1
דגל אדום
הכול סביבי זעק שאני לא שייכת. המדרגות התפוררו, האוהדים הפרועים הצטופפו, והאוויר היה תערובת של זיעה, דם וטחב. קולות עמומים צעקו זה לזה מספרים ושמות, וזרועות מתנופפות החליפו כסף וסימני ידיים כדי לתקשר על רקע הרעש. פילסתי לי דרך מבעד להמון, משתרכת בעקבותיה של חברתי הטובה ביותר.
"תשמרי את הכסף שלך בארנק, אַבּי!" קראה לעברי אמריקה. חיוכה הרחב זהר גם באור המעומעם.
"תיצמדו אלי! זה הולך להיות גרוע יותר כשיתחילו!" צעקתו של שֶפְּלי גברה על הרעש. אמריקה תפסה את ידו ואחר כך את ידי, ושפלי הוביל אותנו בתוך ים האנשים.
צפצוף צורמני חתך את האוויר המעושן. הקול הקפיץ אותי, ואני ניתרתי, מחפשת אחרי מקור הפיצוץ. בחור בשם אדם עמד על כיסא עץ, מחזיק חבילת שטרות ביד אחת וצופָר ביד האחרת. הוא הצמיד את הפלסטיק לשפתיו.
"ברוכים הבאים למרחץ הדמים! אם אתם מחפשים את 'מבוא לכלכלה'... אתם במקום הלא נכון, חברים! אם אתם מחפשים את הזירה, זוהי מֶכּה! אני קובע את החוקים, ואני מזניק את הקרב. ההימור מוכרע ברגע שהמתחרים שרועים על הרצפה. אסור לגעת במתאבקים, אסור לעזור, אסור להחליף הימורים, ואסור להתקרב אל הזירה. אם תעברו על החוקים האלה, אתם הולכים לחטוף מכות ולעוף החוצה בבעיטה בתחת ובלי הכסף שלכם! זה כולל אתכן, בנות! אז בנים, אל תשתמשו בזונות שלכם כדי לרמות את השיטה!"
שפלי הניד בראשו. "בחייך, אדם!" הוא צעק אל המנחה על רקע המהומה, מוחה על הניסוח שבחר חברו.
הרגשתי את לבי הולם. בקרדיגן קשמיר ורוד ועגילי פנינה הרגשתי כמו מורה חסודה בעת הפלישה לחופי נורמנדי. קודם הבטחתי לאמריקה שאצליח להתמודד עם כל מה שיקרה, אבל בשדה הקרב הזה הרגשתי דחף לתפוס את הזרוע הדקיקה שלה בשתי ידי. ידעתי שהיא לא תעמיד אותי בשום סכנה בכוונה תחילה, אבל מכיוון שהיינו במרתף עם כחמישים סטודנטים שיכורים השקועים בהקזת דם ובכסף, לא הייתי ממש בטוחה שיש לנו סיכוי לצאת מהמקום ללא פגע.
אחרי שאמריקה הכירה את שפלי ביום ההיערכות לשנה א, היא התלוותה אליו לעתים קרובות לקרבות החשאיים האלה שנערכו במרתפים שונים באוניברסיטת איסטרן. כל תחרות התקיימה בנקודה אחרת, והמיקום פורסם רק שעה לפני הקרב.
מאחר שהסתובבתי בחוגים קצת יותר מתורבתים, הופתעתי לגלות שיש באיסטרן עולם מחתרתי. אבל שפלי ידע עליו עוד לפני שהצטרף. טרֵביס, השותף של שפלי לדירה, שהיה גם בן דודו, התאבק בפעם הראשונה שבעה חודשים קודם לכן. כסטודנט שנה א', הוא היה ידוע לשמצה כמתחרה הכי קטלני שאדם פגש בשלוש השנים מאז נוסדה הזירה. בתחילת השנה השנייה ללימודיו טרביס כבר היה בלתי מנוצח. שפלי וטרביס שילמו בקלות את שכר הדירה ואת החשבונות בעזרת כספי הזכיות.
אדם שוב קירב את הצופר לפיו, והצעקות וההמולה גברו בקצב קדחתני.
"הלילה יש לנו מתחרה חדש! כוכב ההיאבקות של אוניברסיטת איסטרן, מארֶק יאנג!"
קריאות העידוד נמשכו, וכשמארק נכנס, הקהל נחצה לשתיים כמו בקריעת ים סוף. מרחב מעגלי התפנה במרכז, וההמון שרק, קרא בוז וצעק לעבר המתחרה. הוא ניתר במקום והניע את צווארו לפנים ולאחור, פניו רציניות ומרוכזות. ההמון השתתק עד שנותרו רק רחשים עמומים, ואני כיסיתי את אוזני בידי כשמוזיקה מחרישת אוזניים בקעה לפתע מהרמקולים הגדולים שניצבו משני הצדדים.
"אין צורך להציג את המתחרה הבא שלנו, אבל בגלל שאני משקשק ממנו, אני בכל זאת אציג אותו! הבנים יעשו במכנסיים, הבנות יורידו את התחתונים! הנה הוא: טרביס 'מֶד דוֹג' מֵדוקס!"
הקהל פרץ בשאגות כשטרביס הופיע בפתח הדלת שבקצה. הוא צעד בחזה חשוף, נינוח ואדיש. הוא פסע אל מרכז הזירה כאילו הוא מגיע לעוד יום בעבודה. שריריו היו חלקים ומתוחים תחת עורו המקועקע, והוא קפץ את אגרופיו מול מארק. טרביס התכופף לפנים ולחש משהו באוזנו של מארק, והלה התאמץ לשמור על הבעת פנים קשוחה. מארק עמד בסמוך לטרביס, והם הסתכלו זה לתוך עיניו של זה. ארשת פניו של מארק היתה רצחנית. טרביס נראה משועשע קלות.
כל אחד מהם נסוג כמה צעדים, ואז אדם תקע בצופר. מארק נעמד בעמדת התגוננות, וטרביס תקף. עמדתי על קצות האצבעות, אבל איבדתי את נקודת התצפית וזזתי מצד לצד כדי לראות טוב יותר. התרוממתי שוב והתגנבתי על בהונותי בקרב הקהל הצורח. מרפקים נתקעו במותני, וכתפיים התנגשו בי ודחפו אותי לפנים ולאחור כמו כדור. לבסוף נגלו לעיני קודקודיהם של המתאבקים. המשכתי לפלס לי דרך קדימה.
כשהגעתי לבסוף לקדמת הזירה, ראיתי שמארק תופס את טרביס בזרועותיו העבות ומנסה להפיל אותו לרצפה. כשמארק רכן לפנים במהלך התנועה, טרביס הניף את ברכו לעבר פניו. לפני שמארק הספיק להתאושש מהמכה, טרביס הסתער עליו, אגרופיו חובטים בפניו שותתות הדם של מארק שוב ושוב.
חמש אצבעות לפתו את זרועי, ואני ניתרתי לאחור.
"מה נראה לך שאת עושה, אבּי?" אמר שפלי.
"אני לא יכולה לראות משם!" צעקתי לעברו.
הסתובבתי בדיוק בזמן כדי לראות את מארק מנחית אגרוף יציב. טרביס הסתובב, ולרגע חשבתי שהוא מתחמק ממכה נוספת, אבל הוא עשה סיבוב שלם והנחית את המרפק היישר באמצע האף של מארק. דם ריסס את פני וניתז על חזית הקרדיגן שלי. מארק נפל אל רצפת הבטון בחבטה עמומה, ולרגע קצר השתררה דממה מוחלטת.
אדם השליך ריבוע בד ארגמני על גופו הרופס של מארק, והקהל פרץ בשאגות. כסף החליף ידיים שוב, והבעות הפנים נחלקו לשביעות רצון ולתסכול.
תנועותיהם של הבאים וההולכים הדפו אותי מצד לצד. אמריקה קראה בשמי ממקום כלשהו מאחור, אבל אני הייתי מרותקת אל שובל הדם שזלג מחזי אל מותני.
זוג מגפיים שחורים כבדים נעמדו לפנַי והסיטו את תשומת לבי אל הרצפה. הרמתי את מבטי וראיתי מכנסי ג'ינס מכוסים בדם, שרירי בטן מפוסלים, חזה חשוף, מקועקע ונוטף זיעה ולבסוף זוג עיניים חומות וחמימות. מישהו דחף אותי מאחור, וטרביס תפס את זרועי לפני שנפלתי קדימה.
"הֵי! זוזו ממנה!" אמר טרביס ודחף את כל מי שהתקרב אלי. הבעת פניו החמורה נמסה והפכה לחיוך למראה החולצה שלי, ואז הוא ניגב את פני במגבת. "מצטער על זה, פּיגֶ'ן."
אדם טפח על עורפו של טרביס. "קדימה, מד דוג! הכסף שלך מחכה לך!"
טרביס לא הסיר את עיניו מעיני. "ממש חבל על הסוודר. הוא נראה טוב עלייך." וכעבור רגע הוא הוקף על ידי מעריצים ונעלם בדרך שבה הופיע.
"מה חשבת לעצמך, אידיוטית אחת?" צעקה אמריקה ותפסה את זרועי.
"באתי כדי לראות קרב, לא?" אמרתי בחיוך.
"את בכלל לא אמורה להיות פה, אבּי," אמר שפלי.
"גם אמריקה לא," אמרתי.
"היא לא מנסה לקפוץ לתוך הזירה!" הוא קימט את מצחו. "בואו נלך."
אמריקה חייכה אלי וניגבה את פני. "את כזאת מעצבנת, אבּי. אלוהים, אני מתה עלייך!" היא כרכה את זרועה סביב צווארי, ופנינו אל המדרגות ואל הלילה.
אמריקה ליוותה אותי אל חדרי במעונות ואז גיחכה בבוז לעבר השותפה שלי, קארה. מיד פשטתי את הקרדיגן המוכתם מדם וזרקתי אותו אל סל הכביסה המלוכלכת.
"איזה גועל. איפה היית?" שאלה קארה ממיטתה.
הסתכלתי על אמריקה, והיא משכה בכתפיה. "דם מהאף. לא יצא לך להכיר את האף המדמם המפורסם של אבּי?"
קארה הידקה את משקפיה אל גשר אפה והנידה את ראשה.
"עוד תכירי." היא קרצה לעברי ואז יצאה וסגרה את הדלת. כעבור פחות מדקה הטלפון הנייד שלי ציפצף. כרגיל, אמריקה שלחה לי הודעה שתי שניות אחרי שנפרדנו לשלום.
אני נשארת אצל שפּ נתראה מחר מלכת הזירה
הצצתי לעבר קארה, שהסתכלה עלי כאילו נחשול של דם עומד לפרוץ מאפי בכל רגע.
"היא צחקה," אמרתי.
קארה הינהנה באדישות ואז השפילה את מבטה אל ערמת הספרים על המיטה שלה.
"נראה לי שאני אלך להתקלח," אמרתי ולקחתי מגבת ואת תיק הרחצה שלי.
"אני אודיע לתקשורת," השיבה קארה בנימה נטולת גוון ובלי להרים את עיניה.
למחרת שפלי ואמריקה הצטרפו אלי לארוחת צהריים. התכוונתי שנשב לבד, אבל ככל שנהרו סטודנטים לתוך הקפטריה, התמלאו הכיסאות סביבי בחברי מועדון האחווה של שפלי או בשחקנים מקבוצת הפוטבול. כמה מהם היו בקרב בערב הקודם, אבל אף אחד לא הזכיר את חוויית הזירה שלי.
"שפּ," קרא קול חולף.
שפלי החווה בראשו, ואמריקה ואני הסתובבנו יחד וראינו את טרביס מתיישב בקצה השולחן. התלוו אליו שתי בימבו בלונדיניות עסיסיות שלבשו טישירט של אחוות "סיגמה קאפּה". אחת מהן התיישבה בחיקו של טרביס. האחרת התיישבה לידו ושלחה ידיים אל חולצתו.
"אני חושבת שהרגע הקאתי לעצמי בתוך הפה מרוב בחילה," אמרה אמריקה.
הבלונדינית בחיקו של טרביס הסתובבה לעבר אמריקה. "שמעתי את זה, נבלה."
אמריקה תפסה את הלחמנייה שלה, זרקה אותה לאורך השולחן ופיספסה רק במעט את פניה של הבחורה. לפני שהבלונדינית הספיקה להוסיף עוד מילה, טרביס הרחיק את ברכיו זו מזו, והבלונדינית נפלה על הרצפה.
"אאוץ'!" היא צווחה והסתכלה על טרביס.
"אמריקה היא חברה שלי. את צריכה למצוא לך מקום אחר, לֶקס!"
"טרביס!" היא ייללה וקמה על רגליה.
טרביס הפנה את מבטו אל הצלחת שלו והתעלם ממנה. היא הסתכלה על חברתה ונאנחה. הן התרחקו מהשולחן יד ביד.
טרביס קרץ לאמריקה, וכאילו לא קרה כלום דחס עוד ביס גדוש לתוך פיו. באותו רגע הבחנתי בחתך קטן על הגבה שלו. הוא החליף מבט עם שפלי, ואז התחיל לדבר עם אחד משחקני הפוטבול שישב מולו.
אף על פי שהקהל ליד השולחן הלך והצטמצם לקראת סוף הארוחה, אמריקה, שפלי ואני התעכבנו כדי לדבר על התוכניות שלנו לסוף השבוע. טרביס קם ועמד ללכת, אבל אז עצר לידנו.
"מה?" שאל שפלי בקול רם וקירב את ידו לאוזנו.
ניסיתי להתעלם ממנו ככל האפשר, אבל כשהרמתי את ראשי, טרביס נעץ בי מבט.
"אתה מכיר אותה, טרֶב. החברה הכי טובה של אמריקה. היא היתה איתנו אתמול בלילה," אמר שפלי.
טרביס חייך אלי בהבעת הפנים השרמנטית ביותר שהיתה באמתחתו, כך הנחתי. שערו החום הקצוץ וזרועותיו המקועקעות נטפו סקס ומרדנות, ואני גילגלתי את עיני אל מול ניסיונו להקסים אותי.
"ממתי יש לך חברה הכי טובה, מֶר?" שאל טרביס.
"מכיתה יא," היא ענתה, הידקה את שפתיה וחייכה אלי. "אתה לא זוכר, טרביס? הרסת לה את הסוודר."
טרביס חייך. "אני הורס הרבה סוודרים."
"מגעיל," מילמלתי.
טרביס משך את הכיסא הריק לידי, התיישב והניח את זרועותיו לפניו. "אז את פיג'ן, הא?"
"לא," אמרתי, "יש לי שם."
הוא נראה משועשע מהדרך שבה הסתכלתי עליו, וזה רק הכעיס אותי עוד יותר.
"נו? אז איך קוראים לך?"
נגסתי מפלח התפוח האחרון בצלחת שלי והתעלמתי ממנו.
"טוב, אז את פיג'ן," הוא אמר ומשך בכתפיו.
העפתי מבט לעבר אמריקה ואז הבטתי שוב בטרביס. "אני מנסה לאכול פה."
טרביס נענה לאתגר שהצבתי לפניו. "אני טרביס. טרביס מדוקס."
גילגלתי עיניים. "אני יודעת מי אתה."
"את יודעת, הא?" אמר טרביס והרים את גבתו הפצועה.
"אל תחמיא לעצמך. קשה לא לשים לב כשחמישים שיכורים צועקים את השם שלך."
טרביס הזדקף בכיסאו. "אומרים לי את זה הרבה." שוב גילגלתי עיניים, וטרביס ציחקק. "יש לך טיק?"
"מה?"
"טיק. העיניים שלך כל הזמן מתגלגלות." הוא צחק שוב כשנעצתי בו מבט. "אבל הן מדהימות, העיניים שלך," הוא אמר ורכן סנטימטרים ספורים מפנַי. "באיזה צבע הן? אפור?"
השפלתי את מבטי אל הצלחת שלי והנחתי לשׂער הקרמל הארוך שלי ליצור מסך בינינו. לא רציתי להיות כמו עדרי הבנות האחרות באיסטרן שהסמיקו בנוכחותו. לא רציתי שהוא ישפיע עלי ככה בכלל.
"אל תחשוב על זה אפילו, טרביס. היא כמו אחות שלי," הזהירה אמריקה.
"בייבי," אמר שפלי, "הרגע אמרת לו לא. עכשיו הוא בחיים לא יפסיק."
"אתה לא הטיפוס שלה," היא אמרה לטרביס.
טרביס העווה את פניו, כאילו נעלב. "אני הטיפוס של כולן!"
הצצתי לעברו וחייכתי.
"הו, חיוך. אחרי הכול, אני לא מנוול רקוב." הוא קרץ. "היה נעים להכיר אותך, פּיג'." הוא הקיף את השולחן ורכן לאוזנה של אמריקה.
שפלי זרק לעבר בן דודו חתיכת צ'יפס. "תעיף את השפתיים שלך מהאוזניים של החברה שלי, טרב!"
"קשרי עבודה! אני בונה קשרי עבודה!" טרביס הלך לאחור וידיו מורמות למעלה בתנועה של כניעה.
כמה בנות נוספות הלכו אחריו, מצחקקות ומעבירות את אצבעותיהן בשערן כדי למשוך את תשומת לבו. הוא פתח את הדלת בשבילן, והן כמעט צווחו מעונג.
אמריקה צחקה. "אוי, לא. אבּי, את בצרות."
"מה הוא אמר?" שאלתי בדאגה.
"הוא רוצה שתביאי אותה לדירה, נכון?" שאל שפלי. אמריקה הינהנה, והוא הניד בראשו בתגובה. "את בחורה חכמה, אבּי. אני אומר לך עכשיו, אם תיפלי במלכודת שלו ובסוף תכעסי עליו, את לא יכולה להוציא את זה עלי ועל אמריקה, אוקיי?"
חייכתי. "אני לא אפול בפח, שפּ. אני נראית לך אחת מהברביות האלה?"
"היא לא תיכנע לקסמיו," אמריקה הבטיחה לו ונגעה בזרועו.
"זה לא הסיבוב הראשון שלי, מֶר. את יודעת כמה פעמים הוא הרס לי את היחסים בגלל שהוא דפק את החברה הכי טובה? פתאום זה הופך לניגוד אינטרסים לצאת איתי כי זה כמו להתחבר עם האויב! אני אומר לך, אבּי..." הוא הסתכל עלי. "אל תגידי למֶר שהיא לא יכולה לבוא אלי או לצאת איתי בגלל שהלכת שבי אחרי השטויות של טרביס. תזכרי שהזהרתי אותך."
"זה לא נחוץ, אבל תודה," אמרתי. ניסיתי להרגיע את שפלי בחיוך, אבל הפסימיות שלו נבעה משנים של כוויות מהתעלולים של טרביס.
אמריקה נופפה לעברי והלכה עם שפלי, ואילו אני הלכתי לשיעור שלי. צימצמתי את עיני מול האור המסנוור של השמש, אוחזת ברצועות התרמיל שלי. איסטרן תאמה את כל ציפיותי, מהכיתות הקטנות יחסית ועד לפנים הלא מוכרות. זאת היתה התחלה חדשה בשבילי. סוף־סוף יכולתי ללכת לכל מקום בלי שילוו אותי הלחישות של אלו שידעו — או חשבו שהם יודעים — משהו על עברי. הייתי בלתי מובחנת כמו כל תלמידת שנה א פעורת עיניים שמנסה להגיע לשיעור. בלי נעיצת מבטים, בלי שמועות, בלי רחמים או דעות קדומות. רק האשליה שרציתי שהם יראו: אבּי אַבֶּרנָתי רצינית בסוודר קשמיר.
הנחתי את התרמיל על הרצפה, קרסתי על הכיסא והתכופפתי כדי להוציא את הלפטופ שלי. כשהזדקפתי כדי להניח אותו על השולחן שלי, טרביס התיישב ליד השולחן הסמוך.
"יופי. תוכלי לסכם בשבילי," הוא אמר. הוא לעס את קצה העט שבפיו וחייך, בטוח בקסמיו.
העפתי לעברו מבט נגעל. "אתה אפילו לא בשיעור הזה."
"בטח שכן. בדרך כלל אני יושב שם," הוא אמר והחווה לעבר השורה האחרונה. קבוצת בנות נעצה בי מבט, ואני הבחנתי בכיסא הריק במרכז.
"אני לא מסכמת בשבילך," אמרתי והדלקתי את המחשב.
טרביס נשען כל כך קרוב אלי, שהרגשתי את הבל פיו על לחיי. "אני מצטער... פגעתי בך?"
נאנחתי והנדתי את ראשי.
"אז מה הבעיה שלך?"
דיברתי בשקט. "אני לא הולכת לשכב איתך. אתה יכול לשכוח מזה כבר עכשיו."
חיוך אטי סדק את פניו לפני שענה. "לא ביקשתי ממך לשכב איתי." הוא הרים את מבטו אל התקרה כאילו ניסה להיזכר. "ביקשתי?"
"אני לא איזו ברבי או אחת מהמעריצות שלך פה," אמרתי והעפתי מבט לעבר הבנות מאחורינו. "אני לא מתרשמת מהקעקועים שלך או מהקסם הילדותי שלך או מהאדישות המאולצת שלך, אז אתה יכול להפסיק עם הליצנות, אוקיי?"
"אוקיי, פיג'ן." הוא התעלם במופגן מגסות הרוח שלי. "אולי תבואי עם אמריקה הערב?" נשפתי בבוז למשמע בקשתו, אבל הוא רכן לעברי. "אני לא מנסה לתקוע אותך. אני רק רוצה שנבלה יחד."
"לתקוע אותי? איך אתה בכלל משיג בחורות עם הדיבורים האלה?"
טרביס פרץ בצחוק והניד בראשו. "פשוט תבואי. אני לא אפלרטט איתך אפילו, אני נשבע."
"אני אחשוב על זה."
פרופסור צ'ייני נכנס לכיתה, וטרביס הפנה את מבטו אל קדמת הכיתה. שארית של חיוך השתהתה על פניו ושיקעה עוד יותר את הגומה בלחיו. ככל שהחיוך נמשך, כך רציתי יותר לשנוא אותו, אבל בדיוק בגלל זה התקשיתי לשנוא אותו.
"אתם יכולים להגיד לי לאיזה נשיא היתה רעיה פוזלת ומכוערת בצורה יוצאת דופן?" שאל צ'ייני.
"תדאגי לרשום את זה," לחש טרביס. "אני אצטרך לדעת את זה לראיונות עבודה."
"ששש..." אמרתי והקלדתי כל מילה של צ'ייני.
טרביס חייך והתרווח לו. הזמן חלף, והוא פיהק ונשען מעל זרועי לסירוגין כדי להציץ במסך. עשיתי כל שביכולתי להתעלם ממנו, אבל הקרבה שלו והשרירים הבולטים בזרועו הקשו עלי. הוא מישש את צמיד העור השחור שסביב מפרק ידו עד שצ'ייני שיחרר אותנו.
מיהרתי לצאת והגברתי את קצב צעדי לאורך המסדרון. בדיוק כשחשבתי שאני נמצאת במרחק בטוח, טרביס מדוקס הגיח לצדי.
"נו, חשבת על זה?" הוא שאל והרכיב את משקפי השמש שלו.
ברונטית צנומה נעמדה לפנינו במבט מלא תקווה ורחב־עיניים. "היי, טרביס," היא ציחקקה ושיחקה בשערה.
נעצרתי, נרתעת מהטון המתקתק שלה, ואז עקפתי אותה. ראיתי אותה בעבר, מדברת באופן רגיל לגמרי בחצר המעונות של הבנות בבניין מורגן. הטון שלה נשמע הרבה יותר בוגר אז, ועכשיו תהיתי למה היא חושבת שהקול התינוקי ימצא חן בעיני טרביס. היא בירברה עוד קצת באוקטבה גבוהה מדי, ואז שוב מצאתי אותו לצדי.
הוא הוציא מצית מכיסו והדליק סיגריה, נושף ענן עשן סמיך. "איפה הייתי? אה, כן... היית צריכה לחשוב."
עיוויתי את פני. "על מה אתה מדבר?"
"חשבת על לבוא אלינו."
"אם אגיד כן, תפסיק ללכת אחרי?"
הוא שקל את ההצעה שלי ואז הינהן. "כן."
"אז אני אבוא."
"מתי?"
נאנחתי. "הערב. אני אבוא הערב."
טרביס חייך ועצר במקומו. "מגניב. נתראה אחר כך, פיג'," הוא קרא אחרי.
פניתי בפנייה הבאה וראיתי את אמריקה עומדת עם פינץ' מחוץ למעונות שלנו. שלושתנו הגענו לאותו השולחן בעמדת ההכוונה לתלמידי שנה א, ואז כבר ידעתי שהוא יהיה הגלגל השלישי הרצוי במכונה המשומנת היטב שכללה את שתינו. הוא לא היה גבוה במיוחד, אבל בכל זאת התנשא מעל המטר־שישים־ושלושה שלי. עיניו העגולות בלטו על רקע תווי פניו הארוכים והרזים, ושערו המחומצן היה סמור בדרך כלל בתסרוקת קוצים.
"טרביס מדוקס? אלוהים, אבּי, מתי התחלת לדוג בקרקעית?" אמר פינץ' בעיניים נוזפות.
אמריקה הוציאה את המסטיק מהפה שלה במשיכה ארוכה. "את רק מחמירה את המצב כשאת מעיפה אותו מעלייך. הוא לא רגיל לזה."
"אז מה את מציעה שאעשה? שאשכב איתו?"
אמריקה משכה בכתפיה. "זה יחסוך זמן."
"אמרתי לו שאני אבוא הערב."
פינץ' ואמריקה החליפו מבט.
"מה? הוא הבטיח להפסיק להציק לי אם אסכים לבוא. אתם הולכים לשם הערב, לא?"
"כן," אמרה אמריקה. "את באמת באה?"
חייכתי ופניתי להיכנס למעונות, תוהה אם טרביס יקיים את הבטחתו לא לפלרטט. לא היה קשה לתהות על קנקנו. או שהוא ראה אותי בתור אתגר, או שהוא חשב שאני לא מושכת בכלל, ושלכן נוכל להיות ידידים. לא הייתי בטוחה איזו אפשרות מעצבנת אותי יותר.
כעבור ארבע שעות אמריקה דפקה על דלת חדרי כדי לקחת אותי לדירה של שפלי וטרביס. כשיצאתי, היא לא הצליחה להתאפק.
"איכס, אבּי! את נראית כמו חסרת בית!"
"יופי," אמרתי וחייכתי למראה לבושי. השיער שלי היה אסוף על ראשי בפקעת סבוכה. הסרתי את האיפור מפנַי והחלפתי את עדשות המגע במשקפי ראייה במסגרת שחורה רבועה. לבשתי טישירט מרופטת ומכנסי טרנינג ושירכתי את רגלי בזוג כפכפי אצבע. כמה שעות קודם לכן עלה בדעתי שכך או כך, "לא מושכת" היא התוכנית הטובה ביותר. האפשרות האידיאלית היא שהמשיכה של טרביס תדעך מיד, והוא יפסיק עם העקשנות המגוחכת שלו. ואם הוא מחפש "ידידה", איראה כל כך מוזנחת, שהוא לא יוכל להרשות לעצמו להיראות בחברתי.
במכונית אמריקה גילגלה את החלון שלה למטה וירקה את המסטיק החוצה. "את כל כך שקופה. למה לא התמרחת בחרא של כלבים רק כדי להשלים את הלוּק?"
"אני לא מנסה להרשים אף אחד," אמרתי.
"ברור."
נכנסנו אל מגרש החניה שבחזית בניין הדירות של שפלי, ואני עליתי במדרגות בעקבות אמריקה. שפלי פתח את הדלת ופרץ בצחוק כשראה אותי נכנסת. "מה קרה לך?"
"היא מנסה להיראות לא מרשימה," אמרה אמריקה.
אמריקה הלכה אחרי שפלי לחדרו. הדלת נסגרה, ואני עמדתי לבד, מרגישה לא שייכת. התיישבתי על הכורסה הכי קרובה לדלת והעפתי בתנופה את כפכפי האצבע מרגלי.
הדירה היתה נעימה למראה יותר מדירת רווקים טיפוסית. הפוסטרים הצפויים של נשים עירומות למחצה ושלטי רחוב גנובים היו תלויים על הקירות, אבל היא היתה נקייה, הריהוט היה חדש, ובאוויר לא עמדה הצחנה המתבקשת של בירה ובגדים מלוכלכים.
"סוף־סוף הגעת," אמר טרביס וקרס על הספה.
חייכתי והצמדתי את משקפי אל גשר אפי, מחכה שהוא יופתע מהמראה שלי. "אמריקה היתה צריכה לסיים לכתוב עבודה."
"אם כבר מדברים על עבודות, התחלת כבר את העבודה בהיסטוריה?"
הוא לא הניד עפעף למראה שערי הפרוע.
"אתה התחלת?"
"סיימתי אותה אחר הצהריים."
"צריך להגיש אותה רק ביום רביעי הבא," אמרתי בהפתעה.
"עשיתי אותה צ'יק־צ'ק. מה כל כך קשה לכתוב מאמר של שני עמודים?"
"אני מאלה שנוטים לדחות, אני מניחה," משכתי בכתפי. "אני בטח אתחיל רק בסוף השבוע."
"אם את צריכה עזרה, פשוט תגידי לי."
חיכיתי שהוא יצחק, או שיראה סימן כלשהו שהוא מתבדח, אבל הבעת פניו נראתה כנה. הרמתי גבה. "אתה הולך לעזור לי לכתוב עבודה?"
"יש לי 100 בקורס הזה," הוא אמר, קצת נעלב למראה ההשתאות שלי.
"יש לו 100 בכל הקורסים. הוא פשוט גאון. אני שונא אותו," אמר שפלי, שהוביל את אמריקה לסלון כשהוא אוחז בידה.
הסתכלתי על טרביס בהבעה ספקנית, והוא הרים את גבותיו. "מה? את לא חושבת שבחור שמכוסה בקעקועים ומכניס מכות לפרנסתו מסוגל לקבל ציונים טובים? אני לא נמצא בקולג' סתם כי אין לי משהו יותר טוב לעשות."
"אז למה אתה צריך להתפרנס ממכות? למה לא הגשת בקשה למלגות?" שאלתי.
"הגשתי. קיבלתי חצי משכר הלימוד. אבל יש ספרים, הוצאות מחיה, ואני צריך להרוויח גם את החצי השני איכשהו. אני רציני, פיג', אם צריכה עזרה במשהו, פשוט תבקשי."
"אני לא צריכה את העזרה שלך. אני יכולה לכתוב עבודה." רציתי להסתפק בזה ולסיים את הנושא. הייתי צריכה להסתפק בזה, אבל הצד החדש הזה שהוא חשף הצית את סקרנותי. "אתה לא יכול למצוא משהו אחר כדי להתפרנס? משהו פחות, אני יודעת... סדיסטי?"
טרביס משך בכתפיו. "זאת דרך קלה להרוויח כסף. אני לא יכול להרוויח כל כך הרבה בעבודה בקניון."
"לא הייתי אומרת שזאת דרך קלה אם אתה חוטף מכות בפרצוף."
"מה? את דואגת לי?" הוא קרץ לי. עשיתי פרצוף, והוא צחק. "אני לא חוטף מכות לעתים קרובות. אם הם מניפים את היד, אני מתחמק. זה לא כל כך קשה."
צחקתי בתגובה. "אתה מדבר כאילו אף אחד חוץ ממך לא הגיע למסקנה הזאת."
"כשאני מנחית אגרוף, הם חוטפים אותו ומנסים להשוות. ככה אי אפשר לנצח בקרב."
גילגלתי עיניים. "מה אתה, קראטה קיד? איפה למדת היאבקות?"
שפלי ואמריקה הביטו זה בזה, ואז השפילו עיניים אל הרצפה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שאמרתי משהו לא במקום.
טרביס לא נראה מתרגש. "היה לי אבא עם בעיית שתייה ומזג רע, וארבעה אחים גדולים שנשאו את גֶן הטמטום."
"אה." האוזניים שלי עלו באש.
"אל תהיי נבוכה, פיג'. אבא שלי הפסיק לשתות, והאחים שלי גדלו."
"אני לא נבוכה." שיחקתי בקווצות השיער שלי, ואז החלטתי לפזר אותו ולאסוף אותו לפקעת, כדי לא להתרכז בשתיקה המביכה.
"אני אוהב את המראה הטבעי שלך. בנות בדרך כלל לא באות לכאן ככה."
"נאלצתי לבוא לפה. לא עלה בדעתי לנסות להרשים אותך," אמרתי ופתאום התרגזתי, מפני שהתוכנית שלי נכשלה.
הוא חייך את החיוך הילדותי המשועשע שלו, ואני העליתי את הכעס שלי בדרגה אחת, בתקווה שיחפּה על המבוכה שהרגשתי. לא ידעתי איך רוב הבנות מרגישות בחברתו, אבל ראיתי איך הן מתנהגות. אני הרגשתי סלידה ובלבול, לא התלהבות מצחקקת, וככל שהוא התאמץ להעלות חיוך על פנַי, חשתי מעורערת יותר.
"כבר הרשמת אותי. בדרך כלל אני לא צריך להתחנן שבנות יבואו לדירה שלי."
"אני בטוחה," אמרתי ועיוויתי את פני בגועל.
הוא שחצן מהסוג הגרוע ביותר. לא רק מודע לקסם שלו ללא בושה, אלא כל כך רגיל לנשים שמציעות לו את עצמן, עד שהתנהגותי הקרירה נחשבה בעיניו לשינוי מרענן ולא לעלבון. התכוננתי לשנות את האסטרטגיה שלי.
אמריקה כיוונה את שלַט הטלוויזיה והדליקה אותה. "יש סרט טוב הערב. מישהו רוצה לגלות מה קרה לבייבי ג'יין?"
טרביס נעמד. "בדיוק עמדתי לצאת לארוחת ערב. את רעבה, פיג'?"
"כבר אכלתי." משכתי בכתפי.
"לא נכון," אמרה אמריקה, ורק אז הבינה את הטעות שלה. "אה... המממ... נכון, שכחתי שחטפת... פיצה? לפני שיצאנו."
החמצתי פנים אל מול ניסיונה האומלל לתקן את הטעות, ואז חיכיתי לתגובתו של טרביס.
הוא חצה את החדר ופתח את הדלת. "בואי, את בטח רעבה."
"לאן אתה הולך?"
"לאן שאת רוצה. אנחנו יכולים ללכת לפיצרייה."
הסתכלתי על הבגדים שלי. "אני לא ממש לבושה."
הוא בחן אותי לרגע ואז צחק. "את נראית בסדר. בואי נלך, אני מת מרעב."
קמתי, נופפתי לאמריקה ועברתי את טרביס בדרך למדרגות. עצרתי במגרש החניה והסתכלתי בו מזועזעת כשהתניע אופנוע שחור.
"אה..." עשיתי כמה צעדים לאחור ובהיתי באצבעות רגלי החשופות.
הוא העיף לעברי מבט קצר רוח. "נו, תעלי. אני אסע לאט."
"מה זה?" שאלתי, מאוחר מדי.
"זה הארלי נַייט רוֹד. זאת אהבת חיי, אז אל תשרטי את הצבע כשאת עולה."
"אני עם כפכפים!"
טרביס בהה בי כאילו דיברתי בשפה זרה. "ואני נועל מגפיים. תעלי."
הוא הרכיב את משקפי השמש שלו, והמנוע נהם כשהתניע אותו. טיפסתי ושלחתי את ידי לאחור כדי למצוא משהו לאחוז בו, אבל אצבעותי החליקו מריפוד העור ומצאו רק את כיסוי הפלסטיק של הפנסים האחוריים.
טרביס נטל את ידַי וכרך אותן סביב גופו. "אין לך במה להחזיק מלבדי, פיג'. אל תעזבי." הוא אמר וסובב את מפרק ידו. האופנוע שעט אל הכביש, ואנחנו יצאנו לדרך כמו טיל. קווצות השיער המשוחררות הכו בפני, ואני נצמדתי לטרביס, בידיעה שמעֵי חרקים יימרחו על משקפי אם אביט מעבר לכתפו.
הוא האט כשהגענו לשביל הגישה למסעדה, ואחרי שעצר לא ביזבזתי שנייה וירדתי אל הבטון הבטוח.
"אתה מטורף!"
טרביס צחק והשעין את האופנוע שלו על הרגלית. "נסעתי במהירות המותרת."
"כן, אם היינו באוטוסטרדה!" אמרתי ופיזרתי את הקוקו שלי כדי להפריד את השערות באצבעותי.
טרביס הביט בי מסיטה את השיער מפני ואז ניגש אל הדלת ופתח אותה. "לעולם לא הייתי נותן שיקרה לך משהו, פיג'ן."
פניתי במהירות לתוך המסעדה, ראשי עדיין לא מתואם עם רגלַי. ריח של שומן ועשבי תבלין מילא את האוויר כשצעדתי בעקבותיו על הטיח האדום, המעוטר בפירורים. הוא בחר תא בפינה, הרחק משולחנות הסטודנטים והמשפחות, ואז הזמין שתי בירות. סקרתי את הסביבה, התבוננתי בהורים המדרבנים את ילדיהם השובבים לאכול והסטתי את מבטי ממבטיהם החודרניים של סטודנטים מאיסטרן.
"אין בעיה, טרביס," אמרה המלצרית וכתבה בפנקסה את המשקאות שהזמנו. היא נראתה די נלהבת מהנוכחות שלו בזמן שחזרה למטבח.
לפתע נתקפתי מבוכה בגלל המראה שלי וסידרתי את השיער שעף לי ברוח מאחורי האוזניים. "אתה בא לכאן הרבה?" שאלתי בפנים חמוצות.
טרביס השעין את מרפקיו על השולחן, עיניו החומות נעוצות בתוך עיני. "אז מה הסיפור שלך, פיג'? את שונאת גברים באופן כללי, או שאת שונאת רק אותי?"
"אני חושבת שרק אותך," רטנתי.
הוא צחק, משועשע ממצב הרוח שלי. "אני לא מצליח לקלוט אותך. את הבחורה הראשונה שנגעלה ממני לפני שעשינו סקס. את לא מתבלבלת כולך כשאת מדברת איתי, ואת לא מנסה למשוך את תשומת הלב שלי."
"זאת לא תחבולה. אתה פשוט לא מוצא חן בעיני."
"לא היית פה אם לא הייתי מוצא חן בעינייך."
העווית על פני התרככה בעל כורחי והשמעתי אנחה. "לא אמרתי שאתה אדם רע. אני פשוט לא אוהבת להיות מסקנה מובנת מאליה רק בגלל העובדה שיש לי כּוּס." נעצתי את מבטי בגרגירי המלח על השולחן עד ששמעתי רעש של חנק מכיוונו של טרביס.
עיניו היו קרועות לרווחה, והוא רעד כשהתפקע מצחוק. "אלוהים! את הורגת אותי! זהו זה. אנחנו חייבים להיות ידידים. אני לא מוכן לשמוע 'לא'."
"לא אכפת לי שנהיה ידידים, אבל זה לא אומר שאתה צריך לנסות להיכנס לי לתחתונים כל חמש שניות."
"את לא הולכת לשכב איתי. הבנתי."
ניסיתי לא לחייך, אבל לא הצלחתי.
עיניו ניצתו. "את יכולה לסמוך עלי. אני לעולם לא אחשוב יותר על התחתונים שלך... אלא אם כן תרצי."
הנחתי את מרפקי על השולחן ורכנתי מעליהם. "וזה לא יקרה, אז אנחנו יכולים להיות ידידים."
חיוך זדוני נמתח על פניו כשרכן מעט לעברי. "אף פעם אי אפשר לדעת."
"אז מה הסיפור שלך?" שאלתי. "תמיד היית טרביס 'מד דוג' מדוקס? או שזה רק מאז הגעת לכאן?" סימנתי מירכאות בשתי אצבעות בכל יד כשביטאתי את הכינוי שלו, ובפעם הראשונה ביטחונו התערער. הוא נראה נבוך.
"לא. אדם התחיל עם זה אחרי הקרב הראשון שלי."
התשובות הקצרות התחילו לעצבן אותי. "זה הכול? אתה לא הולך לספר לי שום דבר על עצמך?"
"מה את רוצה לדעת?"
"את הדברים הרגילים. מאיפה אתה, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול... דברים כאלה."
"אני מפה, נולדתי וגדלתי פה, ואני לומד בעיקר משפט פלילי."
הוא נאנח, פתח את המפית שעטפה את הסכו"ם שלו והניח את המזלג ואת הסכין לצד הצלחת. הוא הסתכל מעבר לכתפו, ולסתו התהדקה. שני שולחנות שבהם ישבו שחקני קבוצת הכדורגל של איסטרן פרצו בצחוק קולני, וטרביס נראה מרוגז ממה שהצחיק אותם.
"אתה עובד עלי," אמרתי בפקפוק.
"לא, אני מכאן," הוא אמר בהיסח הדעת.
"התכוונתי ללימודים שלך. אתה לא נראה כמו הטיפוס של משפט פלילי."
הוא כיווץ את גבותיו, מרוכז לפתע בשיחה שלנו. "למה?"
סקרתי את הקעקועים שכיסו את זרועו. "בוא נגיד שאתה נראה יותר פלילי ופחות משפטי."
"אני לא מסתבך... בדרך כלל. אבא שלי היה די קשוח."
"ואיפה אמא שלך היתה?"
"היא מתה כשהייתי ילד," הוא אמר ביובש.
"אני... אני מצטערת," אמרתי והנדתי את ראשי. התשובה שלו הפתיעה אותי לחלוטין.
הוא התייחס לאהדה שלי בביטול. "אני לא זוכר אותה. האחים שלי זוכרים, אבל אני הייתי רק בן שלוש כשהיא מתה."
"ארבעה אחים, אה? איך העמדת אותם במקום?" הקנטתי אותו.
"העמדתי אותם במקום בעזרת מי שהרביץ יותר חזק, מה שגם התנהל במקרה לפי הגודל, מהגדול לקטן. תומס, התאומים, טֵיילור וטַיילר, ואז טרנטון. אף פעם לא היה כדאי להיות לבד בחדר עם טיילור וטַיי. חצי מהדברים שאני עושה בזירה למדתי מהם. טרנטון הכי קטן, אבל הוא מהיר. הוא היחיד שמצליח להנחית לי אגרוף עכשיו."
ניענעתי את ראשי, המומה מהמחשבה על חמישה טרביסים שמתרוצצים באותו הבית. "אז לכולם יש קעקועים?"
"פחות או יותר. חוץ מתומס. הוא מנהל פרסום בקליפורניה."
"ואבא שלך? איפה הוא?"
"מסתובב," הוא אמר. לסתותיו נקפצו שוב. הוא הלך והתעצבן על קבוצת הכדורגל.
"על מה הם צוחקים?" שאלתי והצבעתי לעבר השולחן הקולני. הוא ניענע את ראשו, מסרב בבירור לחלוק עמי את הסיבה. שילבתי את זרועותי והתפתלתי במקומי, מוטרדת ושואלת את עצמי מה הם כבר יכולים לומר שילחיץ אותו ככה. "תגיד לי."
"הם צוחקים על זה שאני צריך לקחת אותך לארוחת ערב, לפנֵי. זה לא הקטע שלי... בדרך כלל."
"לפנֵי?" טרביס גיחך למראה הבעת פני אחרי שקלטתי את משמעות המשפט. דיברתי לפני שהספקתי לחשוב. "ואני חששתי שהם צוחקים כי אתה צריך להיראות איתי כשאני לבושה ככה ושאני הולכת לשכב איתך," מילמלתי.
"למה שלא ארצה להיראות איתך?"
"על מה דיברנו?" שאלתי, מנסה לגרש את החום שהתפשט על לחיי.
"עלייך. מה החוג העיקרי שלך?" הוא שאל.
"הו, אה... לימודים כלליים, בינתיים. אני עדיין מתלבטת, אבל אני נוטה לכיוון ראיית חשבון."
"אבל את לא מפה. בטח עברת לפה."
"ויצ'יטה. כמו אמריקה."
"איך הגעתן לפה מקנזס?"
גירדתי את התווית של בקבוק הבירה שלי. "פשוט היינו חייבות לברוח."
"ממה?"
"מההורים שלי."
"אה. ומה עם אמריקה? גם לה יש בעיות עם ההורים?"
"לא, מארק ופאם מדהימים. הם גידלו אותי למעשה. היא הצטרפה אלי. היא לא רצתה שאני אבוא לפה לבד."
טרביס הינהן. "אז למה דווקא איסטרן?"
"מה החקירה הזאת?" אמרתי. השאלות הפכו משיחת חולין לשיחה אישית, ואני התחלתי להרגיש לא בנוח.
כמה כיסאות הוטחו כששחקני קבוצת הכדורגל קמו ממקומותיהם. הם החליפו ביניהם בדיחה אחרונה ואחר כך פנו החוצה. כשטרביס קם ממקומו, הם הגבירו את הקצב. אלה שהיו בסוף הדבוקה דחפו את אלה שלפנים כדי לצאת לפני שטרביס יגיע אליהם. הוא התיישב, מנסה להדחיק את הכעס והתסכול.
הרמתי גבה.
"עמדת להגיד לי למה בחרת באיסטרן," הוא דחק בי.
"קשה לי להסביר," אמרתי ומשכתי בכתפי. "אני מניחה שזה פשוט התאים לי."
הוא חייך ופתח את התפריט. "אני יודע למה את מתכוונת."
