דף הבית > שעון החול
שעון החול
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 343

שעון החול

         
תקציר

"יש לך חודשיים. החודשיים שלך מתחילים היום, בהצלחה." הוא מפנה לי את הגב ומתרחק.

לירז

איבדתם פעם אדם יקר לליבכם? אני איבדתי, והבנתי שרק אני אוכל למצוא את האשם. התחלתי עבודה חדשה, הכרתי חברים, אבל לא יכולתי לבטוח באף אחד כי שום דבר מזה לא היה אמיתי. הדבר האמיתי היחיד היה שעון החול שקצב את זמני, והזמן שלי עמד להיגמר. האם אצליח במשימה?

שחר

אני רגיל לעולם של סודות, אני חי בו שנים. מנווט לפעמים החוצה אל המציאות ושב למסווה. הפעם הרגשתי, לראשונה, שהסודות והשקרים מתחילים לכלות אותי. איך אפשר לשרוד כך? איך אוכל לבקש אמון כשאני עצמי מפר אותו? כשהגעתי לעולם הפרסום חשבתי שזה יהיה פשוט וקל. מי דמיין שכך זה ייגמר?

שעון החול מאת הסופרת שירן זרביב שמחי הוא רומן מתח עכשווי שבו רב הנסתר על הגלוי. עלילתו מתרכזת במסע האמיץ של הגיבורה אחר מי שגזל ממנה את החברה הכי טובה שלה. היא מגלה שהדרך רצופה סודות וסיכונים, אך לא מוותרת.  

מיום שהיא זוכרת את עצמה שירן אוהבת לספר סיפורים ולכתוב אותם. לאחרונה התחילה לפרסם בפייסבוק קטעים קצרים והחליטה להגשים את חלומה מילדות, ולהוציא לאור ספרים. 

פרק ראשון

פרק 1
לירז
אני שומעת קול צחוק עוד לפני שאני פוקחת עיניים, מחייכת לעצמי ומתמתחת. אין קול שאהוב עליי יותר מזה. הצחוק שלהם על הבוקר, בעצם לא משנה מתי, העיקר לשמוע אותם צוחקים. אני מכורה לצחוק שלהם, ושל האחיינים שלי. אבל את הצחוק הזה, שמתנגן לי עכשיו, אני שומעת על בסיס קבוע. לפי הקולות אני מנחשת שהם יושבים במטבח, שותים את קפה הבוקר שלהם לפני שיתחילו את יום העבודה. אני ממהרת לצחצח שיניים ולשטוף פנים, מחייכת לעצמי במקלחת מול המראה לשמע ההקנטות שלהם, ומצטרפת אליהם לשולחן.

"בוקר אור ליפהפייה הנרדמת," קוראת דנית, החברה הכי טובה שלי. היא גרה במרחק שני רחובות מאיתנו ועובדת כבר שלוש שנים במשרד הפרסום Point of look, הממוקם במרחק הליכה קצר מאיתנו. כשהתחלנו יחד את התואר בתקשורת היא נמשכה יותר לכיוון הקופירייטינג והפרסום בעוד אני ידעתי עוד מהגן שארצה לכתוב סיפורים. היא יושבת על כיסא בר בפינת האוכל, בידיה כוס קפה. מולה עומד מאור, מחייך וחתיך כתמיד. גופיית הסבא הלבנה שלגופו לא מסתירה את שרירי הידיים והחזה. אני רואה שהוא כבר לבש את מכנסי המדים, אבל שערו השחור הקצר עדיין פרוע. חיוכו מגיע עד לעיניו התכולות ומקיף אותן בקמטים קטנטנים.

"למה לא הערתם אותי?" אני מתלוננת. אין דבר שאני אוהבת יותר מהישיבות שלנו, של שלושתנו.

"רציתי להעיר אותך, אבל מאור אמר שעבדת עד ממש מאוחר."

אני מצירה את עיניי, מביטה לכיוונו של מאור בתוכחה וקולטת את מבטו. מאור השותף שלי בילה איתי אתמול בערב, הוא ידע בדיוק מתי הלכתי לישון וזה ממש לא היה מאוחר, אבל שנינו יודעים טוב מאוד למה אמר את זה לדנית. כדי להרוויח זמן לבד איתה. הוא מנצל את העובדה שדנית מביטה בשעון שעל ידה ומתחנן בעיניו שלא אסגיר אותו.

"אה... תודה, האמת שבאמת הייתי ממש עייפה."

הוא שולח נשיקה באוויר ואני מקרבת את שתי אצבעותיי לאגודל, מסמנת לו שזה עוד יעלה לו.

"טוב, אני אזוז, אני אראה אותך בצהריים." דנית אוספת את התיק שלה.

היא מתרוממת מכיסאה וכרגיל אני מתמוגגת מיופייה. היא לובשת מכנסיים מחויטים בצבע שחור וחולצה מכופתרת כחולה תחובה בתוך המכנסיים, נועלת סנדלי עקב עם אבזם בצבע זהב ונראית מרשימה מאוד. את המראה משלים איפור קל בלבד, מעט מסקרה ושפתון ורדרד. היא לא צריכה יותר מזה, היא יפהפייה.

אנחנו מדברות עוד כמה רגעים ליד הדלת, היא מבטיחה שבצהריים יצטרף בן זוגה החדש ורצה לעבודה. אני סוגרת את הדלת ופונה לעבר מאור, שהיה מספיק חכם לברוח לחדר.

"אז הייתי עייפה, הא?" אני מתקדמת אל חדרו. "אתה לא מעדיף כבר לספר לה את האמת, במקום להסתפק בדקות ספורות איתה לבד?"

"אני אעשה את זה, מבטיח." הוא שורך את נעליו הגבוהות, לחוץ מעט. דיברנו על זה כבר יותר מפעם אחת.

שלושתנו חברים הכי טובים עוד מהיסודי. כששיחקנו בחצר בית הספר ויוני, אחד הבריונים בכיתה, נטפל אלינו, הוא התמודד מולו בגבורה עד שיוני חיפש קורבן אחר. מאז אנחנו בלתי נפרדים והחיבור רק הלך והתעצם. לאורך השנים התפצלו דרכינו לא מעט, אבל תמיד חזרנו לקשר הדוק. כשהחלטתי לשכור דירה דנית כבר התגוררה בשכירות עם חברתה ללימודים, מילי, ולכן היה למאור ולי הכי טבעי בעולם שנגור יחד. הוא היה דלוק על דנית, מה שכולם ראו מלבדה, ובשבילי הוא היה תמיד כמו אח.

"ותחזיקי אצבעות שזה לא יהרוס את החברות בינינו," הוא מוסיף.

מאור מתרומם לעמידה ואני מניחה את ידיי על כתפיו, מעודדת ומחזקת, "מאור, לא משנה מה יקרה, את החברות שלנו כלום לא ישבור." אני מנשקת אותו על האף ויוצאת מהחדר. "אל תדאג, אני נפגשת איתה לצהריים והיא מביאה את החבר החדש, אדווח לך הכול כשאחזור, אין מצב שהוא שווה כמוך."

"מת עלייך," הוא קורא לי מהסלון וטורק אחריו את הדלת.

***
צלצול המודיע על מסרון מאלץ אותי להרים את עיניי ממסך הלפטופ בעיצומה של כתיבה למגזין 'מהממת' על מקומות הבילוי הכי שווים. אני להוטה לסיים כדי להתקדם עם הבייבי שלי, הרומן שאני כותבת בקדחתנות.

- אגיע מאוחר. אל תחכי לי.

אני מגלגלת עיניים, אבל מחייכת. מאז מה שקרה מאור מגונן עליי אפילו יותר ושומר עליי כמו על אחות קטנה. אני מעיפה מבט בשעון וקמה להתארגן. תכף אפגוש את דנית לצהריים ואני לא רוצה לאחר. היא תמיד מקציבה לי זמן. וזה לא שהמנהל מגביל אותה, ממש לא. היא להוטה כל כך לחזור לעבודה, עד שהארוחות שלנו הולכות ומתקצרות. לפעמים זה כאילו מרגע שהיא מתיישבת היא מציבה על השולחן שעון חול דמיוני וכשהזמן יחלוף היא תקום ותלך.

אני לובשת גופייה שחורה ומכנסי ג'ינס ורודים צמודים, נועלת סנדלים שחורים משובצים באבנים לבנות, מוסיפה איפור קל בשפתיי ובלחיי ויוצאת.

"דנית, את יודעת מה קורה בפעם השלישית." אני שומרת על הומור, אבל מתחילה לתהות היכן היא. שמה השני הוא דיוק וזו כבר השיחה השלישית שמובילה אותי למזכירה.

אני מחכה לה מחוץ ל'קפה תמר', המקום האהוב עלינו לארוחת בוקר או צהריים קלילה, מסתכלת שוב ושוב לכל כיוון, מנסה להעסיק את עצמי בטלפון, אבל הבטן שלי משמיעה רעשים ומתלוננת ללא הרף. כמו תמיד, ברגע שאני נשאבת לתוך הכתיבה אני שוכחת לאכול וכעת אני מרגישה את הרעב.

מיואשת, רעבה וכבר עצבנית אני נוטשת את המקום. אם היא צריכה שאוציא אותה בכוח מהמשרד, זה מה שאעשה. אני שמחה שטוב לה ושהיא מאושרת בעבודה ובזוגיות החדשה, אבל היא תהיה חייבת למצוא זמן גם לנו. היא לא יכולה להתחיל להיעלם.

אני פונה לרחוב שבו ניצב בניין המשרדים, נמצאת במרחק שתי דקות ממקום עבודתה, כשרעש מהרחוב מעורר את תשומת ליבי. מכיוון שהרחוב עמוס במסעדות ובבנייני משרדים הוא תמיד גדוש אנשים ויש בו תכונה רבה, אולם כעת ההמולה שונה, רועשת יותר. התקהלות גדולה במיוחד מושכת אותי לכיוונה ואני מייד מזהה את הבניין של Point of look. לצד המדרכה חונים אמבולנס ושני רכבי משטרה. עכשיו אני נזכרת שכשחיכיתי לדנית שמעתי את הסירנות במעורפל. אני מתבוננת סביבי, שאר הרחוב פתאום נראה שומם, בניגוד מוחלט לרעש שעולה מהמקום שבו אני עומדת. אני מקווה שלא ימנעו ממני עכשיו לעלות לדנית. אם ביום רגיל אני עוברת תחקיר מתיש עד שאני מקבלת כרטיס מבקר, מי יודע כמה קשוחים יהיו היום.

אני צועדת לעבר הבניין, מחזיקה את הבטן המתלוננת, ורואה זוג עומד לידי. האישה נראית מזועזעת, מחזיקה את פניה בכפות ידיה. הגבר שלצידה עוטף את כתפיה בזרועותיו, מלטף, בוהה בנקודה לא מוגדרת ברצפה מולו ומניד ראשו כלא מאמין.

"הכול בסדר?" אני שואלת אותם. "אתם צריכים עזרה במשהו?"

האישה מביטה בי במבט רדוף. "היא נפלה, בדיוק עברנו כאן והיא נפלה."

"בדיוק היינו בדרך הביתה," החל בעלה להסביר, "חצינו את הכביש וראינו בחורה נופ..."

עוד הוא מסביר ואני כבר שולפת את הטלפון הנייד, מתקשה להאמין שמה שהוא מספר באמת קרה. זה הזוי. אני לא יכולה אפילו לשמוע את המשך המשפט. האם הוא רוצה לומר שאישה קפצה אל מותה? אוף, בא לי לעוף מפה. שתרד כבר.

אני מחייגת שוב לדנית ומגיעה שוב למזכירה. "היי, אתם יודעים מה לעשות אחרי הצפצוף, אז ביי".

דנית, תעני לי כבר! אני חושבת לעצמי, תוך כדי שאני סורקת את קהל האנשים הרב במקום, מחפשת את רעמתה הבלונדינית. יכול להיות שעמוס פה כל כך ואין קליטה? אולי אמצא אותה פה, אמשוך אותה ונלך. לא אמורה להיות בעיה לאתר אותה, היא תמיד בולטת בזכות גובהה ושערה הבלונדיני.

אני מסיימת לעבור בעיניי על אחרון הנוכחים בקהל ומתחילה שוב מההתחלה, בטח פספסתי אותה. מבטי חולף על כולם ואני עכשיו צופה בפרמדיקים, שמפנים גופה עטופה בשקית שחורה אל ניידת האמבולנס החונה באורות מהבהבים קרוב אליי. יכול להיות שיש פה סיפור? אולי פה ההזדמנות הגדולה שלי לעבור מכתבות מגזין רדודות למידע מעניין יותר? אם אני ממתינה לה כל כך הרבה זמן, לפחות שייצא לי מזה משהו. אני פונה לאחד מהם בחיוך מפלרטט, כמו שכל כתבת שצריכה לנצל הזדמנויות יודעת, כאילו זה כלי נוסף בארגז הכלים המקצועי שלנו.

"היי, אני עברתי כאן ו..." משהו מציק לי בזווית העין, אני מסובבת את ראשי תוך כדי דיבור וקופאת, מרגישה שמישהו כאילו תופס אותי באחיזת חנק, מונע מהאוויר להיכנס ולצאת. על הכביש, לא רחוק מהניידת, מונח סנדל עקב עם אבזם בצבע זהב! אני בוהה בו, נמשכת לכיוונו במבטי.

מה, מה הולך פה?! אני עוצמת חזק את עיניי ופותחת שוב, בטוחה שהסנדל ייעלם והכול יהיה בדיחה אחת גדולה, אבל הסנדל עודנו שם. הבחור שפניתי אליו טורק את הדלתות האחוריות של הניידת ומקפיץ אותי, מציב מולי סופית את ההבנה הנוראית. דנית?

אני דופקת על הדלתות, רודפת אחריו, מנסה להדביק אותו. זה לא קורה! האמבולנס מתעלם מדפיקותיי ולאחר כמה שניות אני נותרת על הכביש, בוהה בו מתרחק. רעש ההמולה נשמע כמשהו רחוק, מעורפל. במקומו אני שומעת את דפיקות ליבי מהדהדות בעוצמה, מאיימות לקרוע את אוזניי. נשימתי עצורה בבטני ומוחי דוחה את הבשורה שהרגע קיבל, מסרב להפנים. אני עוצמת את עיניי חזק ופותחת שוב. התמונה עודנה אותה תמונה, זה לא חלום. עיניי מתחילות להתרוצץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא, ומתבייתות עליו. במרחק לא גדול ממני, מעבר לכביש, אני רואה את מאור. הוא טרם הבחין בי. הוא צועד אחורה לקיר הקרוב ונשען עליו כמבקש תמיכה. גופו נמרח על הקיר עד שהוא מתיישב על הקרקע, ברכיו צמודות לחזה, מליט את פניו בידיו. אני בוהה בו כמה שניות ואז זה מגיע, ההכרה במה שקרה, בבשורה הבלתי נתפסת. הבכי עולה ממעמקי ליבי, חותך את גרוני ויוצא ביללות שקטות וקורעות לב. אני לא יודעת איך אני מצליחה לזוז ממקומי, אבל אני נושאת את רגליי אליו, מתכופפת ומחבקת אותו. הוא מרים רק לרגע את ראשו, מבחין בי ומתחיל לבכות גם הוא. שנינו, שם, בתוך כאוס מוחלט, הלם קשה מנשוא, והמון שאלות.

פרק 2
לירז
מאור נכנס הביתה בערב לאחר המשמרת. העייפות ניכרת בעיניו. עברו כבר חודשיים מהטרגדיה הנוראית וכולם חזרו לשגרה. כמעט כולם. ההורים שלה שבורים לגמרי. כבת יחידה היא הייתה השמש שלהם, קרן שמש מאירה.

בלוויה אביה ספד לה, חנוק מדמעות, ואימה לא הפסיקה למרר בבכי. בתיאום מושלם ואירוני השמיים הצטרפו לטקס ובכו בזרזיפים אחרונים של סוף החורף המתקשה לעזוב. אפילו השמיים בכו.

"נשארנו לבד," אביה אמר כשנפרדנו. "אין לנו מה לעשות פה בלי קרן האור שלנו, עדיף היה לנו ללכת איתה." אני יכולה להבין לליבו. האבל שלי קשה, מאכל את הלב ושורט את הנשמה, אבל עליו אני מרחמת הרבה יותר. דנית הקפידה אחת לשבוע לקפוץ לארוחת ערב מוקדמת עימם, היה לה חשוב זמן האיכות המשפחתי. היא ידעה כמה נלחמו להביאה לעולם ותמיד הביעה כלפיהם הערכה, תמיד כיבדה את ערך המשפחתיות. אומנם היא עצמה רצתה ליהנות מהחיים ולהצליח, ולא מיהרה להתמסד, אבל תמיד הצהירה שתרצה משפחה גדולה. אם הוריה לא הצליחו ליהנות מהרבה ילדים, היא תעניק להם את הזכות לפנק הרבה נכדים. מאז מאור ואני פוקדים את ביתם אחת לשבוע לארוחת ערב. לפעמים מצטרפים חברים נוספים שהכירו אותה. הבדידות קשה וכשהיא מלווה באבל זה איום עוד יותר.

אומרים שהזמן עושה את שלו. אני עדיין מחכה שזה יקרה. היא ממש חסרה לי. חור נפער בלב שלי.

במגזין אני מבקשת את הכתבות הכי קלות לכתיבה. את כל השאלונים לבדיקה עצמית שאפשר להמציא. את הכתיבה שלי אני זונחת לחלוטין. אולי אם הייתי יודעת מה באמת קרה, זה היה עוזר מעט, אבל אין לנו קצה חוט. אומרים שהיא קפצה, אבל אני לרגע לא מאמינה לזה. היא הייתה מאושרת כל כך, מצליחה, בזוגיות חדשה. עצוב להיזכר בזה. הייתי אמורה להכיר אותו ביום שכל זה קרה. היא, שרצתה לטרוף את החיים, שלא היה בה פחד מכלום, שמצאה את הטוב בכל דבר, תקפוץ מיוזמתה? אין מצב!

גם למאור קשה להתאושש, הוא החל לבלות בכל ערב בבר הקבוע שלנו עד השעות הקטנות של הלילה, העלה בכל ערב בחורה חדשה הביתה, ונפרד ממנה בבוקר. לכן כשסיפר לי שהזמין בשנית את נוגה, אחת הבחורות, שמחתי בשבילו. זה סימן עבורי שהוא ממשיך הלאה.

הערב זה הערב הקבוע שלנו. החלטנו שנוסף על ארוחה קבועה אצל ההורים של דנית, יהיה ערב קבוע שלו ושלי, כמו פעם, כמעט. רק שמשלושה יצאה אחת. לצד האבל וההלם הקשר שלנו הלך והתהדק. הוא מתפקד כחברי הטוב ביותר וכאחי הגדול. אני בדיוק מסדרת את המנות על השולחן כשהוא רוכן לנשק את ראשי כמו ילדה. "קופץ להתקלח ובא." גם ככה התיאבון שלי הלך עם דנית.

אני נשענת על משענת הספה ומרימה את רגליי על השזלונג, מרגישה את העייפות מכבידה עליי. קשה לי לישון בימים האלה. בחלומות אני רואה את דנית והמראה שלה הכי מפחיד. היא עומדת על מעקה הבניין בבגדים שלבשה באותו יום, עיניה פקוחות בצורה מוגזמת, על פניה חיוך מלאכותי, ראשה שותת דם והיא נופלת אל מותה. העייפות מבריחה אותי לשינה, אבל איך בורחים מהסיוטים?

כנראה נרדמתי. כשאני פוקחת את עיניי כעבור כמה דקות מאור כבר יושב לידי, בקבוק בירה בידו ועוד אחד מונח על השולחן מולי. גופיית הסבא שהוא לובש בערב החמים של חודש אפריל חושפת את הקעקוע על חלקה הפנימי של זרוע ימין. הכיתוב never stop dreaming מצליח להעלות חיוך זעום על פניי ולהזכיר לי כמה העולם הפכפך. רגע אחד היו לנו כל כך הרבה חלומות ורגע אחד העולם התהפך עלינו. את הקעקוע הוא עשה עם החבר הכי טוב שלו מהצבא, אסי. אומנם הוא הזכיר אותו המון, אך טרם הזדמן לי להכירו. לאחר השירות הם גויסו למשטרה, אך לאחר שנתיים של תפקידים מסווגים ומסוכנים החליט אסי להתפטר. הוא טס לטייל בעולם ולבסוף השתקע בניו יורק ופתח שם מסעדה. מאור אף פעם לא סיפר על השירות שלהם או מה היה תפקידם, אבל ידעתי שלפעמים אסי מבקר בארץ לתקופות ארוכות, לתפקידים סודיים ולתגבורת. בשבוע שעבר, לאחר שדיבר איתו, צץ לרגע החיוך על שפתיו של מאור, כששמע שאסי אמור לחזור בחודש הקרוב לישראל.

הוא מגיש לי את בקבוק הבירה שלי ומדליק את הטלוויזיה, מפעיל עבורנו את העונה האחרונה של 'משחקי הכס'. שנינו משחקים באוכל, אף אחד לא באמת אוכל, או צופה. שנינו שקועים במחשבות.

אחרי עשרים דקות מאור מכבה את הטלוויזיה, מרים מבטו אליי ומשפשף עיניו בעייפות.

"מה קורה, מאור?"

על פניו היסוס, חשש, הוא נאנח. "הם החליטו לסגור את התיק של דנית." הוא נושף ארוכות, כאילו מסיר אבן מהלב.

"לא הבנתי. מה אתה אומר?"

הוא מניע את ראשו מצד לצד, מנסה לשחרר את כתפיו, להסיר מהם את המשקל הכבד. "אין התקדמות בחקירה. כל הסימנים מעידים על התאבדות ונראה שכך התיק ייסגר."

"על גופתי!" ולא מעניינת אותי הסמנטיקה.

"לירז." הוא שוב נאנח, משפשף את פניו בכפות ידיו.

"לא, שנינו יודעים שאין מצב שהיא התאבדה! שיתאמצו קצת יותר! אין מצב שסוגרים ככה את התיק!"

"זה שאת יודעת את זה ואני יודע את זה – זאת לא בדיוק ראיה מספקת, לירז. עברו כבר חודשיים, אין לנו קצה חוט. שום דבר. כלום."

"לעזאזל." אני נושמת עמוק, עוצמת את עיניי בחוזקה. זה לא קורה. אין מצב שככה זה נגמר. היא. לא. התאבדה! "אין לכם קצה חוט, אה? אין בעיה, אני אביא לכם!" אני מרגישה את הכעס מבעבע, מנסה לנשום עמוק ולנשוף את האוויר מתוכי לאט, מזכירה לעצמי שהוא לא אשם ואין לי מה להתפרץ עליו, אבל אין מצב שהיא התאבדה. היא באמת הייתה מאושרת, הצליחה בעבודה והתקדמה, התחילה זוגיות חדשה, הייתה מלאת אנרגיות, החיוך לא ירד מפניה, אי אפשר לזייף את זה. היא הייתה פאקינג קרן שמש מהלכת! אני אמצא את החלאה שעשה את זה ואוודא שהוא ישלם. אני שומרת ככל שאני מצליחה על טון אדיש, אך נחוש. "תכניס אותי לחברה, אני אמצא לך לא רק קצה חוט. אני אמצא את הרוצח."

"לירז, די עכשיו עם השטויות, אני רציני." תוך כדי גיחוך הוא קולט את הבעת פניי ומבין שאני לא צוחקת איתו. "את לא רצינית. תשכחי מזה."

"מאור –"

"לא הבנתי, את חושבת שזה עוד סיפור שאת כותבת? שאת יכולה לבחור שם דמות והיא תענה לך על התפקיד של החולה נפש שרצח אותה? זה לא משחק ילדים." אני מתעלמת מהעוקצנות שלו, מבינה כמה הוא המום ממה שהצעתי. "ומה נראה לך?" הוא ממשיך, "שהוא מחכה רק לך כדי להסגיר את עצמו? ואולי גם יתנצל ויבקש לטהר את דרכיו? תשכחי מזה, את לא מתקרבת לשם."

"אני עושה את זה." הוא מכיר את הטון האדיש שלי, יודע שאין דבר שיוכל לעשות כדי להתמודד מולי, ואני רואה שזה משגע אותו.

"לירז," הוא נושם עמוק ופולט את האוויר מריאותיו בנשיפה קולנית. "אני לא מוכן לסכן אותך. אם היא נרצחה, כמו שאנחנו בטוחים, הרוצח יכול עדיין להסתובב שם. את מבינה כמה זה מסוכן?"

"אתה לא חושב שאני יודעת את זה?!" אני מרימה את קולי. "אבל אנחנו חייבים לה את זה. אנחנו חייבים את זה למשפחה שלה, שלהורים שלה יהיה קצת שקט. ואתה יודע מה? אני חייבת את זה בעיקר לעצמי. אני שמחה בשבילך שאתה ממשיך הלאה, אבל אני לא מצליחה. נמאס לי להתעורר כמעט כל לילה מסיוטים, לדמיין אותה נופלת למטה בלי לדעת מה באמת קרה. מאורי," אני אוחזת בכף ידו והוא מישיר את מבטו אליי. "זה המעט שמגיע לה. ואני מצטערת, אבל או שאתה איתי או שאני עושה את זה לבד." אני נחושה כל כך ובטוחה בעצמי. שום דבר שהוא יגיד לא יכול לעצור אותי.

הוא מבין את זה, מניד ראשו בתסכול, יודע שאם קיבלתי החלטה, כלום לא יזיז אותי ממנה. "לירז, זה מטורף." אין ספק שהשיחה מתישה אותו. "זה מסוכן בטירוף, אני לא רוצה לאבד שתי חברות!" הוא פולט נשימה קולנית, מעין צעקה של תסכול, מרים את הנייד מהשולחן ומתחיל לחייג, במקביל מתרומם מהספה הולך אל חדרו וסוגר אחריו את הדלת מבלי לזכות אותי במבט אחד נוסף. הוא לא רגוע. אני קולטת שהוא במתח ומתחרט שעדכן אותי שהתיק עומד להיסגר, אבל אני נחושה. אם אף אחד לא מוכן לברר מה קרה, אני אעשה את זה. אולי כך אצליח להעניק לעצמי את היכולת להמשיך הלאה, אולי כך אצליח להתגבר על מה שקרה.

אני יכולה רק לנחש שהוא מדבר עם המפקד שלו לפי הצעקות שאני שומעת מהחדר. וגם מהחבטות שלו בקיר, שלוש פעמים. ספרתי. ומאור יודע לחבוט. הטלפון שלו מצלצל מדי פעם בחדרו ואני מבינה שהוא מבצע כמה שיחות. כעבור שעה הוא חוזר לשבת לידי, נראה מותש עוד יותר ובעיקר מובס. אני ממשיכה להביט על מסך הטלוויזיה הכבוי, מעניקה לו את המרחב והשקט לעכל כל מה שקרה עד עכשיו.

"זה טירוף." הוא נשמע מופתע מעצמו, אפילו צוחק, בזווית עיני אני רואה שהוא מניד בראשו כלא מאמין. "זה מטורף כל כך מה שהצעת, וזה עוד יותר מטורף שאני עוזר לך." אני מסובבת אליו את מבטי, מופתעת, מחכה שימשיך. "תקשיבי לי טוב. יהיו לנו כללים בסיסיים, אבל אם תחרגי מהם, באותו רגע אני מפסיק הכול." אני מפנה אליו את גופי, מראה לו שאני קשובה. קשה לי לתאר את התחושה שאני מרגישה כרגע. אומנם אני מלאת פחדים וחששות, אבל ברור לי שאני אמצא אותו, ועדיף עם העזרה של מאור. "הצלחתי לקנות לנו חודשיים של חקירה, הבטחתי למפקד שלי שאם תוך חודשיים אני לא מוצא כלום, אני בעצמי סוגר את התיק וחוזר לעבוד כמו ילד טוב."

"אני מבינה, אז מה היו הצעקות והאגרופים על הקירות אם הוא הסכים?"

"אה, זה? זה היה כשהודעתי שאני מתפטר, אחרי שהוא רצה לזרוק אותי מכל המדרגות כי הרעיון שלי נשמע לו טיפשי וחסר סיכוי. ואחרי שהוא אמר לי שהוא לא יודע אם הוא מעדיף לשמוע שלקחתי משהו לפני שאמרתי את זה, ואז הוא יעיף אותי על טיל קיבינימט, או שלא לקחתי כלום, ואז אני סתם צריך לקבל בעיטה ולהתאפס. אחרי שהתפטרתי והוא לא הסכים לקבל את התפטרותי, השיחה שינתה כיוון והוא הסכים לתת לי חודשיים. מובן שבאופן רשמי את לא חלק מהחקירה הזאת, אחרת יפטרו אותי ואת המפקד שלי עוד לפני שאספיק להגיד שאני מתפטר. תגידי, אף אחד לא הכיר אותך מהמשרד שלה?"

"ללאא..." אני מנסה להבין לאן הוא חותר, והוא מייד מסביר.

"אז ככה..." אנחנו כבר מתחילים לדון בפרטים הטכניים. מתברר שלמפקד היחידה יש חבר שהוא בכיר בדירקטוריון החברה. הוא הבטיח שייעזר בו כדי להכניס אותי. אף אחד לא יֵדע על התוכנית חוץ מאיתנו ומהמפקד.

לאחר כשעתיים אני מרגישה את עיניי נעצמות. אני פורשת למיטה ולראשונה חשה מעט יותר מעודדת.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 39.9 ₪
דיגיטלי132 ₪ 99 ₪
מודפס392 ₪ 180 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 99 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 98 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il