חזקה מתמיד

ביבוקס Bbooks – הוצאה לאור
שנת הוצאה: יולי 2016
מס’ עמודים: כ –290

“אני אקל עליך, אתה לא רוצה אישה גרושה עם שלושה ילדים, בטח לא כזו שעוד מרגישה משהו לגרוש שלה.”

שנות נישואיה של אלה לאורן הסתכמו ברשימת מלאי לא מלבבת במיוחד – מצב כלכלי רעוע, עסק לא יציב וביטחון עצמי ירוד. אחרי עוד מריבה אחת יותר מדי, אלה עושה חשבון נפש ולמרות כל הפחדים היא אורזת את עצמה ואת שלושת ילדיה ויוצאת לדרך חדשה, היא לא יודעת מה צופן העתיד היא רק יודעת שהיא רוצה להיות אישה חופשייה.

אריק הוא איש עסקים מצליח ורווק מושבע שהמוניטין שלו כגבר שלא יוצא עם אותה בחורה פעמיים הולך לפניו, ואין לו שום רצון וכוונה לעשות איזשהו שינוי בסטטוס הזה, אך לאחר שהוא פוגש את אלה, אריק מוצא את עצמו מנווט בשטח לא מוכר. כל מה שהוא חושב שהוא יודע על אהבה וזוגיות מתפורר מול עיניו ונבנה מחדש.

אלה מצידה נקרעת בין רצונה להיכנע לתשוקותיה ולממש את אהבתה החדשה לאריק, לבין רצונה לפרוש כנפיים ולהיות, לראשונה בחייה, אישה עצמאית שעומדת בזכות עצמה.

האם אלה תחליט לבחור להישאר חופשייה ותפנה עורף לאריק ולמערכת היחסים הסוחפת המתפתחת ביניהם?

או שהיא תגלה שבזכות אהבתו של אריק היא יכולה להיות חזקה מתמיד?

יולנדה הירש סופר היא בת שלושים ושש, נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלת עסק עצמאי בתחום השיווק, קריינית ספרים מוקלטים, וקוראת נלהבת של ספרים בעצמה.

״חזקה מתמיד״ הוא ספר הביכורים שלה.

פרק 1

אלה

סוף כל סוף יצאתי לבלות. החברות הטובות שלי, אפרת, לימור ורווית, ישבו מולי וצחקו. הרמתי את כוסית הצ'ייסר כדי להשיק את היום הראשון שלי כאישה חופשייה כשזוג עיניים ירוקות־אפורות הביטו בי. בלעתי בלגימה את הצ'ייסר החזק שאפרת הזמינה לי והרגשתי את הצריבה בגרון, מה שגרם לי לעצום את העיניים בחוזקה. כשפקחתי אותן הוא נעלם.

"טוב," אמרתי ושחררתי אוויר שהיה תקוע לי בריאות. רק לימור שמה לב שמצב הרוח שלי השתנה. היא הניחה את ידה על כף ידי ולחצה מעט כדי לחזק אותי. זה לא כזה פשוט לסגור מעגל עם אהבת חייך בזמן שיש שלושה פירות אהבה שימשיכו לקשור אותך לעברך.

"את בסדר?" רווית שאלה והשולחן השתתק.

"כן, בטח," אמרתי בקול שבור, שלא התכוונתי שיצא.

"את תהיי בסדר, החיים ממשיכים. את יודעת, זה לא שהיית מאושרת," רווית אמרה, והבנות הנהנו בהסכמה.

"זה לא גרם לי להפסיק לאהוב אותו." הדמעות זלגו על פניי והחלו למרוח את האייליינר שהקפדתי לצייר סביב עיניי.

"את רוצה ללכת?" שאלה לימור וכבר הייתה מוכנה לזוז בעוד הבנות מחו בקול על ההצעה שלה.

"ומה היא תעשה בבית? תשכב במיטה ותבכה על מר גורלה?" שאלה רווית בכעס.

"ללוש, את רוצה ללכת?" לימור שאלה שוב כשהיא משתמשת בשם החיבה שהעניקה לי.

"תקשיבי, באנו לשתות, לחגוג את יציאת מצרים שלך ובנוסף למצוא מישהו שתוכלי לזיין הערב," אמרה אפרת וחייכה אליי חיוך מלא הבטחה. אני מצידי האדמתי.

"אפרתי, נראה לך שיש לי את האומץ לתת למישהו להתקרב אליי? הסתכלת עליי? אני עם 30 קילוגרמים מיותרים."

"כן, שהצטברו בשדיים," זרקה רווית ודפקה מבט למחשוף שלי.

"אם כבר דיברת על השדיים, אז שלושה סבבים של הנקות לא עשו עימם חסד. אז תניחו לי. אחרי שארים את עצמי ואעבור כמה ניתוחים ודיאטה, אזדיין עם מישהו או מישהי או שניהם," אמרתי וקרצתי.

"הו... גבירותיי ורבותיי, הנה אלה חזרה," אמרה אפרת וצחקה בקול.

"נראה לי שבא לי עוד מהצ'ייסר הזה שהזמנת לי. את מוכנה להגיד לי מה זה?" שאלתי את אפרת אבל היא רק צחקה.

"בובה, עוד אחד כזה ואת שוכחת מניתוחים, מדיאטות ובכלל מאורן, ומוצאת את עצמך על הקיר בשירותים של הפאב כשגבר מזיין אותך," אפרת ענתה וסימנה למלצרית להביא עוד צ'ייסר. הסתכלתי עליה והייתי בטוחה שיש מעט אמת בצחוק הזה שלה.

אני זוכרת את הימים שבהם הייתי משתוללת ממיטה למיטה עם גברים, נשים ולפעמים עם שני המינים יחד. אני זוכרת את הימים שהייתי מזיינת גברים, גומרת ומשליכה אותם הלאה. אני זוכרת שכשהכרתי את אורן הייתי במערכת יחסים אחרת. אבל אורן כבש אותי, הוא היה הגבר היחיד בעולם שידע להחזיק אותי, ויש להודות שהוא החזיק אותי קצר.

הוא היה כל מה שלא נמצא ברשימה שלי. הוא היה שרירי מדי, עדין מדי במיטה, הוא היה תפרן כך שלא פינק אותי, הוא לא אהב לצאת, הוא היה מנתק לי את הטלפון בפרצוף בכל פעם שלא התאים לו מה שאמרתי והוא הביא אותי אל הקצה בכל תחום מלבד סקס.

כן, כבר בתחילת הדרך הוא היה משעמם. אני זוכרת שכשאמרתי לו את זה הוא לא נעלב, הוא ביקש שאלמד אותו וזה היה כיף אדיר. כן... הייתה לי תקופה טובה, שונה ומיוחדת, עם הגבר שבהמשך הפך להיות בעלי ואב ילדיי, זה שלימים שכח לגעת בי, להחמיא לי ולטפל בי. זה שהפך לאחד שפוגע ומשפיל ואומר רק את מה שיגרום לי להישבר. אותו אחד שבכל רגע נתון גרם לי להרגיש שאני לא שווה כלום.

"אני הולכת לשירותים," הכרזתי והתרוממתי. אפרת דחפה לי את הצ'ייסר ליד.

"תשתי," אמרה וקרצה. שתיתי.

דידיתי אל השירותים בעודי אוחזת מדי פעם בקיר, בכיסא או בכל דבר מוצק שישמור על יציבותי. זה לא היה פשוט בכלל. הדלת שעליה היה הסימון המוסכם לשירותי נשים הייתה נעולה. קיללתי לחלל האוויר והמשכתי לסחוט את הידית פעם אחר פעם. אולי מישהו משמיים ישמע אותי והדלת תיפתח. נראה שזה לא הולך לקרות והשלפוחית שלי תכף תתפוצץ. נכנסתי לחדר השירותים שעל הדלת שלו היה השלט שבישר חד משמעית שהוא מיועד לגברים. ריח השתן שעלה באפי גרם לי להניח את כף היד על הפה והאף.

"השפתיים שלך מדהימות, אל תכסי אותן," נשמע קול סקסי גברי מאחוריי.

"סליחה, שירותי הנשים נעולים אז חשבתי אולי..." הרגשתי צורך להתנצל והוא רק עמד מולי וחייך. העיניים הירוקות־אפורות שלו היו זוהרות. הן שידרו ביטחון. משהו בגבר הזה גרם לי לפחד... כן, פחד.

"אני אריק." הוא הושיט את ידו.

"ואני חייבת ללכת..." אמרתי ובצעד הראשון שעשיתי מעדתי ישר לידיו. 

הוא עזר לי להתרומם חזרה ופניי האדימו. הגבר הזה שעכשיו כבר ידעתי את שמו הצליח להביך אותי. זה מטורף, שום גבר מלבד אורן מעולם לא הצליח להביך אותי. אני חייבת להתעשת, לעזאזל אפרת והצ'ייסרים שלה. נעמדתי זקופה, אפילו הגזמתי מעט.

"אריק, תודה שלא נתת לי ליפול על הפנים. הטבע קורא לי ונראה שבעוד רגע הוא הולך לנצח אותי באיזו מלחמה שבכלל לא היה ברור לי שאני חלק ממנה, אז אשמח אם נפסיק עם השיחות ותאפשר לי להשתין בשקט," אמרתי, ופתאום קלטתי שהמשפט שיצא לי מהפה היה מבולבל ולא הגיוני בעליל. שוב קיללתי בשקט את אפרת. פתחתי אחת מדלתות התאים ונכנסתי. קולות נשמעו מהצד השני של הדלת. נראה שאריק לא סיים לדבר איתי, ודווקא עכשיו השתן שלי החליט להרעיש. היום הזה רק הולך ו"משתפר".

פתחתי את הדלת והוא עדיין עמד שם. עקפתי אותו ושטפתי את ידיי. ניגבתי אותן במגבות הנייר כי רציתי כבר לעוף מהשירותים המצחינים האלה ומהגבר הזה שגורם לי לפחד. למה לעזאזל הוא גורם לי לפחד? אחרי הכול הוא חתיך אמיתי, לבוש בג'ינס ובחולצת טריקו לבנה שצמודה לו לשרירים וחושפת קעקוע של נמר על זרועו השמאלית. פאק, הוא שם לב שאני בוחנת את הקעקוע.

"מה אתן חוגגות?" הוא שאל אותי בהפתעה. לא ידעתי אם אני מעוניינת לחשוף שאנחנו חוגגות את היותי חופשייה, אבל נראה שלמוח ולפה שלי יש רצונות משלהם.

"מהיום אני אישה חופשייה," פלטתי ומיד התחרטתי כשהרגשתי את גופו של אריק נצמד לגופי ודוחף אותי אל הקיר הקר. ביד אחת הוא אחז בידיי והרים אותן מעל לראשי. בידו האחרת הוא אחז באחת מירכיי והרים אותה סביב מותניו כך שהרגשתי את איברו המרשים והקשה בין רגליי. שפתיו היו כל כך רכות אך קשות על שפתיי. הרגשתי את לשונו מחפשת לחדור אל פי. לא יודעת מה גרם לי אבל מצאתי את עצמי נסחפת עם הרגע, פותחת את פי אליו ונותנת דרור ללשונותינו, כשפתאום איחוליה של אפרת התעוררו בזיכרוני על כך שאחרי צ'ייסר אמצא את עצמי צמודה לקיר כשגבר מזיין אותי. זה הרגע שבו נלחמתי באריק. שנינו התנשפנו והבטנו אחד בשנייה.

"מה הבעיה? את רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותך, וכעת שאני יודע שאני לא פולש לטריטוריה של אף גבר." הוא אמר והמשיך להביט לתוך עיניי.

"אני לא יכולה," אמרתי בשיניים חשוקות.

"לא יכולה או לא רוצה?" הוא החל לאבד סבלנות.

"אולי קצת משניהם, בכל מקרה אשמור את הסיבות שלי לעצמי," השתחררתי מאחיזתו. כשהתנתקתי ממנו שמתי לב שהוא עוצם את העיניים ושואף את ריח שערי.

"לפחות תגידי לי מה השם שלך," הוא אחז במרפקי.

"אלה," עניתי בחיוך.

"אלה," הוא חזר אחריי בשקט. "אני יכול לפגוש אותך שוב?" הוא הרים גבה, מה שגרם לי לחייך.

"אני לא בטוחה," אמרתי בחשש.

"לא בטוחה זה לא לא," הוא אמר בחיוך, משך אותי אליו ונשק לי ארוכות על השפתיים. התנתקתי ממנו ועיוויתי את פניי.

"עכשיו התשובה היא ממש לא. מה נראה לך שאתה עושה?" רשפתי בכעס.

"גורם לך לרצות להיפגש איתי," הוא השיב בחיוך סקסי שחשף שתי גומות חן מהממות.

אמא'לה... הוא מהמם. כמעט נפלתי למלכודת אך אז אמרתי לו, "אידיוט, זה עשה בדיוק את ההפך." משכתי את היד שלי ממנו והלכתי אל השולחן שבו הבנות כבר היו גמורות. הן אפילו לא שאלו למה התעכבתי כשהן הודיעו לי חד משמעית שחוזרים הביתה.

עלינו על המונית. הסתכלתי וראיתי את אריק מאחוריי במרחק בטוח. הוא דיבר עם בחור גבוה ושחור שנראה כמו מתאגרף והיה לבוש בחליפה והמשיך להביט עליי. נכנסתי למונית וחרטות החלו לתקוף אותי. למה לעזאזל לא נתתי לו את מספר הטלפון שלי? למה לא לקחתי את שלו? למה התנהגתי כמו ילדה קטנה ושיחקתי אותה קשוחה? היה לי מושלם להרגיש את הגוף שלו צמוד אליי. הלוואי שהיינו מסיימים את הלילה הזה כשהוא בתוכי.

המונית יצאה אל כביש החוף אך במקום להמשיך ישר היא עלתה על מחלף ונכנסה לכפר שמריהו. "הלו, אנחנו צריכות להגיע ל..." אמרתי בעוד חברותיי שקעו בשינה עמוקה, שרועות במושב האחורי.

"אני יודע. אני רק צריך להשאיר כאן משהו," הנהג אמר ואגלי זיעה על מצחו. שתקתי.

"רווית," אמרתי בשקט, מנסה להעיר את החברה הכי הגיונית ורצינית שלי אך ללא הצלחה. אוף, נמאס לי כבר מהחברות האלה.

המונית עצרה בכניסה לשערי מתכת מסולסלים וגבוהים. שביל הגישה היה ארוך אך הבית (אם אפשר לקרוא לו כך) נראה כל כך גדול ומעוצב. הבטתי על הבית וקנאה רחשה בליבי. איך אנשים גרים בטירות בכפר שמריהו בעוד יש אנשים, ואני ביניהם, שלא מצליחים לסגור את החודש?

"עוד הרבה זמן?" שאלתי את הנהג החביב.

"ממש עוד כמה דקות," הוא אמר וכתב משהו בנייד.

"תראה, אני לא יודעת מה הסיפור, אבל יש לי שלושה ילדים בבית ובייביסיטר הכי לא נחמדה בעולם." הוא גיחך מעט והמשיך לכתוב בנייד. לפתע בלי הודעה מוקדמת הוא נכנס חזרה אל הרכב והתניע אותו שוב.

"תיכנסי, נסיכה, אקח אותך לילדים שלך," הוא אמר ונראה נינוח הרבה יותר משהיה קודם לכן.

הורדנו את הבנות ואני ירדתי אחרונה. עליתי במדרגות הכניסה לדירה בעוד נהג המונית ממשיך לבהות בי. מה לעזאזל קורה כאן? זו אני או כמות האלכוהול בדם שלי? דבר אחד בטוח, הייתי חמה ויש משהו אצלי במגירה שהולך לעבוד הלילה שעות נוספות.