נדירה 1 - הזדמנות נדירה

“נדירה,” אני פונה אליה, “גדלת יפה ומעכשיו את שפחה. אם את חכמה מספיק כדי לדעת מה טוב בשבילך, תצייתי לכל מילה שתיאמר לך ולכל שימוש שייעשה בך.”

דום

נלחמתי בשיניים כדי להגיע למעמד של מפקד בכיר בפרובינציה, אבל אני לא מסתפק בזה. לא אתפשר על פחות ממקום בראש הפירמידה. כשאני רואה אותה אני מבין שהיא בדיוק הסחורה שהייתה חסרה לי; את ערכה של נקבה נדירה בעולם כוחני וגברי אי אפשר לאמוד כלל, והערך שלה עבורי לא יסולא בפז. עכשיו היא שלי להשתמש בה.

שיילה

הייתי חופשייה, מוגנת ומאושרת עד שאיש הגדול והמפחיד ביותר שראיתי אי פעם מצא אותי. הוא נעץ בי עיניים צהובות כשל חיה טורפת ושלף אותי ממקום מחבואי. נראה שהחיים כפי שהכרתי אותם הסתיימו ולעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי. עתה יהיה עליי למצוא דרך לשרוד בעולם שבו שמי יכול להיות רק השם שהוא נתן לי. נדירה.

הזדמנות נדירה הוא הספר הראשון בדואט נדירה. זה סיפור רב עוצמה על אהבה גדולה הנאבקת על הישרדותה במציאות שבה כל טעות עלולה להיות גורלית. על אהבה שעצם קיומה עשוי לשנות את עתידה של האנושות.

אושרית אוחנה היא עורכת ספרותית ומכורה לספרי רומנטיקה אפלוליים. הזדמנות נדירה ונחישות נדירה שיצאו בהוצאת יהלומים הם ספרי הביכורים שלה.

פרק 1
שֶיילה
 

אומרים שמחוץ לכפר הקטן שלנו השטן שולט, אבל לי יש דאגות דחופות יותר כרגע.

"שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, ושהטוב ינצח!"

קולו של יולו מהדהד בין העצים ואני מחייכת לעצמי ממרום מחבואי בצמרת העץ. אנחנו משחקים בערך מאז הייתי בת שלוש והוא היה בן ארבע ואני כבר בת עשרים ועדיין משחקת מחבואים ומטפסת על עצים. מה הפלא שאני מרגישה כמו ילדה? מבין העלים אני מצליחה לראות אותו צועד ישירות אליי.

"אחת־שתיים־שלוש, שיילה. אני רואה אותך!"

אופס. מהר כל־כך? הוא מגיע אל מרגלות העץ ומרים את ראשו, חיוך זחוח על פניו. עיניו החומות, הרגילות, ננעצות בי, נוצצות מניצחון. "אתה כבר מכיר את כל התרגילים שלי," אני מתלוננת, אבל כבר מתכננת את הצעד הבא. המשחק הזה עוד לא נגמר. אם רק אצליח להגיע לעץ שלידו עמד כשיצא לחפש אותי ואגע בו, אנצח. "אפילו לא חיפשת," אני ממשיכה בקול מאוכזב כשאני עושה את דרכי מטה, על פניי ארשת תבוסתנית. אני נאחזת בגזע, מגששת ברגלי אחר הענף הנמוך הבא ונמתחת עד שאני מצליחה לייצב אותה. הרגליים שלי לא ארוכות, אבל מגיל צעיר אני מקפידה לתחזק את הגמישות שלי וזה נותן לי יתרון בלתי מעורער בטיפוס על עצים.

"את לא יכולה להסתתר מפניי, שיילה. אני מכיר אותך. אני יכול להריח אותך ממרחק של קילומטר," יולו מתרברב בזמן שאני ממשיכה בדרכי מטה. עוד ענף אחד והוא יוכל לשלוח יד ולגעת בי ואז המשחק באמת יגיע לסופו. אני מחמיצה פנים כמי שכבר הפסידה, מנסה כמיטב יכולתי לשכנע בשפת הגוף שנכנעתי.

נכנעתי... בחיים לא! אני מכירה את היער כמו את כף ידי; אני מתהלכת בו במשך שעות ארוכות בימי הקיץ, מקפידה להסתיר את שערי ומשתדלת שלא להיראות כשאני מלקטת פירות וצמחים. אבי לימד אותי לצוד, אבל הנפש שלי עדינה מכדי שאוכל ליהנות מפעילות כזאת.

נפש עדינה או לא, יתהפך העולם לפני שאתן ליולו לנצח אותי בלי מאבק. אני נאחזת בבליטה בגזע העץ, מסתובבת כאילו אני מתכוננת לגלוש מטה היישר לידיו של היריב שלי ובתנועה מהירה ומפתיעה אני מסתובבת שוב, קופצת הרחק קדימה ונתלית בתנופה על ענף. כפות ידיי נשרטות, אבל זה לא מה שיעצור אותי. אני מתעופפת מעל יולו ומשחררת את הענף מאחיזתי. כפות רגליי נוחתות על האדמה ואני פותחת בריצה מטורפת, יודעת שסיכויי לנצח אינם גדולים. עם כל הכבוד לגמישות, הרגליים שלי קצרות מאלה הדוהרות מאחוריי. אני דוחקת בעצמי עוד קצת. אני יכולה להשיג אותו!

אני כבר רואה את העץ שבו עליי לגעת. הניצחון בידיים שלי! אני מתקרבת ליעד במהירות ושולחת יד קדימה והנה –

אני מתרסקת על האדמה ויולו נופל עליי, תופס בחולצתי. אאוץ'. הברך שלי ספגה את רוב הנפילה והשתפשפה כהוגן. אני דוחפת אותו מעליי ומתיישבת, מתנשפת, מעריכה את הנזקים. האמה הימנית נשרטה ממפרק כף היד ועד המרפק, כפות ידיי שורפות ואדומות ואני בטוחה שהברך שלי תכחיל תוך כמה דקות.

"שיט, שיילה, עיקמתי את הקרסול בגללך," יולו מאשים ומושך בשולי מכנסיו, בודק את רגלו.

"איך זה בגללי? לא היית חייב להפיל אותי כמו בריון," אני מוחה, אף שאילו נהג אחרת הייתי כועסת עליו.

"ניצחתי אותך," הוא אומר ברוגז ומשפשף את קרסולו, "תפסידי בכבוד."

אני מתכווצת בהפתעה כשקול נוסף מפר את שלוות היער.

"ואני ניצחתי אותך, יולו!" קוראת דיאה ומכה בידה על גזע העץ שמסמן את נקודת המוצא והסיום של המשחק. היא מנתרת במקום, מתרגשת וצוחקת. העיניים המיוחדות שלה, אחת בצבע סגול והאחרת בצבע ירוק בהיר מאוד, זורחות באושר. העיניים האלה מודיעות לכולם שהיא נושאת גנים מהזן החדש, הזן שנוצר בעקבות המגיפה ששינתה את הדי־אן־איי האנושי.

מרוצה מההתפתחות הבלתי צפויה אני מצטרפת לצחוקה ומעיפה מבט אל יולו. על פניו שפוכה הבעה חמוצה כל־כך, שצחוקי הולך וגובר. "אחותך הקטנה ניצחה אותך," אני קוראת בין פרצי הצחוק, מרוקנת מיולו כל פיסת עונג שהספיק לחוות כשניצח אותי. אף שעורו שחום, צבע ארגמן מתפשט על פניו.

"שיילה!" הוא זועם, "את המפסידה הכי גרועה שפגשתי בחיים שלי." אני מתרוממת בחיוך, מנערת את בגדיי ושולחת יד אל יולו בהזמנה מפייסת. הוא מעיף את ידי המושטת. "אני יכול לקום בעצמי!"

אוי, יולו, אתה כזה תינוק, אני רוצה לגעור בו, אבל מתאפקת. אני יודעת לזהות מתי האגו של החבר הכי טוב שלי מראה סימני מצוקה.

"אני הלכתי," מודיעה דיאה בהתגרות, "הבטחתי לאימא שאעזור לה ואני לא יכולה לחכות עד שאספר לה שניצחתי אותך, יולו." היא פונה לדרכה.

"עוד סיבוב?" אני שואלת בנימה מבודחת, יודעת מראש את התשובה.

"את מתכוונת להודות שניצחתי אותך?" הוא שואל, ואני בטוחה שגם הוא יודע מה תהיה התשובה.

"דיאה ניצחה," אני מצהירה בשמחה. זה חזק ממני. אני יודעת שזה מטריף אותו.

"דיאה ניצחה רק כי שיחקת מלוכלך. עיקמתי את הרגל בגללך."

בדרך חזרה יולו צולע בצורה שנראית לי מוגזמת ודרמטית, אבל אני לא אומרת דבר. אנחנו מתיישבים לנוח באחת מנקודות הישיבה הקבועות שלנו.

"הגיע הזמן שנפסיק כבר עם המשחקים המגוחכים האלה. זה לא נורמלי." יולו נאנח.

"מה זה נורמלי, יולו?" אני שואלת ברצינות, "יש בכלל דבר כזה 'נורמלי'?" אני באמת ובתמים תוהה כמה נורמליות יכולה להיות בעולם שבו האנוכיות היא ערך חיובי ואף מקודש, והעיקרון המוביל והבולט ביותר הוא 'החזק קובע'. אף אחד מאיתנו לא באמת חזק.

"בטח שיש," הוא אומר בביטחון, "לחיות בתנאים טובים וליהנות מחשמל וממים זורמים זה נורמלי. להיפגש עם חברים זה נורמלי. אנחנו חיים פה באיזו בועה פרימיטיבית שלא קשורה למציאות."

"אבא שלי אומר שהכול עניין של תפיסה, של השקפה. בשבילי לחיות בסתר זה נורמלי." אני לא מבינה למה אני צריכה בכלל להסביר לו את זה. הוא יודע שהחיים בסתר הם האפשרות היחידה שלי. המראה שלי הוא שלט פרסומת ענק לכך שאני בעלת מטען גנטי מקורי וטהור.

"קבלה של המצב כפי שהוא זאת גישה תבוסתנית. בעיקר כשהיא באה ממישהי שלא יודעת להפסיד בכבוד," הוא מעיר.

זה כבר מעליב. "אני יודעת להפסיד בכבוד!" אני מכריזה, "ואני לא רואה איך הרהורים בחיים שאין לי וגם לעולם לא יהיו לי יקדמו אותי לאיזשהו מקום!"

"איך תתקדמי למקום טוב יותר אם לא תשאפי להגיע לשם? איך את יכולה להסתפק במציאות כזאת עגומה?"

"מה חסר לי בחיים?" אני שואלת בכנות, "יש לי הורים שאוהבים אותי ושדואגים לי. יש לי את אחי ויש לי גם אותך!"

"מה חסר לך בחיים? בואי נחשוב... את יכולה לנסוע לראות את הים? לבקר בעיר הבירה? להחליט עם מי תתראי ומתי? להיכנס לחנות ולקנות לעצמך בגד? לנהל את חייך? לזכות בכך שמישהו יכיר בקיומך?"

"ברגע שמישהו מלבד המשפחה שלי ושלך יכיר בקיומי זה יהיה הסוף שלי," אני אומרת את המובן מאליו בקול חמוץ.

"תגידי לי, איך אפשר לחיות ככה? אלה לא חיים. זה להיות לא קיימת. הכפר הזה כולו, כולנו, כאילו לא קיימים. שמעתי שבערים הרבה יותר טוב. יש להם תנאי מחיה טובים ועבודה מסודרת. אומנם הם משלמים מיסים כבדים כל חודש, אבל הם משלמים מתוך המשכורות שלהם ואף אחד לא מגיע כדי לבזוז אותם ולרוקן את כיסיהם מתי שמתחשק לו."

באמת רע לו כל־כך? למה? "הם... הם עבדים! הם עובדים בשביל המשטר וחיים מהפירורים שמשאירים להם וזה בלי לציין שלנשים בכלל אין מה לחפש בעיר אם לא מתחשק להן להפוך לחפץ לשימוש ההמון."

"ואנחנו לא עבדים, שיילה?" הוא שואל במרירות, מתעלם מהעובדה שעבורי העיר היא לא אפשרות בכלל, "יש לנו לאן לשאוף? יש לנו חיים פה, במקום השומם הזה? אפילו חיי חברה אין לנו."

"אנחנו חיים בחברה האנושית ביותר מבין החברות שעדיין קיימות על פני כדור הארץ. יש פה משפחות. גדלת בבית עם הורים. אם היית נולד בעיר זה לא היה קורה. היית מעביר את הילדות שלך בפנימייה מטעם השלטון."

"ואולי אנחנו אלה שצריכים להתקדם? העולם השתנה ואנחנו לא מסתגלים למציאות החדשה."

איך ייתכן שהוא לא מעריך את מה שיש לנו פה? את חלקת האלוהים הקטנה הזאת, את נווה המדבר, את החירות ואת האושר שלא יכולתי לחוות בשום מקום אחר בעולם הגוסס הזה?

אני קמה על רגליי, כועסת מכדי שאוכל להמשיך לשבת. יולו מתרומם מייד אחריי ואנחנו נעמדים זה מול זה. "אז למה אתה נשאר פה?" אני מטיחה בו, "למה אתה לא פשוט קם והולך? קדימה, קח את עצמך ולך." אני שולחת את ידי לחזהו והודפת אותו.

"בגללך," הוא מסנן מבין שיניים חשוקות, "אני נשאר פה בגללך!" הוא תופס בכתפיי ומושך אותי אליו בכוח, מצמיד את פיו אל פי ומנשק אותי באופן מכאיב, מעניש.

אני המומה מכדי להגיב. מאיפה זה בא? אנחנו חברים מהסוג שמטפס על עצים ומשחק מחבואים! אני לא מחזירה נשיקה, אבל גם לא מתנגדת. מעולם לא התנשקתי. האם אני אמורה לקפוא כפי שאני קופאת עכשיו? להתחלחל? להרגיש שאני עושה משהו שמנוגד לטבע שלי? לרצון שלי? בדבר אחד אני בטוחה, אני לא אמורה להרגיש ככה! הוא כמו אח עבורי, והוא מציק ויונק את שפתיי ללא רשותי. אני מצליחה לדחוף אותו ממני. "מה אתה עושה?" אני מתפרצת בזעם, "השתגעת?"

הוא מעביר את ידו בתלתליו השחורים, נראה נסער באופן מבהיל כמעט. הוא מפנה כלפיי את גבו, מתרחק שני צעדים ומסתובב אליי בחדות. "השתגעתי?" הוא מצביע על עצמו, "אם השתגעתי? מה חשבת שאני עושה פה עדיין? שלושת אחיי הגדולים עזבו ברגע שיכלו, הייתי צריך רק להחליט אל מי מהם מתחשק לי להצטרף כדי לבנות לעצמי חיים טובים יותר. יאן זכה אפילו לקבל מספר אישי ואני נשארתי פה בשבילך, אבל מתברר שאת בכלל לא שווה את זה!"

עיניי מתמלאות דמעות של עלבון צורב. "למה אתה אומר את זה?"

"למה? כי את ילדה קטנה, אנוכית ומפונקת. הולכת אותי שולל!"

הדמעות גולשות ומרטיבות את פניי. מעולם לא רבתי איתו. לא ככה. כן, לפעמים התווכחנו בקולי קולות, לפעמים הרגזנו זה את זה בכוונה, אבל לא חשבתי שאי־פעם אומר לו את המילים הקשות שנשפכות מפי. "אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר בחיים! תסתלק מהכפר, אולי זה עדיף."

אני עוקפת אותו ומתרחקת, אך לא בריצה. ההליכה שלי איטית מספיק כדי שהוא יעצור אותי. כדי שיתחרט. שיתנצל.

זה לא קורה.

פרק 2
שיילה
 

רע לי. אני בוכה בלי הפסקה, מרגישה נבגדת. אימא שואלת מה קרה ואני מספרת לה על הריב הנורא, אבל נמנעת מלהזכיר את הנשיקה. אני לא יודעת למה. אולי אני פשוט מתביישת.

"כשתקומי בבוקר זו תיראה לך כמו שטות גמורה. לא זורקים ידידות של שנים בגלל שני משפטים שנאמרו בלהט הרגע," היא מרגיעה אותי.

ואכן, על אף שנתי הטרופה אני קמה בבוקר בתחושה אופטימית. יום חדש. ודאי נשלים ונצחק על המריבה המטופשת הזאת. אני ממתינה ביער ליולו שיצטרף אליי, כמו תמיד. אולי נחליף התנצלויות, אולי נתעלם מהמריבה כאילו לא הייתה. אולי נתווכח עוד קצת. כך או אחרת, נסדר את העניינים בינינו. אנחנו חייבים.

הוא לא מגיע.

למחרת אני חוזרת ליער ומחכה לו. הוא לא בא. גם דיאה לא. לאחר שבוע אני מחליטה להפסיק לחכות, ניגשת לביתו ונוקשת על הדלת.

"שיילה?" אימא של יולו פוערת את עיניה. "מה את עושה פה?"

ההפתעה שלה מובנת. לראשונה בחיי הידפקתי על דלתה. עד כה היא ראתה אותי רק בבית הוריי. "אני מחפשת את יולו," אני מסבירה, עצובה ודואגת.

"יולו לא בבית. הוא נסע לבקר את האחים שלו."

הלב שלי מתכווץ. "מתי הוא צפוי לחזור?" המילים נתקעות בגרוני.

"אני לא יודעת. הוא נסע לזמן בלתי מוגבל."

אני בקושי מוצאת את הכוחות להודות לה בנימוס, וממהרת להסתלק לפני שהיא תבחין כמה אני נסערת.

עוברים עוד כמה ימים עד שאני מצליחה ליצור קשר עם דיאה, אבל היא לא מספקת לי מידע נוסף. דיאה ואני לא קרובות במיוחד, יש לה חיי חברה משלה והקשר שלנו סובב סביב הדבר היחיד המשותף לנו – יולו. לא ברור לי אם הפסיקה להגיע ליער כדי להעניש אותי או שפשוט אין לה עניין לבלות איתי אם יולו לא בתמונה. כך או כך אני לבד.

עובר לו שבוע נוסף. ואז עוד שבוע. ועוד אחד. אני מתחילה להפנים את העובדה שכך ייראו חיי מעתה ואילך. בבדידות. אני אוהבת את ההורים שלי מאוד ומערכת היחסים שלנו מצוינת, אבל הם לא בני גילי ודבר לא יוכל לשנות זאת.

אני מסתובבת ביער כסהרורית, מבלה שעות בישיבה על ענפי העצים, בוהה בסבך הצמחייה ומכה על חטא. הפסקתי לשחות באגם הסמוך, בפינה הסודית שלי. כבר לא מתחשק לי לאסוף פירות יער. בעצם, לא מתחשק לי שום דבר.

עד שיום בהיר אחד הוא חוזר.

אני צריכה למצמץ פעם ופעמיים כדי להשתכנע שאני לא הוזה. "הו, אלוהים," אני קוראת בהתרגשות. דמותו המתקרבת לעברי מבין העצים נראית לי כמו נס גלוי, לא פחות.

בריצה נרגשת אני סוגרת את המרחק בינינו וקופצת לתוך זרועותיו. הוא מרים אותי אליו, משיב בחום לחיבוקי. הקלה עצומה שוטפת אותי. הוא חזר והוא מחבק אותי וכבר לא כועס עליי. "אני מצטערת כל־כך," אני ממלמלת בקול שבור בשקע צווארו, "אני מצטערת."

כבר לא חשוב לי שגם הוא יתנצל. אני כבר לא צריכה להרגיש צודקת, אני רק רוצה את החבר הכי טוב שלי בחזרה. אני מחבקת אותו בכוח, כאילו אני מנסה לתבוע עליו בעלות, להבטיח שלא ייעלם לי שוב. אנחנו מתחבקים בשתיקה זמן ממושך, לפני שהוא מוריד אותי אל הקרקע. "התגעגעתי אליך," אני אומרת מעומק הלב. אנחנו מתרחקים מעט ובוחנים זה את זה. הפנים שלו... יש בהן משהו אחר. הוא נראה מבוגר יותר. רציני יותר. כאילו הנסיעה הזאת הייתה סוג של מסע התבגרות עבורו.

"גם אני התגעגעתי אלייך." הוא נאנח, ללא צל של חיוך.

אנחנו עומדים רגעים ארוכים בשתיקה. אני מחכה שהוא יגיד משהו. כל דבר. נראה לי שאני מזהה בעיניו כאב חי ובועט. מה קרה לו? האם מישהו פגע בו כשהיה בעיר? ואולי הוא פשוט התפכח מהאשליות שהיו לו בנוגע לחיים מחוץ לכפר? "חזרת," אני אומרת לבסוף, קובעת עובדה.

"חזרתי," הוא מאשר בהנהון יחיד.

"איפה היית?"

הוא מהסס לרגע לפני שעונה. "הייתי בשבע מאות חמישים ושלוש וביקרתי גם בשבעים ואחת ו... ובשבע."

"היית בשבע?" אני המומה. "מה היה לך לחפש בעיר הבירה?" ככל שיש פחות ספרות בשם הישוב ככה הוא גדול ומרכזי יותר. כל תשע הערים החד־ספרתיות, שהן היחידות המנהלתיות שחולשות על היבשת, שורצות אנשי שלטון.

"אחי, יאן, נמצא שם. ביקרתי אותו."

"בשבע?" אני חוזרת שוב בהלם, נשמעת כמו מטומטמת, "מה אחיך עושה בשבע?"

"הוא... שיחק נכון בקלפים שלו והצליח להגיע לשם. יש לו תנאים מצוינים וחיים טובים. הוא מאושר."

מאושר? כשהוא חי בחברה המונעת מאינטרסים אנוכיים ומבוססת על עקרונות השטניזם? אני רוצה לכעוס על יולו, לצעוק עליו, לנער אותו, אבל אני חכמה מספיק כדי לנשום עמוק. הדבר האחרון שאני רוצה זה להבריח אותו. "התגעגעתי אליך," אני אומרת שוב בחיוך המזמין ביותר שאני מצליחה לגייס, במקום להטיח בפרצופו את דעתי. "ספר לי איך זה בערים. ספר לי איפה היית ומה עשית. ספר לי הכול," אני מבקשת והוא נעתר.

אנחנו מתיישבים במקום הישיבה הקבוע שלנו על כר של עלים יבשים ונשענים על סלע גדול. יולו מתאר באוזניי מראות שקשה לדמיין. הוא מספר על הקדמה שמאפיינת את העולם אך נעדרת לחלוטין מהכפר הקטן שלנו. הרחובות מוארים וגם המבנים והבתים וכך היום לא נגמר עם שקיעת החמה אלא נמשך אל תוך הלילה. כדי להגיע ממקום למקום לא חייבים ללכת ברגל. יש כלי רכב המופעלים על ידי מחשבים. כל מה שצריך זה להקליד או לומר בקול את היעד, והרכב נוסע לשם באופן אוטומטי.

"והאוכל... אחחח, האוכל," הוא אומר במבט מרוחק, חיוך על שפתיו, "את לא יכולה לתאר לעצמך את התבשילים, את השפע. טעים כל־כך, ויש הרבה אפשרויות. הכול מריח טוב ונגיש. מי שרעב פשוט נכנס למסעדה ומזמין את מה שמתחשק לו."

אני מקשיבה בשקט ומנסה להבין את מה שהוא מספר. לא הכול זר לי באופן מוחלט. אני יודעת למשל איך כלי רכב נראים כי ראיתי כאלה חולפים ממרחק פעם, כשהתרחקתי בנדודיי והגעתי אל שולי היער, אל נקודה שמשקיפה על הכביש. ראיתי בשתי הזדמנויות כיצד מואר הלילה בנורות חשמליות. אבא הסביר לי שהן מופעלות על ידי גנרטור שעלות ההפעלה שלו מטורפת. זה קרה בטקסי חתונה נדירים שהתקיימו בכפר שלנו אף שבימינו אנשים כבר לא מתחתנים ואין מוסד רשמי כזה. בפעמיים שזה קרה אצלנו מרכז הכפר הואר בחגיגיות ואני צפיתי מרחוק בפלא, מוסתרת. רציתי להתקרב ולעמוד באור הפלאי, להסתובב בין החוגגים העליזים ולדבר איתם, לברך את החתן ואת הכלה שזרחו מאושר ולרקוד לצלילי המוזיקה. אני לא יודעת מהיכן היא בקעה, אבל היא הייתה בין הדברים המופלאים ביותר ששמעתי מימיי. הצלילים ההם... הרגשתי אותם על העור שלי. בתוך הלב שלי. זה היה מדהים.

ככל שיולו ממשיך לדבר כך מחלחלת אליי ההכרה שהסיכוי שהוא יישאר בכפר קלוש. במוקדם או במאוחר התשוקה שנדלקה בו תניע אותו הרחק מכאן. אני לא מוכנה לוותר עליו. לא בלי מלחמה. "בבקשה, יולו. אל תעזוב אותי," אני מתחננת. לא אכפת לי עד כמה פתטית אני נשמעת; האגו שלי חשוב פחות מהחברות שלנו.

הוא מביט בי ברצינות תהומית, שפתיו צמודות זו לזו בקו דק. "את יודעת, שיילה?" קולו צרוד מעט ומילותיו איטיות, "במשך הרבה זמן... למעשה במשך שנים, פחדתי לעשות את הצעד קדימה ביחסים שלנו. ידעתי שהייתי צריך לעשות את זה כבר בגיל שש־עשרה, כשכבר לא היה לי ספק שידידות איתך, מהנה ככל שתהיה, לא תספק אותי. הייתי פחדן ודחיתי את זה עוד ועוד. בדיעבד אני מבין שאולי תמיד ידעתי שברגע שארצה יותר את תדחי אותי ותזרקי את הידידות שלנו מכל המדרגות."

אני זרקתי את הידידות שלנו מכל המדרגות? אני ברחתי כל עוד נפשי בי למשך כמעט חודש? אני חושקת את השיניים, פוקדת על עצמי לנשום עמוק ולהיות חכמה, לא צודקת. "אני לא זרקתי את הידידות שלנו, יולו," אני אומרת בשלווה מזויפת, "אתה... פשוט הפתעת אותי. לא נתת לי הזדמנות להירגע, להבין או לתקן." המאמץ לשלוט בקולי ולדבר בנחת אדיר.

"מה את אומרת, שיילה?" הוא שואל בגבות מכווצות.

"אני אומרת שהידידות שלנו חשובה לי. אני אומרת שאני מוכנה לעשות הכול כדי להשאיר אותך פה, איתי. אני... אני אומרת, שאני אוהבת אותך!" אני מצהירה ברגש, מקווה בכל ליבי שהוא לא יבין מדבריי משהו שאני לא מתכוונת אליו. אני אוהבת אותו כמו אח, הוא החבר הכי טוב שלי, השותף לסודותיי הכמוסים. הוא בין האנשים הספורים בעולם שיודעים על קיומי.

עיניו מתמלאות דמעות ופניו מוצפות בכאב. "הלוואי שהייתי יכול להאמין לך," הוא אומר, מעליב אותי פעם נוספת.

"אתה החבר הכי טוב שלי! למה שלא תאמין לי?" אני כועסת.

הוא מניע את ראשו לצדדים ומגלגל עיניים לפני שמבטו שב לנוח על פניי. "הייתי החבר היחיד שלך, שיילה," הוא מציין עובדה.

אני מחליטה שרק בגלל סערת הרגש שבה הוא נתון הוא ניסח את המשפט בלשון עבר ומזכירה לעצמי שוב שמטרת השיחה היא לפייס, לא להיגרר למריבה נוספת. "לא חשוב כמה חברים יש לי, מה שמשנה זה כמה אתה חשוב לי, ואם אתה רוצה יותר מידידות אני מוכנה לתת לזה הזדמנות. נעלמת לפני שהספקתי להגיד לך את זה." אני מתפללת שזה יספיק כדי לרצות אותו. התרפסות מעולם לא הייתה הסגנון שלי.

"היית מוכנה לשכב איתי, שיילה?" הוא שואל בלי בושה, קולו מביע את הספק, "אם את רצינית אז בואי ותוכיחי לי כאן ועכשיו."

אני חסרת ניסיון, אבל יודעת בדיוק מה הוא מבקש. אני מדמיינת אותי ואותו עירומים, משפשפים את איברינו האינטימיים זה בזה ונעשה לי רע. אני ממהרת למחוק את המראות הקשים ממוחי. "אני צריכה זמן," אני מכריזה בביטחון שאין לי, מקווה שאני לא נראית נבוכה כמו שאני מרגישה.

הוא מביט בי במבט מאשים, שפתיו מכווצות. "ידעתי שלא תסכימי."

"זה לא הוגן מצידך. אני רוצה להיות איתך. המינימום שאתה יכול לתת לי זה זמן," אני אומרת באומללות.

"כמה זמן?" הוא מקשה.

עשרים-שלושים שנה, ואחר כך נראה? אני מצמידה את שפתיי זו לזו, מתאמצת שלא לענות. הוא מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי. דמעה סוררת של תסכול משתחררת וגולשת על פניי. "אני לא רוצה לאבד אותך. אני צריכה אותך. בבקשה, תבין אותי."

הוא נע באי־נוחות. אני מתמלאת בתקווה כשנראה לי שהצלחתי סוף־סוף להגיע אל ליבו.

"אני מצטער, שיילה."

הוא מצטער? אני חושבת שמעולם לא שמעתי אותו אומר את המילים האלה. "מה אתה אומר?" אני שואלת בקול צרוד. הוא מצטער על שפגע בי ומבטיח שלא לעזוב שוב, או שהוא מצטער על כך שהוא עומד לנטוש אותי לעולמים?

"כלום. אני לא אומר כלום," הוא עונה מהר מדי. "אני צריך ללכת עכשיו הביתה. עוד לא אמרתי שלום לאימא שלי אפילו." הוא מתרומם מהאדמה ומנער מבגדיו את העלים היבשים.

"יולו כריסטופר," אני קופצת על רגליי וקוראת בשמו המלא, מרוצה לראות שהוא מתכווץ במבוכה, "לא אתן לך לשחק בי בצורה כזאת. אם באת רק כדי להיפרד ממני לתמיד, תהיה גבר ותגיד לי את זה בפנים," אני דורשת.

"אני רק רוצה ללכת להגיד לאימא שלי שלום. מה עובר עלייך?" הוא מסמיק.

אני נרגעת קצת ומזכירה לעצמי שוב שהתכוונתי לפייס אותו, לא לנזוף בו. "טוב," אני אומרת בשקט, "אז אחרי שתגיד לה שלום, תחזור לפה ונמשיך לדבר?"

"לא! כלומר..."

מתחשק לי להרביץ לו.

"אני צריך..." הוא מהסס. "חכי לי אצלך בבית," הוא מחליט, "אני לא יודע כמה זמן אתעכב ושעת החשיכה מתקרבת."

אני נרגעת ומתמלאת באופטימיות שוב. זה לא נגמר. אחזיק אותו אצלי בבית עד אור הבוקר אם אצטרך. אנשק אותו ואשכנע אותו שאני רק צריכה להתרגל לזה. "טוב, אז ניפגש מאוחר יותר," אני מסכמת, מרוצה.

"את באה? אלווה אותך אל הבית," הוא מציע.

התכוונתי להישאר עוד קצת, אבל אני מקבלת את הצעתו כדי ללכת לצידו. השיחה בדרך אל הבתים שלנו קלילה, שיחה כמו של פעם, אי של שפיות אחרי תקופה ארוכה של היסחפות חסרת יעד על פני הגלים. אני מחייכת לעצמי באושר ובהקלה ויוזמת חיבוק חם ואסיר תודה רגע לפני שאנחנו נפרדים מול דלת ביתי.

"יולו חזר," אני מכריזה בשמחה וטורקת מאחוריי את הדלת. ההורים שלי שמחים ומתרגשים בשבילי. אני מניחה שהוקל להם, אחרי שבועות שבהם הייתי מדוכדכת. אני מעדכנת בקצרה שקבענו להיפגש מאוחר יותר ומתפנה להתארגן לקראת ארוחת הערב.

אני הולכת להתפנות בחדר השירותים הפשוט אך יעיל, שוטפת ידיים ופנים בקערה המיועדת לכך, מסירה את המטפחת מראשי ושולפת את צמתי הבלונדינית והארוכה ממקום מנוחתה מתחת לחולצה. אני מציצה במראה ומסדרת קווצת שיער שהשתחררה. אחר כך אני עולה לחדרי שבקומה השנייה, חושבת להחליף את החולצה ולהחזיר על הדרך את המטפחת למקומה.

מייד עם כניסתי לחדר קולות זרים מגיעים לאוזניי ואני קופאת על מקומי ומקשיבה. זה רחש בלתי שגרתי. הקולות מרוחקים, כמעט לא נשמעים, אבל אני מכירה טוב את קולות הכפר ומשהו לא מסתדר לי.

אני שומטת את המטפחת על המיטה וניגשת אל החלון הקטן, רוכנת מבעדו החוצה ומקשיבה בדריכות. אין לי ספק שמשהו לא רגיל קורה. הקולות הולכים וקרבים, קולות של הרבה אנשים. אני בולעת את הרוק בעצבנות.

הלב שלי עובר ל'מצב הישרדות', מכפיל את קצב פעימותיו ומזרים בעוצמה את הדם בעורקיי ואל אוזניי, מפריע לי לסנן ולנתח את מה שאני שומעת. אני צריכה להתאמץ כדי לעקוב אחר המתרחש.

פשיטה? זאת לא שעה אופיינית לחיילי השלטון להופיע ולדרוש מיסים. גם המועד לא אופייני. הם פשטו אצלנו רק לפני שבועיים והיו אמורים לפקוד שוב את הכפר בעוד שבועות, אם לא בעוד חודשים. הקולות נעשים ברורים יותר ככל שהם מתקרבים.

"התושבים נדרשים להתייצב תוך עשר דקות במרכז הישוב. כל אדם שלא ימלא אחר ההוראות ייענש בהתאם."

ההודעה חוזרת על עצמה. אני שומעת אנשים יוצאים מבתיהם, נשמעות קריאות לא ברורות ממרחק ואיזה גבר צועק "תישארו רגועים!" אבל נשמע די לחוץ בעצמו.

לעזאזל. מה הם יכולים לרצות מאיתנו עכשיו? אני נסוגה מהחלון, מסתובבת ומתפרצת מחדרי בסערה, יורדת במדרגות. אימא מסירה מעליה בתנועות איטיות את הסינר ואבא מתכופף ליד דלת הכניסה ונועל את נעליו. הם מביטים בי בפנים חמורות ודואגות.

"את יודעת מה לעשות, שיילה," אומר אבא, מנסה בטון קולו לשדר לי רוגע, "הכול בסדר. תיכנסי בנחת למסתור ואניח כמה דברים מעלייך."

אני נושמת עמוק בניסיון להירגע והולכת אל הארון שמתחת לגרם המדרגות. אני מזיזה את השטיח שמכסה את הפתח, מרימה את דלת העץ הקטנה המותקנת ברצפה, מכניסה את רגליי ומתקפלת פנימה.

אבי מציץ עליי מלמעלה, רציני. אני לא מזהה פחד בפניו, אבל אני מכירה אותו היטב. דאגה כבדה גורמת לקמטים הזעירים שבפניו להעמיק. לא חשוב עד כמה הוא יתאמץ לשדר לי שהכול תחת שליטה, אני יודעת מה הוא באמת חושב. משהו לא טוב קורה.

"נתראה אחר כך. אל תצאי עד שנאמר לך שזה בטוח, ולא משנה מה תשמעי בחוץ," הוא מצווה וסוגר מעליי את הפתח. אני שומעת רחש כשהוא מניח חפץ כזה או אחר מעל ראשי. הארון נסגר. הדלת הראשית נטרקת. הבית משתתק.

זה שקט מצמרר. שקט מזמזם.

אני מחבקת את רגליי המקופלות ומנסה להירגע. מה הם כבר יכולים לחפש פה? לא סביר שזאת גביית מיסים. זו לא נשמעת כמו פשיטה רגילה והם גם אמורים לדעת שלא יהיה לתושבים מה לתת שבועיים בלבד לאחר הגבייה הקודמת. העניין יכול לארוך גם כמה שעות. המסתור שלי מתוכנן היטב, יש בו פתח אוורור ואני יכולה, אם אני רוצה, להדליק נר, לקרוא בספרים שיש לי פה ולהעביר את הזמן בצורה נעימה יחסית, אבל אני לא מסוגלת. אני מאובנת, יושבת בחושך מוחלט מקשיבה לכל רחש.

אני לא שומעת צעקות או המולה מכיוון מרכז הכפר. בפשיטות הקודמות הגיעו אליי חלק מהקולות למרות המרחק, והפעם יש שקט. קשה לי להחליט אם זה סימן טוב או לא.

דלת הבית נפתחת. מוקדם מדי. מתי הוריי עזבו? לא יכול להיות שזה כבר נגמר. אני עוצרת את נשימתי ומקשיבה לצעדים על רצפת העץ. נעליים כבדות.

חיילים!

תירגעי, אני אומרת לעצמי בלב, מנסה לשמוע בראשי את נימת קולו של אבא, שבה הוא תמיד משתמש כשהוא רוצה לשדר ביטחון. הם יעשו חיפוש בבית, וכשלא ימצאו דבר, ילכו. כבר קרה בעבר שנכנסו חיילים אל הבית, בשתי הזדמנויות שונות. הם חיפשו, עשו בלגן, גילו שאין דבר שווה ערך בבקתה הצנועה והלכו. זה מה שיקרה גם הפעם.

הצעדים הכבדים מתקרבים. אני מצפה לשמוע אותם עולים במדרגות שמעל ראשי אל הקומה השנייה, אבל במקום זאת שומעת את הארון שמעליי נפתח.

אלוהים ישמור.

בית החזה שלי נעשה פתאום קטן וצפוף מדי עבור הלב שנחבט בצלעות ופועם בעוצמה מטורפת.

הם מתחילים את החיפוש בארון שמעליי, אבל סביר להניח שלא מסיבה מסוימת. הם בוודאי יסגרו אותו ויעברו לחפש במקום אחר ברגע שיבינו שזה ארון סתמי שיש בו כלי ניקוי וחפצים לא חשובים אחרים. חפצים זזים מעל ראשי, ככל הנראה נזרקים אל מחוץ לארון. אני מחבקת את רגליי בכוח, בניסיון שווא להעניק לעצמי ביטחון ורוגע, עוצרת את נשימתי ועוצמת את עיניי בחוזקה. הם תכף ילכו. עוד שנייה הם יסתלקו.

דלת המסתור נפתחת מעליי בתנופה. אני מרימה את ראשי והאוויר נכנס לריאותיי בשאיפה עמוקה, חדה ובלתי נשלטת. אור חזק ואכזרי מאיר את המסתור החשוך ומסמא את עיניי. הגיע הסוף שלי.

נתפסתי!