סדרת צלילת במה
עם זה כל הזמן. את פה. אני פה. אנחנו יכולים לעזור זה לזה וגם ליהנות על הדרך. זה כל מה שחשוב.”
הוא סב על עקביו ופנה אליי, פושט את זרועותיו לצדדים. “החיים הם כמו משחק, אן. בואי נשחק.”
מל אריקסון, המתופף של להקת הרוק המפורסמת בעולם, ‘צלילת במה’, חייב לאמץ לעצמו תדמית נקייה ובהקדם – לפחות לזמן מה. כשהוא פוגש את אן במסיבה, הוא מבין שהיא המועמדת המושלמת למשימה. הסידור ביניהם זמני ואין לו שום כוונה להפוך אותו למשהו קבוע, אבל מצד שני, אן כל כך מפתה.
אן רולינס מעולם לא חשבה שתכיר במציאות את כוכב הרוק שעיטר את קירות חדר נעוריה, בייחוד לא בצורה שבה הכירו. לאן יש בעיות כלכליות, רציניות מאוד, לכן הסידור שמציע לה מל, הרוקיסט המשתולל והרוח החיה בכל מסיבה, מפתה מאוד. הוא יפתור את בעיותיה, ובתמורה עליה לגלם לפרק זמן קצוב את תפקיד חברתו לחיים. אן חושבת שהיא יכולה לעשות את זה, למה לא בעצם? בלי בעיה בכלל. האומנם?
המשחק של מל הוא ספר מתוך סדרת הספרים על להקת הרוק צלילת במה. כל ספר בסדרה הוא על חבר אחר בלהקה.
מאת קיילי סקוט, סופרת רבי המכר של עיתון The New York Times, של USA Today ושל אתר AMAZON.
-1-
משהו היה לגמרי לא בסדר. ידעתי את זה ברגע שנכנסתי דרך הדלת. לחצתי על מתג האור ביד אחת ובשנייה השלכתי את התיק על הספה. אחרי שעיניי התרגלו לתאורה המעומעמת שבמסדרון, הסנוור הפתאומי היה מסחרר. אורות קטנים רקדו מול עיניי. כשהם התאדו וראייתי התבהרה ראיתי חללים פנויים... חללים שבהם, רק הבוקר, היו חפצים.
כמו הספה.
התיק שלי נפל בחבטה על הרצפה והתוכן שלו נשפך ממנו והתגלגל עליה – טמפונים, מטבעות, עטים ומוצרי איפור. הדיאודורנט התגלגל לפינת החדר, הפינה הריקה כעת, מכיוון שהטלוויזיה והשידה שעליה היא עמדה כבר לא נמצאות שם. השולחן שקניתי בחנות יד-שנייה והכיסאות נותרו על מקומם, וגם ארונית הספרים הגדושה שלי, אבל מרבית החדר צעק בריקנותו, חשוף ומכאיב.
"סקאי?"
אין תשובה.
"מה לכל הרוחות קורה פה?"
שאלה טיפשית. מה שקרה פה היה ברור לגמרי. מצידו השני של הסלון, הדלת של השותפה שלי לדירה עמדה פתוחה לרווחה. מעבר לה, לא היה דבר מלבד אפלה ותלתלי אבק עזובים. לא היה טעם להכחיש את זה.
סקאי הבריזה לי.
כתפיי השתוחחו כשהרגשתי את מלוא כובדם של החובות שלי, מתרסקים על ראשי כמו גלים. אלה היו תשלומי שכר הדירה שהיא לא שילמה בחודשיים האחרונים, הקניות בסופר-מרקט וחשבונות החשמל. הגרון שלי התכווץ עד כי לא הצלחתי לנשום כראוי. ככה מרגישים כשחברה שלך דופקת אותך כמו שצריך.
"אן, אני יכולה לשאול את מעיל הקטיפה שלך? אני מבטיחה ש..."
לורן, השכנה מהדירה ליד, בדיוק נכנסה (נקישה על הדלת מעולם לא הייתה הסגנון שלה). בדיוק כמוני, היא נעצרה על מקומה וקפאה. "היכן הספה שלך?"
נשמתי עמוק ושחררתי את האוויר לאט. זה לא עזר. "אני מניחה שסקאי לקחה אותה."
"סקאי עזבה?"
פי נפער, אבל באמת, מה כבר יכולתי לומר?
"היא עזבה, ולא ידעת שהיא עוזבת?" לורן הטתה את ראשה לצד, גורמת לשיערה להיטלטל מצד אל צד. תמיד קינאתי בה בשל שיערה. שיערי שלי היה דק ובצבע בלונד-אדמוני, שברגע שעבר את אורך הכתפיים נהג להיתלות כמו סחבה ונדבק לראשי כאילו שפכו עליו דלי מלא שומן. מהסיבה הזאת דאגתי לא לתת לו לצמוח מעבר לקו הלסת.
לא שלשיער שלי הייתה כל משמעות כרגע.
לתשלום שכר הדירה כן הייתה משמעות.
טיפוח השיער – לא ממש.
עיניי צרבו. הבגידה שלה שרפה לי משהו בן-זונה. סקאי ואני חברות כבר שנים. בטחתי בה. נהגנו ללכלך על בנים ולחלוק סודות, בכינו זו על כתפה של זו. שום דבר מזה לא היה הגיוני.
אולי משהו מזה כן היה הגיוני, בסופו של דבר. הגיוני עד שזה ממש הכאיב לי.
"לא." קולי נשמע מוזר. בלעתי את הרוק בכבדות וכחכחתי בגרון. "לא, לא ידעתי שהיא עוזבת."
"מוזר. נראה היה לי ששתיכן מסתדרות יחד מעולה."
"כן."
"אז למה שהיא תסתלק ככה?"
"היא הייתה חייבת לי כסף," הודיתי, רוכנת על ברכיי כדי לאסוף את תוכנו של התיק שלי. לא כדי להתפלל לאלוהים. ויתרתי עליו כבר לפני זמן רב. לורן השתנקה.
"את צוחקת. הבת-זונה הזאת!"
"בייבי, אנחנו מאחרים." נייט, השכן הנוסף שלי, מילא את הכניסה, חסר סבלנות. הוא היה בחור גבוה ובנוי היטב, ונראה תמיד עצבני מעט. בימים רגילים, קינאתי בלורן על החבר שלה אבל ברגעים האלה, כמעט לא שמתי לב אליו בכלל. כל-כך נדפקתי.
"מה קורה פה?" הוא שאל, מביט סביב, "היי, אן."
"היי, נייט."
"איפה כל הדברים שלך?"
לורן השליכה את ידיה באוויר. "סקאי לקחה את הדברים שלה!"
"לא," תיקנתי, "סקאי לקחה את הדברים שלה, אבל לקחה איתה גם את הכסף שלי."
"כמה כסף?" נייט שאל, קולו יורד באוקטבה בחוסר שביעות רצון.
"מספיק," השבתי, "שילמתי עבורה את שכר הדירה ואת החשבונות מאז היא פוטרה מהעבודה."
"לעזאזל," סינן נייט.
"כן." ברצינות, לגמרי לעזאזל.
הרמתי את התיק ופתחתי אותו. בארנק היו לי שישים וחמישה דולרים ומטבע אחד נוצץ של רבע דולר. איך נתתי למצב להידרדר כל-כך? הכסף שהרווחתי בחנות הספרים נגמר מזמן וניצלתי עד למקסימום את האשראי בכרטיס שלי. ליזי נזקקה לעזרה אתמול בתשלום עבור ספרי לימוד ולא יכולתי בשום אופן לאכזב אותה. לימודיה של אחותי בקולג' היו בעדיפות ראשונה.
הבוקר אמרתי לסקאי שאנחנו צריכות לשוחח. הרגשתי חרא בגלל זה כל היום והבטן שלי התהפכה שוב ושוב, מפני שהאמת הייתה, שתכננתי לומר לה שהיא צריכה לדבר עם ההורים או עם החבר המלוקק שלה, שיתנו לה הלוואה כך שתוכל להחזיר לי את החוב. לא יכולתי להמשיך לשלם עבור שתינו את שכר הדירה ואת חשבונות המזון בזמן שהיא חיפשה עבודה חדשה, ועמדתי לומר לה שעליה לשאול אותם אם היא יכולה לעבור לגור אצלם. כן, תכננתי לזרוק אותה מהבית, ומשום כך האשמה כרסמה בי במשך כל היום.
זה די אירוני, האמת. מה הסיכויים שהיא חשה איזה סוג של חרטה על שהיא דפקה אותי? הסיכויים קלושים עד בלתי קיימים.
סיימתי לאסוף את תוכן התיק שלי ורכסתי את הרוכסן עד הסוף. "אה, כן. לורן – המעיל נמצא בארון שלי. לפחות כך אני מקווה. תרגישי חופשיה לקחת אותו בעצמך."
יהיה עליי לשלם את שכר הדירה בעוד שמונה ימים. אולי אוכל לחולל נס. בטוח מסתובבים שם בחוץ בחורים בני עשרים ושלוש עם כיסים מרופדים בכסף וחשבונות בנק מנופחים. אולי לפחות אחד מהם מחפש מקום לגור בו? הסתדרתי לא רע לפני כל הבלגן הזה, אבל תמיד היה משהו נוסף שאחותי או אני היינו צריכות, מעבר ליציבות כלכלית עתידית – ספרים, בגדים, לילה של בילוי בעיר – כל הדברים הקטנים האלה שהופכים את החיים למשהו ששווה לחיות אותו. כבר הקרבנו מספיק, ועדיין, מצאתי את עצמי בסלון שלי, על הברכיים, מרוששת. בראייה לאחור, נראה שהייתי צריכה לסדר את העדיפויות שלי בצורה טובה יותר. אני שונאת להבין דברים בראייה לאחור.
במקרה הכי גרוע, אם ממש לא תהיה לי ברירה, הנחתי שאוכל לישון על הרצפה במגורי הסטודנטים של ליזי. אלוהים יודע שלאימא שלנו אין את הכסף לעזור לנו, ולכן לבקש ממנה עזרה לא הייתה אפשרות. אם אמכור את הפנינים שקיבלתי בירושה מדודתה של אימי, זה יעזור אולי לשלם מקדמה עבור דירה קטנה יותר, שאותה אוכל אולי להחזיק בעצמי. אתקן את זה, איכשהו. מובן שאעשה את זה. תיקון מצבים מחורבנים הוא המומחיות שלי.
אם אראה את סקיי שוב מתישהו, אני פאקינג אהרוג אותה.
"מה תעשי?" נייט שאל, נשען על משקוף הדלת.
קמתי על רגליי ואיבקתי את מכנסיי השחורים. "אני אמצא כבר משהו."
נייט הביט בי בספקנות והחזרתי לו את המבט הכי רגוע שאני יכולה. כדאי לו מאוד שהדבר הבא שייצא לו מהפה לא יהיה משפט של רחמים, כי היום שלי היה מחורבן מספיק גם בלי זה. בנחישות רבה, חייכתי אליו. "אז, לאן אתם הולכים הערב?"
"למסיבה בבית של דיוויד ושל אוו," לורן ענתה מכיוון החדר שלי, "אולי תבואי איתנו?"
אוו, אחותו של נייט והשותפה לשעבר של לורן, התחתנה לפני כמה חודשים עם דיוויד פאריס, אליל רוק אגדי והגיטריסט המוביל של להקת 'צלילת במה'. סיפור ארוך. עוד לא הצלחתי להבין אותו לגמרי בעצמי, למען האמת. ברגע אחד היא הייתה השכנה הבלונדינית הנחמדה מהדלת ליד שלמדה בקולג' עם ליזי והכינה קפה קטלני בבית הקפה של רובי, וברגע שאחרי זה, גוש הבניינים שבו נמצאת הדירה שלנו היה מוקף בפפראצי וסקאי העניקה ראיונות ממרומי המדרגה הראשונה בכניסה לבניין – לא שהיה לה איזשהו ידע מיוחד בנושא. אני חמקתי אל הבניין מהכניסה האחורית.
לרוב, מערכת היחסים שלי עם אוו הסתכמה ב'שלום-שלום' מחויך כשחלפנו זו על פני זו במדרגות כשהיא עדיין התגוררה פה, או כשאני עוצרת לכוס קפה ענקית בבית הקפה של רובי מדי בוקר, בדרכי לעבודה. תמיד התנהגנו בידידותיות זו אל זו אך אי אפשר ממש לומר שאנחנו חברות. בהתחשב בנטייתה של לורן לשאול בגדים מהארון שלי, בטוח יהיה להגיד שאותה אני מכירה הרבה יותר טוב.
"היא צריכה לבוא איתנו, נכון, נייט?"
נייט נהם את הסכמתו. או שהוא בעצם הביע את חוסר התעניינותו – לא ממש הצלחתי להחליט.
"זה בסדר," מחיתי. שברים כיסו את הרצפה במקום שבו עמדו קודם הספה וארונית הטלוויזיה. זה היה האוסף הטיפשי שסקאי השאירה מאחור. "יש ספר חדש שאני רוצה לקרוא, אבל כדאי שאתחיל לעשות פה ניקיון רציני. נראה שלא טיאטנו את האבק פה כבר זמן די רב. לפחות לא יהיו לי חפצים רבים לארוז כשיגיע הזמן לעבור דירה."
"בואי איתנו."
"לורן, לא הוזמנתי." אמרתי.
"גם אנחנו לא מוזמנים, בחצי מהמקרים." נייט אמר.
"הם אוהבים אותנו! מובן שהם רוצים שנהיה שם איתם." לורן הגיחה מחדר השינה שלי והביטה בחבר שלה בטינה. הז'קט השחור שקניתי בחנות יד שנייה נראה טוב יותר עליה ממה שהוא אי פעם נראה עליי, ולמרות העובדה הזאת בחרתי לא לשנוא אותה. אם זה לא יעזור לי לצבור לזכותי נקודות שיעזרו לי להיכנס לגן עדן, אז שום דבר כבר לא יעזור. אולי אתן לה אותו כמתנת פרידה כשאעזוב.
"נו, קדימה, אן," היא אמרה, "אוו לא תתנגד."
"מוכנה ללכת?" נייט ניער את צרור המפתחות בחוסר סבלנות. בילוי בחברת כוכבי רוק לא נראה לי התגובה הראויה לכך שהתבשרתי שבקרוב אגור ברחוב. אולי ביום אחר, כשאהיה במיטבי, נוצצת ומטופחת, אוכל להצטרף אליהם, לעבור להגיד שלום. היום הזה לא יהיה היום. היום הרגשתי בעיקר עייפה ומובסת. בהתחשב בעובדה שאני מרגישה ככה מאז הייתי בת שש עשרה, זה לא היה התירוץ הכי טוב, אבל לורן ממש לא הייתה צריכה לדעת את זה.
"תודה, חבר'ה," אמרתי, "אבל רק עכשיו נכנסתי הביתה."
"מותק," לורן הביטה בתלתלי האבק שהתגלגלו על הרצפה ובקירות העירומים, "נראה שהבית שלך הוא מקום די מסריח להיות בו כרגע, וחוץ מזה, ערב שישי. מי יושב בבית בערב שישי? את לובשת את בגדי העבודה שלך או שאת רוצה להחליף לג'ינס? אני חושבת שכדאי ללכת על ג'ינס."
"לורן..."
"אל תגידי לי לא."
"אבל – "
"לא." לורן תפסה בכתפיי והביטה לתוך עיניי. "נדפקת על ידי חברה טובה שלך. אין לי מספיק מילים כדי להגיד לך עד כמה זה מרתיח אותי. את באה איתנו. תתחבאי בפינה כל הלילה אם תרצי, אבל את לא תשבי פה עכשיו שעות ותטביעי את עצמך בדמעות בגלל הזונה הגנבת הזאת. את יודעת שאף פעם לא באמת חיבבתי אותה."
באופן טיפשי ביותר, אני דווקא כן מחבבת אותה. או שחיבבתי אותה, בלשון עבר, בעצם.
"לא אמרתי לך שאני לא מחבבת אותה, נייט?"
נייט משך בכתפיו ונענע שוב את צרור המפתחות האחוז בין אצבעותיו.
"לכי להתכונן." לורן דחפה אותי בכיוון הכללי של חדר השינה שלי. במצבי הנוכחי, זו תהיה אולי ההזדמנות היחידה שלי לפגוש פנים אל פנים את דיוויד פאריס. אוו עדיין הגיעה לבקר פה מדי פעם, אך מעולם לא ראיתי אותו, למרות שמדי פעם התמהמהתי במדרגות, סתם ככה במקרה, כדי לנסות לראות אותו. הוא דווקא לא היה החביב עליי ביותר מבין ארבעת חברי הלהקה. הכבוד הזה היה שמור למתופף, מל אריקסון. לפני כמה שנים, היה לי קראש מטורף עליו, אבל בכל זאת... דיוויד פאריס האגדי. הייתי חייבת ללכת, ולו בשל הסיכוי שאפגוש מישהו מהם. לפני כמה שנים, הייתי מטורפת על הלהקה. זה לא היה מפני שהם אלילי רוק ענקיים וסקסיים, ממש לא. המשיכה שלי ללהקה הייתה רק על טהרת המוזיקה.
"בסדר. תני לי עשר דקות."
זה היה המינימום ההכרחי עבורי כדי שאוכל להכין את עצמי נפשית למפגש פנים אל פנים עם העשירים והמפורסמים, אם לא פיזית. לרוע מזלי, מדד העד-כמה-אכפת-לי כרגע עמד על רמה מסוכנת של שילכו-להזדיין-כולם, ולכן חשבתי שהלילה יהיה הזמן המתאים מכל לפגוש את אדון דיוויד פאריס. דווקא הלילה, מכל הלילות, יש מצב שבאמת אצליח לשמור על קרירות מסוימת ולא אעשה מעצמי צחוק, כמו אחרונת המעריצות הנלהבות.
"יש לך חמש דקות," נייט אמר, "המשחק אמור להתחיל עוד מעט."
"אתה מוכן להירגע?" אמרה לורן.
"לא." נייט נשמע מעוצבן ולורן צחקקה. לא הבטתי לאחור. לא רציתי לדעת. הקירות פה היו די דקים כך שהרגלי ההזדווגות הליליים של נייט ולורן לא היו זרים לאוזניי. שמחתי שבשעות היום לפחות הייתי בעבודה, וכך מעשיהם בשעות האלה נעלמו מעיניי, אך גם לא ממש רציתי לדעת.
נו טוב, בסדר. אולי לפעמים כן רציתי לדעת, מכיוון שלי לא יצא לחוות שום פעילות מעניינת כבר די הרבה זמן, מלבד כזו שיזמתי עם עצמי, ונוסף על כך, נראה לי שיש לי גם יצר מציצנות מודחק שכדאי שאטפל בו. זה גרם לי לשאול את עצמי האם באמת הייתי מסוגלת להתמודד עם ערב שלם מלא בזוגות מתמזמזים מול העיניים שלי? הייתי יכולה להתקשר לריס, למרות שהוא אמר לי שיש לו דייט הלילה. מובן שבכל לילה יש לו דייט. ריס היה מושלם בכל מובן, לבד מהעובדה המצערת שהוא היה זונה ממין זכר. אם הייתי צריכה להגדיר את זה בצורה עדינה, הייתי אומרת שהחבר הכי טוב שלי אהב לפזר את האהבה שלו באופן חופשי. הוא הכיר באופן אינטימי ועל בסיס שמות פרטיים חלק נכבד ביותר מאוכלוסיית הנשים הרווקות של פורטלנד, בין הגילאים שמונה עשרה לארבעים ושמונה. כולן מלבדי, בעיקרון.
וזה היה בסדר מבחינתי.
לא היה שום דבר לא בסדר בכך שהיינו רק חברים, למרות שהיו ימים שבהם חשבתי שנהיה זוג מדהים. פשוט כל-כך קל להיות איתו, לבלות איתו. חשבתי שעם כל הדברים המשותפים שיש לנו, היינו יכולים להחזיק מעמד יחד, היינו יכולים להצליח. בינתיים, הייתי מרוצה בהחלט עם ההמתנה לרגע הנכון שיגיע, והמשכתי בעניינים שלי. לא שלאחרונה עשיתי דברים עם מישהו.
ריס יקשיב לי כשאתבכיין לגבי סקיי. קרוב לוודאי שהוא אפילו יבטל את הדייט שלו, יבוא לפה ויארח לי לחברה בזמן שאבכה על כתפו. הוא יגיד, ללא כל ספק, 'אמרתי לך שזה מה שיהיה'. כשהוא גילה שאני משלמת את החשבונות גם עבורה, הוא לא שמח. הוא האשים אותה בפניה שהיא מנצלת אותי. מתברר שהוא צדק במאה ועשרה אחוזים במקרה הזה.
עם זאת, הפצע היה טרי מדי מכדי שאאפשר לריס לחטט בו ולהכאיב לי קצת יותר ולכן... בלי ריס הערב. היה סיכוי יותר מסביר שגם ליזי תרד עליי, בדיוק כפי שריס היה יורד עליי אם הייתי מתקשרת אליו. אף אחד מהם לא הצביע בעד ה'תוכנית להצלת סקאי' שהגיתי. ההחלטה התקבלה. אלך למסיבה ואעשה חיים, לפני שעולמי יתפורר לרגליי. מצוין. אני יכולה לעשות את זה.
-2-
מסתבר שאולי לא יכולתי לעשות את זה, בסופו של דבר. הרגליים שלי רעדו.
בית הדירות הישן שלנו ניצב במרכז העיר, קרוב לאוניברסיטה, אבל אוו ודיוויד חיו ממש במרכז ההתרחשויות, במחוז פרל, המדליק והיקר מאוד, בדירה מפוארת שהשתרעה על מחצית מקומתו העליונה של בית אבן ישן, העשוי מלבנים חומות יפהפיות. המעבר מהבניין הקטן, הצפוף, דק הקירות והחשוף לרוחות שבו לורן ואני מתגוררות, לפאר כזה, בטח היה חוויה סוריאליסטית עבור אוו.
למרבה שמחתי, אוו נראתה מאושרת לראות אותי. לפחות רגע אחד שהיה לו פוטנציאל להיות מביך מאוד ירד מהרשימה. הבחור של אוו, הרוק סטאר, הטה אליי את סנטרו כאות ברכה והשתדלתי מאוד שלא לנעוץ בו מבטים. ממש התאפקתי לא לבקש ממנו לחתום לי על משהו. אפילו על המצח שלי.
"תרגישי חופשיה לקחת לעצמך משהו מהמטבח," אוו אמרה, "יש שם הרבה משקאות וגם יביאו פיצה בקרוב מאוד."
"תודה."
"את השכנה של לורן ונייט?" דיוויד שאל, מדבר אליי לראשונה מאז הגעתי. אלוהים אדירים, שיערו הכהה ופניו המפוסלים היו עוצרי נשימה. אנשים לא אמורים להיות כל-כך חמדניים – לא היה מספיק שהוא היה כזה מוכשר?
"כן," אמרתי, "הייתי השכנה של אוו ואני לקוחה קבועה בבית הקפה של רובי."
"מדי בוקר בלי פספוס אחד," אוו הוסיפה וקרצה אליי, "קפה כפול עם חלב רזה ומעט קרמל למעלה."
דיוויד הנהן ונראה שהוא נרגע מעט. הוא חיבק את מותניה של אשתו והיא חייכה אליו. האהבה נראתה טוב כשהם דגמנו אותה. קיוויתי שהם יחזיקו מעמד יחד. אני אהבתי, אבל ממש אהבתי, ארבעה גברים בחיי. לא כל האהבות שלי היו אהבות רומנטיות, כמובן, אבל השקעתי את ליבי בכל אחת מהן. שלוש מהן הכזיבו אותי, ולכן הגעתי למסקנה שלכל אהבה יש סיכוי של עשרים וחמישה אחוזים להצליח.
כשדיוויד ואוו התחילו להתנשק בלהט, קיבלתי את זה בתור הסימן שלי להניח להם וללכת לחקור מעט סביב.
לקחתי בירה מהמטבח, שהיה גם הוא מפואר וחדשני, ופניתי בנחישות מחודשת לעבר חדר המגורים הגדול. לגמרי יכולתי לעשות את זה. הייתי הבחורה הכי חברותית שיש. כמה עשרות אנשים היו ברחבי הדירה, עומדים בקבוצות או לבד. מסך טלוויזיה שטוח ענק שהיה תלוי על הקיר שידר את המשחק, ונייט היה שתול על הספה ממש מולו, מרותק.
בינות הקהל היו כמה פרצופים שזיהיתי – רובם היו שייכים לאנשים שלעולם לא יהיה לי את האומץ לגשת ולדבר איתם. לגמתי מהבירה כדי להרטיב את גרוני הניחר. להיות הבחורה יוצאת הדופן במסיבה היה סוג די ייחודי של עינוי. בהתחשב באירועי היום החולף, לא היה בי את האומץ לפתוח בשיחה. כבר הוכחתי לעצמי שאני לגמרי לא יודעת לבחור את האנשים הנכונים שבהם אני יכולה לבטוח, ומכאן הסקתי, שעם הכישרון הזה שלי, יש סיכוי שמכל האנשים שנמצאים פה סביבי, אבחר לפצוח בשיחת חולין דווקא עם המסוכן מכולם, שעלול אפילו להיות רוצח סדרתי, ואשאל אותו מה המזל האסטרולוגי שלו.
לורן נופפה בידה לעברי והחוותה לי לבוא ולהצטרף אליהם, בדיוק כשהסלולרי החל לזמזם בכיס האחורי של הג'ינס. לחי הישבן שלי רטטה. נופפתי ללורן בתגובה והוצאתי את הטלפון מהכיס, צועדת במהירות אל המרפסת כדי להימלט מהרעש ומקולות הפטפוט הבלתי פוסקים. שמו של ריס הבהב על המסך. סגרתי מאחוריי את דלתות המרפסת.
"היי." אמרתי בחיוך.
"הדייט שלי ביטלה לי."
"חבל."
"מה את עושה?"
הרוח נשבה בשיערי וגרמה לי לרעוד. מזג האוויר הזה היה טיפוסי לפורטלנד, בזמן הזה של השנה. חודש אוקטובר היה תמיד בעל פוטנציאל להיות חודש קר, רטוב, אפל ואומלל. התכנסתי עמוק יותר לתוך ז'קט הצמר הכחול.
"אני במסיבה. תאלץ לבדר את עצמך הערב. מצטערת."
"מסיבה? איזו מסיבה?"
"מסיבה שלא ממש הוזמנתי אליה בעצמי, אז אני לא יכולה להזמין אותך להצטרף."
"לעזאזל," הוא פיהק, "לא משנה. לא יזיק לי ללכת לישון מוקדם, לשם שינוי."
"רעיון טוב." צעדתי לאורך מעקה המתכת. מכוניות חלפו במהירות ברחוב מתחתיי. מחוז פרל היה אתר עלייה לרגל לכל הבליינים שחיפשו את הברים ואת בתי הקפה המגניבים ביותר בעיר. הרבה אנשים הסתובבו בחוץ, למרות מזג האוויר. מסביבי, אורות העיר שברו את החשכה והרוח שרקה. זה היה נפלא, במין קטע מצוברח כזה שהתאים למשבר הקיומי שאותו חוויתי. אהבתי את פורטלנד, ולא משנה באיזה מזג אוויר. היא הייתה כל-כך שונה ממה שהכרתי מהבית, בדרום קליפורניה, וזה משהו שהערכתי עד עמקי נשמתי. כאן, הבתים נבנו כדי לעמוד בסופות שלג במקום לספוג את קרני השמש. התרבות הייתה תימהונית יותר, נינוחה יותר. או שאולי פשוט התקשיתי לזכור את הדברים הטובים שהיו בעיר הולדתי, ממנה ברחתי, וזה כל מה שהיה חשוב – שברחתי.
"כדאי שאלך ואתמזג עם האורחים האחרים, ריס."
"את לא נשמעת בסדר הערב. מה קורה?"
נאנחתי. "נדבר מחר, בעבודה."
"בואי נדבר עכשיו."
"מאוחר יותר, ריס. אני צריכה להעלות עכשיו חיוך על הפנים וללכת לשמח את לורן."
"אן, תפסיקי לזבל לי בשכל. מה קורה איתך?"
עיוויתי את פניי ולגמתי פעם נוספת מהבירה לפני שעניתי. ריס ואני עובדים יחד כבר שנתיים. נראה שהוא הספיק להכיר אותי די טוב, בכל אופן טוב מספיק כדי לעלות על הניואנסים הקטנים בקול שלי שהסגירו אותי. "סקאי עזבה."
"מעולה. הגיע הזמן. היא החזירה לך את הכסף?"
נתתי לשתיקה להסביר בדיוק את מה שקרה.
"פאק! אן. ברצינות."
"אני יודעת."
"מה אמרתי לך?!" הוא פלט בכעס, "לא אמרתי לך ש – "
"ריס, אל תתחיל עם זה, בבקשה. בזמנו, חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה חברה והיא נזקקה לעזרתי. לא יכולתי פשוט – "
"כן, יכולת. היא פאקינג ניצלה אותך!"
נשמתי נשימה עמוקה ושחררתי אותה לאט. "כן, סקאי הדפוקה ניצלה אותי. אתה צדקת, אני טעיתי."
הוא מלמל שרשרת ארוכה של מילות תואר לא מחמיאות ואני חיכיתי בסבלנות שהוא יסיים. לא פלא שלא רציתי לנהל איתו את השיחה הזאת. לא הייתה שום דרך טובה לסובב את הסיפור המחורבן הזה כך שיישמע טוב יותר. תסכול רתח בתוכי, מחמם אותי על אף הקור.
"כמה את צריכה?" הוא שאל בקול החלטי.
"מה? לא. אני לא לווה כסף ממך, ריס. רק אהיה חייבת לך אחר כך וזו לא תהיה התשובה לבעיות שלי." חוץ מזה, בעל עסק או לא, בכלל לא הייתי בטוחה שלריס עצמו יש כסף פנוי להלוות לי. ריס לא התנהל בצורה חכמה יותר עם כסף ממני. ידעתי את זה, מפני שהוא נהג ללבוש בגדי מעצבים לעבודה על בסיס קבוע. אין ספק שלתחזק תואר של המאהב הרשמי של פורטלנד בא עם מחויבויות כבדות שדרשו מלתחה רצינית. אם להיות הוגנת, הוא לבש אותה היטב.
הוא נאנח. "את יודעת, את מחורבנת בלקבל עזרה, בתור מישהי שתמיד עוזרת לאחרים."
"אני כבר אחשוב על משהו."
עוד אנחה מלאת עצב. נשענתי על המעקה והרכנתי את ראשי, מאפשרת לקור ולרוח הרטובה להכות בפניי. ההרגשה הייתה טובה והרגיעה את כאב הראש שהחל להיווצר במצח שלי, בשל המתח. "אני מנתקת עכשיו, ריס. יש להם פה בירה ופיצה. אני בטוחה שאם אנסה חזק מספיק אוכל למצוא בתוכי את המקום השמח שלי."
"תהיי חייבת לוותר על הדירה, הא?"
"קרוב לוודאי שאצטרך לעבור בקרוב, כן."
"תגורי איתי. את יכולה לקבל את הספה שלי."
"זה ממש מתוק מצידך." ניסיתי לצחוק אבל הקול שיצא ממני נשמע יותר כמו שיעול מאומץ. המצב שאליו נקלעתי היה מסריח מדי מכדי להיות מצחיק. לא ראיתי את עצמי ישנה על הספה של ריס בזמן שהוא מזיין חזק איזו זרה בחדר הסמוך. לא. זה לא יקרה. גם ככה הרגשתי קטנה וטיפשית על שהנחתי לסקאי לעבוד עליי. להיות עדה בזמן אמת לחיי המין הסוערים של ריס זה יהיה פשוט יותר מדי עבורי לסבול.
"תודה, ריס, אבל יש לי הרגשה שעשית אין ספור מעשים מגונים לכמות בלתי מבוטלת של נשים על הספה הזאת, ואני בכלל לא בטוחה שמישהו יכול לישון עליה."
"את חושבת שהיא רדופה על ידי רוחות מזיוני העבר שלי?"
"זה לא יפתיע אותי."
הוא נחר בביטול. "הספה הדוחה שלי עומדת לרשותך, אם תזדקקי לה, בסדר?"
"תודה. אני מתכוונת לזה."
"תתקשרי אליי אם את צריכה משהו."
"להתראות, ריס."
"היי, אנני?"
"כן?"
"את יכולה לעבוד ביום ראשון? לטרה קפץ איזה משהו דחוף לטפל בו. אמרתי לה שתמלאי את מקומה."
"אני מבלה את ימי ראשון עם ליזי," אמרתי בזהירות, "אתה יודע את זה."
התשובה היחידה שקיבלתי הייתה שתיקה. יכולתי ממש להרגיש את האשמה שהוא מטיל עליי.
"מה אם אקח משמרת אחרת במקומה? האם זה משהו שהיא יכולה להזיז?"
"יודעת מה, תשכחי מזה. אמצא פתרון."
"אני מצטערת."
"אין בעיה. אדבר איתך מאוחר יותר."
הוא ניתק לי את הטלפון. החזרתי את הטלפון לכיס, שתיתי עוד מהבירה ובהיתי בשמי העיר. עננים כהים שטו וחצו את הירח החרמשי. נראה היה שהאוויר התקרר יותר עתה, וכל עצמותיי כאבו כאילו הייתי אישה זקנה. נזקקתי למשקה חזק יותר. זה יפתור הכול, לפחות להלילה. גם ככה הבירה שלי כמעט נגמרה אך בכל זאת היססתי אם להיכנס פנימה.
חשבתי על הכול עוד קצת והחלטתי שהספיק לי ממסיבת האומללות שלי, שכבר חגגה במלוא העוז. ברגע שסיימתי את הבקבוק הפסקתי להתחבא בין הצללים, הוצאתי את הראש מתוך התחת של עצמי והסתובבתי כדי לחזור פנימה. זו הייתה הזדמנות חד פעמית ואהיה מטומטמת אם אפספס אותה. זה לא כאילו לא התפללתי מיליון פעמים או יותר שפעם אפגוש מישהו מהלהקה. כבר פגשתי את דיוויד פאריס, אז הנה, חלומות כן מתגשמים. אולי הייתי צריכה להתפלל על ציצים גדולים יותר או תחת קטן יותר, ואם כבר אני בעניין של תפילות, אולי הייתי צריכה להתפלל גם על חברים טובים יותר, על מספיק כסף כדי לשלם עבור ההשכלה של אחותי ועל גג מעל לראשי, כמובן.
"רוצה עוד אחת?" קול עמוק שאל מאחוריי, מבהיל אותי. סנטרי התרומם ועיניי התרחבו. חשבתי שאני לבד פה בחוץ אבל עכשיו ראיתי שעל כיסא בפינה היה סרוח בחור. שיערו הגלי הבלונדיני היה באורך הכתפיים, אבל יתר גופו נותר בצללים.
רגע אחד.
לא. זה לא יכול להיות הוא.
כלומר, זה יכול להיות הוא, כמובן, אבל לא יכול להיות שזה הוא, נכון? מי שזה לא יהיה, הוא שמע את שיחת הטלפון שלי, והיה בה יותר ממספיק כדי להפוך אותי לאידיוטית הכי גדולה על פני כדור הארץ. שמעתי נקישת זכוכית וקול תסיסה שהעיד על בקבוק בירה שנפתח. הוא הושיט אותו לעברי. אור שהסתנן מבעד לחלונות הזכוכית האיר באור זורח את אגלי הטל שנוצרו על הבקבוק.
"תודה." התקרבתי מספיק כדי לראות אותו גם בתאורה העמומה והושטתי את ידי אל הבקבוק. לכל הרוחות. זה באמת היה הוא. מלקולם אריקסון. ייתכן בהחלט שברגעים אלה ממש חוויתי אחד מרגעי השיא של חיי. או-קיי, אני מוכנה להודות שאולי היה לי פוסטר או שניים של 'צלילת במה' על הקיר בחדר כשהייתי נערה. טוב, היו שלושה. או שנים עשר, אני לא בדיוק זוכרת. הנקודה היא, שהיה לי פוסטר של כל הלהקה. בתמונה ההיא, ג'ימי עמד בחזית וצרח למיקרופון, פניו מעוותות. לימינו, מוסתר למחצה בצללים ובעשן, עמד דיוויד, אצבעותיו רוחשות בלהט מעל הגיטרה שלו ולשמאלו, בקדמת הבמה, עמד בן וניגן בבס, אבל אף אחד מהם לא היה חשוב. לא באמת. מכיוון שהוא היה שם, מאחורי כולם. האורות מעל זרחו על מערכת התופים שלו, הוא היה עירום מהמותניים ומעלה וגופו נטף זיעה. הצלם תפס אותו באמצע התנועה, זרועו השמאלית מונפת מעלה מעל התופים בעוד הימנית מוצלבת לפני גופו. הוא היה מרוכז במצלתיים, שבהם עמד להכות, וניגן בהתלהבות עצומה, נראה כמו אליל.
אני כבר לא זוכרת כמה פעמים, בסיומם של ימים שבהם טיפלתי באחותי ובאימי, אחרי שעבדתי קשה ועשיתי את הדבר הטוב, הנכון והאחראי לעשות, שכבתי על המיטה והבטתי בפוסטר ההוא. ועכשיו הוא פה מול עיניי. אצבעותינו נוגעות אלה באלה בצורה בלתי נמנעת כמו שזה בדרך כלל במצבים כאלה, ואני יודעת שאין מצב שהוא לא הרגיש את הרעד באצבעות שלי. תודה לאל, הוא לא העיר לי על כך. מיהרתי לסגת למקומי בשולי המרפסת ונשענתי באגביות על המעקה, מחזיקה את הבירה ביד. אנשים מגניבים נשענים על מעקים באגביות אדישה ונראים רגועים.
הוא צחקק בשקט, רומז לי בכך שאני לא עובדת על אף אחד. הוא הזדקף בכיסא ורכן קדימה, מניח את מרפקיו על ברכיו. פניו התגלו במלואן באור ואני נתפסתי על חם, רותקתי אליהן. כל מחשבה אחרת התאדתה ממני.
אין צל של ספק. זה באמת לגמרי, בלי שום שאלה בכלל, הוא.
לבחור היו שפתיים מדהימות, אני נשבעת בכל היקר לי. היו לו עצמות לחיים גבוהות ושקע בסנטר. מעולם לא הבנתי את המשיכה שיש לדברים האלה, אבל עכשיו הבנתי לגמרי, מפני שזה היה הוא, וזה היה נראה מושלם עליו, ועף לי המוח לגמרי. לכל תווי הפנים המושלמים האלה נוסף הניצוץ בעיניו, מסתורי, בטוח בעצמו וקצת מלגלג, מלווה בחיוך מתגרה. אלוהים. שנאתי גברים שחייכו חיוכים מתגרים. עכשיו גיליתי שלא רק ששנאתי אותו, אלא גם רציתי ללקק אותו בכל הגוף, מפני שפי נפער ללא שליטה וכמעט הזלתי ריר.
"אני מל." הוא אמר.
"א... אני יודעת." גמגמתי.
החיוך המתגרה שלו גדל. "אני יודע שאת יודעת."
זה כבר גרם לי לסגור את הפה.
"נראה לי שהיה לך יום די רע."
ניסיתי, אבל עדיין לא הצלחתי לדבר. הכי טוב שיכולתי להפיק כרגע היה מבט חלול, כאילו המוח שלי מת מבפנים. למה הוא ישב פה לבד בחוץ בחושך? מכל הכתבות שקראתי עליו, ידעתי שהבחור הוא תמיד האש החיה של כל מסיבה, ועדיין, הוא ישב פה, שותה לבד, מתחבא, כמוני.
הוא התמתח באיטיות וקם מהכיסא. תודה לך, האל שבשמיים. הוא ייכנס פנימה ואני אוכל לחזור לנשום שוב כרגיל. לא אצטרך לנסות ולהוציא מילים הגיוניות מהפה שלי וזו תהיה הקלה ענקית, בהתחשב בכך שמוחי מוכה אור הכוכבים לקה בטיפשות זמנית וגם אילמות.
אבל הוא לא עזב.
במקום זה, הוא צעד לעברי, גופו הרזה והגבוה נע בחן מחוסר מאמץ. הוא היה גבוה ממני בעשרים וחמישה או שלושים סנטימטרים לפחות, מספיק כדי להטיל עליי אימה, אם זו הייתה כוונתו. זרועותיו היו שריריות מספיק כדי להעמיד את שרוולי חולצתו במבחן. ידיים של מתופף. הן היו מקועקעות ושריריות בכל הדרכים הנכונות. אני בטוחה שההרגשה שהייתי מרגישה אם הן היו נכרכות סביבי הייתה טובה, גם. לפתע תפסתי את עצמי בוהה בו ללא בושה, והצטערתי שאין איתי שם חברה שתסטור לי ותנער אותי קצת. אם לא אפסיק עם זה, אצטרך להכניס לעצמי סטירה. חזק.
"איך קוראים לך?" הוא נשען על המעקה לצידי. אלוהים. אפילו הקול שלו ליטף אותי וההרגשה הייתה טובה. השיערות הקטנות על עורפי סמרו בעונג.
"השם שלי?"
הוא עמד קרוב מספיק אליי כך שהמרפקים שלנו התנגשו. עורו היה חם. מל אריקסון נגע בי. לעולם לא אשטוף את זרועי שוב. הצצתי בו מזווית עיני. הוא לבש ג'ינס, זוג נעלי מוקסינים חומות וחולצת טריקו צמודה שעליה נכתב 'המלכות של עידן האבן'.
"כן, השם שלך," הוא אמר בשעשוע, גורר את המילים לאט, "כל התכלית בכך שאמרתי לך את השם שלי, למרות שכבר ידעת אותו, היא כדי שתגידי לי איך קוראים לך. ככה דברים כאלה מתנהלים."
"אז ידעת שאני ידעתי?"
"המבט המשוגע הזה בעיניים שלך די הסגיר אותך."
"אוה."
דקה לאחר מכן, הוא גנח. "לא משנה, לוקח לך גם ככה נצח לענות. אולי פשוט אמציא לך שם וזהו."
"אן."
"אן וזהו?"
"אן רולינס."
חיוך זוהר האיר את פניו. "אן רולינס. את רואה? זה לא היה כזה קשה."
חרקתי את שיניי וניסיתי לחייך. אני חושבת שנראיתי כמו משוגעת. אחת שבילתה הרבה יותר מדי זמן בלדמיין אותו עירום. אלוהים אדירים, הבושה.
הוא הטה את הבקבוק שלו ונקש בעזרתו בבקבוק שלי.
"לחיים, אן. נחמד לפגוש אותך."
לגמתי מהבקבוק וקיוויתי שהבירה תעזור לי להרגיע את הרעידות בגוף. האלכוהול לא עבד עליי חזק מספיק או מהר מספיק כדי לעזור לי להתמודד עם זה. אולי באמת כדאי שאעבור למשהו חזק יותר. השיחה האינטימית הראשונה של מעריץ עם כוכב הרוק האהוב עליו חייבת תמיד להתנהל רק אחרי כמה שוטים של משקה רציני. אוו לגמרי עלתה על משהו פה, עם המהלכים מתודלקי הטקילה שלה בווגאס, וזה עבד לה נפלא.
"מה מביא אותך לפה הערב, אן?"
"באתי עם נייט ועם לורן. הם הביאו אותי. הם השכנים שלי. גרים דלת ליד."
הוא הנהן. "אז את חברה של אוו?"
"כן, אני... ובכן... אנחנו מכירות זו את זו. לא הייתי מגזימה ואומרת ש... אני לא חושבת שהייתי מגדירה אותנו כחברות קרובות בדיוק אבל – "
"כן או לא, אן?"
"כן," עניתי ומיהרתי לסגור את הפה לפני שעוד התקף של שלשול מילולי ישתלט עליי. "כן, אוו בחורה טובה. לדיוויד יש מזל שהוא מצא אותה."
הוא בהה קדימה אל אורות העיר בשתיקה. השעשוע עזב את פניו וזעף קימט את גבותיו. הוא נראה עצוב, אולי מעט אבוד. מה שבטוח, שלא הייתה כל עדות לאישיות חובבת המסיבות שלו, עליה שמעתי רבות. הייתי צריכה להבין כבר בעצמי. העיתונים והמעריצים הרבים של הלהקה אהבו להציג את אוו כמו יוקו אונו חדשה – האישה שרוכבת על זנב ההצלחה של בעלה ויונקת ממנו את כל תהילתו ואת עושרו, משאירה אותו יבש ומרוקן, אבל ידעתי שאין דבר שיכול היה להיות מרוחק יותר מהמציאות במקרה של אוו, ולא הייתי צריכה להיות החברה הכי טובה שלה בשביל זה. רוב הסיכויים היו, שגם מל ממש לא היה דומה לאישיות הציבורית שעליה כתבו ללא הפסק בעיתונים ובאינטרנט. אבל חשוב מכך, עד כמה הבכתי את עצמי הערב?
"לא באמת היה לי מבט משוגע בעיניים, נכון?" שאלתי ופחדתי מאוד מהתשובה.
"ועוד איך היה לך."
שיט.
"אז את חברה של אוו? כלומר, את לא בעסקי המוזיקה או משהו?" הוא התמקד בפניי שוב. פניו התבהרו ומצב רוחו השתנה. לא הצלחתי לעקוב אחריו. בזמן שהמתין לתשובתי, שורשי כפות ידיו תופפו מקצב חרישי על המעקה.
"לא. אני עובדת בחנות ספרים. כמה רחובות מכאן, למעשה."
"או-קיי." מבטו סקר אותי, נראה מרוצה מתשובתי. "אז, על מה הייתה שיחת הטלפון ההיא?"
"שום דבר."
"שום דבר?" הוא התקרב אליי, "מה קרה לאף שלך?"
ידי התעופפה לפניי כדי לחסום אותן מעיניו. זו הייתה רק בליטה קטנה, אבל בכל זאת. "אחותי שברה לי את האף כשהיינו קטנות."
"אל תכסי אותו. אני חושב שזה חמוד."
"מעולה." הורדתי את ידי. הוא כבר הבחין בפגם שלי, אז מה הטעם לכסות אותו עכשיו?
"למה היא שברה לך את האף?"
"היא התעצבנה יום אחד והשליכה לעברי משאית צעצוע."
"לא שאלתי איך זה קרה, שאלתי למה."
החנקתי אנחה. "היא רצתה חתלתול, ואני אלרגית לחתולים."
"לא יכולתן פשוט לקחת גור כלבים במקום זה?"
"אני רציתי, אבל אימא שלי סירבה. אחותי האשימה אותי."
פניו הזדעפו. "אז מעולם לא הייתה לך חיית מחמד כשהיית ילדה?"
הנדתי את ראשי לשלילה.
"זה פאקינג נוראי. לכל ילד מגיע שתהיה לו חיית מחמד." הוא נראה ממש כועס ומאוכזב עבורי.
"נו טוב, זה היה מזמן וכבר התגברתי על זה." הזעפתי את גבותיי ובלעתי עוד קצת בירה. כל תא בגוף שלי אמר לי שאצטרך כל טיפת אלכוהול שאוכל להכניס לתוכי. השיחה הזאת הייתה פשוט מוזרה ומתוחה. הוא בחן אותי בחיוך קלוש וזה הספיק כדי למסמר אותי למקום. שפתיי התעקלו מעצמן לסוג של חצי חיוך מעורפל, אידיוטי ומלא תקווה, ולא הצלחתי לעצור אותן.
מל.
מל אריקסון.
לכל הרוחות, הוא היה יפהפה. ההורמונים המדוכאים זה זמן רב שלי פרצו בריקוד של שמחה מתפרצת. משהו ללא כל ספק התרחש לי בתוך המכנסיים. משהו שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן.
"הנה המבט המשוגע הזה שוב." הוא לחש.
"שיט." עצמתי את עיניי חזק. לפני שבע שנים, ליזי תפסה אותי על חם עם החבר שלי וזה היה מביך בטירוף, בייחוד משום שלאחר מכן היא רצה וסיפרה לאימא. לא שאימא הייתה פיכחת מספיק כדי שיהיה לה אכפת. אבל עכשיו, מכל מקום, הסיטואציה הייתה מביכה פי אלף.
"הלחיים שלך הסמיקו לגמרי. את חושבת עליי מחשבות מלוכלכות, אן?"
"לא."
"שקרנית," הוא עינה אותי בקול רך, "את לגמרי מדמיינת אותי בלי מכנסיים."
שיט, לגמרי דמיינתי.
"זה פשוט דוחה, חברה. וזו חדירה ענקית לפרטיות שלי." הוא רכן קדימה, קרוב יותר אליי, הנשימה שלו מחממת את האוזן שלי. "אני לא יודע מה את מדמיינת לך שם, אבל זה גדול יותר."
"אני לא מדמיינת כלום."
"אני רציני. זה ממש מפלצת. אני לא מצליח לשלוט בו."
"מלקולם – "
"את תצטרכי שוט וכיסא אם תרצי לאלף אותו, אן."
"תפסיק עם זה."
"רוצה לאלף אותו?"
כיסיתי את פניי הלוהטות בידיי. אני לא רוצה לצחקק. אפילו לא קצת, כי נשים בוגרות לא התנהגו כמו נערות. מה אני, בת שש עשרה?
בתוך הדירה, נייט התחיל לצעוק. הקול הועם רק במעט על ידי דלתות ההזזה הכבדות. עפעפיי נפקחו לרווחה כשהוא גידף בצעקות את הטלוויזיה ונופף בזרועותיו כמו תחנת רוח. לורן צחקה והמוח שלי חזר לתפקוד, שולח לי כל מיני אותות חירום ששעטו בדמי לכל איבר בגופי. כאילו לא הבנתי כבר לבד שאני צריכה להסתלק מפה לכל הרוחות לפני שאשפיל את עצמי עוד. עבודה טובה, אונה קדמית מפגרת של המוח שלי. לפחות הצלחתי לחשוב קצת כל עוד לא הבטתי במל ישירות. זו הייתה תגלית גאונית וחד פעמית, והיא אפילו עבדה קצת, עד שהוא התקרב אליי עוד והשתלט על כל שדה הראייה שלי והתחלתי להרגיש כאילו הריאות שלי לא מצליחות להכניס חמצן לגוף.
"יש לך רווח קטן בין השיניים הקדמיות," הוא עדכן אותי, עיניו מתכווצות בעניין, "ידעת את זה?"
"כן."
הוא בחן אותי כאילו הייתי סוג של חייזר שזה עתה נחת על פני כדור הארץ, משהו מסקרן ביותר שנזרק בפתח ביתו. מבטו החליק למטה על פני גופי. ידעתי שהוא לא יכול לראות שום דבר מבעד למעיל הצמר, לג'ינס ולמגפיים הכבדים שלבשתי, אבל הידיעה הזאת לא עזרה לי להתמודד עם מבטו העצל, שהעריך אותי באיטיות, ועם החיוך המשגע שליווה אותן וכמעט הפיל אותי מהרגליים. השניות שחלפו עד שעיניו לבסוף נדדו מעלה אל עיניי נדמו לי כנצח.
לכל הרוחות, הוא היה טוב בזה. הרגשתי כאילו הוא נגע בי בכל מקום בגוף, בלי שהסרתי ולו פריט לבוש אחד.
"לעיניים שלך יש גוון נעים של... מה זה, כחול?" הוא שאל, "קשה להבחין בצבע המדויק בתאורה הזאת."
כחכחתי בגרון. "כן, כחול. אתה מוכן בבקשה לא לעשות את זה?"
"לעשות מה?" הוא נשמע מעט פגוע, "מה אני עושה?"
"אתה בוהה בי וגורם לי להרגיש מתוחה. אני לא אוהבת את זה."
"את בהית בי ראשונה. וחוץ מזה, היית מתוחה עוד הרבה לפני שיצאת למרפסת. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שאת טיפוס מתוח באופן רגיל. אבל אל תדאגי, אני כאן כדי לעזור. קדימה, ספרי לדוד מל את כל הצרות שלך."
"וואו, זה ממש חביב מצידך, אבל באמת שאין צורך."
הוא התקרב אליי ואני נסוגותי לאחור. חבל שכבר לא נותר לי מקום לסגת אליו. "עם מי שוחחת בטלפון קודם, אן?"
"אתה יודע... דברים אישיים. אני לא ממש רוצה לדבר על זה."
"אמרת בטלפון שהחברה שלך עבדה עלייך ואת עומדת לאבד את הדירה שלך, אני צודק?"
"צודק." כתפיי נשמטו, ליבי כאב. סקאי הדפוקה. לא הייתי טיפוס שמחפש לרצות את כולם, אבל כן דאגתי לאנשים שאני אוהבת. טיפשה שכמוני על שחשבתי שזה מה שבן אדם אמור לעשות. כשאימא חלתה, קמתי ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, כי לא חשבתי שעומדת בפניי כל ברירה אחרת. במצב הכלכלי שלי היום, בכל אופן, נראה שהצורך שלי לעזור לכל העולם היה למין הרגל מגונה.
"כן," עניתי לו, "זה בערך מסכם את זה."
עיניו התרחבו בבהלה פתאומית. "שיט. אל תבכי. אני לא דייבי, אני לא יודע להתמודד עם דברים כאלה."
"תסתום, אני לא עומדת לבכות." מצמצתי ונראיתי כמו פרפר במצוקה ולכן הסבתי את פניי ממנו, "אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר על זה."
"לא חשבתי שתפרצי בדמעות. אלוהים."
בקבוק הבירה שלי היה ריק. זה היה הזמן ללכת. חוץ מזה, הייתי חייבת להימלט לפני שעיניי הלחות יבגדו בי והייתי בטוחה שלמל יש דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלו מלבד לדבר איתי ולקנטר אותי. החוויה הזאת הייתה מביכה באופן מייסר ועם זאת הכי נהדרת ש
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
