הגשם את חלומך

עמודים:200

תרגום: בן ציון הרמן
שנת הוצאה לאור: 2020

לכל אחד מגיע להפוך את חלומותיו למציאות.

האם יש לך חלומות שדחית יותר מדי זמן?

לשגרת היום-יום של החיים הרגילים יש נטייה לדחוק לשולי הדרך

את משאת הנפש.

האם אתה מוכן לעשות צעד על מנת להגשים את ייעודך?

בהגשם את חלומך דוקטור דראגוס ברטסאנו מראה כיצד אתה יכול להשיב לך את הכוחות החבויים בך ולהשיג שליטה בחייך באמצעות הטיית אוזן קשבת לקולה של האמת שלך.

“בספר מרתק זה דוקטור דראגוס ברטסאנו מראה לנו שהמדע הוא השפה בת-זמננו של הרוחניות. הגשם את חלומך מלמד שאם תיתן אמון בעצמך ותיכנע באופן מלא, חלומותיך יתגשמו.”

דוקטור ג’ו דיספנזה

דוקטור דראגוס ברטסאנו הוא מדען עטור פרסים, מחבר, יוצר סרטים ומרצה. הוא בעל תואר דוקטור בתחום האינטליגנציה על בסיס לווייני, וזכה בכמה פרסים בין-לאומיים על חידושיו המדעיים. סרטו עטור הפרסים The Amazing You תורגם לעשרים שפות, והסדרה התיעודית הגשם את חלומך זמינה כעת באתר האינטרנט שלו. www.drdragos.com

פרק 1
איש אינו מחייך עוד בעיר הזאת
שקרים הפכו לנורמה; הכזב הפך למציאות.

יולי 1984. עיירה במזרח אירופה

1.
באתי לָעולם בשנת 1984, עשר דקות לפני חצות הלילה, בעיר קטנה ברומניה. אבי נעדר לרגל עסקים, ואמי הייתה לבדה בדירה כשכרעה ללדת.

חָיִינו באותה דירה 18 שנים עד שעזבתי למכללה, אך הוריי לא ממש סיפרו לי על חייהם לפני שהגעתי לָעולם. לעתים קרובות אני מביט בתצלומים שלהם מהשנים שהם היו צעירים, ומנסה להכיר אותם קצת יותר. דומה שהיו להם ידידים רבים, ואמי כרכה תמיד את זרועותיה סביב צווארו של אבי. לפעמים אני מדמיין את הסיפורים שהם חיו ולא שיתפו אתי: שני זֵרים יפים עם פרחים בשערם, רעבים לחירות. הם היו צעירים, מאוהבים בחיים וזה בזה, אך גדלו בשנים הנוראות ביותר של הקומוניזם במזרח אירופה. לא משנה כמה אתה מתאמץ להפיח חיים בסיפור שלהם על פי התצלומים הישנים, הנייר מראה לך רק מה שהוא רוצה שתראה. האמת נותרת בגדר מסתורין ללב האנושי.

אחרי שהוריי נישאו הם עברו לעיר נמל קטנה על הדנובה. החלק העתיק של העיר נבנה במאה החמש עשרה, ויש בו אווירה של שכונה שקטה בפריז. לפני חצי מאה שנים נראו הבתים כמו עוגות חתונה ענקיות: בניינים לבנים גבוהים מעוטרים ורדים מגולפים סביב החלונות, עם דלתות עץ מעוטרות עלי אֶדֶר מאבן, עמודי תחריטים קטנים, שְֹרכים, וגלי הים. פרחים לבנים וכחולים וסגולים שפעו מאדניות על המרפסות. בימי ראשון בבוקר יצאו אנשים מבתיהם להתהלך בפארק או ללכת לכנסייה. הם התלבשו במיטב מחלצותיהם, כמו דמויות חתן וכלה המעטרות עוגת חתונה. באותם ימים נהגו לקדם בברכה איש את רעהו, מחליפים מילים וצוחקים ברחובות.

בימים ההם אנשים חייכו בעיירה הזאת. אבל כשהוריי נולדו כבר השתלטה המפלגה הקומוניסטית על המדינה. אנשים נכפו לצאת מבתיהם, ומי שסירב הושלך לכלא. אנשים עזבו את חווֹתיהם ואת בעלי החיים שלהם, משאירים מאחור חיים של עבודה ושובֶל של דמעות. הם הועברו לגושי בניינים שנבנו לצורך המטרה, בניינים שהתפשטו כמו גידולים ממאירים על פני הארץ. קראו להם "קופסאות הגפרורים": מלבּנֵי בטון אפורים, זה על גבי זה, כל אחד מלא עד אפס מקום נשמות נואשות חסרות כול.

בייאושם צלחו אנשים מסוימים בשחייה בחסות החשכה את הדנובה, אל המוות או אל החירות. רק מעטים הצליחו לחמוק לארצות אחרות, ולא הביטו לאחור. רובם נתפסו, ונותרו להימק, עזובים ונשכחים, בבתי כלא בבטן האדמה. רבים אחרים פחדו לברוח, ונשארו במקום.

אלה שידעו כיצד להרכיב מַקלטי רדיו התחבאו במרתפיהם אחרי רדת החשכה והאזינו לתחנות אירופיות כדי ללמוד על העולם המערבי. תכניות רדיו וטלוויזיה מקומיות שידרו רק תעמולה קומוניסטית. אם האמנת לדבריהם, היית חושב שאתה חי במקום הטוב ביותר עלי אדמות.

אם גן העדן נוצר מתוך אהבה מושלמת, רומניה נבנתה על פחד מושלם. אם גן העדן הוא חופש, הפינה שלי בעולם הייתה צינוק שרוב האנשים לא ידעו שהם בתוכו. הם קיבלו חינוך והשכלה, אך למדו רק מה שהיו צריכים לדעת כדי לעשות את מלאכתם. אנשים נשלחו לעבוד אי-שם בארץ, אך לא היה להם חופש לבחור את דרכם. הם קיבלו דירה ומשכורת, אך לא היו יכולים לעזוב את הארץ. באותם ימים הייתה רומניה כלא של נשמות, והחטא האיום ביותר, חטא שדינו מיתה, היה כמיהתם של האנשים לחירות. היה עליהם לכבד את אמם ואת אביהם – ושני אלה היו המפלגה הקומוניסטית. לא הייתה יכולה להיות שום מפלגה על פניה, היות שלא הייתה מפלגה אחרת. הם לא היו יכולים לשאת את שם המפלגה לשווא, כי אם היית אומר את הדבר הלא נכון, היית נעצר ונשלח לכלא. אלה שכּתבו שירים, ניגנו שירים או לימדו תלמידים וסטודנטים על חירות נעצרו ונמצאו אשמים.

בסביבה זו למדו אנשים לפחד מזולתם ולא לבטוח באיש.

הם הסתגלו להקשר החברתי. הם טרקו את דלתות תודעתם מבפנים, וחיו לבדם בתוך עצמם. הם לא העזו לבטא את עצמם. הם אטמו את רוחם היצירתית סביב-סביב. הם נעשו אילמים לאמת, לחלומותיהם, ולחירות שהם היו זקוקים לה כדי לפרוח. הם בררו ותמרנו את מילותיהם ואת התנהגותם כך שיוכלו לשרוד את הסביבה החברתית. הם נעלו את האמת עמוק בִּפנים, ועבדו כל יום להתעלם ממנה ולשמור אותה נחבאת מעין רואים.

עם השנים הפכו שקרים לנורמה, והכזב הפך למציאות. מוחותיהם היו טרודים מחרדה ודאגה, והשקרים שהם חיו הפכו להתנסות חייהם. כל יום אחר העבודה אנשים ירדו למרתפי הבניינים שלהם, התחבאו מעין רואים ושתו עד אָבדן מציאות. האמת הוקרבה בפנים, ואלכוהול הפך למושיע מן הכאב.

כיום, איש אינו מחייך עוד בעיר הזאת.

2.
ביום לידתי ארזה אמי את חפציה ויצאה לבדה לחדר המיון. התהפכתי ברחמה והצבתי את כפות רגליי על דופנותיה, שלא אפול החוצה. במשך 12 שעות הבטתי מן האור והלאה, הרחק מן הקולות הקוראים לי להגיח החוצה. פתאום נפתחה התקרה מעליי. שתי זרועות כחולות אחזו ברגליי וגררו אותי החוצה. צרחתי, אבל זה לא הרשים אותם.

אמי נרדמה אתי על חָזֶהָ. באותו לילה, אחרי הניתוח הקיסרי, היא הצמידה אותי קרוב אל לבה, ואחזה בי שם מאז ועד היום. אבי עשה אותו דבר.

גדלתי והלכתי לבית הספר בעיירה הזאת שבּהּ איש לא חייך. ילדים צחקו למראה ראשי הענק, כמו ראש שן-הארי מרחף מעל גוף כחוש ודק. אוזניי יצאו מקופלות, ואמי נאלצה לקשור אותן לראשי בתחבושת גאזה למשך כמה חודשים. נראיתי כמו פיל. כשניסיתי לדבּר מלמלתי, ממולל והופך את המילים במוחי בניסיון למצוא את הסדר הנכון לומר אותן.

מצמצתי כל הזמן בעיני הימנית, ושולי שפתי העליונה התרוממו כל שנייה בלי רשות מצִדי. בסופו של דבר התחלף הטיק הזה באחר, ועוד אחר, ועוד. בהתחלה שפתי העליונה רפרפה, גורמת לי להיראות כמו כלב מבולבל, נוהם עם עיניים עדינות. ואז שפתי התחתונה נשמטה נמוך כל כך שקרובי משפחתי חשבו שאני שיכור כל הזמן. כששפתיי חזרו למצב נורמלי החליט הפה שלי לחייך כל שנייה בלי סיבה, אך מעולם לא עם שתי הפינות באותו זמן. זה נראה כאילו אני ממצמץ בשפתיי. חשבתי שלעולם לא תהיה לי חברה.

בכיתה א' סיפרה לנו המורה שלמוח יש כוחות בלתי נראים, ואנחנו יכולים לתקשר עם אנשים אחרים מכוח המחשבה בלבד. התאהבתי בילדה בכיתה שלי, אך מאחר שלא יכולתי לבטוח בפּנים שלי, לא אמרתי לה מילה. הלכתי באותו יום הביתה, והחלטתי לשלוח לה מסר דרך מחשבותיי. עצמתי בכוח את עיניי, קמצתי את ידיי, הידקתי את כל גופי, וניסיתי לשלוח לה את המחשבה שאני מחבּב אותה.

אבי נכנס ושאל אם אני מנסה לעשות את צרכיי במיטה.

לבסוף אמרתי לאותה ילדה בוקר טוב שלושה ימים לאחר מכן, ביום שהגעתי לגיל עשר. כעבור ארבע שנים אזרתי אומץ לנשק אותה. דברים טובים בחיים דורשים זמן.

3.
השנים הראשונות של חיי היו גם השנים האחרונות והקשות ביותר של הקומוניזם ברומניה. הוריי הקריבו את חייהם למעני, אך מעט מאוד היה לאל ידם לעשות בארץ שלנו. אמי עבדה במאפייה, ואבי במפעל תעשייתי, עמל בפרך שישה או שבעה ימים בשבוע לוודא שיהיה לי כל מה שצריך.

האוכל הלך ונהיה במשֹוּרה. סבי וסבתי נאלצו לעמוד בתור למכולת שעות לפני עלות השחר כדי להביא הביתה בקבוק חלב. מדפי החנות התרוקנו עד שמונה בבוקר. המשפט "את לחם חוקנו תן לנו היום" קיבל משמעות מילולית מאוד: משפחתי הייתה זכאית לכיכר לחם אחת ביום, ולא הרבה מעֵבר לזה. עם כל ארוחה הזכירו לי בני משפחתי כמה האוכל יקר. בעודם מאיצים בי לאכול סיפרו לי על המחיר המופלג של עוף, עגבניות, גבינה וכל פיסת מזון אחרת על צלחתי.

כשהגעתי לגיל חמש לקחו אותי הוריי לחנות הממתקים היחידה בעיירה. עיניי יצאו מחוריהן, אישוניי התרחבו, נשימתי נעתקה. פקעיות הטעם בפי רקדו ריקוד משונה. רוק'נרול התנגן באוזניי הפנימיות. לסתי נשמטה בחיוך אווילי כשהוצב בקבוק מוזר על השולחן. "מהו המשקה הזה בצבע הזה שלא ראיתי מעולם?" שאלתי את הוריי. ומדוע אני היחיד סביב השולחן ששותה אותו? חשבתי לעצמי.

פפסי-קולה היה נדיר כל כך בארצי שהיית יכול למצוא בקבוק רק אם באת בשעה הנכונה, ביום מיוחד בחודש – ואם היית ידיד קרוב של בעל החנות. הוריי שכנעו אותו שבועות קודם לכן להחביא בקבוק בשבילם, אבל לא היה לו בקבוק נוסף. (עוד חמש שנים עברו עד ששתיתי את הפפסי-קולה הבא שלי.)

כמו רוב הילדים, האמנתי לכל מה שאנשים סביבי אמרו לי. האמנתי להם כשאמרו שהחיים קשים. האמנתי שאין לנו מספיק כסף. האמנתי שקשה בימינו להגיע למקומות. האמנתי שהעשירים הם פושעים. האמנתי שאנשים הם בדרך כלל עוינים. האמנתי שרק אחרים יכולים להיות, לעשות או לרכוש מה שהם רוצים – אבל לא אני. האמנתי שאני אף אחד, והאמנתי שהסיכוי היחיד שלי בחיים הוא אם אשיג ציונים גבוהים בבית הספר, אבל גם האמנתי שאני לא חכם מספיק לשם כך. בסופו של דבר האמנתי שאני לא מספיק.

לקח לי חמש שנים לגלות כיצד הסביבה החברתית יוצרת את המציאות האישית של כל אחד... ולהבין כמה שגוי היה האופן שתפסתי את החיים ואת עצמי.