ההבטחה 2 - כרך שני

הבטחה. מילה אחת שטומנת בחובה עולם ומלואו.
היא יכולה להציל אותי ועלולה להרוס אותי.
הבטחה חייבים לקיים.

אני חיה חיי שפע. מוקפת במחזרים, במשפחה אוהבת ובאחותי התאומה, המשכילה וטובת הלב. החצי הטוב שלי.
אני לא מתנצלת על הגאווה והיוהרה שלי. אני צועדת זקופת קומה בוורשה, עירי האהובה, כאילו היתה ממלכתי הפרטית.
רוחות מלחמה מנשבות באירופה אך עבורי הן לא יותר מבריזה קלילה שפורעת בחינניות את שיערי.
אני פולנייה גאה ובלתי מנוצחת.
חיי מושלמים מלבד כתם אחד שגיליתי רק כעת – אימי היא בת למשפחה יהודייה.
אני מתכחשת לכתם הזה, אבל אחותי מאמצת אותו ונוטשת אותי בחיפוש אחר חוף מבטחים שאני כלל לא מעוניינת בו.
היא משאירה מאחור שני דברים. את המחזר היחיד שלה, קצין משטרה פולני, ואת הבטחתו אליה.
הבטחה שהוא ישמור עליי ויחכה לה.
הוא תמיד עומד בהבטחות שלו.

דואט “ההבטחה” הוא רומן היסטורי מטלטל ורב־תהפוכות, החושף את הקוראים לתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין ולסיפור אהבה גדול מהחיים.
שני הכרכים בדואט הם ספריה השמונה־עשר והתשעה־עשר של סופרת רבי־המכר דנה לוי אלגרוד.
ספרה ההיסטורי “פלר דה ליס” זכה לשבחים רבים וכיכב ברשימות רבי־המכר.

פרק 25

חודשים רבים חלפו מהיום שבו נסגרו שערי הגטו. השנה התחלפה. הגרמנים ממשיכים בשיגעון הגדלות שלהם ואף פלשו לברית המועצות והעולם מחשיך יותר ויותר עם כל יום שחולף. החיילים והשומרים הפולנים ניצבים כמו סוהרים אכזריים ליד השערים של בית הכלא הגדול ביותר בעולם. אין יוצא ואין בא מלבד כמה אזרחים פולנים שמוציאים את האשפה שנערמת ברחובות ומכניסים מפעם לפעם מצרכי מזון בסיסיים שהגרמנים מעניקים לאסירים שלהם.

אני יושבת על הכיסא הצמוד לקיר הבניין שלי ובוהה באדישות בהמוני האנשים. הם בסך הכול כתמים דהויים הנעים מול עיניי. אנשים רבים כל כך פושטים את ידם בבקשת תרומה, צועדים בשפיפות, גוררים רגליים ומתחננים למעט מזון. איש מהם אינו ניגש אליי. אני יושבת כמו פסל בשמלת הסאטן שלי ודג'צקו מלקק את החלב מהצלוחית המונחת למרגלותיי.

אני מביטה בשני רוכלים שמוכרים את מרכולתם. האחד מציע ספרים והאחר שרוכי נעליים. לא מפתיע אותי שלקוחות לא פוקדים את הדוכנים שלהם. את שני הדברים הללו אי־אפשר לאכול. מבטי נודד אל גבר בחליפה יקרה למראה שפוסע אל המסעדה שממוקמת בקרן הרחוב ועיניי נמשכות אל החיילים במדים האפורים שבועטים בכל מי שמעז לפסוע על המדרכה לידם. רעש של גלגלי משאית נשמע ממרחק וההמון נבלע בתוך המבנים. ברחוב נשארים רק כמה קשישים שמדדים אל יעדם. הבדלי המעמדות בגטו מזעזעים: מצד אחד נוצרה קהילת מתעשרים חדשים, אלו שמצליחים להבריח סחורות אל הגטו ומחוצה לו, אשר מבלים במסעדות ונהנים מחיי תרבות, ומנגד ניצבים כל חסרי המזל, גברים, נשים וילדים, שחיים בעוני מחפיר ובתחושת רעב מתמדת.

אני משפילה את מבטי אל החתול ומבינה שאני בת מזל. לא חשתי רעב אפילו פעם אחת ואני מוקפת בחברים שדואגים לי. אני מחפשת במבטי את אידה, מצפה לראותה פוסעת חרש צמוד לקירות המבנים, הופכת את עצמה לבלתי נראית, ומתאכזבת לגלות שאין לה כל זכר.

היא מבלה שעות ארוכות מדי יום בבית הספר שהקימו בגטו, ופיטר הקים דוכן לצידם של רוכלים אמידים. ברונו הציע לעזור לי במציאת תעסוקה באחד מהמפעלים אך סירבתי בתוקף. אני לא זקוקה לכסף כדי לחיות בנוחות, הצרכים שלי בבית הכלא הזה מינימליים. אני לא מוזמנת למסעדות, אני לא פוקדת את בתי התרבות ואני לא מפנקת את עצמי במסעות קניות. אני קמה מדי יום לאותה שגרה משמימה של חוסר מעש ודיכאון, ואני ממש לא מעוניינת לעבוד בחברת אנשים זרים.

רעש המשאית דועך וההמון חוזר לרחוב. קשישה מתנדנדת על הכביש ולפתע קורסת על ברכיה ונופלת על פניה. אנשים ממשיכים לצעוד כאילו היא בסך הכול חפץ חסר ערך שהתנפץ ונשבר. אני מביטה בגופה הגרום והשברירי. פניה חיוורות וחרושות קמטים. עיניה פקוחות והיא בוהה בנקודה עלומה. אני לא צריכה לדאוג שקשר עין איתה יגרום לי לחוש חיבור אליה, היא כבר לא נמצאת בעולם הזה.

כעבור כמה רגעים החיילים פוקדים על שני נערים כחושים לשאת את הגופה ואני תרה במבטי אחר המדים הכחולים. אני מזהה את גופו החסון של אנטון בקצה הרחוב. הוא לא מסתובב כדי להביט בי אך אני יודעת שהוא מקפיד לתצפת עליי. גם עכשיו הוא מתופף על הקת באצבעותיו ובלי משים אני מלפפת קווצת שיער.

קול מלאכי פונה אליי בשפה הזרה של היהודים.

"אני לא מבינה," אני אומרת בקוצר רוח ומרכינה את ראשי.

"את כל כך יפה," הקול המלאכי אומר בפולנית.

"תודה." אני ממששת את שולי התחרה של כובעי ונמנעת מקשר עין.

"את נראית כמו נסיכה."

אני מהמהמת בתקווה שהילדה הקטנה תבין שהיא מטרידה אותי ותניח לי לנפשי.

"את באמת נסיכה?" היא רוכנת ומלטפת את פרוותו של דג'צקו.

גופה קטנטן ובגדיה מטונפים. שיערה השחור פרוע ועורה חיוור. מבטה ננעץ בצלוחית החלב ולשונה משתרבבת החוצה.

החזה שלי מתכווץ ודג'צקו נסוג לאחור כאילו חש את מצוקתה.

זאת לא הבעיה שלך, אני נוזפת בעצמי. הילדה הזאת לא קשורה אלייך.

היא לא נוגעת בצלוחית ורק ממשיכה ללטף את פרוותו של דג'צקו. החתול מרים אליי את ראשו ומיילל.

"את רעבה?" אני שואלת ומיד מתחרטת.

היא מהנהנת.

"אבדוק אם נשאר חלב." אני מקפלת את ברכיי וחוסמת את פי בכפות ידיי כשהיא מרימה את הצלוחית של החתול ושותה את החלב.

"זה כל כך טעים." היא מכריזה בהתרגשות ומלקקת את הצלוחית עד שלא נותר בה דבר. לפתע היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת. אני מאבדת ריכוז ועיניי טובעות בעיני איילה שחורות ושובבות. דמותה שהייתה לפני רגע רק עוד כתם דהוי נצבעת בצבעים עזים. תחושת פחד נוראית תוקפת אותי. פחד אכזרי שמישהו עלול לפגוע ביצור הקטן והטהור הזה.

אני משפילה את עיניי ומעסה את עורפי בלחץ. מנגנוני ההגנה שלי קורסים והאימה מאיימת לשתק אותי. שני חיילים צועדים מולי והפעם אני לא מצליחה להתעלם מהנוכחות שלהם. אני משתוקקת להסתיר את הילדה הקטנה מהמציאות הנוראית שסובבת אותנו.

הילדה מבחינה בחיילים. היא מקמטת את פניה ברוגז ואומרת, "אל תפחדי מהם."

"אני לא מפחדת," אני משקרת.

"שכחתי שאת נסיכה." היא מצחקקת. "נסיכות לא מפחדות מחיילים רעים."

הצחוק שלה הוא הצליל היפה ביותר ששמעתי בחיי ועיני האיילה השחורות שלה מזכירות לי את עיניה החכמות של אימי, אך את מקומן של הקשיחות והציניות תופס תום ילדותי.

הילדה חוצה את הכביש בריצה קלילה וחוזרת עם פח ריק של שמן. היא מציבה אותו מולי ומתיישבת.

"קוראים לי שרה." היא מגישה לי יד קטנטנה ללחיצה. "איך קוראים לך?"

"אניה." אני לוחצת בזהירות את ידה.

"הנסיכה אניה..." היא ממלמלת ואז מניחה את מרפקיה על ברכיה ואת ראשה בין כפות ידיה. "ספרי לי על הממלכה שלך."

בלי משים שפתיי נמתחות לחיוך. "בת כמה את, שרה?"

"אני כבר בת שבע." היא מזדקפת בגאווה.

אני נושכת את השפה. היא נראית בת חמש.

"אני רק נראית קטנה, אבל אני ממש חזקה." היא מציגה את הזרוע שלה.

"את נראית חזקה," אני לוחשת. "בממלכה שלי כל הילדים נראים קטנים יותר אבל הם ממש חזקים."

"למה את לוחשת?" היא לוחשת ומטה את גופה קדימה.

"כי אנחנו לא רוצות שהחיילים הרעים יגלו על הממלכה שלי," אני ממשיכה ללחוש.

"אההה..." היא מהנהנת ונועצת בי מבט נפעם. "אם הייתי נסיכה כמוך אני לא חושבת שהייתי רוצה להיות כאן."

"המלך שלח אותי כדי שאגלה מה התוכניות של החיילים הרעים." אני מחייכת בערמומיות. "ממש בקרוב יגיע הצבא החזק שלו כדי לסלק אותם מכאן."

"באמת?"

"באמת," אני ממשיכה ללחוש ומהנהנת. "הממלכה שלי נמצאת על הר גבוה הרחק מכאן." אני מצביעה אל עבר האופק. "השמש זורחת בה במשך כל חודשי השנה, יש בה מדשאות ופארקים ו..."

"ומותר לנו להיכנס לפארקים האלה?"

"כמובן." אני מזייפת פליאה מהשאלה שלה. "כולם יכולים לטייל בפארקים ולבקר בכל החנויות ולסעוד במסעדות."

היא ממשיכה להביט בי בפה פעור.

"ובמסעדות הללו לא צריך לשלם." אני קורצת לה. "כל אחד יכול להיכנס ולהזמין מה שמתחשק לו."

שרה מלקקת את שפתיה.

"מלצר מעונב יגיש לך את הארוחה בצלחת פורצלן ויניח אותה על שולחן מכוסה מפה לבנה שבמרכזו אגרטל פרחים מרהיבים ביופיים." אני מתופפת על שפתיי. "אהה... חשוב שתדעי שאת כל הפרחים קוטפים מדי בוקר בגנים המלכותיים."

"ו... ומה אפשר לאכול במסעדה הזאת?" שרה מגרדת בראשה.

אני מלקקת את שפתיי בתאווה ומפרטת. "קוטלט סקבובי, ז'ורק, פירוגי, גולונקה, קשאנקה..."

"בשר וחלב יחד?" היא משתנקת.

"בממלכה שלי אין חוקים." אני מושכת בכתפיי. "כל אחד חופשי לבחור מה הוא רוצה לאכול."

היא נאנחת. "הלוואי שאוכל לבקר בממלכה שלך."

"מובן שתוכלי. את תהיי אורחת הכבוד שלי." אני מרימה את ידי ומנגבת באגודלי את החלב מעל שפתה. היא נרעדת כאילו לא זכתה לחוש מגע זמן רב. "את צריכה לחזור הביתה עכשיו." אני אוספת את דג'צקו לחיקי. "תכף מתחיל העוצר וההורים שלך בטח דואגים לך."

"אני גרה עם סבא." היא נעמדת ומממשת את הפרווה במעילי. "אימא עלתה לשמיים כשנולדתי. סבא אומר שהיא כל כך שמחה שהגעתי ורצתה לשמור עליי מלמעלה." היא מצביעה על השמיים.

אני בולעת את גוש המחנק שחוסם את גרוני.

"ואבא הלך למלחמה ומאז לא חזר. בגללם." היא מזיזה את ידה כדי להצביע על הגרמנים ובלי משים אני סוטרת לאצבעה. היא טומנת את כפות ידיה במעילה הקרוע. "סבא אומר שהחיילים שניצחו לקחו את החיילים שהפסידו ושהם שומרים עליהם עד שיימאס להם והם ישחררו אותם. רציתי לשאול את החיילים מתי ימאס להם לשמור על אבא אבל סבא לא מרשה לי."

"לא, לא," אני לוחשת בלחץ. "אם את רוצה לבקר בממלכה שלי אסור לך לעולם לדבר איתם."

"אבל סבא נראה כל כך עצוב." היא מקמטת את אפה. "אולי אם הוא ידע מתי אבא יחזור..."

"שרה," אני לוחשת את שמה בתקיפות. "תבטיחי לי שלעולם לא תפני לחייל גרמני."

היא לועסת את פנים הלחי שלה ולא משיבה.

"שרה, את יודעת שחובה לציית לבקשות של נסיכה?"

היא מהנהנת לאישור.

"אני מבטיחה לך שכשהחיילים של הממלכה שלי יגיעו אשלח אותם להביא את אבא שלך."

עיניה ניצתות באושר והיא לוחצת את ידי לסיכום ההבטחה ההדדית שלנו.

"הנסיכה אניה, את חושבת שאוכל לחזור מחר לשחק עם החתול?"

ההיגיון מורה לי לסרב לה ולשכוח את המפגש בינינו, אך חומות ההגנה שלי קרסו ואני מהנהנת. "את מוזמנת לשחק איתו מתי שרק תרצי."

היא מוחאת כפיים בהנאה ואז מסתובבת ומתרחקת בריצה. כעבור שתי שניות אני כבר לא רואה אותה. היא נעלמת בין הכתמים שהפכו בן־רגע לאנשים חיים ונושמים. הפחד שלי מתגבר. הוא שורף אותי מבפנים. פחד איום כל כך שמשהו עלול לקרות לה.

אני מעסה את עורפי ובוהה בגב של הגבר במדים הכחולים. לפתע, כאילו הרגיש שאני במצוקה, הוא מסתובב ונועץ בי מבט יוקד. אצבעותיו מתופפות בקצב אחיד על הקת ואני מלפפת תלתל סביב אצבעי ועוצמת את עיניי.

הצל שמסוכך עליי הוא לא הצל של אנטון ואני פוקחת את עיניי.

"מר שטרן," אני ממצמצת בבלבול.

"בבקשה, קראי לי ברונו." הוא מחייך אליי.

"כיצד אוכל לעזור לך?" אני שואלת בנימוס ולא מסיטה ממנו את מבטי. דאגתי לילדה אינה מניחה לי.

"אשמח אם תסכימי להתלוות אליי לטיול קצר." הוא משפיל מבט ונסוג מעט לאחור.

"טיול?" אני שואלת בפליאה ואומרת, "אני חוששת שאיאלץ לסרב. אני לא אוהבת להסתובב בגטו."

"אם כך, נישאר רק ברחוב הזה." הוא מיישר את כובעו על ראשו. "הפטרול של הגרמנים עבר אל הרחוב המקביל."

אני רוכנת קדימה ומסיטה את מבטי ימינה ושמאלה. אין זכר לחיילים.

"אממ... אני לא בטוחה שאני מעוניינת בטיול." אני מגניבה מבט לעבר הגב במדים הכחולים.

"אם כך, אחזור להציע לך מחר." הוא קד בראשו לאישור.

"לא." אני נעמדת ומזכירה לעצמי את דבריה של אידה בלילה הראשון שהגיע לבקר אותנו. בחודשים האחרונים הוא הפך לחלק מנחם בתפאורה האפלה שמקיפה אותי ואני לא מעוניינת להוליך אותו שולל. אני ממשיכה להקפיד על ריחוק מנומס ממנו. "מר שטרן, אצטרף אליך כעת ולא תהיה פעם נוספת."

"ברונו," הוא מתעקש שוב שאקרא לו בשמו הפרטי ויורד אל הכביש כדי שאוכל לפסוע לצידו על המדרכה. הוא טומן את כפות ידיו בכיסי מכנסיו ושומר ממני מרחק בטוח.

"איך את מסתדרת?" הוא שואל בנינוחות.

"אני משערת שהרבה יותר טוב מתושבים אחרים בגטו." אני מוודאת שדג'צקו עוקב אחרינו ויורדת אל הכביש. בלתי אפשרי לצעוד על המדרכה בלי לדלג מעל גופים צנומים ותשושים שיושבים עליה באפיסת כוחות. גברים, נשים וילדים שממתינים שמישהו יבחין במצוקה שלהם. איש אינו מבחין.

"כאן המצב פחות חמור," הוא נאנח, "אבל בגטו הגדול הצפיפות בלתי נסבלת. אני מרחם על המשפחות הרבות שמתגוררות במבנים ההרוסים או מתחת לכיפת השמיים. הקצבה הזעומה של הגרמנים לא מספיקה לדבר ואנשים פשוט מתים מרעב."

"ומה אבא שלך, הרב הגדול, אומר על כך?" אני שואלת ברוגז. "הוא מאמין שאנשים יוכלו לשרוד כאן רק בעזרת אמונה באל שלכם?"

"נחמד לגלות שבכל החודשים האלו שאת מתעלמת ממני גם את ביררת עליי." הוא מגניב לעברי חיוך.

"לא ביררתי כלום," אני משיבה בבהלה. "אידה סיפרה לי."

"לרגע הצתת בי תקווה." הוא ממשיך לחייך.

"ואתה מתחמק מהשאלה שלי." אני מתכופפת ומרימה את דג'צקו בזרועותיי.

"שאלת שאלה קשה." הוא נעצר למראה שני נערים החולפים על פנינו בריצה. אישה מבוגרת רודפת אחריהם בבכי.

"תעזרו לי," האישה צועקת, "הם גנבו לי את בקבוק החלב."

אנחנו מסתובבים אך אין זכר לנערים.

האישה נופלת על ברכיה וזועקת בבכי. "הנכד שלי זקוק לחלב הזה."

ברונו מביט בה בחוסר אונים.

אני מתקרבת אליו ולוחשת באוזנו, "אוכל לבדוק אם נותר לי חלב בדירה."

"לא." הוא לוחץ באיום את זרועי ומיד שומט אותה. הוא רוכן אל האישה ומסייע לה לעמוד על רגליה. "גשי למטבח המרכזי ותאמרי שברונו שטרן שלח אותך. הם לא יתנו לך חלב, אבל אם תגיעי לשם לפני כניסת העוצר תוכלי לקבל מרק חם."

האישה מהנהנת במרץ ופוצחת בריצה מהירה.

"מדוע לא אפשרת לי להביא לה חלב?" אני פונה אליו בכעס.

"תוכלי להביא לה חלב גם מחר ומחרתיים?" הוא משפשף את מצחו. "ומה תעשי כשהיא תספר על המצווה שלך לאחותה או לשכנה שלה ותהלוכה בלתי פוסקת של אנשים מורעבים יפקדו את הדירה שלך ויתחננו לסיוע שלך?"

אני מהדקת את שפתיי ולא משיבה לו.

"אני לא אומר שצריך להפנות עורף למצוקה הקשה ששוררת סביבנו." הוא מביט בי בעיניים כואבות. "יש בגטו לא מעט ארגונים שמנסים לסייע, אך כפי שזה נראה הם רק עוזרים לנו למות לאט יותר."

"למה מנהיגי הקהילה שלכם לא מרימים קול זעקה?" אני מגניבה מבט אל הרוכל שמנופף בשרוכי הנעליים. "למה הם לא דורשים תנאים טובים יותר?"

"אני לא חסיד גדול של היודנראט, אבל קשה לי לשפוט את ההתנהלות שלהם." ברונו קד בראשו אל גבר מזוקן. "הם מנסים לייצר חיי שגרה. מקימים בתי ספר ובתי חולים ואפילו דואגים לקיים אירועי תרבות, אבל זה רק מצג שווא ולצערי יגיע הרגע שבו הם יבינו שהנאצים מוליכים אותם שולל. הם חסרי כוח. הדבר היחיד שהם עושים הוא לדחות את הקץ. בכל פעם שמגיעות משאיות כדי לחטוף יהודים נוספים למחנות העבודה, היודנראט מגייסים כספים כדי לשחד אותם. עד מתי הם יצליחו לגייס את הסכומים הבלתי הגיוניים שמפקדת האס־אס דורשת מהם?" הוא לא ממתין לתשובה שלי. "הרעב, העוני והמחלות יגרמו לכך שלא יישאר להם למי לדאוג."

אני מלטפת את פרוותו של דג'צקו וממשיכה לצעוד קדימה. "אתה רואה את המצב הנוראי הזה ואתה עדיין מאמין באל שלך?"

"כן," משיב ברונו ללא היסוס. "יש בי אמונה חזקה שהעם שלי יצליח לשרוד למרות הגזרות הללו."

"אבל הם לא מצליחים לשרוד." אני מצביעה על אישה שיושבת בפישוק רגליים על המדרכה ומחבקת את בנה. ארשת פניה קודרת והיא אפילו לא מרימה את ידה כדי לבקש תרומה. ראשו של הילד צמוד לחזה והוא לא זע. אני מצטמררת.

"משחר ההיסטוריה של העם היהודי נאלצנו להתמודד עם המכות שהונחתו עלינו," הוא משיב ברוגע. "לא הצליחו להשמיד אותנו עד כה ולא יצליחו גם הפעם."

"למה האל שלכם לא שומר עליכם?" אני מסתובבת כשאנחנו מגיעים לקצה הרחוב וברונו מסתובב בעקבותיי. "למה הוא לא עושה משהו כדי להציל אתכם?"

"הרֶבֶּה אומר שזה מבחן אמונה," ברונו אומר בנימה מהורהרת. "אנחנו החסידים צריכים להתפלל חזק יותר לגאולה."

"השיחה הזאת מרגיזה אותי." אני מחישה את צעדיי. "ועכשיו צר לי שלא נתתי לאישה האומללה מעט חלב."

"השיחה הזאת מרגיזה גם אותי." ברונו מצמצם את המרחק בינינו. "הייתי מעדיף לנצל את הטיול שלנו כדי להכיר אותך טוב יותר."

"אין מה להכיר," אני רוטנת. "אתה מחזיק באמונה לא הגיונית אחת ואני באחרת, מעשית יותר. אם הייתי מביאה לה מעט חלב לא הייתי חשה כעת רגשות אשם."

"זה לא מדויק," הוא מתעקש. "הרשי לי לשתף אותך בסיפור קצר." הוא נעצר, ולמרות כעסי כלפיו אני מחליטה לנהוג בנימוס ולעצור. "תארי מצב שבו שנינו הולכים בדרך ארוכה וביד שלך יש כוס מים. אם תחלקי אותה איתי, שנינו נמות. אם רק את תשתי ממנה, תצליחי להגיע ליישוב."

"לאיזה יישוב?" אני מקמטת את מצחי.

"יישוב בטוח." הוא מחייך. "יישוב שבו מחכים לך בני המשפחה שלך."

"אמריקה..." אני ממלמלת בכמיהה. "זו אכן דרך ארוכה. למה לא לקחת איתך כוס מים?" אני מעווה את פניי ברוגז.

"זה המצב." ברונו מושך בכתפיו. "אם כך, מה היית בוחרת לעשות?"

"לחלוק איתך כמובן." אני מגלגלת עיניים.

"בקלות רבה כל כך גזרת על שנינו מיתה."

"זו שאלה מכשילה," אני רוטנת. "אם הייתי צועדת עם חייל אס־אס הייתי שותה את כל המים ושופכת את השארית על האדמה כדי לראות אותו נחנק מול עיניי."

ברונו צוחק ונד בראשו לשלילה. "זו לא הדילמה שהצגתי בפנייך."

"אתה מצפה שאומר שאשתה מהמים ואתן לך למות? זאת התשובה הנכונה?"

"אני לא חושב שיש תשובה נכונה." הוא נאנח. "זו סוגיה שתלמידיו החכמים של אבא דנים בה מהרגע שכלאו אותנו בגטו הזה. התלמוד מביא את עמדתם של שני גדולי דור. האחד פוסק שעלינו לחלוק במים והשני טוען שחיינו קודמים לחיי חברנו."

"אני מצביעה בעד הראשון." דג'צקו מתפתל ואני מורידה אותו אל הכביש. "השני נשמע לי אנוכי מדי."

"אני חושב שאת האדם הראשון שפגשתי בחיי שמעז לכנות את רבי עקיבא אנוכי," ברונו צוחק שוב.

"אני לא מכירה את הרבי הזה אבל לא נראה לי שהייתי מחבבת אותו."

"דווקא יש לי הרגשה שהוא היה מחבב אותך." ברונו בוחן את פניי במשך כמה שניות ואז משפיל את עיניו במבוכה. "הוא היה מגלה שלמרות שאת טוענת בתוקף שאת לא מאמינה באלוהים שלנו, הלב שלך עטוף באהבה שלו."

"בסדר, שכנעת אותי." אני זוקרת סנטר. "לא אתן לך אפילו טיפת מים." אני חוזרת לצעוד.

"לא אזקוף זאת לרעתך. מבטיח." ברונו מגחך ומניח את כף ידו על ליבו. "אבל אשמח אם תרשי לי לחזור וללוות אותך לטיול נוסף."

"לא אוכל להסכים לכך, תסתכל עליך ותסתכל עליי." אני מהדקת את חגורת המעיל שלי. "אתה כל כך יהודי ואני... אני בסך הכול אורחת בעולם שלך."

"מאוד אשמח שתמשיכי להתארח בעולם שלי."

דג'צקו עוקף אותנו ומרחרח את הזוהמה על הכביש. אני מציצה לאחור ולרגע חוששת לראות את אידה. "ברונו, האם עשיתי משהו שגרם לך לחשוב שארצה שתחזר אחריי?"

הוא מעניק לי חיוך אך אני חשה את אי־הנוחות שלו. "חלילה. בסך הכול אשמח להכיר אותך יותר לעומק."

"אמרתי לך, אין מה להכיר." אני מניפה את ידי בביטול. "אנחנו מגיעים מעולמות שונים מדי."

"אז הרשי לי להתארח בעולם שלך."

אני נדה בראשי לשלילה.

"האם את מחוזרת על ידי גבר אחר?" הוא שואל בזהירות.

בלי משים אני מסיטה את ראשי הצידה ותרה אחר המדים הכחולים. אנטון נשען בגבו על קיר הבניין שלי ונועץ בי מבט קשה. אני ממהרת להרכין את ראשי. "לא. אני לא מחוזרת על ידי אף אחד." התשובה שלי מכאיבה לי. "אני לא מעוניינת במחזרים והתשובה שלי היא סופית." אני אוספת את דג'צקו בזרועותיי ורצה לבניין שלי בלי להביט שוב באנטון. הידיעה שהגבר היחיד שאי פעם השתוקקתי אליו שייך לאחותי קשה מנשוא.