דף הבית > החטאים 3 - תשמור אותנו לנצח
החטאים 3 - תשמור אותנו לנצח
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 10-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 408
ניתן לרכישה גם במארז סדרת החטאים סדרת החטאים

החטאים 3 - תשמור אותנו לנצח

         
משתתף במבצע פסח בביבוקס
משתתף במבצע פסח בביבוקס
תקציר

טרופים: אובדן זיכרון, טוויסט מוחץ, משימה חשאית, מרגש, אקשן ומתח.

"משום מה, דווקא האישה האסורה שחיכתה לי מאחורי הדלת הייתה זו שמשכה אותי. לעזאזל. דווקא היא הייתה זו שהוציאה אותי מאיזון בלי לדעת בכלל שזה מה שהיא עושה לי. ניסיתי להתרחק ממנה, להניח לה להמשיך בחייה, אבל לא הצלחתי לשחרר אותה. בכל פעם שהיא נכנסה לשדה הראייה שלי רציתי ממנה דברים שאסור היה לי לרצות."

כשנראה שאיבדתי את הכול ושום דבר לא ישוב להיות כמו שהיה, הייתי מוכנה לעשות כל דבר, אפילו לנסוע לקצה השני של העולם, כדי להחזיר לעצמי את אהבתו של הגבר היחיד שבחברתו הרגשתי שאני חיה. נראה היה שככל שרציתי את זה יותר, כך החומות שניצבו בינינו רק נעשו גבוהות יותר. הסכנות שבפניהן עמדנו איימו לא רק להשאיר אותנו רחוקים זה מזה, אלא לפגוע בנו באופן שממנו לא ידעתי אם אי פעם נוכל להתאושש.

תשמור אותנו לנצח מאת סנסציית הרשת עדן בל הוא המשכו הסוער ורב התהפוכות של סיפור אהבתם האסורה של ג'ייסון והיילי. זה הספר השלישי בטרילוגיית החטאים. הספרים הקודמים, תשמור את זה בסוד ותשמור אותי קרובה ראו אור בהוצאת יהלומים.

פרק ראשון

1


היילי
ערב למחרת הנחיתה בניו יורק והמפגש עם קולינס מהסי־איי־איי חזרתי הביתה, התלבשתי במכנסי טייטס תרמיים הדוקים ובחולצת ריצה, מתחתי את שערי בקוקו גבוה, תחבתי אוזניות לאוזניי והפעלתי מוזיקה מקפיצה, ואז יצאתי לריצה בסנטרל פארק.

האוויר היה קפוא, לא משהו שהכרתי ממיאמי, אבל הייתי נחושה להיכנס לכושר. רצתי בקצב טוב, כזה שגרם לליבי להאיץ ולנשימותיי להפוך לרדודות ומהירות. להפתעתי הרבה, הקיפאון החורפי של תחילת ינואר לא מנע מאנשים לטייל עם כלביהם, לרוץ או לדווש במרץ באופניים לאורך השבילים, הרטובים מגשם שהותיר אחריו שלוליות רבות.

מאז שהגעתי אתמול, לא העזתי לעלות לדירה של ג'ייסון. לא הייתי מוכנה למפגש איתו כאחיינית שהוא בקושי זוכר. זו הייתה הסיבה לכך שלא עדכנתי את סבתא, שחזרה עם סבא למיאמי כמה ימים אחרי שטסתי לקליפורניה, בכך שחזרתי הביתה. ידעתי שאם אעדכן אותה, היא תספר לג'ייסון.

השתוקקתי לראות אותו עד כדי כך שגופי כאב וידעתי שצפויה לי אכזבה מרה, לכן העדפתי לנסות להימנע ממפגש. פחדתי לגלות מה הוא עשה בשבועות שבהם לא התראינו. אולי הוא המשיך הלאה. הלב שלו לא היה שלי עוד. המחשבה העלתה דמעות לעיניי.

יותר מכול, פחדתי שברגע שאראה את הפרצוף הסקסי שלו אשבר, אתנפל על שפתיו המשורטטות ואדחף את לשוני לתוך פיו בזעם משולב בלהט שייענה בדחייה נוראית.

הייתה לי עוד סיבה להימנע ממנו, והיא הייתה קשורה בכך שהגבר המדובר בוודאי קיבל את הבשורה בדבר גיוסי לסי־איי־איי והיה, בוודאות של מיליון אחוזים, עצבני־אש.

העדפתי להיות חכמה ולנסות להתחמק ממנו עד תום ההכשרה שהארגון עמד לספק לי. ההכשרה, שתכלול בעיקר לימודי הגנה עצמית ושימוש בסיסי במאגרי מידע של הסי־איי־איי, התחילה כבר היום וצפויה להסתיים בסוף שבוע הבא, המועד שבו הייתי צפויה לעלות על מטוס לרומא עם ג'ייסון.

לא התכוונתי לאפשר להשפעתו האדירה עליי לגרום לי לסגת מהמשימה, אם כי ידעתי שלא יהיה קל להתחמק מגבר כזה. הוא התקשר אליי בבוקר, ואף שנטרפתי מהצורך לשמוע את קולו העמוק ולא הצלחתי להרגיע את הפרפרים בבטני, דחיתי את השיחה והוא לא ניסה להתקשר שוב או לשלוח הודעה. ידעתי שאהיה טיפשה אם אשקע בעצב בגלל זה לאחר שסיננתי את השיחות שלו בכל פעם שהוא התקשר. אולי הוא התייאש ממני. הוא תמיד אמר שיש לי יכולת פנומנלית לייאש אנשים כשאני מנסה לקבל את מה שאני רוצה.

השיר התחלף לרמיקס לשיר Sky full of star של 'קולדפליי'. ניגבתי את הזיעה שהצטברה מעל עיניי למרות קור הכלבים והשתדלתי לנשום חרף השריפה בריאותיי. צמד בנות קולניות שטיילו בפארק ממש מולי נעצו מבטים להוטים במשהו מעבר לכתפי והתלחששו בחשאיות שלא הייתה מביישת את הסי־איי־איי, עיניהן ממוקדות ולחייהן סמוקות.

סובבתי את ראשי מעבר לכתפי בסקרנות וכמעט התרסקתי והתגלגלתי בערמת איברים על השביל. הבטתי ישירות בעיניו הירוקות, הנוקבות והקטלניות של ג'ייסון, ממרחק של פחות משני מטרים. הן נדלקו כשהתבייתו עליי כמו מטרתו של טיל בליסטי.

שום דבר לא הכין אותי לסקס אפיל הפראי או לדומיננטיות שקרנו ממנו אחרי שבועות ארוכים שבהם לא נפגשנו או דיברנו. הרגשתי שאני טובעת. הוא רץ במכנסי ריצה קצרים שהזכירו לי עד כמה רגליו גבריות ואתלטיות. הסווטשירט שלבש בקושי הצליח להכיל את שרירי כתפיו ובטנו. כמעט צווחתי. השבתי את ראשי קדימה והחשתי את הריצה למהירות המקסימלית שלי.

"היילי!" הוא קרא בטון עמוק שנשמע לי כמו צרות צרורות.

שיט!

ניסיתי לרוץ מהר יותר, אבל הוא עקף אותי בקלות, נעמד לפניי וחסם את דרכי כמו חומת בטון. התנגשתי בו בלי שום יכולת לעצור. תחושת גופו הנוקשה הציתה כאב של השתוקקות בין רגליי. הוא תפס בכתפיי ומנע ממני ליפול לאחור.

"למה, לעזאזל, את מתעלמת ממני?" הוא הצר את עיניו.

"אני לא... פשוט לא שמעתי אותך." צחקקתי בעצבנות.

"שמעת מצוין."

"אני די עסוקה, יש מצב שנדבר אחרי הריצה?" ניסיתי לעקוף אותו, אבל הוא לפת את זרועי והציב אותי מולו.

"אין מצב," השיב בקול אפל, "אל תספרי לי סיפורים. התעלמת מהשיחות שלי בשבועות האחרונים."

"כי הייתי עסוקה."

"במה? בחופשה באל־איי?" עיניו הוצרו אפילו יותר.

"תן לי לעבור." ניערתי את זרועי הבוערת מתחושת אצבעותיו והתכוונתי לעקוף אותו.

לסתו התהדקה והוא חסם את דרכי. "תתפטרי."

זו לא הייתה הצעה, אלא ציווי. "אתה צוחק עליי? אני לא יכולה להתפטר, אני צריכה את הכסף."

"אני אתן לך כסף. כמה את צריכה?"

פניי האדימו. "האמת שאני צריכה את העבודה, לא רק את הכסף." עקפתי אותו וחזרתי לרוץ. הוא הצטרף אליי ורץ לצידי בקצב שלי.

"דווקא את העבודה המסוימת הזאת?" שאל בספקנות.

"כן, הארגון הזה מרתק אותי."

"אין בעיה, אסדר לך עבודה מרתקת אחרת בארגון ואתן לך כמה כסף שאת צריכה. תפרשי מהמשימה."

"אני לא רוצה עבודה אחרת ולא רוצה את הכסף שלך, אני רוצה להרוויח את הכסף שלי בעצמי דרך המשימה הזאת!" התפרצתי.

"למה?" גבותיו הצטופפו ושיוו לו מראה מחוספס.

"כי המדינה פנתה אליי במיוחד, היא זקוקה לעזרתי ואני לא מתכוונת להגיד לא רק כי החלטת שזה לא מתאים." שמרתי את עיניי על השביל וזה היה הדבר הכי קשה בעולם כשכל מה שרציתי לעשות זה לטרוף אותו במבטי.

"ממתי אכפת לך מהמדינה?" קולו ירד נמוך.

כמעט נעצרתי עצירת חירום. "למה אתה מתכוון? איך אתה יודע ממה אכפת לי ומה לא?" בחנתי את פניו. "נזכרת בי?"

"אני לא צריך להיזכר כדי לדעת שהדברים האלה לא מעניינים אותך. למה את מתעקשת לסכן את עצמך?"

"כי אני רוצה להתנסות בדברים חדשים. אולי חסר לי אקשן בחיים ובא לי לבדוק כיוון מרענן ומסעיר. מה זה משנה לך? זה לא עניינך." הקפדתי להביט בדרך שלפניי.

"זה ענייני, אני הדוד שלך ואני דואג לך. אם את צריכה אקשן בחיים, אקח אותך לצניחה חופשית. זה מספיק אקשן בשבילך."

"אני לא מתכוונת להתפטר." לעסתי את פנים הלחי שלי והרגשתי את מבטו סורק אותי בקפידה שהבעירה את קצות עצביי.

"אני לא קונה את הסיפורים שלך, היילי. מה הסיבה האמיתית לכך שאת רוצה לצאת למשימה?"

ליבי החסיר פעימה. הבטתי בעיניו. לא יכולתי לומר לו שהוא הסיבה האמיתית. "זה מה שמושך אותי כרגע."

הוא תפס בידי והוריד אותי מהשביל, וברגע הבא הטיח אותי בגבי לגזע עץ בפינה שקטה מול המים. הבטתי בו בעיניים פעורות, בקושי יכולה לעמוד בגעגוע שהתעורר בגופי למגע ידיו. רעבתי לו יותר מאוויר, אבל זה היה אוויר שאסור היה לי לנשום. "מה הבעיה שלך?" התרעמתי.

"את הבעיה שלי. את לא יכולה לצאת למשימה חשאית, אין לך מושג לאן את נכנסת, את לא מבינה?"

"אני יודעת בדיוק לאן אני נכנסת ולא תוכל לעצור אותי. אם לא נראה לך, אתה מוזמן לקחת משימה אחרת. אותי לא ישבצו למשימה אחרת, אין לי ארסנל כישורים של ג'יימס בונד כמוך." דחפתי אותו, אבל הוא לא זז מילימטר. "הם אומרים שאני מתאימה לפרופיל המשימה, אז אצא למשימה, בין שתצטרף ובין שלא."

מבטו קדח חורים בעיניי. "נראה לך שאתן לך לצאת למשימה כזאת לבד?" ידו התאגרפה על העץ לצד ראשי.

"לא אצא לבד, יהיה איתי סוכן."

"בלעדיי זה כמו להיות לבד. אני לא סומך על אף אחד."

"אז נצא יחד והבעיה תיפתר."

"אני לא רוצה לסכן אותך, מה לא ברור?" הוא תפס את לסתי.

"אז תשמור עליי! תעשה מה שעשית כל החיים." דמעות עלו בעיניי. "תמיד שמרת עליי, גם אם אתה לא זוכר."

הוא השעין את ראשו על זרועו מעל ראשי ונאנח, קרוב אבל רחוק מדי. "מה אני צריך לעשות כדי לשכנע אותך לרדת מזה?"

"למה אתה רוצה להוריד אותי מזה? אתה פוחד שלא תוכל לשמור עליי?" התגריתי בו, פורטת על המיתרים שידעתי שינגנו לו, גם עם מעט הזיכרונות שלו ממני.

הוא זקף את סנטרי. "תמיד אשמור עלייך, אל תדברי שטויות. להגיד שאני לא זוכר ששמרתי עלייך תמיד זה לא נכון. כל הזיכרונות שיש לי ממך הם זיכרונות שלי משגיח עלייך כשהיית ילדה."

נאבקתי לא לעצום את עיניי מעוצמת הכמיהה. "אז תמשיך לעשות את זה," לחשתי.

"הפעם אנחנו לא יוצאים לשחק בחצר, היילי. המשימה הזאת רגישה ומסוכנת מאוד, ובמקום להתרכז במה שיהיה עליי לעשות, אתרכז בך ובצורך שלי להגן עלייך. את מסכנת אותי ואת עצמך בהחלטה שלך להצטרף."

לא. אל תעשה לי את זה.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא ייפגע איכשהו בגללי. ג'ייסון לא חיכה שאגיב.

"את עלולה להיחשף לסיטואציות שלא ראית בחיים ושאת גם לא צריכה לראות. אולי הן יצלקו אותך." הוא רכן לאוזני והבל פיו ליטף את עורי והקשיח את פטמותיי. "יהיו שם זונות, נרקומנים, רוצחים. כל הזבל של האנושות מתנקז למקומות האלה. מה יש לילדה טובה כמוך לחפש שם?" שאל ברכות וליטף את שערי.

"אני לא ילדה טובה. אם היית זוכר, היית יודע."

"מבט אחד בעיניים שלך אומר לי את כל מה שאני לא מצליח לזכור. את טובה מהיסוד ולא משנה כמה תעמידי פנים שזה אחרת."

היטלטלתי. זה היה המשפט שהוא אמר לי בלילה הראשון שלי בניו יורק.

"ל' יודע שאנחנו בדרכנו אליו. גם אם הוא לא יודע איך אנחנו נראים, הוא מצפה לנו. את לא מנוסה בפעולות כאלה." אצבעותיו גלשו במורד שערי.

נרעדתי. "גם אתה לא."

הוא חייך ובחן את הסביבה בקפידה. "מה את חושבת שעשיתי בימ"מ? אנחנו לא עוסקים רק בסיכול פעולות טרור, אלא גם בסיכול הברחות סמים ובמאבק בהפצתם. למה חשבת שצדו אותי למשימה הזאת? בגלל החיוך שלי?"

"בגלל האיטלקית ובגלל שאתה לוחם מיומן," רציתי למשוך בכתפי, אבל הוא לא הותיר לי מרחב לעשות את זה.

"רדי מהעניין. תישארי בניו יורק ותעשי מה שאת באמת רוצה ואוהבת לעשות. אני יודע שהלב שלך לא נמצא בארגון שאליו נכנסת."

"איך אתה יכול לדעת?" שאלתי בכעס. לא יכולתי לומר לו שהלב שלי נמצא בכל מקום שבו הוא נמצא.

"כבר אמרתי לך. אני אולי לא זוכר, אבל אני יודע מי את, וזו לא מי שאת."

רמת הדיוק שלו לגביי הדהימה אותי. ידעתי שכושר השכנוע שלו ימוטט אותי אם אתן לו להתקרב והנה, זה קרה. בקושי יכולתי לחשוב. לא היה דבר שרציתי יותר מלשונו על עורי החם, רציתי את ההבטחות המלוכלכות, את הפה השולט הזה מכניע את פי בלי רחמים. נשמתי עמוק. "אתה יודע מה, דוד? אתה צודק," לחשתי והרמתי את ידיי ללסתו החזקה, מחליקה את אצבעותיי על הזיפים המטריפים שלו. הפתעה הבהבה בפניו. "אולי זו לא מי שאני, אבל אם לא אתנסה, לעולם לא אדע מי אני מסוגלת להיות. אני לא פוחדת לפגוש את זוהמת האנושות." בשבילו אעשה את זה. אעשה הכול. "כבר פגשתי לא מעט ממנה בניו יורק, ולצערי יש לה ייצוג נכבד במשפחה שלנו. הארגון יכשיר אותי למשימה, ואתה תהיה שם איתי. גם אם אתה חושש שאפריע לך להתרכז, יש לך את היכולות ואת הכישורים להגן על שנינו גם במצבים בלתי אפשריים, הוכחת לי את זה בעבר לא פעם. אני יודעת שאתה לא גבר שיאבד את קור הרוח וכשאתה רוצה משהו אתה משיג אותו, לא משנה כמה מכשולים ניצבים בדרכך."

התרוממתי על קצות אצבעותיי והתקרבתי לפניו. הוא פער את עיניו. נלחמתי בעצמי מלחמת חורמה לא לנשק אותו חזק ועמוק עד שיכאב. "ניפגש במטוס לרומא." נשקתי ללחיו ברכות, התכופפתי מתחת לזרועו הגדולה והמשכתי בריצה.

"את לא באה איתי וזה לא נתון לדיון."

לא השבתי. נחיה ונראה.

2


היילי
בשבועיים שעברו מאז המפגש בפארק לא ראיתי את ג'ייסון או דיברתי איתו אפילו פעם אחת. לוח הזמנים שלו היה צפוף לא פחות משלי, גם אם עברנו הכשרה שונה במקומות שונים.

הוא התאמן משעות הבוקר המוקדמות עד השעות הקטנות של הלילה, ופעמים רבות בכלל לא חזר הביתה. ידעתי כי יכולתי לראות כשעמדתי על המדרכה בכניסה לבניין שחלונות דירתו היו חשוכים כמעט מדי ערב. לפחות זה הבטיח לי שלא היה לו זמן לאליין.

גם אני טבעתי בקורסים אינטנסיביים שכללו הגנה עצמית ושימוש בסיסי במערכות מידע חסויות, למקרה שנצטרך לדלות מידע מהן כשנהיה שם. אולי ג'ייסון צדק כשאמר שכל הקונספט לא מתאים לי, אבל מה יכולתי לומר? אהבתי ללמוד על בשרי. במהלך ההכשרה גיליתי עד כמה אני גרועה בהגנה עצמית. היו לי ידיים ורגליים שמאליות שפשוט לא קלטו את הפעולות הנדרשות. ניסיתי בכל כוחי לצלוח את התרגילים, אבל זה היה קשה, מורכב וגם כואב, למען האמת. ממש לא כיף לחטוף מכות, ומי שיגיד אחרת הוא שקרן או פסיכופת. לראשונה בחיי העדפתי את הקורסים העיוניים הרבה יותר.

אחרי מסע קצר ב'ג'יי־אף־קיי' מיהרתי למסוף העלייה למטוס באיחור אופנתי מתוכנן. רציתי לדחוק את זמן העלייה למטוס עד לקצה כדי לא לאפשר לג'ייסון ולכושר השכנוע הפנומנלי שלו לשנות את דעתי, אם כי האמנתי שהוא כבר השלים עם המצב. לא באמת היה לו אכפת ממני, לא משנה כמה פעמים יגיד שכן. הוא הרגיש אליי כלום ושום דבר. בכל זאת, הייתי לחוצה מהמפגש הקרב איתו.

אחרי שעברתי את בדיקות הביטחון הגעתי למסוף וראיתי אותו עומד בכניסה לשרוול העלייה למטוס, חתיך הורס מאי פעם בחליפת שלושה חלקים בצבע שחור שנצמדה לשריריו בכל המקומות הנכונים, אוחז בידית הטרולי שלו ומביט בשעונו. הוא חיכה לי.

כהרגלו, הוא סחט מבטים נשיים מכל עבר, בעיקר מהדיילות שעמדו בדלפק ההתייצבות לטיסה. הופתעתי שעיניהן לא נשרו מארובותיהן. העברתי יד חלקלקה מזיעה על מעיל הפרווה הוורוד שלי וניסיתי להרגיע את ליבי הדוהר.

"היי, ג'יי." חייכתי בביטחון מזויף כשהרים את פניו לעברי. הוא סרק אותי באיטיות וחשמל את עורי. שוב ההרגשה שהוא מסתכל עליי אבל לא רואה אותי ניקבה את בטני.

"הזמנתי לך מונית."

"על מה אתה מדבר? איזו מונית?" גבותיי הצטופפו.

"מונית שתיקח אותך בחזרה לדירה שלך," השיב בקשיחות.

גלגלתי את עיניי. "אני לא חוזרת הביתה, תשכח מזה." מבטו איים שאם לא אקח את המונית הביתה הוא יזרוק אותי על הכתף ויגרור אותי הביתה. "אתה לא רציני."

"אני רציני. את לא באה איתי," הנמיך את קולו, לקח את ידי והזיז אותי הצידה.

"אני באה ועוד איך. אתה לא יכול לדפוק לי את כל התוכניות רבע שעה לפני ההמראה!"

"אני לא דופק כלום, זה מה שצריך לקרות."

"סוכן הנסיעות שלנו יהרוג אותי." שילבתי את ידיי וחשבתי על קולינס.

"נגיד שאת פוחדת. יש לך את הזכות להתחרט. אצא לטיול הזה לבדי." הוא ליטף את שערי ונהג בי כמו בילדה, אך למרות זאת הצליח לעורר אותי. ידעתי שהיה עליי ללבוש משהו מפתה יותר מאשר מעיל פרווה גדול ממידתי ומכנסי ג'ינס ארוכים. שתי זקנות הביטו בנו בסקרנות כשחלפו על פנינו אל עבר המטוס.

"גם אם הוא לא יהרוג אותי, הוא יעביר אותי לרשימה השחורה שלו לנצח." תחבתי אצבע לחזו והוא הביט בה. "אסגור לעצמי יותר מדי דלתות. אל תהיה מגוחך, ג'יי."

הוא תפס בידי, עטף אותה באצבעותיו והוריד אותה. "לא תסגרי שום דלתות, אני מבטיח לך. אדאג לזה. מותר לך להתחרט. אני יודע שנרשמת ללימודים בשנה הבאה, זה לא שאת מתכננת לטייל כל החיים."

לעזאזל, למה הוא ידע הכול?

"אני אולי לא מתכננת לטייל כל החיים, אבל עד שיתחילו הלימודים אני מתכוונת לטייל ולהרגיש את הריגוש של חוץ לארץ," הטחתי במרירות וניסיתי להתנער ממנו, אף שכל מה שרציתי היה לכרוך את ידיי סביבו ולנשק את הפה המדהים שלו.

"את לא בנויה לריגושים מהסוג הזה, היילי." הוא לחץ על כתפי. "ראיתי את הציונים שלך בקורסים בהכשרה שעברת. קיבלת ציון עובר בקושי בתחום מסוים מאוד. את לא יכולה לבוא."

פניי נפלו. הוא דיבר על הגנה עצמית. "לא אתה זה שמחליט, מצטערת לבשר לך. זה גם לא כאילו אני תלויה בהפגנת הידע בתחום הזה, אחרת לא היו מאשרים לי לצאת לטיול. אתה המאסטר בעניין, אני באה ליהנות ולבלות. בזה אני דווקא טובה." חייכתי בנבזיות.

הדיילות הביטו בנו באי־נוחות גם אם לא יכלו לשמוע את השיחה. "אדוני, גברתי, תעלו למטוס, בבקשה. אין זמן להתמהמה."

"אנחנו עולים, אנחנו עולים," השבתי בקוצר רוח בלי להסיר את עיניי מג'ייסון. "שמעת את זה? אין זמן."

לסתו התקשחה. "אני לא מבין למה את ממשיכה להתעקש להצטרף."

התשובה הייתה פרץ הכוחניות שעמד ממש מול עיניי. "אמרתי לך, אני רוצה את הריגוש."

"ואני אמרתי לך שאני יכול לסדר לך ריגושים כאן בסביבה, כאלה שלא יעמידו אותך במצבים בלתי נסבלים."

"המצבים האלה נסבלים בעיניי!"

"לא בעיניי."

"זו הבעיה שלך. מצטערת, אני לא יכולה לפספס את הטיסה." עקפתי אותו בתסכול וגררתי את הטרולי אל שרוול העלייה למטוס.

הוא נאנח מאחוריי. יכולתי לדמיין אותו מעביר את ידו בשערו ונועץ בי מבט. תוך רגעים הוא פסע לצידי ולקח ממני את ידית המזוודה שלי. ידו הפנויה נכרכה סביב מותניי והצמידה אותי אליו. תשוקה רותחת הציתה את בשרי.

"בטיול הזה אני לא רק הדוד שלך, אלא הבוס שלך. תצייתי לכל פקודה שאתן לך בלי שאלות ובלי ספקות, אני ברור?"

לעזאזל, זה עבר בצורה סוטה מאוד בתוך הראש שלי. הוא יכול היה לרדות בי כמו בוס ככל שירצה במיטה, כשנגיע לרומא.

הגענו לדיילות העומדות בפתח המטוס. "ברור כשמש, בעלי." חייכתי לעבר הדיילות וליטפתי את שרירי גבו. כפות ידיי עקצצו והזיעו אפילו יותר. שריריו נדרכו למגעי. הוא הניח לי להוביל את הדרך למושבים שלנו.

שמונה שעות וחצי לאחר ההמראה צפיתי מבעד לחלון המטוס בשקיעה המהפנטת יורדת על המטרופולין המטורף של רומא, בירתה של אימפריה בלתי נשכחת מההיסטוריה הרחוקה. נהר הטיבר זרח בקו של טורקיז מרהיב תחת שמיים ורודים מקושטים בעננים.

מצאתי את עצמי באירופה, באחת הערים הכי רומנטיות בעולם, כשג'ייסון לצידי. אומנם הוא זכר פירורים ממני, אבל זכרתי עבור שנינו. נשבעתי שאזכור, לא משנה כמה זמן יעבור. האהבה שלי כלפיו רק גברה עם הזמן והמרחק.

האווירה שספגתי בדרך לדירה שהושכרה עבורנו הייתה שונה כל־כך מניו יורק. הרחובות שידרו קסם ותהילת עבר.

בזמן שהגבר האיטלקי המטריף ששיבש את חושיי התקלח, התאפרתי קלות מול הראי בדירת החדר הקטנה שבה התמקמנו, ברובע טרסטוורה, בשכונה תוססת, שוקקת ומלאת חיים. צעירים ברחובות רק חיפשו איפה לבלות את ערב יום שישי למרות הקור של ינואר, תיירים ומקומיים כאחד. ראיתי אותם דרך החלון, צועקים וצוחקים ברחוב.

בפעם הראשונה בחודשיים האחרונים ניצוץ של חיים נדלק בתוכי. רציתי לחזור לחיות, לטרוף את העיר, לחלוש עליה עד שאשלים את שתי המשימות שניצבו בפניי, לעזור לג'ייסון במשימתו לחסל את לורנזו ולכבוש אותו בחזרה בזמן הזה.

השתחלתי לתוך שמלת מיני ארוכת שרוולים מבד קטיפה בצבע כחול נייבי והשארתי את הרוכסן בגב פתוח. ידעתי מי יסגור את הרוכסן הזה, אותו אחד שלא הראה בי שום עניין רומנטי מאז איבדתי את הילד שלנו באותה תקרית שבה איבד את זיכרונו.

סיימתי למרוח אייליינר שחור ועברתי למשוח אודם אדום חושני על שפתיי כשהוא יצא מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב מותניו. נעצתי בו מבט רותח. הוא לא הסתכל כי היה עסוק בשליפת חליפה מהמזוודה שלו, כזו שידעתי שתיראה כמו פשע עליו.

קמתי ממקומי והתקרבתי אליו באיטיות, מושכת את תשומת ליבו בנעלי הסטילטו ובשמלה הקטנה. הסתובבתי והפניתי לו את גבי, שהיה חשוף עד הישבן כמעט. בהצלחה עם לחשוב עליי כעל רק בת משפחה. "תעזור לי עם הרוכסן, ג'יי," ביקשתי בקול נעים והסטתי את שערי הארוך והחום.

"זה מה שאת לובשת כשבחוץ ארבע מעלות, היילי?"

נשכתי את השפה. אלוהים, התגעגעתי לנזיפות שלו כמו מטורפת. "אגרוב גם גרביונים ואלבש מעיל. נראה לי שזה יספיק. מה אתה אומר, להוסיף גם צעיף?" הבטתי בו מעבר לכתפי, סופגת את הירוק המחשמל והצלול הזה, שהצית את כל העולם באש.

"להוסיף עוד בד," העיר בקול מחוספס והניח יד אחת רותחת, כבדה וחזקה על גבי התחתון, מתחת לרוכסן. הפניתי את המבט ממנו ועצמתי את עיניי. פנטזתי על כף היד הזאת מטיילת על עורי החשוף, גולשת קדימה לבטן שלי, והתאפקתי שלא לפלוט אנחה כשהוא רכס את הרוכסן.

"לא, אני לא בקטע של בד. כמה שפחות, יותר נוח לי," אמרתי בישירות והחלקתי את ידי על בד הקטיפה שנמתח יפה על מותניי.

"שמתי לב," העיר.

ניצוץ הבליח בעיניו וליבי פרפר בחזי. צעדתי אל עבר המיטה ויכולתי להרגיש את עיני הטורף שלו עוקבות אחריי. מבטו חרך את גופי והשאיר כוויות על עורי בזמן שהחל להתלבש. שמעתי את המגבת נופלת לרצפה באוושה רכה, והתאפקתי בכל מאודי לא להציץ לעברו.

טיפסתי על המיטה ונשכבתי על הצד. המזרן חרק תחת כובד משקלי וחשבתי על כמה המזרן הזה יחרוק אם הוא יסתער עליי.

פניתי לכיוונו רק אחרי שהייתי בטוחה שהוא הספיק לפחות ללבוש תחתוני בוקסר, ופתחתי את מסך המחשב הנייד שקיבלנו מהסי־איי־איי. הקלדתי סיסמה מסובכת באורך של חמישה־עשר תווים כדי להיכנס למחשב ועוד שתי סיסמאות באתר שנראה כמו אתר אופנה, כדי להיכנס למייל הארגוני של הסי־איי־איי.

קראתי את המייל שקיבלנו מקולינס לפני שעה. עיניי נעצרו על התמונה שהוא צירף, תמונה של בחור בן שבע־עשרה או שמונה־עשרה, רזה, ממושקף ולבן כמו הקיר, כמעט בקטע חולה. הנער החנון היה סוחר סמים זוטר, על פי המידע שצורף. עיניי ננעלו על הקעקוע שעל צווארו. נחש חום מנוקד, מעוקל בצורת הספרה שמונה, בולע את הזנב של עצמו. זה היה שילוב של שני סמלים עתיקים שהכרתי דווקא מעולם האומנות, אורובורוס, שמשמעותו מחזוריות, והספרה שמונה שוכבת, שמשמעותה אין־סוף. "מחזוריות שלא נגמרת לעולם." אמרתי בקול רם.

"על מה את מדברת?" ג'ייסון שאל בעת שכפתר את מכנסיו האלגנטיים.

"אתה חייב לראות את זה." הרמתי את עיניי מתמונתו של הנער הצנום אל דמותו של ג'ייסון. יחי ההבדל הקטן. הפניתי אליו את המחשב כשהוא ניצב מאחוריי והייתי מודעת אליו עד כאב.

ג'יי התיישב ליד רגליי והושיט זרוע אל המחשב, מסובב אותו לעברו. הבטתי בפניו כשבחן את התמונה. הוא הבין הרבה מהסתכלות פשוטה, היה לי ברור. למדתי להעריך אותו הרבה יותר אחרי ההכשרה הקצרה אך מפרכת שלי בסי־איי־איי.

"דיברת על הקעקוע שלו." הוא הרים את אצבעו למסך. "את יודעת מה הוא מייצג כאן באיטליה?"

"הוא מורכב משני סימנים שאני מכירה, אבל אני לא יודעת מה משמעות הסמל הזה. אוכל להריץ את הסמל במערכות," הצעתי והצבעתי לעבר המסך. הוא תפס את ידי באגרופו ועצר אותי. הלב שלי השתולל מהמגע הפשוט וכמעט נקרע מרוב געגוע.

"אין צורך. זה הסמל של סרפנטה ויפרה," אמר במבטא איטלקי חושני שלא שמעתי ממנו מאז הייתי ילדה. הוא שחרר את ידי לאחר רגע ארוך. הבטתי בשפתיו.

"סרפנטה זה נחש, אבל המילה השנייה..." נדתי בראשי. "מייצגת את סוג הנחש?"

"נחש צפע."

עברתי לישיבה והברשתי את זרועו בחזה שלי. הוא נדרך מהמגע, אבל המשכתי בשלי. סימנתי את קעקוע הנחש באמצעות מגע במסך המחשב וגררתי אותו למנוע החיפוש. התוכנה הריצה תמונות במהירות לא נתפסת ונעצרה על סמל זהה.

'סרפנטה ויפרה', נכתב בראש העמוד. כל הפרטים על הארגון הופיעו מתחת לסמל. "זה הארגון היריב של מצ'טה. חשבתי שאתה אמור להסתנן אל שורות מצ'טה, קולינס אמר שלורנזו חבר אליהם," אמרתי, מבולבלת ונסערת מהמידע החדש.

סרפנטה ומצ'טה היו שני קרטלי הסמים ששלטו בעולם התחתון של מרכז וצפון איטליה. ג'יי ראה את הסערה שבפניי וחייך את החיוך המהמם שלו.

"אם קולינס מכוון אותנו לסרפנטה, מן הסתם הגיע מידע מודיעיני חדש." הנהנתי בהבנה מלאה. "יכול להיות שהוא הסתבך עם מצ'טה וברח לארגון המתחרה," הוסיף.

"זה לא יפתיע אותי. יש לו היסטוריה עקובה מדם של בגידות," הסכמתי והפניתי את פניי משפתיו בחזרה אל המסך.

"מה את יודעת עליו?"

"הספקתי לחקור עליו קצת בשבועיים האחרונים."

ג'ייסון ואני עברנו על המידע המודיעיני שהיה לסי־איי־איי. לא היה שפע של מידע, אולי כי הארגון לא פעל בארה"ב, אבל היה מספיק. רשימה של שמות בכירים, תפקידים, אזורי פעילות, סוגי הסמים שמכרו ועוד. "הארגון מונה כשלוש מאות חברים ומייצר סמים, מחשיש ומריחואנה ועד קוקאין, הרואין ואפילו אופיום. הם מייצרים גם סמים פסיכדליים כמו אל־אס־די, אם־די, אקסטזי ופטריות. אימפריה של סמים," הקראתי את המידע לג'ייסון, שרכן קרוב יותר אליי וצפה במסך איתי.

הוא לחץ על המילה 'סמים' ואז הניח את ידו על הברך שלי באגביות. "הם מתמחים בעיקר ביצור של קוקאין והרואין," העיר והקיש על המסך.

"תלבשי מעיל, צעיף ועוד בד, היילי. אנחנו צריכים למצוא את הילד הזה. תבדקי, אולי קולינס כתב איפה למצוא אותו בכל הפרטים שנתן לנו לגביו."

הוא לחץ על הרגל שלי, קם וצעד אל עבר הארון, שם נעמד מול המראה וענב עניבה שחורה. אם ילך ככה ברחוב, הוא ייראה כמו דוגמן של 'גוצ'י' שברח משבוע האופנה במילאנו.

חיפשתי מידע לגבי המיקום של הנער במייל מקולינס וכשלא מצאתי דבר הרצתי את תמונתו במערכת המידע. הקלדתי בגוגל מפות את הכתובת שעלתה. עיניי עלו בחזרה אל ג'יי. הוא הרים את האקדח הקטן שאספנו מאיש קשר בדרך משדה התעופה, משך את החולצה שלו כלפי מעלה והעלים את האקדח בנרתיק שנקשר לחזו, מתחת לזרוע שמאל.

"קוראים לו אנטוניו. הוא יחצן מסיבות שבהן כנראה מפיצים את הסמים. מי היה מאמין על החנון החמוד הזה," אמרתי לג'ייסון והתרוממתי מהמיטה, מתקרבת אליו שוב.

"איפה הוא מייחצן? נצטרך לנסוע לשם."

"יש לי את הכתובת." הושטתי את ידי וסידרתי את הצווארון שלו. מבטו החליק לשפתיי.

"מוכנה לקנות קצת סמים, סניורה דה־רוזי?" שאל בקול נמוך ובמבטא איטלקי. הרגשתי את האדרנלין מתערבל עם משיכה הרסנית.

"בחיים לא חשבתי שאשמע משפט כזה מהפה שלך." הבזקתי חיוך. "נולדתי מוכנה. בוא נזוז."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
עוד ספרים של עדן בל
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il