הדילר

עמודים: 308
תאריך הוצאה לאור: 07-2021

שמי רועי ברקן, אם נוריד לרגע את הייחוס המשפחתי שלי, גדלתי בבית נורמטיבי ברמת השרון, הורים גרושים, אח ואחות ואפילו כלב חמוד שאהב לשחק בחצר הגדולה.

חברים מעולם לא חסרו לי, כבר בגיל שש־עשרה ניצלתי את הפופולריות ואת הכישורים החברתיים שלי כדי ליח“צן מסיבות ואירועים.

הייתי טוב בזה אז, ואני ממש טוב בזה גם היום, בגיל שלושים.

אתם בטח שואלים את עצמכם, איך יכול להיות שילד טוב ששירת בצבא במשך שלוש שנים כנהג ומש”ק חינוך, לא התפתה לטיול של אחרי הצבא במזרח, אלא בילה באירופה ומעולם לא נגע אפילו בסיגריות, מגיע לכלא כסוחר סמים?

הכול מתחיל ב…

“הדילר – סוחר סמים מבית טוב” הינו רומן פשע קצבי המבוסס על סיפור חייו של רועי ברקן.

פרולוג

"חומר טוב," אני מכריז בקול ומסניף שורה נוספת שמסודרת על מגש אלומיניום המונח על שולחן הפוקר.

"חומר מעולה" מדגישה ליה, נירה או איך שלא קוראים לדוגמנית היושבת על ברכיי, היא משפשפת את אפה ומעבירה את השטר המגולגל לדוגמנית השנייה שמתכופפת ומסניפה גם היא. 'מה לעזאזל השם שלה?' השאלה עולה לראשי, אך נעלמת ברגע שבו הזין שלי נמחץ בידה של... 'איך אמרנו שקוראים לה?'

אני מרים את ראשי בהנאה צרופה, עיניי מצטמצמות לנוכח אורה המסנוור של התאורה מעליי.

"פאק." אני מנסה להסדיר את ראייתי.

"מה קורה, ברקן? שוב חלמת?" הסוהר מכוון אליי פנס ומחייך.

"כואב לך לראות אותי מחייך?" אני יורה ומתיישב על מיטת הברזל של התא בבית המעצר.

"חס וחלילה כואב, דאגתי שלא תתבלבל ותשכח לאן הגעת. כאן משלמים חובות לחברה, לא מחייכים." הטון שלו משתנה באחת, הוא זורק אליי עוד מבט, מסתובב ומתחיל ללכת. אני מסתכל על גבו המתרחק ותוהה איך לעזאזל הגעתי למקום הזה?

"שמי רועי ברקן. אם נוריד לרגע את הייחוס המשפחתי שלי, גדלתי בבית נורמטיבי ברמת השרון, הורים גרושים, אח, אחות ואפילו כלב חמוד שאהב לשחק בחצר הגדולה.

חברים מעולם לא חסרו לי, כבר בגיל שש־עשרה ניצלתי את הפופולריות ואת הכישורים החברתיים שלי כדי ליחצן מסיבות ואירועים. הייתי טוב בזה אז, ואני ממש טוב בזה גם היום, בגיל שלושים.

אתם בטח שואלים את עצמכם, איך יכול להיות שילד טוב ששירת בצבא במשך שלוש שנים כנהג ומש"ק חינוך, לא התפתה לטיול של אחרי הצבא במזרח, אלא בילה באירופה ומעולם לא נגע אפילו בסיגריות, מגיע לכלא כסוחר סמים?

הכול התחיל ב...

פרק  1

שורות

"את מי אנחנו מכירים?" אני שואל את אורי, שצועד בביטחון אל תוך מסיבה מספר, אלוהים יודע כמה.

"את האלכוהול, את המוזיקה... סוף שבוע של פאן, ברקן." הוא טופח על כתפי, ומתקרב בצעדי ריקוד לבחורה חייכנית, וחצי לבושה. אני מתקדם לכיוון הבר, החברים על הרחבה מתנועעים לצלילי המוזיקה הקצבית, ונצמדים לבחורות הרוקדות לצידם.

"באיזה מלון?" אני מסתובב למשמע השאלה המוזרה. בחור בשנות העשרים המאוחרות של חייו עומד מאחוריי, גומע צ'ייסר ומסתכל עליי.

"הנסיכה." אני משיב על אוטומט והוא מעווה את פניו.

"אה... אחי, אני לא בקטע של גברים." 'גם אני לא, מה הוא רוצה ממני?' עיניי נודדות לאורי והחבר'ה שהכרנו במסיבה הקודמת, רוקדים על הרחבה, 'אולי כדאי שאצטרף אליהם.'

"גם אני לא." אני מחווה אליו בכוס שבידי, והוא פורץ בצחוק. 'לא זוכר שאמרתי משהו מצחיק, אבל נראה שעל מישהו כאן ממש משפיע האלכוהול.'

"לא דיברתי איתך. דיברתי איתה." הוא נצמד אל הבר ומציג לברמן את הכוס הריקה שבידו.

"עם מי?" 'או שאני עיוור, או שהוא שיכור, כי אין כאן אף אחת!'

"הלכה, הלכה." הוא מבטל אותי בהינף יד.

"מצאת חברים חדשים?" אורי שואל ודורון אחד החברים החדשים שלנו, נצמד אלינו, ומקרב אליו את הבחורה איתה רקד על הרחבה.

 "הראל" הבחור שצחק קודם מציג את עצמו. "דורון מפתח תקווה," הוא לוחץ לו את היד ומציג גם את אורי ואותי.

"נעים מאוד אחי, תקשיב מצטער על קודם, פשוט נראית אבוד." הראל מתנצל.

"רועי אבוד? לא נשמה, אין לך מושג איזו חיית מסיבות הגבר הזה, בלעדיו המסיבות במועדונים המובילים בתל אביב היו ריקות ועלובות." אורי מחמיא לי.

'אורי הוא חבר שהכרתי לפני שנה באילת, מאז אנחנו יוצאים ומבלים יחד לא מעט, הוא נהנה מהמסיבות שאני מיחצן ואני מההומור והאנרגיה המטורפת שלו.'

אנחנו יושבים וצוחקים, בעוד כוסות האלכוהול לא נותרות ריקות, הברמן דואג לתדלק אותנו כמו שצריך.

"לאן?" אני שואל את החבר'ה שקמים ומסתכלים אחד על השני במבט מבין, 'מה פספסתי?'

"הפסקת שירותים, בוא." אורי מושך אותי לעמידה.

"לכו אתם, לפני דקה השתנתי" אני משיב. אורי פורץ בצחוק, והחברים החדשים מצטרפים אליו.

"בוא כבר, מבטיח שלא מדובר בנוזלים." הוא ממשיך לצחוק, ובחיי שאין לי מושג מה התפספס לי כאן. אני מצטרף אליהם, אורי מוביל אותנו לתא שירותים קטן.

"אתה רציני?" אני שואל, מתכוון לצאת כשהוא שולף מהכיס שקית קטנה עם אבקה לבנה, ומציג אותה בפנינו.

אני חושב שהלסת שלי מרוסקת על הרצפה, אבל אורי לא מייחס כל חשיבות להלם שלי כשהוא מתחיל לסדר את האבקה לשורות.

מה שמחזיר אותי לגיל עשרים וארבע.

"אחלה עבודה רועי," תמיר מחמיא לי על התוצאה. עשרות אנשים ברחבה, רוקדים וצוחקים. 

"אמרתי לך שאין לך מה לדאוג." אני גומע את תוכן הכוס שהברמן הניח מולי, מסתכל על תוצאת עבודת היחצנות שלי בגאווה, הבר הקטן ביפו סוף סוף על המפה. 

"בואו, בואו לשירותים לעשות שורה." גבר המבוגר ממני לפחות בעשור פונה אליי ואל רני, העיניים שלו מזמינות, לא מאיימות.

"שורה?" אני שואל, אך לא נראה שהוא מתייחס וצועד לכיוון תאי השירותים, ואנחנו צועדים אחריו. כשהוא נכנס אל אחד התאים ומזמין אותנו פנימה, אנחנו מסתכלים אחד על השני בחוסר הבנה. 'טוב, גם לזה אני לא ציפיתי.' הוא שולף שקית קטנה עם אבקה לבנה, שופך את תוכן השקית על משטח ומסדר לשורות. אוקיי. אני מכיר את זה, ראיתי את זה אין ספור פעמים בסרטי קולנוע, רני טופח על כתפי. "בוא נעוף מפה." הוא מנסה למשוך אותי, אך אני סקרן, מרותק למעשיו של האדם המבוגר שמולי.

"תתכבד." הוא מושיט לי שטר מגולגל, לא לפני שהוא מסניף שורה.

"אף פעם לא..." אני מתחיל לומר.

"זה חומר מעולה, לא ממכר." הוא מוסיף.

'מעולם לא נגעתי בסיגריות, בטח ובטח שלא בדברים אחרים. אני מסתכל על השורות המסודרות, מה כבר יכול להיות? פעם אחת. פעם אחת להתנסות במשהו. אני בן פאקינג עשרים וארבע ומעולם לא התנסיתי בשום דבר.' ברגע שהוא מזהה את ההתלבטות שלי, הוא מפנה את השטר אל רני שמרים את ידיו בהכנעה.

"תיהנו גם בשבילי, אני לא..." הוא אומר בנחישות ויוצא מתא השירותים.

דלת התא נסגרת מאחוריו ואני מחזיר מייד את עיניי אל השורות המסודרות.

"קדימה, החומר לא יישאר כאן להרבה זמן." הוא מסניף שורה נוספת ואת שאריות האבקה מורח בין שיניו. ידיי רועדות, אני אוחז בידי בשטר המאתיים המגולגל, מסתכל סביבי, מחכה, אולי הקירות של התא הקטן יחלו לצרוח, להזהיר, אך זה לא קורה. אני מצמיד את קצה השטר אל אפי, ומסניף את השורה הראשונה, תחושת האבקה העוברת בנחיר מוזרה.

"עוד אחת." האיש הזר מעודד אותי, ואני חוזר על הפעולה. תחושה שונה מתמקמת בבסיס האף, אני מניח את אצבעותיי על בסיס אפי ומהדק את אחיזתי.

"מה אני אמור להרגיש?" אני שואל אותו, והוא מחייך.

"כשזה יקרה אתה תדע." הוא מסניף את שארית החומר, דואג לא לפספס אף גרגיר של אבקה ויוצא מהתא. אני מסתכל על ידיי, מצמצם את עיניי. 'אני לא מרגיש כלום. למה לעזאזל אנשים עושים את זה?'

"יאללה רועי. תרביץ שתי שורות," אורי מעודד אותי, 'מתי אורי התחיל לעשות את זה? ואיך במשך שנה שלמה, לא ידעתי על זה?' אני מושך אליי את השטר ומסניף. 'בפעם הקודמת לא הרגשתי כלום, מה הסיכוי שארגיש עכשיו?' אני מעודד את עצמי.

"הופה!" אורי מוחא כפיים, ואנחנו יוצאים מהתא. החבר'ה רוקדים ואני מסתכל עליהם, הם נראים משוחררים, אין לזה השפעה כזו עליי.

"תגיד, מה אני אמור להרגיש, ומתי פאקינג התחלת לעשות את זה?" אני שואל את אורי, והוא צוחק בתגובה.

"טוב רועי... אתה אמור להרגיש טוב." הוא מתקרב תופס את הבחורה איתה רקד קודם, ודופק לה נשיקה. מתעלם מהשאלה השנייה ששאלתי.

'אני מרגיש טוב, אבל לא טוב שונה, טוב של אלכוהול, ותחושת האלכוהול לא זרה לי.'

"בוא..." אורי מושך אותי חזרה אל תאי השירותים.

"אחי, זה לא עושה לי כלום." אני משתף אותו.

"תרביץ ברקן." אורי מושיט לי את השטר, ומבלי לחשוב פעמיים אני מסניף את האבקה הלבנה אל אפי, ומרים אל אורי את ראשי. הוא מעודד אותי להסניף שורה נוספת, אני מריץ עוד שתי שורות. משהו מתחיל לקרות...