כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות תהיה מוזיקאית." וכשהתברר שהמילה הראשונה שלי בטרם מלאה לי שנה, חסרת הפשר במובהק אך הברורה דיה, היא "סולם", אמי רק אישרה: "ידעתי," ומיד התחילה ללמד אותי מוזיקה, בעודה מזמרת בלי סוף את אותו סולם: "דוֹ, מוּסיָה, דוֹ, וזה רֶה, דוֹ — רֶה..." הדוֹ־רֶה הזה לבש אצלי עד מהרה דמות של ספר ענקי, שמגיע לחצי ממני בגודלו — "פֶסֶר", כמו שהייתי אומרת — לפי שעה רק של העטיפה שלו, של ה"פֶסֶר", אך הזהב שבקע מתוך הסגול־כהה הזה היה עז ואימתני כל כך, שעד עכשיו, באיזה מקום מסוים מבודד אצלי בלב — מצולות של סירוניות, של אוּנדינוֹת — חום יוקד ואימה, כאילו הזהב הקודר הזה נמָס ושקע ממש בקרקעית הלב והוא מתרומם משם למגע קל שבקלים ומציף את כולי עד קצות העיניים, וצורב — את הדמעות. זה דוֹ־רֶה (דוֹרֶה),1 ורֶה־מִי הוא רֶמי, הילד רֶמי מ"באין משפחה",2 ילד מאושר שבעלה המרושע של המינקת, Pére Barberin, אבא בַּרבֵּרין, בעל המום, (estopié,3 שכאילו נוסרה לו רגל — pied), מאמלל אותו תכף ומיד, כשתחילה הוא לא מניח לחביתיות וללביבות להפוך לחביתיות וללביבות, ולמחרת מוכר את רֶמי עצמו למוזיקאי נודד ששמו ויטאליס, לו ולשלושת הכלבים שלו — קאפּי, זֶרבּינוֹ ודוֹלצֶ'ה, ולקוֹפה היחידה שלו — ז'וֹלי קֶר, שתיינית איומה, שאחר כך מתה משחפת בחיקו של רֶמי. זה רֶה־מי. וכל אחד מהם בנפרד: דוֹ הוא בבירור לבן וריק, בטרם יתחיל הכול,4 רֶה — תכול, מי — צהוב (אולי — "מִידִי", צהרי היום?5), פָה — חוּם (אולי שמלת החג של אמי שנתפרה מפַיי,6 וְרֶה — התכול — הוא נהר?) — וכן הלאה, וכל ה"הלאה" האלה — ישנם, אלא שאיני רוצה לערום אותם על הקורא, שיש לו צבעים משלו והוא נותן בהם טעמים משלו.
השמיעה שלי שימחה את אמי והיא שיבחה אותי בלי משים, ומיד אחר כך, אחרי כל "כל הכבוד!" שנפלט מפיה, הוסיפה בקרירות: "אבל לך אין קשר לזה. השמיעה היא מאלוהים." כך זה נשאר אצלי לתמיד, לי — אין קשר לזה, השמיעה היא — מאלוהים. זה שמר עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני הטלת ספק בעצמי, וגם מפני כל אהבה עצמית באמנות — אם השמיעה היא מאלוהים. "רק השקידה היא שלך, כי כל מתת אלוה אפשר להשחית," היתה אמי אומרת מעל ראשי, ראש של בת ארבע, שלא הבין בעליל, ודווקא משום כך זכר את הדברים עד שמאומה לא יכול עוד להוציא אותם משם. ואם לא השחתּי את השמיעה הזאת שלי, ולא זו בלבד שאני עצמי לא השחתּי, אלא גם לא הנחתי לחיים להשחית ולדכא אותה (וכמה השתדלתי!) — גם זאת אני חבה לאמי. אילו היו האמהות אומרות לעתים קרובות יותר דברים סתומים לילדיהן, לא רק שהילדים היו מבינים יותר כשכבר היו גדולים, אלא גם היו נחושים יותר במעשיהם. לא צריך לבאר לילד שום דבר, את הילד צריך — להשביע. וככל שמילות ההשבעה מעורפלות יותר — כך הן מכות שורש עמוק יותר בתוך הילד, כך הן פועלות בו את פעולתן הבלתי מעורערת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדֵּש שִׁמְךָ..."
