כשעסקתי במקצוע הרפואה בפריז, חודשים מעטים לאחר עזיבתי את מוֹנפֶּלְיֶיה, הזעיקו אותי בוקר אחד לבדוק נזירה צעירה חולה במנזר בפוֹבּוּר סן־ז'ק. הקיסר נפוליאון התיר לאחדים מהמנזרים האלה לחזור לפעול זמן קצר קודם לכן. זה שנקראתי אליו עסק בחינוך נערות, והשתייך ל"אחוות אוֹרסוּלה הקדושה". חלק מהמבנה נהרס בזמן המהפכה; לאחר הריסתה של הכנסייה העתיקה, שלא נותרו ממנה אלא קמרונים אחדים, נשאר הקלוֹיסטֶר חשוף בצדו האחד. נזירה הכניסה אותי פנימה, ובדרכנו פסענו על אבנים שטוחות וארוכות ששימשו מרצפות באולמות האלה. אלה היו קברים; הבנתי זאת מהכתובות שעליהם, שאת רובן מחק הזמן. כמה מהם נשברו בזמן המהפכה. הנזירה הפנתה את תשומת לבי לכך ואמרה שטרם היה סיפק בידן לתקנם. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מנזר מבפנים: המראות האלה היו חדשים לי לחלוטין. מהקלויסטר עברנו לגינה; לשם, אמרה לי הנזירה, הביאו את הנזירה החולה. ואכן ראיתיה, בקצה שביל ארוך מחופה בצמרות עצים; היא ישבה, ורעלתה השחורה הארוכה עטפה כמעט את כל־כולה. "הנה הרופא," אמרה הנזירה, והתרחקה מיד. התקרבתי אליה בחשש, כי מראה הקברים האלה העכיר את רוחי. שיערתי שיתגלה לפני עוד קורבן של המנזרים: הדעות הקדומות של נעורי שבו והתעוררו בי, וסוג האומללוּת שציפיתי למצוא ליבה את סקרנותי בהתאם. היא הסתובבה לעברי, ולמרבה ההפתעה ראיתי לפני כושית! ברכתה המנומסת ואופן דיבורה הרבו עוד יותר את פליאתי. "באת לבקר אדם חולה מאוד!" אמרה לי. "היום אני משתוקקת להבריא, אך לא תמיד רציתי בזאת, וייתכן שזו סיבת חוליי." חקרתי אותה על אודות מחלתה. "אני חשה בחזי מועקה מתמדת," אמרה לי, "שנתי נודדת, והחום לא מרפה ממני."
חזותה אכן אישרה את התיאור העגום של מצבה: היא היתה כחושה; את פניה האירו רק עיניים מבריקות וגדולות מאוד והלובן המבהיק של שיניה. הנפש עוד חיה, אבל הגוף היה הרוס וניכרו בו סימניו של סבל ארוך ואכזר. היא נגעה ללבי באורח שמעבר למילים, והחלטתי לעשות הכול כדי להצילה. התחלתי לשוחח עמה על הצורך להשקיט את מחשבותיה, להסיח את דעתה, להרחיק רגשות קשים.
"אני מאושרת," אמרה לי, "מעולם לא חשתי שלווה ואושר כה גדולים." נימת קולה היתה כנה. הקול החביב הזה לא היה יכול לרמות, אבל תדהמתי גדלה מרגע לרגע. "לא תמיד חשבת כך," אמרתי לה, "וניכרים בך עקבותיהם של ייסורים ארוכים." "נכון הדבר," השיבה, "מצאתי מנוחה ללבי רק מאוחר מאוד; אבל היום אני מאושרת." "ובכן, אם כך הדבר," עניתי, "הרי יש לרפא את העבר; נקווה שהדבר יעלה בידנו. אבל איני יכול לרפא את העבר הזה בלי להכירו." "אבוי!" ענתה היא, "אלה הבלים!" כשהגתה את המילים האלה הרטיבה דמעה את שולי עפעפה. "ואת אומרת שאת מאושרת?" מחיתי. "כן, אני מאושרת," חזרה היא בנחישות, "ולא אחליף את אושרי בגורל שהיה פעם משאת נפשי. אין לי סודות: האומללות שלי מספרת את סיפור חיי. כה רב היה סבלי עד ליום שנכנסתי לבית הזה, שבריאותי התדרדרה לאטה. ואני שמחתי בחולשתי, כי לא ראיתי כל תקווה בעתיד. המחשבה הזו היתה חטא! ואני נענשתי, הרי אתה רואה; סוף־סוף אני רוצה לחיות, ואולי זה מאוחר!"
ניחמתי אותה והענקתי לה תקווה להחלמה קרובה; אבל כשביטאתי את מילות הניחומים האלה, כשהבטחתי לה חיים, התריעה בפני תחושה פנימית עגומה שמאוחר מדי, ושהמוות כבר בחר את קורבנו.
