בקרן הרחובות המקבילים

בריאה 

לִמְתֹּחַ צַוָּאר כְּאַחַד הָעֲגוּרִים
וּלְהַקְשִׁיב. לְהַקְשִׁיב לָרוּחַ
הַמֶּפְלַרְטֶטֶת עִם עֵדֶר 
כְּבָשִׂים. לִטְעֹם מִפְּרִי 
שֶׁטֶּרֶם הִבְשִׁיל
וּלְהַבִּיט. לְהַבִּיט בַּיָּרֹק 
הַמְּרַפְרֵף בֵּין אֹפֶק לְמַחְשָׁבָה 
וְלִנְשֹׁם. לִנְשֹׁם 
וּלְחַבֵּק מְעַרְבּוֹלוֹת 
דּוֹהֲרוֹת. לִיצֹר אֶת עַצְמְךָ
מֵחָדָשׁ.

"שלומי חסקי אומר שירה. הוא מחבק מערבולות, נזכר ב"סבנטיז", שהיו שנות השבעים, ואומר שירה. עובר בשיטפון, במדבריות ההזיה, בדממה צבעונית, נזכר בילדותו, במראות ובדמויות שפגש, מתבונן במציאות העיר, במציאות חייו וסביבתו ואומר שירה. לפעמים הוא רך, לפעמים קשה, מתווכח, נאבק, מוחה, מתפכח, ואומר שירה. אשרי האיש האומר תמיד שירה." - יעקב רוטבליט

שיר

מוקדש לאבי אליאס – אדם, משורר וחבר

לְצַיֵּר עַל דַּף

לָבָן, לְקוֹשֵׁשׁ כּוֹחוֹת סוּס

וּלְהַמְשִׁיךְ. לְהַמְשִׁיךְ

לִנְשֹׁם, לֶאֱסֹף אוֹתִיּוֹת קֵהוֹת,

לְחַדְּדָן עַד גְּבוּל הַשְּׁפִיּוּת, לְחַבְּרָן –

לְהַפְרִידָן עִם (אוֹ בְּלִי) דָּת-גֶּזַע-מִין,

לֶאֱהֹב,

לְפַחֵד, לִכְתֹּשׁ, לְקַלֵּל, לִנְשֹׁם, לִדְהֹר,

לִיצֹר

שִׁיר.

ילדות

אַבָּא בְּגוּפִיַּת עֲבוֹדָה

צוֹעֵד אַחֲרַי

מַפְצִיר שֶׁאֶשְׁמֹר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל

אִמָּא חוֹבֶשֶׁת פְּצָעִים

חֲצִי לֶחֶם שְׁחֹר

חֲבִיתָה שְׁתֵּי בֵּיצִים

אֵין אֶתְמוֹל עוֹד לֹא מָחָר

שְׁנֵי בָּתֵּי כְּנֶסֶת

אֶחָד בֵּית מְשֻׁגָּעִים

קיצור תולדות הנְס כריסטיאן אנדרסן

אִמָּא שֶׁלּוֹ בֶּטַח חָלְמָה לְשַׂחֵק אוֹתָהּ נְסִיכָה עַל עֲדָשָׁה,

אַךְ הִסְתַּפְּקָה בְּלִהְיוֹת אַלְכּוֹהוֹלִיסְטִית

לֹא אָנוֹנִימִית, וּבְעֵת שֶׁאָבִיו הַסַּנְדְּלָר יָרָה צְרוֹרוֹת מַסְמְרִים מְשֻׁמָּשִׁים אֶל סֻלְיוֹת נְבוֹכוֹת הִשְׁתּוֹקְקָה אֲחוֹתוֹ הַזּוֹנָה לַחְדֹּר בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת לְנַעֲלֶיהָ הַנּוֹצְצוֹת שֶׁל בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה, וְרַק הוּא, שֶׁלֹא מָצָא חֲנוּת שֶׁתַּסְכִּים לִמְכֹּר עוֹר עָבֶה לְגוּפוֹ הַמְדַמֵּם, הִתְנַחֵם בְּאֵינְסְפוֹר פַנְטַזְיוֹת עַל מַלְכַּת שֶׁלֶג פְּרוּעָה שֶׁמְּפַתָּה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן גְּדוּדֵי חַיְּלֵי בְּדִיל

מֻטְרָפִים.