הגעתי בליל אפריל הרה גשם וכבד עננים. קרעי הצלליות הכסופות של העיר נישאו מתוך ערפל קלוש, ענוגות ומלאות חיים, כמעט נושאות שירה אל הרקיע. מגדל גותי דק איברים טיפס בעדינות אל העננים. לוח שעון העירייה המואר, צהוב כחלמון, היה תלוי כעל חבל בלתי נראה באוויר. סביב תחנת הרכבת עמד ריח מתוק של פחמי הסקה, יסמין ושדות עשב רעננים.
הכרכרה היחידה של העיר המתינה, שוות נפש ומאובקת, לפני תחנת הרכבת. העיר היא בהכרח קטנה. ודאי יש בה כנסייה, בית עירייה, באר, ראש עיר, כרכרה. הסוס היה חום, רחב פרסות, ורצועות של גדילים אדומים היו כרוכות לקרסוליו. לא היו לו סכי עיניים, עיניו הגדולות בהו בידידותיות בכיכר. הוא הניע את ראשו לצדדים כשצהל, כמו אדם המתכונן להתעטש.
עליתי לכרכרה ונסעתי על דרך העפר, חלפתי ביעף על פני כל תיבות הכובעים המתנודדות והמזוודות המיטלטלות והאנשים המשתלשלים מהן. שמעתי מה אמרו האנשים זה לזה וחשתי את מר גורלם, את קטנותן של חוויותיהם, את צרותו וחוסר משקלו של כאבם. מעל השדות משני צדי הדרך גאה ערפל דמוי עופרת נוזלית והתחזה לים ולאין־סוף. כנגדו נראו תיבות הכובעים, האנשים, חילופי הדברים והכרכרה זעירים ומגוחכים. באמת ובתמים האמנתי בקיומו של ים משני צדי הדרך והתפלאתי על שתיקתו. אולי הוא מת, חשבתי. ארובתו של מפעל שצצה לפתע בעיקול הדרך ליד שרשרת בתים לבנים, היתה מפחידה על אף ממדיה הצנומים ודמתה למגדלור שהוחשך.
אנשים מזדמנים חנו בצדי הדרך: שומרי הסף של העיר. בוטחים בסביבתם וגלויי לב. יכולתי לראות מה מתרחש בקרבם: אמא רחצה את ילדהּ בגיגית. מכל המים חגר חגורת פח בוהקת ומזרת אימה, הילד צרח. — איש ישב על דרגשו והניח לנער צעיר לחלוץ את מגפו. — פני הנער היו אדומים, מתנשפים ותפוחים, והמגף היה מלוכלך. — זקנה טאטאה את רצפת העץ של החדר, ואני ניחשתי מה היא עומדת לעשות: כעת תאחז במפת השולחן הכחולה־אדומה בקצותיה, תיגש לחלון או לדלת ותנער את השאריות אל הגינה הקטנה. ריחמתי על הילד בגיגית, על הנער חולץ המגף, על שאריות המזון. זקנות שמנקות בלילה מוכרחות להיות רעות. סבתי, שדמתה לכלב, נהגה לטאטא את רצפת העץ כל לילה. הייתי צעיר מאוד, שנאתי את סבתי ואת המטאטא ואהבתי פיסות נייר, בדלי סיגרים ופסולת מכל סוג שהוא. הצלתי מפני המטאטא של סבתא את כל מה שהיה מונח על הרצפה וטמנתי בכיסים. אהבתי במיוחד קני קש. מכל הדברים הם היו מלאי החיים ביותר. לפעמים, כשירד גשם, הבטתי מחוץ לחלון. על פני גליו של אחד מפלגי הגשם הרבים מספור שחה ופיזז במחולות קנה קש קטן, שובב ושאנן. הוא לא הבחין כלל בפתח תעלת הביוב שאליו נסחף ושבקרבו עמד להיבלע. יצאתי בריצה אל הרחוב, הגשם היה חזק וזועף, הוא הצליף בי, אך אני חשתי להציל את קנה הקש והגעתי אליו רגע לפני שחצה את שבכת התעלה.
בלילה ראיתי אנשים רבים. האם נהגו האנשים בעיר ההיא ללכת לישון מאוחר כל כך, או שזה היה בגלל חודש אפריל ובגלל הציפייה ששררה באוויר ותבעה מכל יצור חי להישאר ער? לכל האנשים שנקרו בדרכי היתה משמעות כלשהי. היו להם גורלות, הם עצמם היו גורלות; הם היו שמחים או עצובים, בשום אופן לא שווי נפש או מזדמנים; על כל פנים, הם היו שתויים. בערים קטנות אין אנשים מזדמנים ברחוב בלילות. רק נאהבים או זונות או סהרורים או מטורפים או משוררים. המזדמנים ושווי הנפש ספונים בבטחה בביתם.
במרכז כיכר השוק עמד אביה המייסד של העיר, בישוף עשוי אבן, כמשגיח על סביבותיו. ממש בלב־לבם של העניינים עמד, וכה רם מעלה. אני חושב שבעיני האנשים היה חשוב כמת. הם חלפו על פניו בלי לברכו לשלום. הם לא התביישו לחשוף בנוכחותו את סודותיהם הכמוסים ביותר או לבצע פשע. בשביל מה בכלל המשיכו להחזיק בו?
צר היה לי על הבישוף, שוודאי עמל רבות בעת שהקים את העיר. פיו היה מכוּוץ והוא נראה כמי שחש על בשרו את כפיות הטובה של העולם. באותו לילה הבטחתי לו שאקרא בחריצות על קורותיו בספרי ההיסטוריה. אך מעולם לא הגעתי לכך, מכיוון שאפילו בעיר הקטנה הזו היו לאנשים החיים סיפורים שנקרו בדרכי, סבבו אותי וריתקו אותי אליהם. ופרט לכך, היה אביב, ובעונה שכזו אינני נוטה חיבה לבישופים ולאבות מייסדים.
כבר בבוקר המחרת התוודעתי לכמה סיפורים.
נודע לי שהדוור התחיל לצלוע רק לפני ימים אחדים ושבשום אופן לא היה נכה מלידה. הוא שתה לעתים רחוקות, פעמיים בשנה: ביום הולדתו, שחל בחמישה־עשר באפריל, וביום מותו של בנו, ששׂם קץ לחייו בעיר הגדולה. שכרותו היתה אירוע מתמשך, והדוור היה מתנודד שלושה ימים בין חומותיה של העיר בטרם שב והתפכח. בשלושת הימים הללו לא קיבלו אנשי העיר ולו מכתב אחד. הקשר עם העולם שבחוץ פסק.
לפני שבוע, בחמישה־עשר באפריל, מעד הדוור בשכרותו ונקע את רגלו, ובשל כך החל לצלוע.
זה לא היה הסיפור היחיד.
במלון שלנתי בו עמד ריח של נפטלין, מוּשק וזרי פרחים ישנים. אולם האוכל הגדול שמאחורי בר המשקאות היה נמוך, תקרתו מקושתת, וקירותיו מחופים מלבני עץ חומים ועליהם פתגמים. אנה, המלצרית, השעינה את ידה הימנית על אדן החלון והשגיחה שהכדים לא יתרוקנו. הם מעולם לא התרוקנו, מפני שהאנשים שתו פה הרבה יין והיו מרעישים במכסי הכדים כשאנה לא שמה לב.
אנה היתה אז בת עשרים ושבע, בלונדינית ומסורקת למשעי. היא נראתה תמיד כמי שזה עתה הגיחה מהמים. פניה היו כה מתוחים וחלקים, ומחלפות שׂערה המבריקות נמתחו ממצחה בחוזקה, כה רעננות ובלונדיניות.
היו לה ידיים רזות וחזקות, אך ביישניות, והן נראו לי תמיד נבוכות.
אנה הגיעה מבוהמיה ואהבה את המהנדס. המהנדס היה מנהל העבודה של המפעל שאביה של אנה עבד בו. לאנה היה ילד מהמהנדס.
המהנדס התחתן ונתן לאנה כסף בשביל הילד ובשביל הנסיעה. כך היתה אנה למלצרית בעיר הקטנה. פעם נכנסתי במקרה לחדרה של אנה וראיתי שם את התצלום של בנה. הוא היה ילד יפה ששלח אגרופים עגולים לאחוז באוויר וגמע את העולם בעיניו הגדולות. אנה המעיטה בדיבור וסיפרה את סיפורה בקיצור נמרץ.
אינני אוהב מהנדסים כאלה, ואהבתי את אנה.
"את עדיין אוהבת אותו?" שאלתי את אנה.
"כן!" ענתה. היא אמרה זאת ביובש מובן מאליו, כמו פרט טכני כלשהו.
