אשמה

אני מכוונת את האקדח אל הגופה, סוחטת את ההדק, וקול ירייה נוסף מפלח את האוויר.

“מה את עושה?” הוא אוחז בידי.

“דואגת שיהיה לי אבק שרפה על הידיים. לך מכאן.”

שמי ג’ניפר גורדון, אבל זה לא השם שנתנו לי הוריי. לפני עשרים וחמש שנים העליתי את כל זיכרונותיי באש. הכנסתי את חיי לסחרור והסכמתי לקבל את כל מה שיחרוץ גורלי – והוא היה טוב אליי, הרבה יותר משהגיע לי, ושלח לי את ניית’ן גורדון, שוטר אלמן ממשטרת ניו־יורק.

הכול היה מושלם עד ש…

קמרון, אופנוען מקועקע ומסומם, נכנס לחייה של דיאנה, בתו של ניית’ן. כדי להרחיק אותו ממנה לא נותרה לי ברירה אלא לחפור לו בור. והוא נפל בו.

לרגע לא חשבתי שזה מה שיפתח דלת לשלדים, והעבר, ההווה והעתיד שלי יתנגשו.

כדי להשקיט את מצפוני קיבלתי עליי את האשמה.

אשמה מגולל סיפור מתח מרגש, המשלב בתוכו רומן בלתי אפשרי שישאיר חותם בליבו של כל קורא.

זהו ספרה העשירי של הסופרת יולנדה הירש סופר. ספריה הקודמים: דואט חזקה מתמיד, דואט גן עדן בשערי הגיהנום, הכוח לחזור, סדרת בשליטה ואול אין כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר.

פרק 1
ג'ניפר
כעבור עשרים וחמש שנים
"אני חושש שמשהו נשרף במטבח," ניית'ן נושק לצווארי, ואני מסתובבת אליו ומיישרת לו את העניבה.

"מתי תלמד כבר לענוב כמו שצריך, אדוני המפקד?" אני מעבירה את ידי על חזהו ומיישרת את החולצה המכופתרת.

"אני פשוט אוהב את הטקס הזה איתך." עיניו ממוקדות בשלי, מלאות אהבה ממש כמו לפני עשרים ואחת שנים, כשהוא מצא אותי בבית הבושת של רוברטו.

"מה אמרת קודם?" אני חוזרת לבהות בבבואתי במראה. לא משנה כמה שינויים עשיתי, את המבט הזה בעיניים לא הצלחתי לשנות.

"שמשהו נשרף במטבח," הוא חוזר על דבריו.

"כן, הטוסטים הצרפתיים נשרפו קצת." אני נושקת לשפתיו, מנגבת את האודם שהשארתי אחריי, יוצאת מהחדר ויורדת בגרם המדרגות למטבח, שם דיאנה, ג'ון ובילי כבר יושבים סביב השולחן.

אני פותחת את המקרר, שולפת מתוכו את קנקן מיץ התפוזים ומניחה אותו על השולחן.

ניית'ן מתיישב ומביט סביב, הוא מכחכח בגרונו, והילדים מרימים אליו את מבטם. אני מהנהנת לאישור, והוא מחווה לכיווני בעיניו. אני מופתעת שהוא רוצה שאני זו שאספר להם על ההפתעה.

"אוקיי, אבא ואני גאים בכם מאוד, בכולכם," אני אומרת ומניחה את ידי על כף ידה של דיאנה. אני יודעת שלא משנה כמה שנים אני זו שמגדלת אותה, יהיו לא מעט פעמים שהיא תמצא לנכון לעקוץ אותי על כך שאינני אימה.

"קדימה, אימא, אנחנו ממהרים," בילי מזרז אותי.

"אז אקצר. אבא ואני החלטנו לפנק אתכם ליום הולדת שש־עשרה ברכב חדש." הם פוערים את פיהם, ואני מביטה בניית'ן שמחייך. "אתם תצטרכו ללמוד לחלוק," אני מסבירה כשהם קמים לחבק את ניית'ן ואותי. רק דיאנה נשארת במקומה ושותקת.

"דִי," אני אומרת את שם החיבה שלה ומפנה אליה את מבטי בדיוק ברגע שבו היא מוחה דמעה.

"הם הילדים האמיתיים שלך, יש להם עדיפות אצלך, תמיד הייתה," היא תוקפת, קמה ממקומה ומפילה את כיסא העץ.

"דיאנה," ניית'ן קורא בשמה באזהרה, אך היא לא עוצרת ויוצאת מהבית בטריקת דלת.

אני מכסה את פי בכף ידי.

"הי..." ניית'ן עוטף אותי בזרועותיו.

"אולי הייתי צריכה להתחיל במתנה שלה," אני מניחה את ראשי על כתפו.

"את האימא הכי טובה שיכולתי לבקש עבורה. אני אדאג לשוחח איתה ולסדר את העניין הזה מאוחר יותר, עכשיו אני חייב להגיע למשרד," הוא מבטיח, נושק קלות לשפתיי ומוביל את הבנים לכיוון החניה המקורה.

אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, הן זולגות בזו אחר זו, מנצחות את הניסיון המיותר לעצור אותן.

אני מפנה את הכלים ומניחה אותם במדיח. הבוקר הזה היה ארוך ומתיש רגשית, אולי אני צריכה להיות קצת יותר רגישה לדיאנה.

אני עולה לחדרי, הנייד שלי מצלצל ושמו של ניית'ן מופיע על הצג.

"סיימת איתם כל כך מהר?" אני מורחת מסקרה על ריסיי.

"הם רצו להתנסות, את מכירה את הבנים שלך."

"ג'ון דחף את בילי כדי להיות ראשון..." אני בהחלט מכירה את הבנים שלי.

"ואיך את?" הדאגה נשמעת בקולו.

"אל תעסיק את עצמך בזה, אני מגדלת אותה מאז שהיא הייתה בת כמה חודשים, המניפולציות שלה לא חדשות לי. הכול בסדר," אני משווה לקולי ביטחון ומוחה את הדמעה שהצליחה לחמוק.

"אני אוהב אותך."

"גם אני," אני משיבה ברוך ומנתקת את השיחה.

קול צורם של מנוע אופנוע קורע את השקט שאני נהנית ממנו בכל בוקר לפני שאני יוצאת לעבודה. אני רצה אל החלון ורואה את דיאנה נצמדת לבחור גדול ממדים הלבוש בז'קט עור שחור. אני יורדת ורואה אותם נכנסים מבעד לדלת, זרועותיה של דיאנה כרוכות סביב צווארו, רגליה סביב מותניו, והוא מצמיד אותה אל הקיר.

אני מכחכחת בגרוני, והם מתעלמים ממני. אני מכחכחת שוב, הפעם בקול רם יותר, וגופה של דיאנה ניתק מגופו.

"את לא אמורה להיות במשרד?" דיאנה מרימה גבה ומוחה את שפתיה.

"את לא אמורה להיות בראיון התמחות חשוב?" אני משיבה באותו הטון.

"קמרון התגעגע אליי," היא נושקת לשפתיו של הבחור שכעת אני יודעת את שמו.

"נעים מאוד, קמרון," אני שואפת אוויר ומנסה להישאר המבוגר האחראי.

"נעלה לחדר שלך?" הוא מתעלם ממני.

דיאנה מביטה בי, היא מתחילה להבין את השלכות מעשיה. טוב מאוד, אני שמחה שנשאר לה עוד קצת כבוד עצמי.

"כן," היא משיבה, ואני מתבדה כשהיא מושכת אותו מהז'קט במעלה המדרגות.

"דיאנה!" אני קוראת לה בטון תקיף והיא עוצרת. "אני מבקשת ממך," אני מנסה ברוך.

"הגיע הזמן שכל אחת מאיתנו תדע מה המקום שלה. את לא אימא שלי, את האישה שאבא שלי מזיין. ואני רק הבת שמפריעה לך להשיג את כל מה שאת רוצה ממנו," היא מסתכלת עליי בבוז.

אני מכירה את הילדה הזו היטב, אני יודעת בדיוק עד כמה כואב לה כעת. "עוף מהבית שלי!" אני מצביעה על הדלת, אך דיאנה אוחזת בו, והוא זוקר גבה מולי.

"קמרון, אתה כנראה לא מבין, בעוד דקה בדיוק אני אתקשר למוקד שירותי החירום, וכשהם ישמעו שאשתו של מפקד התחנה נתקלה בבעיה עם פורץ, הם יגיעו לכאן במהירות האפשרית. ואני יכולה להבטיח לך שהם יגיעו רק אחרי שאני אשתמש בנשק שלי," אני מאיימת.

קמרון מפנה מבטו לדיאנה, מחפש ממנה אישור על כך שהתלוצצתי, וכשהוא מבין עד כמה דיאנה זועמת, הוא יורד לכיוון דלת הבית.

"חכה לי, אני באה איתך. או שאולי גם לי תזמיני משטרה?" היא מוודאת שקמרון מחכה לה ועולה במהירות במדרגות. אני עולה אחריה ורואה איך היא אוספת בגדים מעטים אל תוך תיק גב שחור.

"אל תעשי את זה. העתיד עוד לפנייך, והעתיד שלך חשוב," אני מנסה לשכנע אותה.

"כמו של הבנים שלך? כמה חשוב, אימא?" הטון שלה מזלזל ופוגע.

אני נדה בראשי מצד לצד. "תפסיקי עם זה. אבא ואני קנינו לך דירה קרובה לקולג' כדי שתוכלי להיות רגועה וללמוד בשקט," אני מגלה לה את מה שהייתי צריכה לגלות לה כבר בבוקר.

"מעולה, יהיה לי איפה לגור עם קמרון, הוא בין דירות," היא לא מתרשמת מהמחווה וממשיכה בשלה.

"את תעשי את הטעות של חייך," אני מנסה להכניס היגיון לראשה, אך מבטה המזלזל מבהיר לי שנכשלתי לחלוטין.

"להתראות ג'ניפר," היא טורקת את דלת הבית.

פרק 2
ג'ניפר
"איך הגעתן למצב הזה?" ניית'ן נכנס הביתה ובוחן את השיש המלא בעוגות שאפיתי מרוב תסכול. בכל פעם שהאימהות שלי עומדת במבחן, אני מנקה את הבית ואופה עשרות עוגות ועוגיות, תקראו לי מטורפת, אבל זו אני.

"אמרתי לך בטלפון, היא הכירה אופנוען, לוח הציור שהוא קורא לו גוף משקף עד כמה הוא בעייתי," אני יורה.

"לא כל אופנוען מקועקע הוא אדם רע. אולי שפטת אותו לחומרה כפי שאת שופטת את כל האופנוענים המקועקעים," הוא משווה את הטון שלו לשלי, וזה ממש לא מוצא חן בעיניי.

"לא כולם רעים, אבל הוא בטוח. העיניים שלו הזכירו לי את העיניים של השטן." אני מוציאה מהתנור מגש מלא מאפינס, והוא משחרר אוויר מריאותיו ועולה במדרגות.

אני מוזגת לעצמי כוס יין אדום, מודה לבריג'יט גיסתי שהתנדבה לעזור לי, הלהיבה את הבנים ולקחה אותם איתה למופע של אחד הזמרים האהובים עליהם.

העיניים של האופנוען שוב עולות בראשי, הוא השטן, הוא יפגע בילדה שלי, שום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו.

"איפה הבנים?" שואל ניית'ן ומושך מידי את בקבוק היין, שמבלי לשים לב שתיתי כמעט מחצית ממנו.

"בריג'יט לקחה אותם להופעה, היא תפגיש אותם עם הזמר, והם יישארו לישון איתה באחד מבתי המלון באזור שבו מתקיימת ההופעה," אני מנסה להסביר, לשוני כבדה ואני מרגישה שהמילים שלי ארוכות, ולא ממש מובנות.

"את סומכת על אחותי? היא עלולה לתת להם לעשן אלוהים יודע מה..." הוא אומר בתקיפות. ניית'ן לא צועק, בכל שנותינו הוא מעולם לא הרים את הקול, תמיד דאג להיות רגוע עבור הילדים ועבורי. הוא מעולם לא הזכיר לי איפה הוא מצא אותי ומה הייתי, ודאג להעניק לי את החום ואת הביטחון שנזקקתי להם.

"אני סומכת על הבנים שלך, חינכת אותם טוב," אני מתחנפת ומלטפת את פניו.

הוא אוחז בכפות ידיי ונושק להן. "אנחנו, ג'ניפר. עשינו את כל זה יחד. לא יכולתי להצליח בלעדייך," הוא משיב כמו בכל פעם שאני מייחסת לו את כל ההצלחות שלנו.

ניית'ן מעולם לא שאל על הילדות שלי, על שנות נעוריי ועל הסיבה שבחרתי לשנות את חיי ואת שמי. הוא חיכה שזה יגיע ממני. הוא חיכה שאספר לו את הסיפור הזה בעצמי. אבל במשך השנים דאגתי לבנות איתו זיכרונות חדשים, לא לחשוב על העבר, לחיות את ההווה עם ניית'ן, לחיות יום־יום ולייצר עבורו ועבורי מקום בטוח, מקום שממנו לא אברח, מקום שבו אהיה עסוקה כל כך עד שלא אחשוב על העבר שלי.

"את שוב חולמת," הוא מעיר לי.

אני מחייכת. "תמיד עליך," אני מנסה לשדר רוגע, אבל הגוף שלי מלא כאב מהשיחה עם דיאנה. היא ירתה בכל התותחים הכבדים.

"מותר לך לכעוס, מותר לך לכאוב, מותר לך להתפרץ." עיניו מלאות כאב, אני לא בטוחה אם הכאב משקף את הכאב שלי או את הכאב שלו על שבכל עשרים ואחת שנותינו הוא לא הצליח לרפא אותי.

"אני יודעת," אני נאנחת.

"לא, ג'ניפר, בכל השנים שאנחנו יחד מעולם לא התפרצת, לא קיללת, לא הרמת את הקול, לא בכית מכאב. את עובדת קשה, מנקה את הבית בעצמך, מבשלת, אופה, מטפלת בילדים, מייצגת אותי בכל מקום. תמיד נקייה, תמיד מסודרת, תמיד מחייכת, תמיד מושלמת. בייבי... אני אוהב אותך, אבל אני חייב להודות שלפעמים אני תוהה אם את רובוט או בן אדם..." למרות הקול הרגוע שלו וגב כף היד המלטפת את פניי אני יודעת שהוא רחוק מזה.

ניית'ן לא יודע שאני בתו של כומר של קהילה גדולה, שאני קתולית שסרחה. הוא לא יודע שחונכתי להיות מה שבעלי צריך. אילו היה מכיר את משפחתי, הוא היה מבין שלימדו אותי שרגש הוא חולשה, שעבור בעלך את צריכה להיות מושלמת, שאת צריכה לטפל בו, ולא הוא בך. לימדו אותי שאימא היא עמוד התווך של הבית, שהתפקיד שלי הוא לשמור על הדרך שלו, לגרום לו להיות רגוע ושלֵו.

"אני מצטערת, ניית'ן, שאני לא אישה עוקצנית, עקשנית, רעשנית אלא כזו שדואגת רק לך ולילדים שלנו. סליחה, ניית'ן, שאני משתדלת להקל עליך," אני מרימה את ידיי בהכנעה ועולה במדרגות לכיוון חדר השינה. אני בטוחה שהוא מביט בי, מעולם לא עניתי לו. רגע, אתם בטח קוראים את המילים הללו וחושבים שאני אישה חלשה ומסכנה. אני לא! גדלתי על ערכים של שלום, הבנה והכלה. כל אדם עושה את הבחירות שלו, וגם אם הדרך שלי נראית לכם לא מובנת, אולי אפילו על גבול ההזויה, זו הדרך שלי, למנוע כל ויכוח או מריבה. בעיניי, חוסנו של אדם הוא הכוח הנפשי האדיר שהוא מגייס כדי לשתוק כשהוא רוצה לצרוח. אני מאמינה שעוצמתה של השתיקה רבה מזו של הצעקה. כשהייתי ילדה, אחד הדברים שאהבתי יותר מכול היה לשבת על הספסל מול הפודיום שמאחוריו עמד אבי, ולשמוע אותו מתאמן על הדרשות שלו. באחד הימים הוא דיבר על הכוח שבשקט. הוא דיבר על התגובה הטבעית של בני האדם להתגונן בצעקות, להגיב מבלי לחשוב. הוא המליץ לקהילה ללמוד לשתוק, לתת לשקט לחלחל פנימה אל האדם שמולנו, ובכך לגרום לו לדבר במקום לצעוק. זו הייתה אחת הדרשות היפות שלו.

"פשוט קמת והלכת," ניית'ן מאשים אותי כשהוא נכנס לחדר השינה ומתיישב לצידי.

"אני אוהבת אותך, ניית'ן, אבל לפעמים אתה פשוט קוץ בתחת," אני מניחה את ידי על פי כשאני מבינה מה יצא משם.

"סוף־סוף," הוא צוחק, מושך את כפות ידיי ונושק להן.

"אני חייב לצאת לחפש אותה," הוא עוצם את עיניו ושואף אוויר בתסכול.

"היא בדירה שרכשנו לה," אני אומרת בזהירות.

"איך היא יודעת עליה?" הוא מביט בי בתמיהה.

"כשהיא יצאה מכאן עם תיק ובגדים, היא אמרה שהוא בין דירות, לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל שלחתי לה הודעה עם הכתובת של הדירה ואיפה השארנו את המפתח," אני לא מסוגלת להסתכל עליו.

הוא נעמד, מתכופף כדי לנשק את ראשי ויוצא מהדלת.

אני חולצת את הנעליים ונשכבת על המיטה, הכלים יחכו למחר.