשרדה, לבושה בבגדים שהלמו יותר מישהי צעירה ממני בהרבה והרגשתי בלתי נראית לחלוטין.

המילרים כבר היו הרחק במסדרון כשיצאתי ממשרדה של גברת קריין, צועדים לכיוון היציאה. הם לא הסתכלו לאחור אפילו פעם אחת כדי לראות אם אני באה בעקבותיהם. הרגשתי צורך להתריס. רציתי לגרור את רגליי, רציתי לפנות וללכת בכיוון השני, רציתי לרוץ מתוך הבניין ולהמשיך לרוץ עד שאמצא מקום שבו לא אהיה כל־כך לבד. במקום זאת, מיהרתי להצטרף אליהם.

ביתי החדש היה בית קטן ויפה ברחוב שבו היו עוד בתים קטנים ויפים, בפרינסטון, ניו ג'רזי. ברגע שעברתי את סף הדלת, גברת מילר אמרה: "החדר שלך הוא אחרי הדלת הראשונה, משמאל." חיכיתי שהיא תוביל אותי במעלה המדרגות, שתראה לי את המקום, שתקל עליי את המעבר משנה החיים, אבל היא נסובה ממני והלכה אחרי מר מילר.

היה זה חדר קטנטן, גדול דיו כדי להכיל מיטה, שידה ושולחן. היו בו שני חלונות, אחד שצפה אל החצר הקדמית והאחר שצפה אל החצר האחורית ואל היער שגבל בשטח. הארון היה מלא בבגדים; רובם נראו מהוהים, אבל הם היו בשבילי. על בסיס מה שראיתי עד עכשיו אצל המילרים, חשדתי שהבגדים היו שם מפני שהם היו נחוצים – רשימת חובה שהיה עליהם להשלים לפני שנכנסתי – היה לא סביר להניח שהם היו חושבים על כך בכוחות עצמם.

הלכתי לחפש את המילרים בתקווה שהם רק הרגישו שלא בנוח קודם לכן לנוכח הרשמיות ששררה בבית הקבוצתי ובחברתה של גברת קריין, אבל עכשיו, כשהם היו בבית, הם יקבלו את פניי בחמימות. הרעיון כל־כך מצא חן בעיניי עד שבהתרגשותי כמעט רצתי במורד המדרגות. זה היה בית קטן, ולא עבר זמן רב עד שמצאתי אותם. הם לא נראו כמו אנשים המחכים לקבל את פניי; הייתה לי תחושה שהם כבר שכחו שהייתי שם. הם החליפו בגדים לאימוניות ושניהם ישבו בנוחיות בסלון עם בקבוקי בירה. קערה גדולה של חטיפים הייתה מונחת על השולחן לפניהם וקול המשחק ששודר בטלוויזיה מילא את החדר הקטן. עמדתי שם, לא בטוחה מה לעשות, כי למרות שהם ידעו שהייתי שם, אף אחד מהם לא הכיר בנוכחותי.

לבסוף גברת מילר הסתכלה לעברי בעודה מקרבת את הבקבוק לשפתיה. היא לגמה לגימה ארוכה ואמרה: "יש ארוחות קפואות במקפיא ומשקאות קלים במקרר. אל תרעישי, כדי שנוכל לשמוע את המשחק." היא בקושי ביטאה את המילים לפני שהסבה את תשומת ליבה בחזרה לטלוויזיה.

חזרתי אל חדרי והתנגדתי לדחף לטרוק את הדלת מאחוריי. ניסיתי לעצור את הדמעות כשהתיישבתי על קצה המיטה, אבל הן נקוו וזלגו מעפעפיי בכל זאת. נקישה על הדלת הבהילה אותי.

"סליחה שאני פשוט נכנס, אבל את נראית רעבה." היה זה נער; הוא היה מבוגר ממני ונשא מגש ועליו ארוחות מוכנות מחוממות במיקרוגל ומשקאות קלים. "סידני, נכון?"

"כן."

"אני קונור. את רעבה?"

הבטן שלי ענתה במקומי. הוא חייך והניח את המגש על השידה לפני שהגיש לי את אחת הארוחות. הוא לקח את השנייה והתיישב לידי על המיטה. "לא מה שציפית לו, מה?" לא עניתי; רק בהיתי למטה אל המקרוני והגבינה במגש הפלסטיק השחור והקטן.

"אני יודע שאת מבוהלת, אבל זה משתפר. באמת." הוא זז כדי שיוכל להביט בעיניי המושפלות. "זה באמת משתפר."

"הם מתנהגים ככה כל הזמן?"

"כן, אנחנו משכורת." הוא נשמע כועס כשאמר זאת.

"משכורת?"

"הם מקבלים כסף מהמדינה כדי להיות משפחה אומנת. אנחנו משכורת. רוב ההורים האומנים לא כאלה, אבל המילרים עושים זאת עבור כסף. זה היה יכול להיות גרוע יותר. הם לא צועקים ולא באים בדרישות. תמיד יש ארוחות קפואות שאפשר לחמם ומשקאות קלים. אראה לך את המטבח מחר, אחרי בית הספר. את תתרגלי לזה, תסמכי עליי."

באמת התרגלתי. לא קיבלתי את האימא ואת האבא שלהם ציפיתי, אבל כן קיבלתי אח והוא היה אפילו טוב יותר מזה שדמיינתי.

  •  

"סידני, תני לי את מפתח הברגים הזה." ידו מכוסת השמן של קונור הושטה לעברי ממקומו מתחת למכונית. הוא היה כמעט בן שש עשרה, עמד לקבל את רישיון הנהיגה שלו וקנה לעצמו מכונית. אני חושבת שזו הייתה הגזמה לקרוא לגוש המתכת שעליו עבד בתואר 'מכונית', אבל הוא היה מאוהב. היא עלתה לו אלף דולר – כל אותן שעות בסופרמרקט בסידור מדפים השתלמו. המילרים הסכימו להוסיף אותו לתעודת הביטוח שלהם, רק אם הוא ישלם את ההפרש במחיר. הם לא נתנו משהו בלי לקבל משהו בתמורה.

עברו שנתיים מאז באתי לגור כאן ועל אף שהמילרים לא היו מעורבים בחיי, השנתיים האלה היו הטובות ביותר בחיי.

קונור החליק החוצה ממקומו מתחת למכונית. הסרבל שלו היה מוכתם מהנוזלים השונים שיצאו ממה שלדעתי היו רכיבים חשובים של המכונית, אם לשפוט על בסיס הקללות שלו. הוא היה משוכנע שיצליח לגרום לבובה שלו לגרגר, במילותיו שלו. היו לי את הספקות שלי, אבל כאשר הוא נכנס למכונית והפעיל את המנוע, המנוע פעל ופלט רק פרץ עשן קטן ביותר מהאגזוז.

פניו נחצו בגיחוך רחב ביותר. "הצלחה."

"אני לא מאמינה שהצלחת לגרום לגוש ה... אני מתכוונת למכונית, לפעול."

"תיזהרי, סידני, או שלא אקח אותך אל החוף."

"אל החוף? ברצינות, אנחנו נוסעים אל החוף?" מעולם לא הייתי שם, אבל רציתי לגלוש על הגלים.

"כן, זו תהיה הנסיעה הראשונה במכונית אחרי שאקבל את הרישיון. נבלה יום שלם במים ונתמלא בעוגות קרם. נוכל אפילו לבנות ארמונות בחול, אם תרצי."

"ארצה בכך מאוד."

"עם מכונית, אנו מוגבלים רק על ידי הדמיון. העולם נעשה עכשיו קצת יותר גדול עבורנו, סידני. יום אחד, המקום הזה יהיה רק זיכרון רע."

"לא הכול היה רע. קיבלתי אותך."

הוא פנה ממני, אבל לא מפני שלא הרגיש אותו דבר, אלא מפני שכן ולפעמים התקשה להראות זאת. הוא כיבה את המנוע והביט בי. "גם אני חושב ככה."

"אני יודעת."

"בסדר, הגיע הזמן לרחוץ את הבובה שלי. את מצטרפת?"

"כן. אביא את הדלי ואת הספוג."

לא התרחקתי הרבה כשהוסיף, "תודה על העזרה. זה לא היה כזה כיף בלעדייך."

ליבי הרגיש כל־כך מלא עד שמעט סדק כמה מצלעותיי. חייכתי ואמרתי: "אולי תרגיש אחרת כשתהיה רטוב עד לשד עצמותיך."

"נראה אותך, אחות קטנה. אני לא מתרגש ממך."

כן, הוא אפילו היה טוב יותר מהאח שדמיינתי לעצמי.

 

 

 

פרק 2

סידני

2002 – פרפרים

בזבזתי זמן רב מהרגיל בהכנות לבית הספר, כיוון שלא רק שזה היה יום הולדתי, אלא גם התחלתי ללמוד בתיכון. תלמידת השנה הראשונה. העצבנות גרמה לי להבריש שוב את שערי, למרות שכבר הברשתי אותו עד שקרקפתי כאבה. הסתכלתי במראה ובחנתי את תווי פניי, אבל הם נראו כרגיל. שום דבר יוצא דופן. שערי היה חום, והיו רמזים של זהב בתוך החום, אבל עדיין חום – אותו צבע כמו עיניי.

בחמש השנים שבהן חייתי עם המילרים, הכול היה אותו דבר. לא היו שני אנשים יותר מנותקים ולא מעוניינים מהם. לפעמים רציתי שאנשים ידעו כמה נוראים הם היו כהורי אומנה כי הזנחה היא עדיין התעללות, אבל היה לי את קונור והפחד שיפרידו בינינו שמר על שתיקתי, כי ידעתי שהשתניתי. לא הייתי יותר אותה ילדה בודדה וריקה שהייתי, הכול בזכות אדם אחד שהפגין כלפיי נדיבות ואהבה. קונור היה המשפחה שלי וזה הספיק כדי להתחיל בהחלמה.

זה לא היה אותו דבר עבורו. בשלוש השנים האחרונות התחלתי לשים לב לשינוי שחל בו. הוא אהב אותי, ידעתי זאת, אבל כאילו שנא את עצמו. באנו מרקע דומה, וכאב לי לדעת שלא היה בי מספיק כדי לעזור לו למצוא את דרכו. צפיתי בו הופך את הכעס להתנהגות חסרת מעצורים וזה כאב עוד יותר. העובדה שאף אחד חוץ ממני לא ראה את השינוי שחל בקונור, שהוא עדיין היה בלתי נראה, עיוותה את מעיי. תקוותי הייתה שקונור ימצא את האדם שירפא את הכאב שלו. זה היה משהו שייחלתי לו מדי לילה.

לעיתים קרובות טיילתי ביער מאחורי הבית של המילרים ושם גיליתי מה אני רוצה לעשות בחיי. מצאתי כמה חתולים תועים והם הזכירו לי את עצמי – מוזנחים ובלתי רצויים. רציתי למצוא להם בתים אוהבים, משהו שלא זכיתי לו, לכן עבדתי עם הווטרינר העירוני, דוקטור ליווינגסטון, ומצאנו בתים לכולם מלבד שניים. קראתי להם טיגר וסטיוארט והאכלתי אותם מדי יום באוכל שדוקטור ליווינגסטון נתן לי. המשרד שלו נעשה בית שני עבורי, לא שבאמת היה לי בית ראשון, וספגתי כמו ספוג כל דבר ממה שעשה. היינו מדברים על כך שאהיה וטרינרית, אפילו בידיעה שזה ידרוש הרבה לימודים, שיעלו טונות של כסף, אבל הוא אמר שיש לי תשוקה לנושא ושהוא יפתור את כל היתר. הוא הציע לעזור לי לפנות לבתי ספר, כשיגיע הזמן.

"חייבים ללכת, סידני." קונור קרא מהמסדרון. הוא הסיע אותי לבית הספר באותו יום. לא הייתי סומכת על הסעה מדי בוקר כי נוכחותו של קונור בבית הספר הייתה מפוקפקת למדי, אבל לקבל הסעה ליומי הראשון בתיכון היה בהחלט דבר מגניב.

"אני באה."

לקחתי את התיק, רצתי מהחדר ועפתי במורד המדרגות. נכנסתי למושב הנוסעים וקונור כבר הפעיל את המנוע. עיניי פגשו בעיניו והוא גיחך כשהושיט לי דונאט עם נר עליו. "יום הולדת שמח, סיד."

אולי המילרים לא ציינו ימי הולדת, אבל קונור ואני כן. "תודה."

"את מוכנה לבית הספר התיכון?"

"לא."

"תהיי בסדר. ואם לא, אני אהיה שם."

  •  

התיכון היה ענקי; בית לבנים בעל קומה אחת שהתפשט לרוחב ככל שהעין משגת. מגרש החנייה היה מלא בילדים שהלכו בקבוצות לכיוון הכניסה, למרות שנראה שאף אחד לא מיהר במיוחד.

ברגע שקונור יצא מהמכונית, תשומת ליבו עברה אל משהו שהיה מאחורינו והתנהגותו השתנתה מייד מקלה ונינוחה כפי שהייתה בדרך כלל, לזהירה. "יש מישהו שאני צריך לדבר איתו. אפגוש אותך אחרי הלימודים."

הוא הסתלק לפני שהיה לי סיכוי להגיב. הייתי סקרנית לגבי האדם שאותו הוא היה צריך לפגוש ולא זזתי. הסתכלתי בקונור שהתקרב לבחור אחד בחלק האחורי של המגרש. הוא נשען על מכונית כסופה מהודרת וכמה ילדים התגודדו סביבו. הוא נראה מבוגר מדי מכדי ללמוד בתיכון והיה זקוק למקלחת. הוא בירך את קונור כאילו היו ידידים ותיקים, למרות שמעולם לא ראיתי אותו. לא שחבריו של קונור ביקרו תדיר בבית.

פניתי מקונור והלכתי לכיוון הדלת. בדיוק הגעתי אליה כשמכונית שחורה וספורטיבית עברה לידי. הבטתי אחריה וכשהיא חנתה, עשרה ילדים בערך נעו לכיוונה. כשהנהג יצא ממנה, הם קיבלו את פניו כאילו היה מישהו מפורסם. הוא היה מרוחק ממני, אבל לא היה אפשר להכחיש שהבחור הזה היה חתיך ומדליק. שערו היה חום, קצר וקוצני וגופו היה מושלם.

היו בחורות שהתקרבו אליו, וכולן ניסו למשוך את תשומת ליבו. הבחור התייחס לכל תשומת הלב הזאת כמובנת מאליה. הייתי מצפה לגאוותנות, או לפחות ליהירות ואולי הוא באמת היה כזה, אבל שפת הגוף שלו סיפרה משהו אחר. הוא נראה כאילו הרגיש מעט לא בנוח עם כל תשומת הלב ועדיין לא היה מורגל אליה. תהיתי מי הוא היה, אבל אז הפעמון צלצל ואני פניתי ומיהרתי פנימה. לא רציתי לאחר ביום הראשון שלי.

  •  

בסופו של דבר כן איחרתי ביומי הראשון, התעכבתי בגלל מנעול הלוקר שהיה שבור. ברגע שראיתי שהלוקר שלי לא תקין, הלכתי אל כיתת האם ומייד נשלחתי אל המשרד, שם חיכה לי איש תחזוקה. השיעור בכיתת האם כמעט הסתיים עד שהוא סיים לתקן את המנעול, וכשסיימתי לפרוק את ספריי ולבדוק את המערכת, קולות נשמעו מהמשך המסדרון. הסתכלתי לעבר האנשים שהתקרבו וזיהיתי אחד מהם מיידית. היה זה הבחור הסקסי ממגרש החנייה. הוא היה עם בחור אחר, שניהם נראו מהודרים מדי לתלמידי תיכון, מה שרמז לי שכנראה הם היו ספורטאים. מקרוב, נאלצתי לשנות את דעתי עליו. הוא לא היה רק חתיך; הוא היה יפה. נראה שכל הבחורות בבית הספר רדפו אחריו. די היה במבט אחד כדי להקסים אותי – והבנתי שכך בוודאי הרגישו אין־ספור אחרות לפניי.

הוא התקרב. למראית עין הוא היה שקוע בשיחה, אבל ככל שהתקרב, תשומת ליבו עברה אליי. עצרתי את נשימתי, אבל לא הייתי בטוחה אם עשיתי זאת מפני שפחדתי לאבד את תשומת ליבו או למשוך אליי אותה עוד יותר. כשהוא התבונן בי, האינטנסיביות שראיתי בעיניו החומות הכהות גרמה לי לעור ברווז. חיוך קל נגע בשפתיו לפני שמבטו עבר במורד גופי בסריקה איטית, כאילו עמד לרשותו כל הזמן שבעולם. הוא חלף על פניי, אך ראשו הוסב כדי להשאיר אותי בטווח ראייתו. אני רק לטשתי מבט בחזרה. אני חושבת שנראיתי ממש מטומטמת כשהוא קרץ לי. כן, הוא קרץ ובתגובה ליבי צנח אל בטני. הוא נעלם מעבר לפינה בעוד אני נאבקתי לזכור איך לנשום. חשתי תחושה מוזרה בגופי, כאילו לא הייתה לי עליו שליטה. כאילו הייתי על רכבת הרים ושיווי המשקל שלי הופר. אספתי את הספרים שלי, סגרתי את הלוקר והתחלתי ללכת במורד המסדרון בדיוק כשהפעמון צלצל. המסדרון התמלא באנשים, אבל לא ראיתי אף אחד מהם. קיוויתי שמישהו יראה אותי; בחלומותיי הפרועים ביותר לא העזתי לקוות שזה יהיה מישהו כמוהו.

  •  

ישבתי בשיעור ביולוגיה, התבוננתי במבער הבונזן וחששתי לגלות מי יצוות אליי כשותף שלי לשיעורי המעבדה. היו כמה בחורים חמודים בכיתה שלי. לא כמו הבחור שראיתי במסדרון, אבל חמודים מספיק כדי לגרום לי להרגיש מודעת לעצמי. נטיתי להיות מגושמת כשהרגשתי מודעת לעצמי. ידעתי שאני עלולה לעשות צחוק מעצמי אם אצוות למישהו מהם. לא הייתי מהבחורות שידעו להיות מגניבות. שמעתי את המורה קורא בשמי וחיכיתי בחרדה לפני שהוא קרא לריילי דוהאטי. בחורה, קצת יותר גבוהה ממני, בעלת שיער בלונדיני פרוע ועיניים ירוקות כמו דשא, הלכה לעברי בצעדים קלילים. חיוך ענקי השתרע בפניה כשהתיישבה על השרפרף לשמאלי.

"היי. סידני, נכון?"

"כן. היי."

"בחיי, אני שמחה שחיברו אותי אלייך. היו רועדות לי הידיים אם הייתי מקבלת אחד מהם," אמרה והטתה את ראשה בכיוון הבחורים החמודים בחולצות הפוטבול.

לא יכולתי להימנע מלצחקק לנוכח כנותה הכובשת. "חשבתי על אותו הדבר בדיוק."

"קשה לא לעשות זאת כשחצי מהנבחרת הצעירה בפוטבול נמצאת בכיתה שלנו. עכשיו אנחנו יכולות להיות חמודות מרחוק."

נראה היה לי שהבחורים באמת היו אוהבים להיות מצוותים אליה. רובם כבר הסתכלו עליה, מכים זה את זה על הזרועות ומגחכים.

"המורה שבר כמה לבבות כשציוות אותך איתי."

ראשה החווה לכיווני. עיניה אמדו אותי לפני שפרצה בצחוק. "את מצחיקה."

אמרתי את זה בכנות ולא מתוך הקנטה, אבל לא העמדתי אותה על טעותה.

"ספרי לי על עצמך, סידני. יש לך אחים ואחיות במקרה? בעיקר אחים, מבוגרים יותר וממש חמודים?"

"יש לי אח אחד. קונור."

"קונור ריד?"

"כן."

"אבל שם המשפחה שלך הוא אליס."

"אנחנו ילדי אומנה."

"אה. אז את גרה תחת אותה קורת גג עם קונור ריד. איך זה?"

"אני מכירה אותו מאז הייתי בת עשר, אז אני מתארת לעצמי שיש לנו מערכת יחסים טיפוסית של אח ואחות."

"לא ריגלת אחריו במקלחת?"

אלוהים, הייתי מעדיפה להתעוור. "לא, זה מגעיל."

"קונור ריד לא מגעיל."

"לראות את אחי עירום? כן, בהחלט מגעיל."

"אני חושבת שנצטרך לקיים מסיבות פיג'מה אצלך בבית לעיתים קרובות."

צחקתי על אף שחשדתי שריילי לא ניסתה להיות מצחיקה, אבל היה לי מוזר לחשוב על קונור בכל דרך אחרת מאשר אחי. לא התפלאתי לגלות שהיה לו מועדון מעריצות, כי יכולתי לראות שהוא היה חמוד מאוד, אפילו שהיה אחי.

"ואת, יש לך אחים חתיכים שאני צריכה לדעת עליהם?"

"אני בת יחידה ומפונקת." לא יכולתי להגיד אם היא התלוצצה או דיברה ברצינות. "אני באמת מפונקת," היא הוסיפה, "אבל אני מנסה לא לבזבז יותר מדי כסף. ההורים שלי מבוגרים, ומרעיפים עליי אהבה."

היא אמרה זאת כאילו זה הסביר את המצב. היא אפילו נשמעה קצת נבוכה בגלל זה, אבל הרעיון של הורים מרעיפי אהבה מצא חן בעיניי, מכיוון שבאתי מבית שבו המצב היה בדיוק ההיפך. נראה שהיא שמה לב לדברים שלא אמרתי ושאלה: "המצב בבית לא משהו, מה?"

"הרעפת אהבה זה לא משהו שקונור ואני רגילים אליו."

"אני מצטערת."

משכתי בכתפי, כי לא הייתה לי כל תגובה אחרת.

"אני חושבת שזו תהיה שנה טובה," אמרה.

אחרי אותו רגע במסדרון עם הבחור החתיך ועכשיו, לאחר שפגשתי אותה, התחלתי לחשוב בדיוק את אותו דבר.

  •  

יצאתי לאיטי החוצה אחרי הצלצול האחרון. בתור יום ראשון, לא היה נורא כל־כך. הלכתי לאיבוד פעמיים, אבל על בסיס גודל בית הספר לא חשבתי שזה היה נורא. אחד התלמידים שממנו ביקשתי הנחיות ניסה לשלוח אותי לקומה השנייה, אבל לא נפלתי בפח. מסיפורים ששמעתי בכיתה כל היום הבנתי שרבים מחבריי לכיתה נפלו בפח.

כאשר הגעתי למקום החנייה שבו קונור חנה, ראיתי שהוא היה ריק. חיפשתי את המכונית שלו, אבל המגרש היה ריק ברובו והפונטיאק הלבנה והחבוטה שלו לא הייתה שם. הוא אמר שייפגש איתי אחרי הלימודים, אבל כנראה שכח. לא ידעתי מה מספר האוטובוס שעליי לקחת, ונאלצתי ללכת הביתה ברגל.

יצאתי ממגרש החנייה וחשבתי על כל שיעורי הבית שהיו לי. זה היה היום הראשון ובכל זאת כל מורה נתן שיעורי בית. התיכון בהחלט היה שונה מחטיבת הביניים.

שמעתי מוזיקה ממורד הרחוב ובעקבותיה מכונית שחורה ומבריקה עצרה לידי. זה היה הוא. בתגובה, הברכיים שלי ממש רעדו. מי ידע שהברכיים באמת יכולות לעשות זאת?

החלון נפתח. הוא נשען על החלון מעבר לכיסא הנוסע. "את צריכה טרמפ?"

טרמפ? מה זה טרמפ? הוא שאל אותי אם רציתי טרמפ. באיזה יקום זה יכול לקרות? עלה בראשי החוק שאמר שאסור להיכנס למכונית עם זרים. האם הוא נחשב זר? האם הייתי צריכה להתחשב בעובדה שממש רציתי להיכנס למכונית שלו? הוא גיחך וגומת חן הציצה בלחיו. "אני לא מזיק."

מופתעת שהוא קרא את ההיסוס שלי בכזה דיוק, שאלתי: "כל־כך קל לקרוא אותי?"

"כן. את תלמידת השנה הראשונה?"

"רואים?"

עכשיו הוא חייך. לא מספיק כדי לחשוף את שיניו הלבנות, אבל מספיק כדי לגלות שהיו לו גומות חן תאומות. "קצת. את האחות הקטנה של קונור ריד."

הוא ידע מי אני? איך הוא ידע מי אני? אז נוכחתי לדעת שלא היה לי ממש אכפת איך הוא ידע מי אני, רק שהוא ידע מי אני. "כן, סידני."

"אני ג'ייק סטפנס. הבית שלך די רחוק, תרשי לי לתת לך טרמפ."

הבית שלי היה רחוק, אבל זו לא הייתה הסיבה לכך שהסכמתי. פשוט רציתי להיות לצידו, רציתי לחלוק מרחב קטן איתו, רציתי לנשום את האוויר שהוא פלט. לכל הרוחות, לא ידעתי שהיו לי נטיות הטרדה חבויות, אבל אם הייתי מתחילה להטריד מישהו, לא יכולתי לבחור מושא הטרדה טוב יותר. "אה... כן, בסדר. תודה."
הוא התכופף עוד ופתח את הדלת. נכנסתי פנימה. הוא חיכה שאחגור את חגורת הבטיחות לפני שיצא אל הכביש.

"איך היה יומך הראשון בתיכון?"

"הוא היה בסדר. טוב יותר ממה שציפיתי."

"מישהו ניסה לשלוח אותך לקומה השנייה?"

"כן."

"כמו בכל שנה. אפשר לחשוב שזה יימאס, אבל זה לא."

"אי פעם שלחת תלמידי שנה ראשונה לקומה השנייה?"

עיני שוקולד חומות מלאות הומור הופנו לכיווני. "כמובן."

הרגשתי קלת דעת, אבל אלוהים, הוא היה חתיך. "אתה תלמיד השנה האחרונה?"

השאלה הזאת זיכתה אותי במבט מלא שהופנה לעברי; הגיחוך שמשך את שפתיו היה הזיגוג על העוגה. "לא, אני בשנה שלפני האחרונה."

לא שמתי לב שהמכונית עצרה ולא קלטתי שהגענו אליי הביתה עד שג'ייק הפנה את כל פנה אליי על מושבו. לא רציתי לצאת מהמכונית שלו; יכולתי להעביר את השנה או את השנתיים הבאות רק בלהסתכל עליו, אבל לנעוץ מבטים לא היה מגניב כלל. שלחתי יד אל הדלת. "תודה על הטרמפ."

"מתי שתרצי."

אם הוא רק היה מתכוון לכך, הייתי קופצת על ההצעה. הצלחתי לצאת מהמכונית ולהישאר זקופה. התכופפתי והצצתי לתוך המכונית מבעד לחלון. "נתראה אחר כך."

"בהחלט."

אין לי מושג איך הצלחתי ללכת במורד השביל אל הדלת הקדמית בלי ליפול אפיים ארצה. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי גבי, נשענתי עליה והתאמצתי להאט את פעימות ליבי, מחייכת כמו אידיוטית.

קונור חזר הביתה שעה לאחר מכן ובא ישירות אל החדר שלי. "אני מצטער."

"זה בסדר. קיבלתי טרמפ הביתה."

"כן? ממי?"

"מג'ייק סטפנס."

"ג'ייק? באמת? אני צריך להודות לו."

רציתי לשאול אותו על ג'ייק, רציתי לשלוף מראשו של קונור כל פיסת מידע שהייתה לו על הנער, אבל נמנעתי מכך מכיוון שזכרתי את קהל הבחורות שנהר אליו באותו בוקר. יהיה טיפשי לחשוב שהטרמפ היה יותר מרק טרמפ, אז במקום זאת שאלתי: "אז מה קרה לך?"

קונור נפל על מיטתי ושילב את אצבעותיו מאחוריי ראשו. "הייתי צריך לפגוש חבר בקשר למשהו ובכנות, שכחתי שהיית בבית הספר. זה לא יקרה שוב."

"זה בסדר. ככל הנראה גם אני הייתי שוכחת אותך."

הוא זרק עליי את הכרית שלי. "שקרנית."

באותו לילה, חלמתי על ג'ייק סטפנס. לכל הדעות, זה היה החלום הטוב ביותר שהיה לי אי פעם.

  •  

ריילי ואני אכלנו צהריים בחוץ ליד השולחנות שניצבו מאחורי הקפטריה. היא עדכנה אותי בכל מה שאירע בארבע עשרה שנות חייה הראשונות ולא חסכה ממני את הפרטים המלאים על הבגדים ועל התסרוקות השונות שלה. היא הייתה מצחיקה מאוד, אחת מאותם אנשים שנראה שהיו שמחים כל הזמן. קינאתי בה קצת.

"צבעתי את השיער בסגול. ההורים שלי לא התלהבו מכך, אז החלפתי לירוק."

כמעט נחנקתי מהסנדוויץ' שלי. "הייתה להם בעיה עם שיער סגול אבל לא עם שיער ירוק? את צוחקת?"

"לא. הם אמרו שירוק זה אורגני יותר."

"בני כמה ההורים שלך?"

היא צחקה בקול רם; העובדה שהיא קלטה את חוש ההומור המרומז שלי העלתה גיחוך על שפתיי.

תשומת ליבי הופנתה מריילי כשקלטתי את ג'ייק סטפנס יוצא מתוך הבניין. פרפרים עפו בתוך בטני – הרגשת ציפייה שהייתה משכרת. ההידלקות שלי עליו הייתה מטופשת, אבל לא הייתה לי כל שליטה על התגובות שלי כלפיו. בכל הכנות, זה מצא חן בעיניי. מצא חן בעיניי שליבי החסיר פעימה ושידיי היו לחות ושצמרמורת עברה בגופי מהראש ישר עד קצות האצבעות. מעולם לא חשתי כזו תגובה אינטואיטיבית למישהו אחר. לראות אותו הולך היה כמו לצפות באומנות בתנועה – חינניות בטוחה וסקסית. הוא לא היה מישהו שהתכווץ בפחד, הוא ידע מי הוא ולא התנצל על כך. כל־כך רציתי שיבוא לכיווני ויגיד 'שלום'. רציתי לקבל הכרה בכך שאתמול היה משמעותי גם עבורו, אפילו במידה המועטה ביותר. ידעתי שקיוויתי למשהו בלתי אפשרי, אבל אז העיניים האלה נעו ונחו עליי, כאילו ידע שהייתי שם. תשומת ליבו לא הוסטה כשבחן אותי ואז חייך; הקרבה שהייתה בחיוך הזה התיישבה בנוחות בחזי.

"את מכירה את ג'ייק סטפנס?"

בחוסר רצון הסבתי את מבטי מג'ייק אל ריילי. "פגשתי אותו אתמול. הוא נתן לי טרמפ הביתה."

"ג'ייק סטפנס נתן לך טרמפ הביתה? הקפטן והקוורטרבק של קבוצת הפוטבול ומלך הנשף נתן לך טרמפ הביתה?"

הוא היה הקוורטרבק; זה הסביר את הגוף החטוב. "כן. את מכירה אותו?"

"שמעתי עליו, אבל הוא לא נתן לי טרמפ הביתה." היא נענעה את גבותיה ודחקה את כתפה בכתפי.

"זה היה רק טרמפ. קונור שכח ממני. ג'ייק ידע כמה רחוק הבית שלי."

"רק טרמפ, חבל."

היא בהחלט הייתה ליצנית. "מה את יודעת עליו?"

"למה? את מעוניינת?" עיניה אורו כשהתקרבה עוד יותר.

"אני חושבת שכל אחת שיש לה דופק תהיה מעוניינת."

"נכון למדי. בואי נראה. אבא שלו הוא מישהו חשוב בוול־סטריט ואימא שלו עושה קייטרינג, אבל רק לאנשים מפורסמים. הייתה לו חברה, אבל אני חושבת שהם נפרדו בסוף השנה שעברה. הוא נחמד, אבל לא שטחי כמו חלק מהאידיוטים בקבוצת הפוטבול. הוא לא מעמיד פנים שיש לו מצפון כדי להיכנס לך לתחתונים. הוא באמת ובתמים בחור נחמד."

נוכחתי בזה בעצמי אתמול. הפניתי את תשומת ליבי אל החצר, אל ג'ייק שישב ליד שולחן בגבו אליי ודיבר עם הבחור שישב לידו. הרגשתי את בטני מתכווצת למראהו, אבל ההתלהבות שלי התעמעמה. הוא היה לגמרי מחוץ לליגה שלי, לא היה ספק בכלל, אבל הסיכוי הכמעט אפסי, שחוק ככל שהיה, שהוא יבוא אליי ויבקש ממני לצאת איתו, גרמה לי לפרפרים בבטן. לאחר ששמעתי על המשפחה שלו, אותו סיכוי זעיר ומרוחק התמעט עד כי נעלם כליל. לא היה מצב שנער כמותו יצא אי פעם לדייט עם נערה כמוני. כאילו כדי להוכיח את הנקודה, הנערה היפה ביותר התקרבה אל שולחנו – יפה כמו דוגמנית־על – בלוויית להקת החברות שלה, שהלכו בעקבותיה כמו נשות חצר מלכותיות בתקופה העתיקה. היא נעצרה ליד שולחנו של ג'ייק, בפניה חיוך עצום. מבטה הרעב התמקד בו. "אני משערת שזו החברה."

הטון העליז הרגיל של ריילי הפך רציני. "כן, זו היא. אני מתארת לעצמי שאולי הם לא נפרדו." הפרפרים האלה? כן, הם עפו להם.

מה חשבו הקוראים? 1 ביקורות
elbaz10
1/8/2021 17:45
שברי החיים/ אל. איי. פיורה אדל הוצאה לאור רכשתי את הספר לפני כשנתיים ואמרתי לעצמי שבהזדמנות אקרא אותו והנה היום הזה הגיע... למרות שלא עפתי על הכריכה (לא אוהבת גברים מזוקנים) עפתי על השם ומשום מה פרח לי מהזיכרון הספר הזה.????? מרגע שהתחלתי לקרוא ידעתי שלא אתאכזב מהעלילה. ״זה שהוזנחת לא מרמז על מי שאת." "בעולם מושלם זה היה נכון, אבל העולם רחוק מלהיות מושלם." מרגע לידתנו אנו זקוקים לחום ולאהבה ומה קורה שאנו ננטשים באותם הרגעים? החיים שלנו הם כפאזל...כחלקים שבורים, במידה ונחבר אותם הם יהיו כפסיפס שלם. כך גם הספר הזה...השברים הראשונים של הלידה, הנטישה אובדן ומציאת אהבה למרות הכול. בספר הזה בכיתי, התרגשתי, כעסתי וצחקתי וכול מה שהרגשתי כשהדמות מבקשת בסך הכול למצוא קצת אהבה ופינה משלה. לפעמים הרגשתי שהרגשות שלי מטלטלים כמו רכבת הרים למטה, למעלה במהירויות שונות. "ידעתי שהיינו כמו יום ולילה – באנו מעולמות שונים בתכלית – אבל בפעם הראשונה בחיי, הרשיתי לעצמי להאמין בחלום" ספר מקסים המספק לנו המון תובנות לחיים. ממליצה בחום ובאהבה ?? שברי החיים/ אל. איי. פיורה אדל הוצאה לאור רכשתי את הספר לפני כשנתיים ואמרתי לעצמי בהזדמנות אקרא אותו והנה היום הזה הגיע... למרות שלא עפתי על הכריכה(לא אוהבת גברים מזוקנים)עפתי על השם ומשום מה פרח לי מהזיכרון הספר הזה... מרגע שהתחלתי לקרוא ידעתי שלא אתאכזב מהעלילה. ״זה שהוזנחת לא מרמז על מי שאת." "בעולם מושלם זה היה נכון, אבל העולם רחוק מלהיות מושלם." מרגע לידתנו אנו זקוקים לחום ולאהבה ומה קורה שאנו ננטשים באותם הרגעים? החיים שלנו הם כפאזל...כחלקים שבורים במידה ונחבר אותם הם יהיו כפסיפס שלם. כך גם הספר הזה...השברים הראשונים של הלידה, הנטישה, האובדן ומציאת אהבה למרות הכול. בספר הזה בכיתי, התרגשתי, כעסתי וצחקתי וכול מה שהרגשתי כשהדמות מבקשת בסך הכול למצוא קצת אהבה ופינה משלה. לפעמים הרגשתי שהרגשות שלי מטלטלים כמו רכבת הרים למטה, למעלה במהירויות שונות. "ידעתי שהיינו כמו יום ולילה – באנו מעולמות שונים בתכלית – אבל בפעם הראשונה בחיי, הרשיתי לעצמי להאמין בחלום" ספר מקסים המספק לנו המון תובנות לחיים. ממליצה בחום ובאהבה ??
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת אדל
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של אל. איי פיורי
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il