הלילה שייך לך

שונאים לאוהבים * אב חד הורי * גע בה ותמות * רומנטזי * פער גילים

"הזמן שלך פה יכול להיות נחמד, עכברונת, או שהוא יכול להיות עינוי מתמשך. הבחירה תהיה בידיים שלך. רוב הזמן."

איידן

אוותר על חיי הנצח בשביל הבת שלי, אעשה כל דבר כדי שהיא תהיה מוגנת, גם אם זה אומר שאצטרך לכרות ברית עם השטן ולהביא לו מלאך כקורבן. מגי היא בחורה יפהפייה ועדינה, החיסרון היחיד שלה הוא העובדה שהיא נולדה לבן אדם הלא נכון. אני מערים עליה, מכניס אותה בכוח לעולם שלי, לוכד אותה בו ומשתמש בה כקלף מיקוח נגד אבא שלה. הבת שלו תמורת הבת שלי. כשאני מתחיל להכיר את האסירה שלי קצת יותר, אני כבר לא רוצה לבחור באחת מהן, אני רוצה את שתיהן.

מגי

אני רק בת אדם והוא ערפד, היצור הכי חזק בעולם. אף שהוא חזק ממני, אלמד אותו שכוח לא מתבטא רק בשרירים. להערים עליו ולצאת מכאן, זו התוכנית שלי עד שאני נאלצת להיעזר בו ומתחילה להכיר בו גם צד אחר. הוא לא מי שהעולם חושב שהוא. חיית הטרף שבו תוקפת רק כשהיא מרגישה צורך לגונן, או כשהוא בוער מתשוקה. לשמחתי או לצערי, אני מעוררת בו את שני היצרים האלה.

הלילה שייך לך מאת אלמוג לבנטר הוא רומן פנטזיה סוער על ערפדים ובני אנוש, שבו גבר אפל משתמש בבתו של האויב שלו כקלף מיקוח, אבל כשהאסירה שלו מתחילה לחדור לליבו, הוא מגלה שהאהבה מסוכנת לא פחות מהשדים שרודפים אותו.

זה ספר ראשון בסדרת הלילות, אך הוא עומד בפני עצמו ובעל סוף סגור.

איידן

"סליחה, אבא," היא לוחשת ומביטה מטה על השברים. מכל הפסלים שלי, היא כמובן שברה את זה. הפסל של אכילס, היצירה הכי טובה שלי.

"זה בסדר דני, לא קרה כלום," אני מתכופף ומרים את העקב הסדוק, מניח אותו בעדינות על השולחן לצד שאר השברים.

"תזכירי לי אחר כך להסביר לך קצת על הדמות הזאת, ואת תביני כמה זה מצחיק ששברת לו דווקא את העקב," אני מחייך והיא מהנהנת. היא לא אשמה. היא הזיזה את הכיסא ולא שמה לב שהיא קרובה לפסל ופגעה בו. דני חצי בת אנוש, ובגלל זה לא חדה כמו הערפדים.

הערפדים מקבלים את אותן התכונות הבסיסיות: חזקים, מהירים, חדים ומדויקים יותר מבני האדם.

אני קיבלתי מתנה נוספת, כזאת שלא ביקשתי אבל בהחלט עוזרת לי לא מעט. היתרון שלי על בני האדם הוא לא רק פיזי. אני מצליח להרגיש אותם. אני מרגיש את הדופק שלהם, שומע את הדם שזורם להם בוורידים. נשמע משעמם? דווקא לא. זה אומר שאף בן אנוש שעומד מולי לא יצליח לעולם להעמיד פנים. אני יודע מתי הם מתרגשים, מתי הם כועסים. אני יכול לחוש את הפחד שלהם. בדיוק כמו שאני מרגיש את הפחד של דני כרגע. היא עדיין חוששת שאני כועס.

"דנדון שלי, אני אסתדר, את יכולה לחזור לחדר," אני אומר לה בחיוך. מצחיקה שלי, איך היא בכלל חושבת שאני מסוגל לכעוס עליה? למענה אתן את כל מה שיש לי, את כל מי שאני. אני חי רק עבורה וגם על חיי אוותר בשבילה. דני היא עקב האכילס שלי. לעולם לא אפגע בה, ואבלה את חיי בניסיון לשמור עליה. בניסיון להציל אותה.