ריאן
הייתי קצין בכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, אבל מארב אחד בסמטאות אפגניסטן שינה את חיי לנצח.
איבדתי חברים, איבדתי חיילים ואיבדתי את הרגל שלי, ואני יודע שאיבדתי שם הרבה יותר.
כשהגעתי לסאנסט לייק הייתה לי מטרה ברורה, ואז הכרתי אותה וכל התוכניות שלי השתבשו.
סם
"את יודעת שיום אחד אנחנו נתחתן, נכון?" זה המשפט הראשון שהוא אי פעם אמר לי כשהיינו ילדים, והוא צדק. הוא היה בעלי. אבל אז איבדתי אותו.
על אהבה ויתרתי מזמן. התרכזתי בעבודה והבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן לליבי להישבר שוב, ואז ריאן נכנס לחיי וידעתי שהם השתנו לנצח.
שדה מוקשים מאת מחברת רבי המכר אן רוז הוא רומן עכשווי סוער ומרגש המביא את סיפור אהבתם של ריאן וסם. זהו סיפור על נחישות, על אומץ לב, ועל אהבה גדולה שנכנסת לנשמה ומכווצת את הלב.
ספרים נוספים של הסופרת, בלו סקיי, ריין סטורם, סימנים בעץ, אש חיה, פנינה בשלג ונקמת הלב, כולם יצאו לאור בהוצאת יהלומים, הפכו לרבי מכר וזכו להצלחה רבה בקרב הקוראים.
"משהו לא בסדר," אני אומר כששיירת הג'יפים שלנו מאיטה ממש במרכז הקסבה. בכל יום אחר הקסבה סואנת ומלאה ברוכלים ומשום מה היא שוממת עכשיו. צמרמורת חולפת בגבי, משהו ממש לא בסדר כאן.
"צוות צ'רלי, מה קורה שם?" ג'קס קורא לתוך מכשיר הקשר, "צוות צ'רלי, ענה, למה אנחנו מאיטים?"
"אסור לנו לעצור כאן, אנחנו חשופים לגמרי." אני סורק בעיניי את הגגות והסמטאות הצרות.
"פאק! אנחנו כמו ברווזים במטווח." רובי זע במקומו בעצבנות.
"הקשר נותק, המפקד," קולו של ג'קס רועד מעט.
"אני יוצא לבדוק מה קורה." אני דורך את הנשק. "היו ערניים ותמשיך לנסות להשיג את הצוות בקשר."
אני יוצא מהג'יפ בזהירות, עיניי מתרוצצות לכל כיוון אפשרי, קנה הרובה שלי עוקב עם מבטי אחר כל תנועה. הדקות הבאות חולפות כהרף עין, אך עבורי הם כנצח. אני מספיק להתרחק מהג'יפ רק צעדים ספורים, פיצוץ עז נשמע ואני נזרק כמה מטרים לאחור, גבי נחבט בחומת הלבנים ואני נוחת בכבדות על האספלט.
צפצוף עמום הולך ומתחדד ומחריש את אוזניי, המולה מתהווה סביבי, קולות נפץ ויריות נשמעים. אני ממצמץ, מנסה למקד את מבטי מבעד לעשן הסמיך, הרגל שלי בוערת והכאב בלתי נסבל, אבל אני יודע שאם אישאר במקומי, אהיה מטרה נייחת.
חמושים מתרוצצים על הגגות מעליי והלב שלי צונח כשאני מבחין בשני ג'יפים עולים באש, אחד מהם הוא הג'יפ שלי.
"ג'קס! רובי!" אני צולע בקושי לכיוון הג'יפ. צרור יריות מפספס אותי במילימטרים ספורים.
אני מביט סביבי, תר בעיניי אחר מחסה, נכנס לאחת הסמטאות ונצמד בגבי אל הקיר. הכאב ברגלי מתעצם, אני מתנשם בכבדות, מבקש להרגיע את הרעידות בגופי, חושש להביט בה. אני יודע שהמצב לא טוב, אבל אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו. אני צריך להישאר בחיים ולהוציא את החיילים שלי מכאן. הלב שלי מתכווץ בכאב כשאני חושב על ג'קס ועל רובי שלא הספיקו לצאת מהג'יפ. לעזאזל! צרור יריות נוסף שורק מעליי ורימון עשן מושלך לא רחוק ממני, מקשה עליי את הראייה. קריאות בערבית ובאנגלית נשמעות מכל עבר ואני לא מצליח לשייך את הקולות לדמויות המתקרבות אליי. העשן כבד וראייתי מיטשטשת. אני מוריד את עיניי אל רגלי ונחרד ממה שאני רואה. סחרחורת איומה תוקפת אותי ואני מבין שאני מאבד דם, הרבה דם. מה אם לא אצא מכאן בחיים? אני חושב על הרגע שיגיעו לבשר לאחותי על מה שקרה ודמעות כבדות עולות בעיניי. היריות מתקרבות, הקריאות גם כן. אני מצמצם את עיניי, מתעקש לראות מבעד לדמעות, מבעד לעשן. אולי עוד יש סיכוי לצאת מכאן. דמות גדולה פורצת אל הסמטה בקריאות קולניות בערבית ואני מבחין בנשק המכוון אל המקום שבו אני יושב, אני מרים את הנשק שלי, הדמות מתקרבת במהירות, שתי יריות מהדהדות בחלל ואני יודע שחיי לעולם לא יהיו עוד כשהיו.
"את יודעת שיום אחד אנחנו נתחתן, נכון?"
זה המשפט הראשון שהוא אי פעם אמר לי.
אולי הייתי אמורה לחשוב שזה מוזר, אבל הייתי בת עשר והוא היה בן שתים עשרה וזה נשמע לי הגיוני. הגיוני ככל האפשר בגיל הזה. טוב, בגיל הזה גם נראה לי הגיוני לנעול סנדלים עם גרביים, אבל אני לא בטוחה שהיום הייתי חושבת שזה רעיון טוב. לעומת זאת, עניין ה'אנחנו נתחתן' נראה לי רעיון מעולה.
הייתי כמעט בת עשר כשעברנו לסאנסט לייק. לאחר הגירושין אימא קיבלה את משרת ניהול המרפאה המקומית ואבא נשאר בקליפורניה עם הסיבה לגירושין, דיינה או דאינה או משהו כזה. אני לא טורחת לשרוף תאי זיכרון על מישהי שהיום כאן ומחר תוחלף בדגם חדיש יותר.
את אלכס ראיתי לראשונה כשנכנס בריצה אל החצר האחורית שלנו בזמן שקראתי ספר על מדרגות העץ. הבטתי בו כשניגש אל צינור ההשקיה ורחץ את פניו.
"אני חושבת שאתה בבית הלא נכון." התקרבתי אליו, אוחזת את הספר צמוד לחזי. הוא הזדקף והביט בי מתנשף. טיפות מים זעירות נלכדו בין ריסיו ושערו נטף מים. "אתה בסדר?" שאלתי כשהבחנתי בעיניו הכחולות מבריקות מדמעות שביקש לעצור. הוא שתק, אך גרגרתו עלתה וירדה ומשום מה הרגשתי את גוש הדמעות שלו בגרוני. "חכה כאן," פקדתי וניגשתי אל חבלי הכביסה, תלשתי מגבת קטנה וחזרתי אליו. "זה עדיין לא יבש לגמרי, אבל," משכתי בכתפי בלי לסיים את המשפט. בהיסוס הוא לקח מידי את המגבת וניגב את פניו ואת צווארו.
"אתה גר קרוב לכאן?" הוא לא ענה, רק החווה בראשו על הבית הסמוך. "אנחנו שכנים." חייכתי אליו והוא הביט בי בריכוז, כמו מנסה לפצח חידה מסובכת. "אתה לא מדבר?" הוא שתק. "אני סמנתה, אבל החברים שלי קוראים לי סם. אם אתה מתכוון להיות חבר שלי, תוכל גם אתה לקרוא לי סם." כשהמשיך להביט בי בלי לומר מילה צעדתי לאחור. "אני מניחה שנתראה, שכן." הסתובבתי והתחלתי להתרחק מהמקום שבו עמד.
"את יודעת שיום אחד אנחנו נתחתן, נכון?" הבטתי בו מעבר לכתפי ולא הצלחתי לעצור את החיוך שנמרח לי על הפנים. משהו בטון הבטוח שלו השרה גם עליי ביטחון מסוים. משהו הביא אותי להאמין במילים שלו, אף שהיו המילים הראשונות שאמר לי, אף שפגשתי אותו לראשונה רק לפני כמה רגעים.
יכול להיות שהוא באמת ידע?
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
