בין המילים

“באמת אין צורך שנריב. אני משחררת אותו בעוד שבוע. מה דעתך שתיגשי לשולחן שלנו להגיד שלום, תשבי לידנו ואני אגרום לו להסתכל עלייך?”

“את רצינית?” שאלה בפליאה.

אני רצינית? שאלתי את עצמי בעוד יותר פליאה. אלוהים, זהו! עכשיו אני בטוחה שאם הצעתי דבר כזה כנראה השתגעתי סופית ושום פסיכולוג או פסיכיאטר לא יצליח לעזור לי.

“כן.”

“תודה,” היא חיבקה אותי ולא האמנתי שאני עושה את זה, אבל כנראה הייתי זקוקה למשהו שיכניס אותי לפרופורציות וינחית אותי בחזרה למציאות. עמדתי לעזוב תוך פחות משבוע ולא רציתי לאפשר לעצמי לשכוח את הנתון הזה אפילו לא לדקה. 

חלפו שנתיים מאז שיסמין ויצמן, סופרת מצליחה, הוציאה את רב המכר האחרון שלה. שירלי, המו”לית שלה, מעמידה בפניה מועד אחרון להגשת כתב-יד לספרה הבא ושולחת אותה לאתונה שביוון בניסיון לעורר את רוח היצירתיות שבה.

עם הרבה לבטים והתחבטויות, יסמין אורזת את בגד הים השלם, המחשב הנייד ואת הציניות שלה לתוך מזוודה וטסה.

באתונה היא מוצאת מחדש לא רק את המוזה, אלא גם הרבה מעבר לכך. בינות הנופים מופלאים של יוון יסמין כותבת את ספרה החדש ונסחפת להרפתקה רומנטית וחושנית, אך מה קורה כשהמציאות מתערבבת עם הפנטזיה? מה יהיה סופו של הסיפור? התשובה, כמו בסיפורים, חבויה בין המילים.

בין המילים הוא ספרה הרביעי של לינדה מזרחי. קדמו לו שלושת ספרי טרילוגיית גולד שהפגישו את הקוראים עם הזוג ויליאם גולד וקתרין וילסון: תפסתי אותך, עכשיו תורי ולקחת סיכון. ספריה של מזרחי נחלו הצלחה מרובה ודורגו ברשימות רבי המכר.

פרק 1

"ברוכים הבאים לטיסה 852 לאתונה," נשמע קולו של הקפטן ברמקולים, "קיבלנו אישור להמראה, תודה שבחרתם לטוס אל- על."

שלחתי את ידי לבדוק שחגורת הבטיחות רכוסה היטב וחייכתי כאילו היא תציל אותי ממוות אם המטוס יתרסק. התרווחתי לאחור על המושב עד כמה שיכולתי, עדיין לא מאמינה ששירלי, המו"לית[1] שלי, הצליחה לשכנע אותי לעזוב את הכול ולטוס לחו"ל. הידיעה שכפיר, הבן שלי, יבלה את החופש הגדול עם אבא שלו הרגיעה אותי ועזרה לי להחליט שעליי לנסוע. למרות שגיא ואני גרושים כבר שנתיים, הוא אבא טוב לכפיר וידעתי שהוא ישמור עליו טוב יותר מכולם.

לא עיכלתי עדיין את העובדה שאני בדרכי לאתונה, בירת יוון, שנקראת על שמה של אתנה- אלת החוכמה, הצדק והמלחמה מהמיתולוגיה היוונית. עצמתי את עיניי ונזכרתי במילותיה של שירלי: 'סעי לחופשה ואל תחזרי עד שתסיימי לכתוב את הספר'.

מאז שספרי האחרון יצא לאור חלפו שנתיים. הייתי חייבת לכתוב ספר נוסף. קיוויתי מאוד שהקוראות שלי לא הספיקו לשכוח אותי ויישארו נאמנות למילים שלי. כמובן שלא יזיק ואפילו רצוי שהוא יהפוך לרב מכר כמו קודמיו, אחרת להוצאה יימאס להשקיע בי. בכל יום נולדים כישרונות חדשים ואני חייבת להתרכז ולשמר את מקומי בתחום. לא רציתי לחשוב מה עלול לקרות אם שירלי תדע שאפילו רעיון מגובש לספר חדש עדיין אין לי. סביר להניח שהיא הייתה משתגעת. הייתי חייבת הארה גאונית כלשהי, רעיון לספר חדש, ומהר. עד עתה כתבתי פרוזה, אבל הפעם רציתי לכתוב רומן רומנטי. סיפור על אהבה ועל הזדמנות שנייה.

זמן הטיסה חלף במהירות וכבר עמדתי ביציאה מהטרמינל, אוחזת בידיי את המזוודות שלי, הייתי עסוקה כל כך במחשבות על הסיפור והעלילה שכשיצאתי החוצה מהמזגנים, גל חום שרבי תפס אותי לא מוכנה. חם פה מאוד כמו בישראל. בעודי ממתינה בחוץ לאות מאלוהים, החום עטף אותי וגרם לשמלתי להיצמד לגופי כמו עור שני. צפצוף צרוד של מונית ניער אותי מתוך חלומותיי בהקיץ. התקדמתי למדרכה וקפצו מולי ארבעה נהגי מוניות דוברי אנגלית עילגת והציעו לי את שירותם. פניתי לנהגה של המונית הראשונה בתור, מסרתי לו את שמו של המלון בו אתאכסן והוא עזר לי להכניס את המזוודות לתא המטען.

אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל בטוח לא לפאר המוגזם של המלון שהמונית נעצרה בפתחו.

"אתה בטוח שהגענו למקום הנכון?" שאלתי את הנהג בהפתעה.

"כן, אני בטוח. 50 אירו בבקשה."

שילמתי לו ועוד לפני שהספקתי להשיב את העודף לארנקי הוא כבר הוציא את המזוודות מתא המטען והציב אותן על המדרכה, נכנס למונית ונסע במהירות בדרכו ללקוח הבא, מעניק משמעות חדשה למושג 'זמן שווה כסף'.

נכנסתי ללובי בהלם מוחלט. הרצפה למרגלותיי הייתה עשויה שיש מבריק, מעל ראשי השתלשלו מהתקרה נברשות קריסטל נוצצות. הלובי עוצב בסגנון מלכותי עתיק, הרהיטים היו עוצרי נשימה. לא ציפיתי ששירלי תזמין עבורי חדר במלון כה מפואר. היא ללא ספק לא הגזימה כשאמרה 'סידרתי לך מלון סוף הדרך', לנוכח הפאר המוגזם. שמחתי מאוד שהיא גם הכריזה שכל ההוצאות על חשבונה לזמן בלתי מוגבל.

ניגשתי לדלפק הקבלה ומסרתי את שמי. פקיד הקבלה תיקתק על גבי המקלדת במשך כמה שניות ולאחר מכן הגיש לי באדיבות מעטפה שהכילה כרטיס כניסה מגנטי לחדר ודף מידע שעליו הודפסה רשימה המפרטת את הפעילויות השונות שהמלון מציע ואיחל לי חופשה נעימה.

בדרכי לכיוון המעליות חלפתי דרך הלובי ודמיינתי את עצמי יושבת על אחת מהכורסאות המלכותיות, שנראו כאילו נלקחו הישר מארמונה של המלכה אליזבת, וכותבת את ספרי. אמנם לא היה לי מושג עדיין על מה אכתוב, אך לבי נמלא תקווה שהמקום הנפלא הזה יעניק לי השראה מטורפת.

נכנסתי לחדר ונדהמתי. במרכז החדר ניצבה מיטת אפיריון ענקית עשויה מעץ שהוצעה בסדינים לבנים מעוטרים בזהב. מול המיטה ניצבה פינת ישיבה קטנה ומזמינה, בה ספות עתיקות. לוח השולחן המבריק היה עשוי עבודת פסיפס מרשימה. הריהוט בחדר, כמו בכניסה ובלובי, היה בעל מראה עתיק, יומרני ומהמם.

רשמתי לעצמי הערה מנטלית לקבוע לשירלי ולי יום ספא על חשבוני כשאחזור לארץ כדי להביע בפניה את תודתי. פרקתי את הבגדים מתוך המזוודות היישר אל הארון ונכנסתי למקלחת. התענגתי על המים הנעימים שליטפו את עורי והסתכלתי סביבי באי אמון מעורב בפליאה. מעולם לא טסתי לבד לחו"ל, בטח לא כשהייתי נשואה וגם לא לאחר הגירושין. אני יותר טיפוס של בית. לאחר המקלחת התקשרתי לקבלה וביקשתי השכמה לשעה שבע בערב, כדי שאספיק לרדת לארוחת הערב בחדר האוכל, ולאחר מכן התקשרתי לבן שלי.

"היי מתוק."

"היי אימא, הגעת"?

"כן אהוב, לא מזמן נכנסתי לחדר במלון."

"ואיך שם?"

שוב סרקתי את חדרי המהמם בעיניים לא מאמינות. "גדול יותר מדי," עניתי. הוא צחק והצחיק גם אותי.

"נהוראי ותהל שם אתך?" שאלתי, מתייחסת לאחיינים של גיא.

"לא, הם עוד לא הגיעו."

"מה אתה עושה?"

"צופה בטלוויזיה."

"טוב מותק, אני הולכת לנוח קצת, אוהבת אותך המון."

"גם אני. ביי." ניתקתי. הוא גדל מהר כל כך. קשה היה לי לנסוע בלעדיו. מאז נולד לא עזבתי אותו לרגע כי לא רציתי להחמיץ אף לא דקה מחייו, אבל הוא גדל ומתפתח והגיע הזמן לנסות ולשחרר קצת כדי שילמד להתמודד עם דברים לבד. ידעתי שחשוב שאתן לו מעט מרחב כדי שיפתח את עצמאותו. נכנסתי למיטה. הייתי חייבת לנוח שעה.

צלצול ההשכמה העיר אותי בקושי. נמתחתי בעצלנות ולא רציתי לקום. המיטה הייתה כה נוחה. הייתי עדיין עייפה אך גם רעבה מאוד, מה גם שאם הייתי ממשיכה לישון הייתי הורסת לי את שנת הלילה. קמתי מהמיטה בחוסר חשק ושלפתי מהארון שמלה שחורה בעלת כתפיות שהגיעה עד מעט מעל ברכיי. אהבתי את סגנון הלבוש הזה. מכיוון שלא נאלצתי להרשים הערב אף אחד הרשיתי לעצמי לנעול נעליים שטוחות.

חשבתי שאולי לאחר הארוחה אצטרף לטיול בעיר העתיקה. הייתי צריכה מוזה ובלי קשר הבנתי שבלילה העיר מהממת. אספתי את שערי לפקעת מרושלת, לא היה לי כוח אפילו להתחיל ולנסות לסדר את תלתליי הסוררים. התאפרתי בצורה מינימלית- רק מעט סומק על לחיי החיוורות ופס שחור שידגיש את העיניים- ויצאתי מהחדר.

לאחר ארוחת הערב ניגשתי לעמדת הקבלה כדי לברר אם מתוכנן טיול לעיר בזמן הקרוב. הבחורה בדלפק הטיולים עדכנה אותי בדבר טיול שייצא בעוד שעה. נרשמתי אליו בשמחה ולאחר מכן חזרתי ללובי והתיישבתי על אחת מהספות שפנטזתי עליהן מהרגע בו נכנסתי למלון.

הספה הייתה נוחה בדיוק כפי שחשבתי שתהייה. הלובי היה שקט מאוד, רק כמה אורחים נוספים מלבדי הסתובבו במרחב העצום. המלון בהחלט לא היה מיועד למשפחות. זוגות בלבוש רשמי ומכובד נכנסו ויצאו מבעד לדלתות הזכוכית המסתובבות והוסיפו למראה האריסטוקרטי.

עצמתי את עיניי לרגע וספגתי את האווירה הנעימה, נתתי למחשבותיי ולדמיוני חופש להשתולל. התחלתי לנהל דיאלוג עם עצמי: הגיבורה שלי תהיה אישה בשנות השלושים לחייה העומדת להתחתן עם אהוב לבה אך מוצאת אותו בוגד בה עם מישהי. לא, העלילה בנאלית מדי, אמרתי לעצמי. אולי אוסיף משהו לא צפוי לעלילה. אולי הוא בוגד בה עם הידיד הטוב ביותר שלה- את הטוויסט הזה אף אחד לא יצפה. היא תקפוץ לבקר את הידיד שלה ללא התרעה כמה ימים לפני החתונה ותמצא אותם יחד. מובן שאז היא תבטל את הכול, ומה אז? היא תטוס ליוון לירח הדבש המתוכנן שלהם לבדה. החופשה תאפשר לגיבורה שלי למצוא הזדמנות שנייה לאהבה. השאלה היא במי תתאהב? ואיך זה יקרה בפועל? אוף זה לא טוב. זה לא מציאותי. אולי אכתוב על אישה שעוברת תהליך גירושין פשוט משום שהם החליטו שלא מתאים להם להישאר נשואים יותר. אולי הגיבורה שלי תטוס ליוון עם חברות ואז תפגוש באיש עסקים אמריקאי או אולי אפילו ישראלי והם יתאהבו? אולי היא תפגוש בכוכב קולנוע? חייכתי לעצמי. הסיפור הזה כבר נכתב. אולי היא תתאהב באיש הייטק? לא מאוד מקורי. אולי מתאבק מקצועי?!

"מיס?" הקול שקרא לי ניער אותי מתוך חלומותיי בהקיץ. נדרש לי רגע בכדי לשוב למציאות.

"האוטובוס הגיע, כולם כבר עולים." הבטתי בשעון, איך חלפה לה מהר שעה.

"תודה רבה, לא שמתי לב לזמן."

הוא חייך אליי. קמתי ויצאתי אל האוטובוס, שהמתין על המדרכה בכניסה למלון. רוב התיירים האחרים באוטובוס היו זוגות, ללא ילדים. הנחתי שרבים מהם נמצאים בירח דבש או סתם בטיול זוגי. תפסתי את מקומי ועם תחילת הנסיעה המדריך הציג את עצמו.

"שמי אגלוס דיוניסיו," הוא צחק כאילו סיפר בדיחה, "ולא, אין לי כל קשר משפחתי לזמר שחולק עמי את שם משפחתי."

הא החל להסביר לאן מועדות פנינו ומה מצפה לנו בסיור. חשבתי שוב על הסיפור שלי והחלטתי שירח הדבש של הגיבורה שלי יתרחש כאן באתונה ולכן אני חייבת להקשיב בקשב רב למדריך כדי שאזכור הכול.

עצרנו על המדרכה מול מבנה ענק ומהמם ביופיו. "זהו מוזאון האקרופוליס," הכריז אגלוס, "מוזיאון ארכיאולוגי מפואר בעל שלוש קומות שמהווה בית לממצאי ארכיאולוגיה יוונית מהיפים בעולם," הוא אמר בגאווה והוסיף: "בקומה התחתונה מצפה לכם הפתעה. את הטוב שומרים תמיד לסוף." ההתרגשות גאתה בי.

פנים המוזאון היה עוצר נשימה בגודלו וביופיו. הסיור החל בקומת הכניסה. לקחתי מהדלפק שעמד בכניסה חוברת לתיירים שהסבירה על הממצאים המוצגים לראווה ועל ההיסטוריה המפוארת שעומדת מאחוריהם ושלפתי עט מהתיק. ההחלטה למקם את הסיפור שלי כאן, ביוון, כבר התגבשה בלבי ומובן שהגיבורה שלי תהייה חייבת לבקר במוזאון הזה ולכן חשוב שאכתוב הכול כדי שלא אשכח דבר. הייתי חייבת לדעת כל מה שניתן לדעת על המקומות בהם הגיבורה שלי עומדת לבקר בעצמה. נצמדתי למדריך והקפדתי לציין לעצמי בכתב נקודות חשובות על המקום המיוחד הזה והאמנות הייחודית המוצגת בו.

"באולם בו אנו נמצאים כעת מוצגים שרידים ארכיאולוגיים שנחשפו בחפירות, רובם הם כלי חרס שמתוארכים מהתקופה הנאוליתית ועד לתקופה הרומאית. בנוסף תמצאו כאן גם מוצגים שמקורם ממקדש הנימפות, שהוא מקדש קטן ששרידיו נמצאים לא רחוק מאקרופוליס וליד תיאטרון הורדוס אטיקוס."

אחרי סיור בין כלי החרס והפסלים המשוחזרים, שרבים מהם חסרים איברים כמו ראש או רגל, הגעתי למסקנה שהמקום נראה כמו זירת רצח שקפאה בתוך שיש.

בקומה השנייה נבנה שיחזור של אקרופוליס כפי שנראה בוודאי בתקופה הארכאית, במאה השישית לפני הספירה. במרחב הלבן פוזרו פסלים שהוצלו ממקדש הפרתנון הקדום, שנהרס בידי הפרסים. הפסלים האלו היו מאופיינים ב'חיוך הארכאי' הקפוא. בקומה זו היה אוסף גדול נוסף של פסלי שיש ואני לא הפסקתי לשאול את אגלוס שאלות רבות על הפריטים הנפלאים.

אגלוס חייך לנוכח התלהבותי מיצירות האמנות ומרצוני ללמוד כמה שיותר עליהן והוא שיתף עמי פעולה וחלק אתי את הידע הנרחב שלו. הוא נתן לי להרגיש ממש מיוחדת והעניק לי תשומת לב מרובה. לפתע מצאתי את עצמי בוחנת אותו. הוא היה בחור צעיר יחסית, הערכתי שהוא בן עשרים וחמש. לא יכולתי שלא לשים לב למבנה פניו המיוחד. עצמות לחייו היו חדות ומובחנות, עורו היה בצבע זית, חלק ומשגע, שערו היה שחור וחלק ועיניו הכהות היו חודרות. גם גופו נראה מוצק מתחת לחולצת הטריקו הלבנה ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שגם הגיבורה שלי יכולה לקחת לעצמה טיול מודרך ולהתאהב במדריך. אולי אפילו אוכל להכניס את ממד הפנטזיה לסיפור ולהפוך את המדריך למישהו שבא ממשפחה עשירה מאוד ומדריך תיירים סתם כך בשביל הכיף שלו. חייכתי לעצמי חיוך קטן ובלבי ברכתי שוב את שירלי על שהכריחה אותי לצאת לחופש הזה. אתמול לא היה לי כיוון כלל ועתה הסיפור כבר מתחיל להתגבש במחשבותיי.

המשכנו לקומה העליונה בה הוצאו ממצאים מהפרתנון, גולת הכותרת של המוזאון. אגלוס הסביר לי שמרבית הממצאים החשובים המקוריים מהפרתנון נמצאים במוזאון בבריטניה ולא כאן, אך למרות זאת התצוגה פה מקיפה ויפה ומאפשרת להסתובב במסלול מעגלי סביב שרידיו של המקדש העתיק ולראות את רצפת הפסיפס המיוחדת ואת הפסלים ששרדו עומדים במקומם המקורי. "משום שאנחנו מטיילים בקומה השלישית," הסביר לנו אגלוס בהתלהבות, "אנחנו יכולים לראות מקרוב את התבליטים שבמרומי עמודי השיש הגבוהים. אם היינו עומדים למטה לא היינו מצליחים לראות אותם."

משם לקח אותנו אגלוס לקומת המרתף, כפי שהבטיח.

ההפתעה שדיבר עליה עלתה על כל הציפיות. נשימתי נעצרה. למעשה כל חברי הקבוצה עמדו נדהמים. רצפת המרתף הייתה עשויה מזכוכית ותחת רגלינו נחשפו לעינינו שרידיו של רובע מגורים עתיק, על בתיו וסמטאותיו. לאחר שנחשף הרובע בחפירה ארכיאולוגית מאומצת, המוזיאון נבנה עליו ומסביבו. אגלוס הושיט לי את ידו והוביל אותי על פני רצפת הזכוכית, כאילו אנו מטיילים יחד בסמטאות העתיקות הבנויות אבן. התרגשתי מתשומת הלב שהרעיף עליי. הקבוצה התרכזה סביבנו וזכינו להסבר מקיף ומרגש על הרובע ההיסטורי.

בסיום הביקור הקבוצה יצאה אל האוטובוס שהמתין לנו בחוץ. התעכבתי רק לרגע כדי להשיב את העט והפנקס בו כתבתי אל תיקי ויצאתי אל המדרכה, ממהרת לעלות לאוטובוס. כשעליתי אגלוס תפס בידי וביקש בחיוך, "שבי לידי."

הנהנתי בחיוך קל והתיישבתי לצדו במושב הקדמי. למרות שהיה חמוד מאוד בבטני התפשטה תחושה לא נעימה. אומנם החמיא לי מאוד שבחור צעיר וחתיך כמו אגלוס גילה בי עניין, מן הראוי היה שאבהיר לו שאני לא מחפשת סטוצים אז שלא יכניס לו לראש כל מני רעיונות לא מתאימים. הלילה אני חוזרת למיטה שלי לבד. במחשבה שנייה התחלתי לגחך לעצמי על יומרנותי- אולי בעצם הכל פרי דמיוני בכלל ואגלוס נחמד אליי כי אני אורחת במלון שגילתה עניין רב בהדרכה שלו והתלהבות ללמוד וכי הוא פשוט בחור נחמד באופן כללי. אני צריכה להירגע ולהשתחרר. אני כל כך לחוצה כשזה מגיע לעניינים של בינו לבינה עד כי מזמן איבדתי את הצפון ומאוד יכול להיות שאני כבר לא מבדילה בין סיטואציה בה גבר מתחיל אתי לבין מתי הוא סתם נחמד אליי. לא כל גבר שפותח אתי בשיחה רוצה להיכנס לי לתחתונים. תירגעי! נזפתי בעצמי. התרווחתי במושב. אגלוס דיבר עם הנהג והאוטובוס התחיל לנסוע. בזמן הנסיעה הוא לקח שוב את המיקרופון לידו והתחיל לדבר.

"אנחנו עכשיו בדרכנו לטברנה ייחודית מאוד ששייכת לבעלים של המלון. הוא אוהב לפנק את אורחיו ולכן אנחנו מוזמנים לבילוי במקום והכניסה בחינם. מי שרוצה לוותר על הבילוי מוזמן כמובן לחזור למלון עם האוטובוס. אנחנו נבלה בטברנה כשעתיים ובתומן האוטובוס ישוב לקחת אותנו למלון." לאחר שסיים את דבריו התיישב לצדי.

"היי."

"היי לך."

"איך הטיול עד עכשיו? את נהנית?"

"כן, מאוד. אתה מדריך מעולה ואני שמחה שהצטרפתי לסיור."

"אני שמח שאת נהנית," הוא הביט בי בעניין. "ראיתי שכתבת לעצמך דברים בפנקס תוך כדי הביקור במוזאון. אפשר לשאול למה? את סטודנטית לאמנות? או מתעניינת בארכיאולוגיה?"

"שום דבר מהדברים האלה," צחקקתי. "אני סופרת, ואני עורכת מחקר לספר חדש."

"באמת?" עיניו נפערו בהערכה, "נשמע מעניין מאוד. על מה יהיה הספר?"

"הרעיון עדיין לא מגובש, אבל באופן כללי הסיפור יהיה על בחורה שנפרדה מהגבר שעמדה להתחתן אתו כי הוא בגד בה. היא מגיעה לאתונה ומתאהבת."

עיניו נצצו בעניין. "במי?"

"עדיין לא החלטתי. אולי היא תתאהב באיש עסקים. אולי בתייר."

"הרעיון נשמע מעולה." הוא החמיא לי ואני פלטתי בחיוך "תודה רבה."

"מהיכן את?" התעניין.

"ישראל."

"ביקרתי בישראל כמה פעמים," הוא אמר בגאווה, "ארץ יפה."

"כן."

"הייתי בירושלים."

חייכתי. כל תייר שמגיע לישראל מגיע בשלב מסוים לירושלים העתיקה ולכותל.

"אז מה חשבת על הכותל?"

"מהמם."

"ביקרת בים המלח?" שאלתי והוא הנהן באופן מאוד לא מפתיע. התיירים לא מוותרים גם על ים המלח. הוא חייך חיוך יפה שחשף שיניים לבנות וישרות. הבטתי בו בהנאה והחלטתי שהגיבור שלי ייראה בדיוק כמו אגלוס, רק שאעניק לו שם אחר, כמובן.

"תבואי אתנו לטברנה?"

התלבטתי לרגע בתשובה. רציתי להצטרף, רציתי ליהנות, אך מצד שני לא רציתי שהוא יקבל ממני מסרים סותרים שלא התכוונתי אליהם. בעצם, למה לא?! גם אם הוא יתחיל אתי, שזה בטח רק בראש שלי, אני אסרב בחיוך. הרי לא יקרה שום דבר שלא ארצה, הרגעתי את עצמי, חוץ מזה הוא לא שידר שום דבר מלחיץ או כופה, הוא אפילו לא ניסה להתחיל אתי. הסרטים שאני מאכילה את עצמי בהם מהווים שיא חדש, אפילו בשבילי. לעזאזל עם הכל.

"אבוא אתכם בשמחה."

"מעולה. הטברנה היא מקום ממש יפה, את אפילו יכולה לכתוב עליה."

"נכון, אתה צודק." חייכתי, חושבת לעצמי שאכן כדאי לנצל את הטיול הזה כדי לבקר בכמה שיותר מקומות מעוררי השראה.

חוץ מכמה מבוגרים שהתעייפו מהטיול במוזאון ונשארו על האוטובוס, כולם ירדו אתנו בטברנה. אגלוס מיהר להיכנס פנימה לרגע. בזמן הזה עמדנו בחוץ ושוחחנו בינינו, אני וחברי הקבוצה האחרים, והחלפנו רשמים מהמוזאון. כשאגלוס יצא לעברנו על פניו היה חיוך מרוצה.

"זה יום המזל שלנו." הוא הכריז, "הבעלים נמצא כאן והזמין אותנו לאירוח יוקרתי באזור השמור לאח"מים בלבד."

שמחתי למרות שלא היה לי מושג מהי בדיוק המשמעות של אירוח לאח"מים בלבד. המארחת הובילה אותנו דרך החלל הענקי והושיבה אותנו ליד שולחנות שנערכו בפאר. בחלל המסעדה ניצב בר גדול לצד במה מאובזרת בציוד מוזיקלי. רחבת הריקודים הגדולה הייתה עדיין ריקה וברקע התנגנה מוזיקה יוונית שמחה. מישהי מבנות הקבוצה שהכרתי קודם החוותה בידה על מקום פנוי לצדה ואני קפצתי על ההצעה והתיישבתי לידה. מלצריות כרכרו סביבנו ומהרו לקחת מאתנו את ההזמנות שלנו. הזמנתי קוקטייל.

"איך קוראים לך?" היא שאלה.

"אני יסמין," הצגתי את עצמי בפניה ובפני בן זוגה.

"נעים מאוד להכיר אותך, יסמין. אני הלן וזהו תומס, בן הזוג שלי. אנחנו מבלגיה, ומהיכן את מגיעה?"

"אני ישראלית," עניתי בגאווה.

"מפחיד," העיר תומס והלן שאלה, "איך זה לחיות בארץ שיש בה תמיד מלחמה?"

"לא כל הזמן יש מלחמה," התגוננתי, "ישראל היא ארץ יפהפייה. אתם חייבים לבקר בה כדי להבין שהמצב היום יומי רגיל ונעים כמו פה."

"כשאנו צופים בחדשות במה שקורה במזרח התיכון, מציאות החיים שלכם נראית מלחיצה."

"אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים בחדשות." אמרתי. הבחנתי באגלוס עובר בין השולחנות ומדבר עם הזוגות. הבטתי בו בהערכה. כיבדתי את העובדה שהוא מתייחס לעבודתו וללקוחותיו ברצינות.

"את מטיילת לבדך?" שאלה הלן.

"כן," הודיתי, "הרגשתי שלא יזיק לי לקחת קצת זמן לעצמי."

"לא משעמם לך לטייל לבד?"

"זו הפעם הראשונה שאני יוצאת לטייל לבד ואני מוצאת את עצמי נהנית מהשקט," עניתי ואז החלו מחיאות כפיים. ההופעה התחילה. אגלוס התיישב לידי בחיוך, השבתי לו חיוך והתרכזתי בהופעה. קולה הקטיפתי של הזמרת היה מצמרר ונתתי לו לחדור אל מתחת לעורי ואל עורקיי ולסחוף אותי למחוזות אחרים. זוגות החלו לקום והצטרפו לזוגות נוספים על רחבת הריקודים.

"אפשר להזמין אותך לרקוד אתי?" ביקש אגלוס והושיט לי את ידו בהזמנה.

"לא תודה." עניתי.

"ריקוד אחד," לחש באזני ונצמד אליי. "יש לך ריח טוב," לחש שוב אבל הפעם הניח יד על רגלי. קמתי במהירות ממקומי.

"סליחה, אני הולכת לשירותים." הכרזתי והתרחקתי במהירות, נדחפתי בין האנשים. הייתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניו אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שאני טועה, טיפשה שכמותי. הצטערתי שהסכמתי לבוא לטברנה וייחלתי לרגע בו אסתלק משם ואחזור למלון. לא הייתה לי סבלנות להתעסק בהדיפת ניסיונות חיזור מצדו.

יצאתי מהשירותים ואז אגלוס תפס אותי והצמיד אותי לקיר.

"את יפהפייה." לחש באוזני.

יופי, ממש מעולה, אמרתי לעצמי בציניות, זה מה שחסר לי עכשיו. לא פחדתי ממנו, המקום היה מלא והיינו מוקפים באנשים אבל ממש לא היה לי חשק להתעסק עם זה.

"תודה," עניתי. מה כבר יכולתי לומר? אבל אז הוא קירב את פניו לשלי.

"אגלוס..." התחלתי למחות, אבל הוא הרים את אצבעו, הניח אותה על שפתיי והשתיק אותי ואז ניסה לנשק אותי. הדפתי אותו הרחק ממני, מה הוא חושב שהוא עושה בדיוק?!

"לא!" אמרתי בנחרצות. בהתחלה הוא היה נחוש לנשק אותי אבל המשכתי להדוף אותו, והתנגדתי שוב, "לא." משראה שאין לו סיכוי הוא ויתר, הרים ידיים בתנועה של כניעה ושיחרר אותי. עיוויתי את פניי בכעס והתרחקתי ממנו בצעדים מהירים לעבר היציאה. חזרתי למלון במונית. אגלוס היה חתיכת חוצפן אך בכל זאת האשמתי את עצמי. הרגשתי מההתחלה שמצאתי חן בעיניו אך שכנעתי את עצמי שהוא סתם נחמד אליי. בטח! מסתבר שהחושים שלי נותרו מחודדים כשהיו.

[1] מוציאה לאור