האהבה הנכונה שלי

אפרת
“אומרים שאהבה כואבת. אומרים וצודקים. האם ניתנת לנו ההחלטה במי להתאהב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא במהלך חיינו? האם אנחנו שולטים ברגשות שלנו או הרגשות שולטים בנו? אם הייתה לנו האפשרות לאהוב לפי השכל ולא לפי הלב האם היינו נפגעים פחות? אני חושבת שכן, אני רוצה להאמין שכן, אני רוצה להאמין שאהבה יכולה להביא גם אושר.”

בלילה הארור ההוא, בחדר חשוך במלון בתל אביב, הלב שלי נשבר לרסיסים והגוף שלי חולל על ידי מי שחשבתי שהוא אהבת חיי.

לא האמנתי שאצליח לאהוב שוב ובטח שלא להיות נאהבת, אבל אז הוא הגיע, הגבר שהבטיח לרפא את הפצעים ולאחות את השברים. זה שבעזרת האהבה שלו, החיבוק המגונן שלו והלב האוהב שלו לימד אותי להרים את הראש ולהילחם. זה שלימד אותי אחרי חיים שלמים של שנאה עצמית לאהוב קודם כול את עצמי.

גיא
“אם היא הייתה שמה לב אליי, עוד כשהיינו צעירים יותר, אם היא הייתה רואה בי יותר מהאדם הראשון לריב איתו, אם היא רק הייתה מורידה את העיניים שלה מהמנוול הזה. אם היא רק הייתה מבינה שהיא מושלמת כמו שהיא, הכול היה נראה אחרת.”
גדלנו באותה שכונה. היא ראתה בי החבר הטוב של אחיה. בשבילי היא תמיד הייתה, ועדיין, האישה שאני אוהב.
ידעתי שאין לנו סיכוי להיות יחד כל עוד היא אוהבת אותו כמו עיוורת, אבל מעולם לא הפסקתי לקוות. כשסוף כל סוף ניתנה לי ההזדמנות, נלחמתי עליה ולא ויתרתי לרגע.

האהבה הנכונה שלי מאת סופרת רבי המכר אבישג צ’רחי הוא סיפור אהבה ענוג ומעורר השראה על אהבה שניצחה את הקשיים וגברה על המשברים. ספרים נוספים שיצאו לאור בהוצאת יהלומים, כמו שהיינו פעם והצל ששומר עליי. הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו לשבחים רבים.

פרולוג

אפרת

אהבה יכולה להחיות אדם ובאותה מידה יכולה להרוג אותו. מי כמוני יודעת. אהבה יכולה להפוך אדם למאושר ובשנייה קטנה אחת יכולה לרסק את ליבו לרסיסים, עד שייחל למותו שלו עצמו. אומרים שאהבה כואבת. אומרים וצודקים. האם ניתנת לנו ההחלטה במי להתאהב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא במהלך חיינו? האם אנחנו שולטים ברגשות שלנו או הרגשות שולטים בנו? אם הייתה לנו האפשרות לאהוב לפי השכל ולא לפי הלב האם היינו נפגעים פחות? אני חושבת שכן, אני רוצה להאמין שכן, אני רוצה להאמין שאהבה יכולה להביא גם אושר.

 אני יושבת במכונית שלי בחניון הפתוח מחוץ לאולם האירועים, שותה את רוב תכולת בקבוק הוויסקי שלצידי, בתקווה שהאלכוהול ייתן לי את האומץ שאני צריכה כדי להיכנס לאולם, מתכסה בעליונית ויוצאת. רגליי נושאות אותי בקושי רב, רעד משתלט על גופי וליבי מאיים להתפוצץ בכל רגע מכאב ומהתרגשות גם יחד. האם אני שיכורה כרגע? סביר להניח שכן. האם זה משנה משהו? אני לא פיכחת מספיק כדי לדעת.

אני פוסעת על השביל אל עבר החופה, חופה שעד לא מזמן חלמתי להיות הכלה שעומדת תחתיה, ומרימה את ראשי בגאווה מזויפת. מתחת לחופה עומד הגבר שאהבתי כל חיי, שהשתניתי בהתאם לרצונות שלו וחיכיתי שיאהב אותי בחזרה. לצידו עומדת האישה ש"זכתה בו". אישה שהיא לא אני. איתם עומדים ההורים המאושרים. אף אחד מהם לא יודע מה החתן עולל לי לפני עשרה חודשים בדיוק. אף אחד מהם לא היה מעלה בדעתו מה קרה עשרה חודשים קודם לכן, גם לא אני.

"חתן, תחזור אחריי," הרב מבקש ואבירם, הגבר שהיה כל עולמי, מרים אליו את ראשו בחיוך המושלם שלו, אותו החיוך שהתחיל להופיע בסיוטים שלי. "אם אשכחך ירושלים..." הרב אומר.

אבירם חוזר אחריו, "תשכח ימיני." אני מתקדמת אל החופה, בולטת בקהל בשמלה אדומה צעקנית. עיניו הכחולות של אבירם נחות עליי וחיוכו דועך. אני רואה את הגרוגרת שלו עולה ויורדת ואת עיניו מזגזגות בדריכות. "תשכח... תשכח ימיני," הוא מגמגם אחרי הרב. אני כופה על עצמי להביט ישירות בעיניו, לראות את הכלה המאושרת לידו ולהבין אחת ולתמיד – זה נגמר.

"אפי," אימא נעמדת לצידי ואני ממשיכה להביט עליו, מחכה שימשיך בטקס הקידושין.

"תדבק לשוני לחיכי," אבירם חוזר אחרי הרב בקול רועד. הוא מפחד שאדבר, הוא מפחד בדיוק כמו שאני פחדתי באותו לילה. אם אדבר הבועה שלו תתנפץ. "אם לא אזכרכי." הלוואי שהייתי יכולה לשכוח. "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!" הוא צועק למיקרופון ורגלו מנפצת את הכוס לרסיסים, ואיתה את ליבי. דמעה זולגת במורד לחיי ואני מרגישה יד מונחת על כתפי.

"את לא אמורה להיות פה, אפ," גיא לוחש באוזני ואני דוחה אותו מעליי.

"אני הולכת הביתה, אימא. סיימתי כאן." אני מנגבת את הדמעות וצועדת לכיוון היציאה, מנצלת את הרגע שכולם ניגשים לברך את החתן והכלה.

"אני אטפל בזה, מזל." אני שומעת את גיא אומר לאימא.

אני נעצרת ליד תיבת המתנות, מוציאה מתיקי את המכתב שהכנתי מראש ובו אני מספרת לכלה הטרייה מי הגבר שהיא בחרה. "הלוואי שלעולם לא תהיה מאושר, אבירם דהן." הדמעות מטשטשות את ראייתי ואני מכניסה את המעטפה אל הפתח בלי לכתוב עליה את שמי. רק אבירם ואני נדע מי כתב את המכתב הזה ולמה.

"אפ!" גיא קורא אחריי ואני מרימה מעט את שמלתי ומתחילה לרוץ אל המכונית שלי. רגליי כואבות מנעלי העקב המוקצנות שאני נועלת ובכל רגע אני עלולה להשתטח על האדמה, כאילו מדובר בקברי צדיקים בצפון הרחוק. "אפרת, תעצרי!" קולו נשמע קרוב יותר. אני מנסה ללחוץ על השלט, אבל צרור המפתחות נופל מידי אל מתחת למכונית. שיט. "היי, תירגעי, זה רק אני." הוא מסובב אותי אליו, "את בסדר?"

"בסדר גמור אפילו." קולי רועד בדיוק כמוני. "מה אתה רוצה?" אני מתכופפת לחפש את צרור המפתחות, ולא מוצאת דבר מלבד כתם שמן ארור.

"השאלה היא מה את רוצה? למה באת לכאן?" הוא מוריד את העניבה שלו ומנגב את ידי מכתם השמן. "מצטער, אין לי מטפחת של אנשי עסקים בכיס." הוא מחייך וחושף גומה קטנה.

"זה לא נושא שהייתי רוצה לדבר עליו איתך." אני מושכת את ידי.

הוא מכחכח בגרונו. "את צודקת, מי אני בכלל?" הוא מתכופף, מושיט את ידו מתחת למכונית ומגיש לי את צרור המפתחות שלי. "את מסוגלת לנהוג?"

"כן." שקר. אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי, בטח לא לנהוג.

"אם לא הייתי מפחד שתשתגעי הייתי מציע לך כתף לבכות עליה וחיבוק חם, אבל שנינו יודעים שתסרבי. לילה טוב, אפ." הוא נותן לי נשיקה על הלחי ומתחיל ללכת בחזרה אל האולם.

"גיא," אני קוראת לו בקול חנוק מדמעות והוא נעצר בגבו אליי, מחכה שאמשיך. "ואם אבקש, עדיין תציע לי כתף וחיבוק?"

"בואי לפה, אפ." הוא מסתובב אליי בזרועות פתוחות ואני לא חושבת פעמיים, רצה אל זרועותיו, נותנת לו לעטוף אותי ולספוג בחולצתו את הבכי ואת הדמעות שלי. "זה יעבור, אני מבטיח. לב שבור תמיד מחלים בסוף."

לא אחרי מה שאבירם עשה לי, אני רוצה לענות לו, אבל בוחרת להמשיך לשתוק.

גיא ואבירם היו באותה חבורה בילדות. כשגדלנו גיא עבר עם משפחתו לשכונה אחרת בעיר והשניים התרחקו. אני מעולם לא הסתדרתי עם גיא ותמיד רדפתי אחרי אבירם כמו עיוורת. סירבתי לראות מה שאחרים ראו, סירבתי להאמין שהוא מנצל אותי, לא הבנתי שהוא משחק ברגשות שלי – עד שהוא לקח את גופי בכוח.

רצה הגורל ולפני שנה שכרתי משרד בבניין שבו שוכן משרדו של גיא. מיום שהקשר בינינו הפך ליום־יומי לא הפסקנו לריב. לא כשנפגשו בעבודה ולא כשנפגשנו עם שני ואלעד, החברים הכי טובים שלנו, שנשואים היום, ולא כשנפגשנו עם שאר החבורה. אבל משהו בי אומר לי שאם גיא יגלה מה אבירם עשה לי, רגע לפני שקידש אישה אחרת, הוא ישכח שהקשר שלנו בנוי מריבים ויהרוג את אבירם בידיים חשופות. אז אני בוחרת לשתוק, למעני ולמען הסובבים אותי.

"גיא..."

"ששש, אני יודע, בבוקר תריבי איתי כרגיל וזה יישאר בינינו, אני מבטיח." הוא נושק לראשי ואני מושכת באפי ומנגבת את דמעותיי.

"אתה יכול לקחת אותי הביתה, בבקשה?" אני מרימה אליו את מבטי. "אני לא באמת מסוגלת לנהוג."

"אני יודע, בואי." הוא פושט את ז'קט החליפה שלו, מניח אותו על כתפיי ומוביל אותי אל הג'יפ שלו.

"את תהיי בסדר לבד?" הוא מחנה בחניה הפרטית מחוץ לביתי ויורד לפתוח לי את הדלת, עוזר לי לקפץ מטה.

"אני חושבת שאשרוד." אני מחייכת חיוך מאולץ. "תודה על הערב." אני פותחת את דלת ביתי ומסתובבת אליו. "אני לא אשכח את זה."

"תשאירי אצלך את הג'יפ שלי, מחר אביא לך למשרד את המכונית שלך. אם את צריכה משהו, תתקשרי."

"תודה," אני נושקת ללחיו ונכנסת אל הבית החשוך. "גיא," אני קוראת בגבי אליו, "אם הייתה לי יכולת בחירה ושליטה בלב שלי הייתי בוחרת בך, במקום לריב איתך כל היום."

"אם," הוא נאנח, "אם. לילה טוב, אפ." אני סוגרת את הדלת אחריי ונשענת עליה, אם לא הייתי שיכורה אין סיכוי שהייתי אומרת לו דבר כזה.

רגע לפני שאני צונחת על הרצפה הוא משחיל מתחת לדלת את המעטפה שהכנסתי, או חשבתי שהכנסתי, לתיבה מוקדם יותר.

גיא
"פלפלית החברה שלך." אפרים לא מסתיר את חיוכו. "כמה זמן אתם יחד?"

"אנחנו לא, זאת השכנה המעצבנת שלי." אני צונח על הכיסא שלי.

"שכנה יפה. בזמני לא היו שכנות כאלה." הוא צוחק ואין לי ברירה אלא לצחוק איתו. אם יש משהו שאפרת אוהבת לעשות לי זה להפריע לי בפגישות עם לקוחות. בכל פעם שהיא שומעת מעבר לקיר שאני בפגישה היא פשוט צצה פה בתירוץ מטופש ומפריעה לי, סתם כי בא לה.

"טוב, בחור צעיר, אני חייב ללכת, חתמתי לך על הכול?"

"כן, אני אשלח לך באימייל מסודר את כל הפוליסות. מצטער על ההפרעה מקודם."

"שטויות," הוא מבטל את דבריי. "תמסור לה דרישת שלום ממני."

"אני די בטוח שהיא שומעת אותך כרגע." אני מצביע אל הקיר שמפריד בין משרדי למשרדה. "היי, אפ."

"להתראות אפרים." קולה העליז נשמע מעבר לקיר ואני מחניק צחוק ונפרד ממנו.

לפני כשנה, כששני ואלעד אירחו את כל החבורה, שמעתי בחצי אוזן שאפרת מחפשת משרד להשכרה. מובן שלא אמרתי לה שבדיוק התפנה המשרד שצמוד אלינו, שרק במקרה הוא בבעלותי, אבל בהחלט נתתי לאלעד לעשות את 'העבודה השחורה' מול שני. אפרת התלהבה מהמשרד וחתמה על חוזה דרך המתווך לשלוש שנים שלמות, בלי אפשרות יציאה. מרגע שגילתה מי השכן שלה ומי הבעלים היא החליטה למרר את חיי, ואני לא נשארתי חייב. ככה בכל בוקר מחדש זוכים העובדים במשרד שלי למופע סטנד־אפ כלול במשכורת, ואיילה מחליפה בכל יום צד במופע. פעם היא לטובתי ופעם לטובת אפרת.

"את מפוטרת!" אני מתיישב על השולחן של איילה. "בגדת בי שוב הבוקר ואת מפוטרת."

"הכנתי את עוגת השוקולד שאתה אוהב."

"עם הסוכריות?"

"כן, של הילדים הקטנים. הפיטורים עדיין בתוקף?"

"אחליט במהלך היום. מה עם קפה שחור חזק?"

"בדרך אליך, בוס." היא מצדיעה. "להזמין את אפרת או שקיבלת את מנת הריב היומית?"

"לביטוח לאומי אין חניה בקרבת מקום, את תצטרכי לנסוע בכמה אוטובוסים כדי להגיע לשם ואת שונאת את זה, אז חבל," אני מאיים ונכנס אל חדרי, מנסה להמשיך לעבוד.

כשאני מרים את הראש מהניירת השעה כבר חמש אחרי הצהריים. המשרד חשוך ברובו, פרט למטבח, ואני ניגש להכין לעצמי את כוס הקפה המי יודע כמה שלי היום. אני חוזר לחדרי ושומע רעשים מאחורי הקיר. אפרת עדיין כאן.

תתרכז בעבודה שלך, גיא! אני נוזף בעצמי. הדוח החודשי של הסניפים הגיע הבוקר ואני חייב לעבור עליו, אבל במקום אני תקוע על המשפט של אפרת מאתמול: 'אם הייתה לי יכולת בחירה ושליטה בלב שלי הייתי בוחרת בך, במקום לריב איתך כל היום.'

אם היא הייתה שמה לב אליי, עוד כשהיינו צעירים יותר, אם היא הייתה רואה בי יותר מהאדם הראשון לריב איתו, אם היא רק הייתה מורידה את העיניים שלה מהמנוול הזה, אבירם. אם היא רק הייתה מבינה שהיא מושלמת כמו שהיא, ולא מאבדת את כל הביטחון שלה בגלל אידיוט כמו אבירם, הכול היה נראה אחרת עכשיו.

אני זוכר אותה כנערה מתבגרת ואחר כך בצבא ובלימודי התואר. אני זוכר את העיניים הכבויות שלה ואת חוסר הביטחון שהיא הקרינה. תמיד בראש מושפל, תמיד מנסה להיות מישהי שהיא לא, תמיד מנסה למצוא חן בעיני אחרים. בעיני אבירם.

"גיא, אתה כאן?" אפרת דופקת על הקיר ומעוררת אותי מהמחשבות שלי. "גיא?"

"מה את רוצה?"

"רק מוודאה שאני לא לבד כאן."

"ואם כן?"

"אני לא אוהבת להיות כאן לבד בשעות מאוחרות, אבל יש לי הרבה עבודה לסיים."

"את פשוט יכולה להגיד לי, 'גיא, אתה יכול לחכות לי עד שאסיים את העבודה' או משהו בסגנון."

"גיא..."

"בסדר, בסדר, גם אני צריך לסיים את העבודה שלי."

"תודה."

"הוספתי לרשימת החובות שלך. יבוא יום ותשלמי על הכול." אני חוזר לדוח שלי ומאבד כל תחושת זמן.

"סיימתי, אפשר ללכת." אני שומע את קולה של אפרת, הפעם קרוב יותר. אני מרים את ראשי ורואה אותה נשענת על משקוף הדלת בידיים שלובות. שערה המתולתל פרוש על כתפיה ואני נאחז בכוח בכיסא, מתאפק לא לקום אליה, לכרוך את רגליה סביבי ולפרוע את שערה בעודי תובע בעלות על שפתיה.

"ייקח לי עוד זמן. ללוות אותך למכונית שלך?"

"לא, אני אחכה לך כאן." היא מזיזה את הכיסא שמולי ומתיישבת, שומטת את תיקה על הרצפה ומשלבת זרועות. אני אמור לעבוד, גברת. "אני יכולה לשאול שאלה?"

"ברור." אני משאיר את ראשי על הדוח שקראתי כבר מיליון פעם ועדיין אין לי שמץ של מושג מה כתוב בו.

"אתמול, כשהחזרת אותי הביתה, אמרתי משהו שלא הייתי אמורה להגיד?"

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" אני מרים גבה בשעשוע, רואה אותה זזה במקומה באי־נוחות.

"כ...ן?!"

"בגדול אמרת שאת אוהבת אותי ושאת ממש רוצה להפסיק לריב איתי כבר ורק רוצה שנהיה יחד, אבל אמרתי לך שזה לא יקרה כי אני לא יכול להעביר יום בלי הריבים שלך."

"אידיוט." היא צוחקת, מגלגלת את שערה על קודקוד ראשה ואוספת אותו בקליפס. "והמכתב?" היא משפילה את מבטה. "קראת את המכתב?"

"בחיים לא הייתי עושה דבר כזה." אני זורק את העט שלי על השולחן, מתקרב אליה ומתכופף על ברכיי לצידה. "זה משהו אישי שלך ואין לי כל זכות לדעת מה כתוב בו. פשוט היית בסערת רגשות ולא הכנסת אותו עד הסוף, אז חשבתי שעדיף למנוע ממך משהו שתצטערי עליו בבוקר ומשכתי אותו החוצה. מה שהמכתב הזה הכיל היה ונשאר שלך."

"תודה." היא מלטפת את פניי. "אני לא אשכח את זה."

"בואי, הגיע הזמן ללכת הביתה, לפני ששוב תתחילי לריב איתי."

"זה אתה שרב איתי."

אני חוזר למקומי, אוסף את הדברים שלי מהשולחן ומכבה את האור. שתי שניות, זה משך הזמן שלקח לה לקפוץ אליי או יותר נכון עליי.

"וואו, מה קרה לך?" אני מנסה לנתק אותה ממני, אבל היא מחזקת את האחיזה שלה בי.

"האור, תדליק את האור."

"את בת עשרים ושמונה. את מפחדת מהחושך?" אני מחייך ומדליק את האור, אבל חיוכי דועך ברגע שאני רואה את לובן פניה. "חכי פה." אני מושיב אותה על הכיסא, ניגש למטבח ומביא לה כוס מים קרים. "טוב יותר?"

"כן, סליחה." היא מתאמצת לחייך. "אל תכבה יותר את האור בלי התראה, בבקשה."

"אני מצטער, לא ידעתי שזה רגיש אצלך. תחכי לי רגע במסדרון, אני אכבה את האור ואצא." היא מהנהנת, לוקחת את הדברים שלה ויוצאת לחכות לי מחוץ למשרד. אני מכבה את האור ואת המזגנים, מקיש את קוד האזעקה ויוצא אל המסדרון. "את בסדר?" אני שואל במעלית, בדרך לחניון.

"כן, אני בסדר גמור." כן, זה גם מה שאמרת לי אתמול, אני עונה לה בליבי. ליד המכונית שלה היא שוב מודה לי, "ערב טוב, תודה על מקודם."

"בכיף, מתי שתרצי." אני נכנס לג'יפ שלי, מחכה שהיא תצא ראשונה ונוסע אחריה. משהו רע עבר עליה ואני ממש מפחד לדעת מה.