אויבים לאוהבים * הזדמנות שניה * הבדלי מעמדות

"זאת עם השיער השחור," אני אומר ולא ממתין לחבריי, אלא עושה את הצעד הראשון לקראת פיתוי ישן שכבר לא נמצא מחוץ לתחום. "זאת שלי."

מקסים 'קינגסמן' קייד

גידלו אותי לגדולה. נועדתי לשלוט, להוביל, ינקתי בילדותי שאפתנות חסרת מעצורים. בעולם שבו אתה נמדד במה שיש ובמה שאין לך, למשפחה שלי יש את הכול, ואני לא רוצה שום דבר מזה. נחוש בדעתי להצליח בחיים גם בלי השפעתו האדירה של אבי, אני יודע שלא אתן לדבר להסיט אותי מדרכי. הרכבת הזאת מוסטת מהפסים שלה כשאני פוגש את לניקס מון האנטר.

לניקס מון האנטר

לאחר הפגנה סוערת נגד אימפריית הנפט 'קייד אנרג'י' אני נזרקת למעצר עם גבר יפה תואר ולגמרי לא מוכנה להשפעה שיש לו עליי. מפגש נוסף בינינו מתרחש אחרי שנים, והניצוץ עדיין שם. אני לא מחפשת זוגיות עכשיו, אבל הלב נלחם בכוח על מה שהוא רוצה. אני מרגישה שמקסים מסתיר ממני סודות, ואני מפחדת שהסודות האלה יהיו גדולים מדי מכדי שאוכל להתמודד איתם.

נולך למלוך מאת סופרת רבי המכר קנדי ריאן הוא סיפור על שני אנשים שאפתניים מאוד שחולמים לשנות את העולם ומשנים זה את זה בדרכם אל האהבה. זה הספר הראשון בדואט אנשי המלך. הספר השני בדואט, מלך מורד, גם ראה אור בהוצאת אדל.

הערת הסופרת

לניקס, גיבורת הסיפור הזה, היא חברה גאה ביַאוָוהפַאי אפאצ'י ניישן, שבט אינדיאני אמריקאי. שבטים מסוימים מסמנים את המעבר מילדה לאישה באמצעות טקס התבגרות מינית הידוע בשמות שונים. הסיפור שלי מסתמך על הגרסה האפאצ'ית המערבית לטקס המעבר הזה, הידוע בדרך כלל כטקס הזריחה או ריקוד הזריחה. המונח 'נאילי', שמשמעותו 'להכין אותה', משריש בנערות צעירות איכויות הנחשבות חשובות לבגרות.

להשלמת טקס המעבר הזה ישנן השלכות עבור הקהילה כולה. ברכות, בריאות ואריכות ימים. מאמינים שבמשך ארבעת ימי הטקס הנערה מתמלאת בכוחה של האישה המשתנה, האישה הראשונה, על פי סיפור המוצא של השבט.

טקסים כאלה נאסרו בסוף העשור הראשון של המאה התשע עשרה על ידי ממשלת ארה"ב בניסיון להפוך את השבטים הילידיים למערביים ולהטמיע אותם.

כך נוצר צורך לערוך אותם בחשאי עד שנת 1978, שאז נחקק חוק חופש הדת האינדיאני אמריקאי. טקס המעבר הזה מקודש ויש לו תפקיד מרכזי בחייהן ובהתפתחותן של נשים צעירות רבות משבט יאווהפאי אפאצ'י ניישן.

ניגשתי אל הכתיבה על אודות הטקס הזה מתוך כבוד, יראת קודש, ובהנחייתן של נשים ילידיות כדי לוודא שלא אתאר לא נכון את המסורת הזאת או מסורות אחרות.

כמו כן, התייעצתי עם איש רפואה המפקח על הטקסים האלה כדי להבטיח שהתיאור יהיה נאמן. כל טעות היא שלי, לא שלהם, ואני חייבת תודה לאנשים הבאים על הסיוע שהעניקו: שרי, מקאה, אנדראה, נינה וקיונה, משבט הופי.

חלק I

"אימי הייתה הארץ הראשונה שלי.

המקום הראשון שבו חייתי אי פעם."

'ארצות' מאת נאירה ואהיד, משוררת ואקטיביסטית

פרולוג

לניקס — בת שלוש־עשרה

הפנים שלי נשארו ללא שינוי כשאני מביטה במראה, אבל העיניים שלי מבוגרות יותר מהפעם הקודמת שבה עמדתי בחדר השינה שלי, שבו יש מיטת אפיריון ורודה ובובות ברבי נסיכות, שנדחקו לחלק האחורי של הארון.

פוסטרים של 'אן סינק' ושל בריטני ספירס עדיין מודבקים על הקירות, אבל ברגע זה אני לא מצליחה להיזכר באף מילה מהשירים שלהם. השירים של אבות אבותיי ושל אבותיהם לפניהם ממלאים את ראשי, שירים עתיקים עם מילים שרק אנחנו מכירים, השירים שהיינו צריכים לתבוע לעצמנו מחדש.

הם נצמדים לזיכרוני, מצלצלים באוזניי, מהמהמים בדמי. התוף הטקסי עדיין הולם היכן שנמצא ליבי. רוח של אישה מאכלסת את גופה של הנערה הזאת, עם ניצני שדיים ולחיים עם שומן תינוקות. אני רק בת שלוש־עשרה, אבל בארבעת הימים של ריקוד הזריחה שלי, טקס המעבר שהופך אותי מנערה לאישה, אני מרגישה כאילו חייתי חיים שלמים.

אני לא כמו שהייתי.

"מה שלומך, ילדונת?" אבא שואל כשהוא ואימא נכנסים לחדר השינה שלי. לראות אותם יחד זה מחזה נדיר לאחרונה. למעשה, לראות אותם יחד זה מחזה נדיר כבר הרבה זמן. "אני בסדר." אני מחלקת את חיוכי ביניהם, כמו שאני עושה בתקופת החגים, וכמו שאני עושה עם רגשות החיבה שלי. "עייפה."

אימא מתיישבת על המיטה ומסיטה את שערי אחורה באצבעותיה הארוכות, העדינות.

"הימים האחרונים היו קשים בשבילך," היא אומרת, מחייכת חיוך ערמומי. "שלא לדבר על השנה האחרונה."

התחלנו לתכנן את ריקוד הזריחה לפני חודשים רבים. עם מספיק אוכל כדי להאכיל את כל המעורבים במשך ימים רבים, מתנות, הכנת השמלה המסורתית, ותשלום לאיש הרפואה ולרקדנים הטקסיים. זה תהליך ארוך ולא רק מתיש, אלא גם יקר. "לא הייתי משנה כלום," אני עונה. הברכיים שלי כואבות מהכריעה ומהריקוד. רקדתי ושרתי במשך שעות, מובלת דרך המילים של איש הרפואה.

והריצה. אף פעם בחיי לא רצתי הרבה כל־כך, אבל כשרצתי לארבעת הכיוונים ואספתי את יסודות הטבע, אדמה, שמיים, אש ואוויר, ספגתי אותם. הם חלק ממני, וינחו אותי עד סוף ימיי.

"אני יודעת שאת מותשת," אימא אומרת, "אבל את מוכנה לראות כמה אנשים? הם הלכו איתך בימים האחרונים, וכולם גאים מאוד."

למרות העייפות אני מחייכת. החברים והמשפחה שלי התאספו סביבי, לא רק בארבעת הימים האחרונים, אלא במשך החודשים שהובילו לריקוד הזריחה שלי. זה סיפור גדול לא רק בשבילי, אלא בשביל הקהילה כולה. "בטח." אני מעבירה את ידיי על עור הצבי הגמיש של השמלה הטקסית ושל המוקסינים שלי. "יש לי זמן למקלחת מהירה?"

איש הרפואה איבק את פניי לקראת סוף הטקס באבקני סוּף כחלק מהברכה. אפילו שהאבקה נשטפה, אני עדיין מרגישה את שרידיה על עורי ובשערי.

"כמובן," אבא אומר, גאווה ניכרת בעיניו האפורות. אפילו שהוא לא אפאצ'י, הוא היה מעורב בטקס וצפה בכל שלב. כפרופסור ללימודי ילידים אמריקאיים באוניברסיטת אריזונה, הוא מבין את המסורות ומכבד אותן עמוקות גם אם הן אינן שייכות לו.

"כולם אוכלים ונהנים שם בחוץ," אימא אומרת, "הם יחכו בזמן שתתרחצי."

ההורים שלי מחליפים מבטים ונראים מהססים. זה לוכד את תשומת ליבי משום שרק לעיתים רחוקות הם מתואמים.

פעם הם היו מאוהבים מאוד. אבא היה סטודנט שחקר את החיים בשמורה. אימא חיה בשמורה, באותו בית צנוע שבו אנחנו נמצאים עכשיו. בהתחלה היו שם זיקוקי דינור. מספיק כדי ליצור אותי. אולי הזיקוקים התפוצצו. אולי ההורים שלי שונים מדי זה מזה. אימא רצתה להישאר בשמורה עם השבט שלה. אבא, כוכב עולה במחלקה שלו כשסיים את הדוקטורט, היה צריך להיות באוניברסיטה.

עכשיו אני הקשר היחיד ביניהם. הם לא בדיוק רבו, אבל היו ביניהם הרבה מחלוקות לאחרונה, בעיקר בקשר אליי.

"היום הזה היה ציון דרך בשבילך," אימא אומרת בזהירות, מחליפה עוד מבט מהיר עם אבא, כאילו היא זקוקה לאישור. "את אישה עכשיו. הרוח של האישה המשתנה הפכה אותך לחזקה."

אני מהנהנת. מעולם לא הייתי דתייה במיוחד. אימא לא נצמדת לכל המסורות, אבל היום הרגשתי פרץ של עוצמה במהלך הטקס. אני באמת מאמינה שרוחה של האישה הראשונה העצימה אותי. אני עדיין מרגישה את הזרם חולף בעצביי, זה שלא הצלחתי להתנער ממנו גם לאחר שהטקס הסתיים.

"כמו שאת יודעת," אבא ממשיך את דבריה של אימא, "ניסינו לחשוב לאן את צריכה ללכת ללמוד בשנה הבאה."

"את יודעת שאני אוהבת שאת כאן, בשמורה, ובבית הספר שלנו," אימא אומרת, "לומדת את המסורות שלנו."

"ואת יודעת שאני רוצה שתנצלי כל הזדמנות שעומדת לרשותך," אבא אומר, "אפילו אם חלק מהן ייקחו אותך אל מחוץ לשמורה, למשל אל בית הספר הפרטי הסמוך לביתי, שאני מאמין שימקסם את היכולות שלך, ואף יכשיר אותך לקולג' ולחיים אקדמיים."

"היא יכולה ללכת לקולג' במימון פדרלי שניתן לשבטים," אימא מזכירה לו, "היא לא צריכה את בית הספר הפרטי בשביל זה."

"נכון, אבל מבחינה סטטיסטית רק כעשרים אחוז מהתלמידים הילידים מסיימים את השנה הראשונה של הקולג'," אבא אומר, "למה שלא נכין את לניקס למה שנמצא מעבר לשמורה ועדיין נשאיר אותה מחוברת לקהילה? אי אפשר להכין אותה לשני העולמות?"

זה נשמע הגיוני.

ומפחיד.

אפילו שאני מרגישה מועצמת בעזרת כוחה של האישה המשתנה, הרעיון של משהו חדש מפחיד אותי. השמורה הייתה החיים שלי במובנים רבים. שניהם אהבו אותי וחילקתי את חיי בין שני הבתים שלהם.

"יש הרבה דברים שצריך לחשוב עליהם," אימא אומרת, מעט חוסר סבלנות מתגנב אל תוך קולה הנמוך. "הנקודה היא שאנחנו חושבים שאת זאת שצריכה לקבל את ההחלטה."

אני מעבירה את מבטי מאימי, שהיא רק גרסה קצת יותר מבוגרת שלי, אל אבי, שלו אני בכלל לא דומה, מלבד עיניי האפורות. אבל אני נושאת את שניהם בליבי, ואני חושבת שהפחד הגדול ביותר שלי הוא שאפגע במישהו מהם על ידי הבחירות שאעשה.

"נוכל להמשיך לדבר על זה כשאחזור." אימא מעבירה יד מרגיעה על גבי. "אני נוסעת לסיאטל מחר. יש שם מחאה בנוגע לצינור הנפט החדש שרוצים להניח בשמורה. הם כאלה קצרי רואי. לכסף שירוויחו היום לא תהיה משמעות כשהקרקע והמים יזדהמו מעבר לכל יכולת ניקוי."

"נכון כל־כך," אבא ממלמל. "רק תיזהרי."

הם מאוחדים באהבתם כלפיי, ואפילו שהוא לא ילידי, הם מאוחדים גם בתשוקה שלהם לגבי עניינים הקשורים לשבט.

חלק מהחיבה שראיתי ביניהם כשהייתי קטנה יותר מופיעה בעיניה. "אני תמיד נזהרת, ראנד, אתה יודע את זה, אבל יש כל־כך הרבה מה לעשות, ואין זמן לבזבז. חוסר הצדק לא נח וגם אני לא אנוח."

הלוואי שהיא כן הייתה נחה לפעמים. תמיד יש איזו מטרה, מחאה, צינור נפט, משהו שלוקח אותה מכאן. אבל אני לא יכולה להתלונן. היא האדם שאני הכי מעריצה בעולם, והיא לא הייתה מי שהיא בלי הלהט הזה שלה כלפי אחרים.

"נמשיך לדבר על זה כשאחזור מסיאטל," אימא אומרת, "מה אתם אומרים?"

אני מעבירה את מבטי בין שניהם ומהנהנת, מורת רוח מתהווה בבטני מהמחשבה על כך שאצטרך לגרום עוגמת נפש לאחד מהם.

הם משאירים אותי להתקלח ולהחליף בגדים. כשאני יורדת למטה, החברים שלי, המשפחה והקהילה, זורמים מהסלון הקטן שלנו. השמחה שעל פניהם שווה את כל מה שעברתי בארבעת הימים האחרונים. ריקוד הזריחה הוא חגיגה שנמנעה מאיתנו במשך שנים כשהממשלה הוציאה אותו מחוץ לחוק. היינו צריכים להמשיך בחלק גדול מהמסורות שלנו בחשאי.

אף פעם לא נתייחס יותר לזכות לחגוג את הטקס הזה בגלוי כאל מובנת מאליה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אבל זו גם מחווה לכל אלה שהיו כאן לפנינו. זה חוט שקושר אותנו אליהם.

מינה רובינסון, החברה הכי טובה של אימא, הייתה הסנדקית שלי במהלך הטקס, תפקיד המחזק את הקשר שלנו אף יותר. היא ואימא יכלו להיות אחיות, לפי המראה החיצוני שלהן, אבל גם מבחינת הקרבה ביניהן.

"אני גאה בך," מינה לוחשת.

"תודה על הכול," אני אומרת, דמעות בעיניי. מסיבה כלשהי כשאני בזרועותיה, מוקפת בכל מי שהיה עד למעבר שלי מילדה לאישה, הרגשות מציפים אותי.

"מינה, לניקס," אימא קוראת ומכוונת את המצלמה לעברנו. "תחייכו!"

אני מחמיצה פנים, עייפה מצילומים ומלהיות מרכז תשומת הלב, אבל אימא מצלמת עוד תמונות. היא מסתובבת סביבי, נוגעת בשערי, מחבקת אותי, מכריחה אותי לאכול. האהבה והגאווה שלה עוטפות אותי, כמעט חונקות אותי. בסוף הערב אני רוצה להיות במיטה שלי, להיות קצת לבד.

הייתי צריכה לתת לאימא לצלם עוד תריסר תמונות. הייתי צריכה לתת לה אלף נשיקות. הייתי צריכה לישון למרגלותיה. הייתי עושה את זה אם הייתי יודעת אז שלעולם לא אראה אותה שוב.

"מהומה היא שפתו של זה שאין שומעים אותו."

 

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור

1

מקסים

ארבע שנים מאוחר יותר

אני הבן של אבי, שתי טיפות מים וורן קייד. שיער חום אדמדם וקצת גלי, בדיוק כמו השיער שלו. עיניים ירוקות בהירות, אותם גב וכתפיים רחבים. כשאנחנו עומדים פנים אל פנים, הגובה של שנינו הוא מטר תשעים ושניים. לא רק שהדמיון הפיזי בינינו בולט, גם מתחת לעורנו, בתוך עצמותינו, אנחנו זהים.

בהתחשב בכך שאבא הוא אחד הבני־זונות הכי חסרי מעצורים שתפגשו אי פעם, זה אמור להפחיד אותי. "למה אני כאן, אבא?" אני שוקע בתוך מושב העור הרך במטוס הפרטי של החברה שלו. "מה היה כזה חשוב עד שהיית מוכרח לשלוף אותי מהקמפוס לפגישה בשמיים?"

הוא מעיף אליי מבט מהתיקייה שעל השולחן מולו. "יהרוג אותך לבלות קצת זמן עם אבא שלך?"

זה יהרוג את שנינו, אם השנים האחרונות הן אינדיקציה כלשהי לאיך שנסתדר בינינו בנסיעה הזאת. ההתנגשויות בינינו עצומות. כשהייתי ילד, הייתי צל של אבי. 'הערצת גיבורים' תהיה מונח מתון לתיאור האופן שבו הסתכלתי עליו. היינו בלתי נפרדים, אבל ככל שהתבגרתי וגיבשתי לעצמי דעות ורצון משלי, הקרע בינינו הלך והתרחב. אבא שולט במשפחה שלנו באותו אגרוף ברזל שבו הוא מנהל את 'קייד אנרג'י', העסק המשפחתי. כשהוא מנסה לשלוט בי, זה לא מתנהל טוב באותה המידה. "זה זמן בעייתי," אני עונה במשיכת כתף, "אני עסוק בלסיים את התזה שלי."

"למה בכלל בזבזת זמן על התואר השני הזה, אף פעם לא אדע."

אני מרסן את עצמי ולא פולט שום תשובה שתגן על החלטתי. זה היה הגיוני כשעשיתי תואר ראשון במנהל עסקים ותואר ראשון בהנדסת משאבי אנרגיה. זה התאים לתוכנית שלו עבורי. כשהלכתי ללמוד תואר שני ב'ברקלי' זה כבר לא היה הגיוני. על פי לוח הזמנים שלו כבר הייתי אמור לנהל חטיבה בחברה שלו. "בוא לא ניכנס לשם," אני אומר, מעביר יד עצבנית בשערי. הוא ארוך מדי ומגיע כמעט עד כתפיי.

"אתה צריך להסתפר," אבא אומר בפתאומיות, מחזיר את תשומת ליבו בחזרה לתיקייה. "כמו שאמרתי, תסיים בקרוב את התואר השני. הגיע הזמן לחזור למסלול."

"אני כבר על המסלול." אני מכחכח בגרוני, לא פוגש את עיניו. "ואני לא בטוח מה אעשה בהמשך." זה שקר. אני יודע בדיוק מה אעשה בהמשך. דוקטורט במדעי האקלים, אבל אני לא במצב הרוח המתאים לריב. לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן ואני מעדיף לדבר על הסיכויים של ה'קאובויז' בפלייאוף. או לדבר על חבטת הגולף שלו. על כל דבר מלבד על הקריירה שלי. מלבד על ההשקפות המנוגדות שלנו, ועל מה שאני צריך לעשות.

עיניו נשלחות למעלה ומצטמצמות על פניי. "למה, לעזאזל, אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה לא בטוח מה תעשה בהמשך? עכשיו, כשאוון נמצא בסנאט, אנחנו צריכים שתיבחר למשרד שלנו בחוף המערבי, מקסים. אתה יודע את זה."

צליל הגאווה בקולו כשהוא מזכיר את אחי הבכור מציק לי קצת. כבר הרבה זמן לא שמעתי בקולו גאווה כשמדובר בי. אי־שביעות רצון. גועל. תסכול. זה כל מה שקיבלתי מאז אמרתי לו שאני הולך ללמוד ב'ברקלי' במקום להתחיל לעבוד ב'קייד אנרג'י'. "אבא, אני לא יודע אם אני..." אני מהסס. המילים הבאות עלולות להפעיל פצצה שאני לא בטוח שכדאי שנפוצץ כשאנחנו בגובה כזה באוויר. "אולי אני לא האדם הכי מתאים לתפקיד."

"לא הכי מתאים?" הוא סוגר את התיקייה ומביט בי במבט רושף. "אתה ממשפחת קייד. אתה נולדת לתפקיד."

"בוא נדבר על זה אחר כך."

"לא. עכשיו. אני רוצה לדעת למה החברה שארבעה דורות של משפחת קייד הקדישו כדי לבנות מהיסוד לא טובה מספיק בשבילך."

"זה לא מה שאמרתי. אני פשוט לא בטוח שאני האדם הטוב ביותר לנהל חברה שמפיקה נפט וגז. אני תוהה לגבי יכולת ההתקיימות של דלק מאובנים כמקור האנרגיה העיקרי של המדינה. אני מאמין שאנחנו צריכים לעבור באגרסיביות לאנרגיה נקייה. שמש, רוח, חשמל."

שתיקה נדהמת מגיעה אחרי המילים שלי, שהן בעיקרון קריאת מרד נגד אחד מאילי הנפט החזקים ביותר באמריקה.

"על מה, לעזאזל, אתה מדבר, ילד?" הוא צועק וקולו מהדהד מדפנות המטוס המפואר. "אתה תסיים את התואר השני חסר התועלת הזה ותתחיל לעבוד במשרד שלנו בקליפורניה בהקדם. אין לי זמן לכל הדיבורים האלה ולקשקושי חיבוקי העצים שמלמדים אתכם ב'ברקלי'."

"שטויות זה להאמין שכוכב הלכת הזה יצליח לפעול לנצח על רעל. אם רק תקשיב לרעיונות שלי על מעבר לאנרגיה נקייה — "

"נפט היה נקי מספיק כשהוא שילם על הלימודים היקרים שלך, נכון? ועל הנסיעות, המכוניות והבגדים. אז זה לא היה רעל, הא?"

"לא הייתי מצפה ממך להבחין, אבל שילמתי לבד את שכר הלימוד," אני מתקן אותו.

לפני שהוא מספיק לבטא במילים את הבוז שעל פניו, דיילת במדים מציצה מעבר לווילון.

"הגענו, מר קייד," היא אומרת.

כשאבא קם, הברך שלו פוגעת בשולחן. התיקייה מתעופפת וניירות מתפזרים על השטיח העבה. אני מתכופף כדי לאסוף אותם ומכניס כמה מהם בחזרה לתוך התיקייה. מילים מסוימות זועקות מהעמוד העליון.

צינור. חיל ההנדסה. אזורי קבורה עתיקים. זכויות מים. השפעה סביבתית.

"אבא." אני מאלץ את עצמי להרים את מבטי מהדף מספיק זמן כדי לתפוס את מבטו ולאחוז בו. "איפה אנחנו, ומה אנחנו עושים כאן?"

לרגע אחד הוא לא עונה, אלא מושיט את ידו עד שאני מוסר לו באי־רצון את התיקייה.

"אנחנו באריזונה." הוא לוקח את ז'קט החליפה שלו מהמתלה שעל הדופן ולובש אותו. הוא עדיין חטוב ובכושר, והחליפה הזאת עלתה מספיק כדי להוריד לכל גבר עשר שנים מגילו. "מניחים צינור גז חדש, ובוא פשוט נגיד שהילידים נעשים חסרי מנוחה."

הוא מגחך מהבדיחה של עצמו, אבל מרצין כשהוא רואה שאני לא צוחק. "התזכיר ההוא התייחס אל שבט אפאצ'י," אני אומר במבט זועף.

"עד שתתחיל להיות גבר ותנהל משהו ב'קייד אנרג'י' התזכיר הזה הוא לא עניינך, אבל זאת הסיבה לכך שאני כאן. אם הם חושבים שהמחאה הקטנה שלהם תעצור את הצינור שלי, כדאי שהם יחשבו שוב."

"אנחנו מניחים צינור שפוגע באדמות קבורה מקודשות?" זעם וכעס כמעט חונקים אותי. גם בושה, על כך שהשם שלי מקושר למשהו מרושע כזה. "האם זה יסכן את אספקת המים שלהם?"

"אנחנו מניחים צינור גז טבעי שישנע חצי מיליון חביות ביום וייצור אלפי משרות."

"אז שום מחשבה על ההשפעה על הסביבה?"

"מה לגבי ההשפעה הכלכלית?" הוא אומר בחריפות. "אם היית עושה משהו מלבד לשבת כל היום ליד המחשב שלך וללמוד, היית יודע איך זה להיות אחראי לאלפי משפחות. לפרנסה של אלפי אנשים. איך זה כשבעלי מניות דורשים לראות רווח, ולהם עוד פחות אכפת ממני מאיזה נהר או מאיזו שמורה. זו העבודה שלי, מקסים."

"העבודה שלך צריכה להיות גם לוודא שהצינור הזה לא יזהם מים של אנשים אחרים."

"אין לי זמן להתווכח איתך." הוא פוסע לעבר הדלת. "אתה יכול להישאר כאן בזמן שאני מטפל בזה, או לרדת מהמטוס, לא משנה לי. אתר העבודה נמצא ליד שמורה, ולדברי מנהל העבודה שלנו, לנשים האינדיאניות האלה יש ציצים — "

"תפסיק." אני בולע את הגועל שאני חש ויורד אחריו בגרם המדרגות הקצר. "אני לא רוצה לדעת מה מנהל העבודה שלכם חושב על נשים."

"כאילו אתה לא מרטיב את הזין שלך," הוא אומר בקול ארסי.

"אני בהחלט אוהב נשים. אוהב אותן מדי מכדי להתייחס אליהם בחוסר כבוד."

"הייתי צריך לדעת לא לשלוח אותך ל'ברקלי'," אבא ממלמל כשהוא נכנס למושב האחורי של ה'אסקלייד' השחורה שמחכה לנו. "בית הספר לחנונים הזה הפך אותך לרכרוכי."

"אתה לא שלחת אותי לשום מקום." אני מביט מבעד לחלון אל הנוף המדברי החולף על פניי במהירות כשאנחנו יוצאים משדה התעופה. "ולהחזיק בעקרונות אמיתיים זה לא להיות רכרוכי."

"אתה יודע מה הבעיה שלך, מקסים?"

"אני בטוח שתגיד לי."

"אתה לא קשוח מספיק. אתה חושב שאחיך זכה במושב בסנאט מפני שדאג לאספקת המים של איזו שמורה או לאיזה אתר קבורה?" לפני שאני מספיק לענות, הוא ממשיך. "ממש לא. פוליטיקה דורשת ביצי פלדה, ולאוון יש כאלה."

"אני שמח שאתה מרוצה מאחד מאיתנו," אני אומר בשפתיים חשוקות.

"אם אתה לא מתאים לעסק המשפחתי והמבנה הנפשי העדין שלך לא מתאים לפוליטיקה, מה אתה מתכנן לעשות?"

הוא לא מוכן לשמוע מה אני מתכנן לעשות, ואני לא בטוח שאני רוצה לספר לו. אתן למעשים שלי לדבר בעד עצמם. "מה שלום אימא?" אני שואל, מחליף בלי בושה את נושא השיחה כי הדיון הנוכחי לא מתקדם לשום מקום.

פניו מתרככות. המישורים הנוקשים נכנעים לדבר שהוא אולי התכונה הטובה היחידה שיש בו. הוא מעריץ את אימא. ייתכן שזה הדבר הבלתי מזוהם היחיד שנותר בו.

"היא בסדר." הוא מכחכח בגרונו ומתבונן בנוף החולף כמו שאני עשיתי, נסוג אל הסצנה שמעבר לחלון. "מתגעגעת אליך."

"אשתדל לבוא לראות אותה בקרוב."

"כאב לה כשלא באת הביתה בחגים."

"כמו שלראות אותך ואותי רבים היה מכאיב לה?" אני מתחרט מייד על המילים. ממש הצלחתי לשנות את נושא השיחה שלנו. לא משנה מה אני עושה, זה תמיד חוזר לזה. לזה שאני לא עומד בציפיות, לא מרצה את אבא, נכשל. הוא מאוכזב. הוא מנסה להשתמש בכסף כדי לנסות להכפיף אותי לרצונותיו.

ובכן, אני לא מוכן שיכופפו אותי. אם הוא חושב שאני לא חסר מעצורים, הוא לא הקדיש לי תשומת לב. בעימות ראש אל ראש, אני אקבור את אחי. אוון זלל כל פירור שאבא זרק, וזה הוביל אותו למסלול שהוכתב לו. ביצי פלדה? מצחיק. אבא ממש קנה לאוון את המושב שלו בסנאט. אם אני רוצה ליצור לי את הדרך שלי, אצטרך לשלם עליה בעצמי. וזה בסדר מבחינתי.

"אלוהים אדירים, מקסים," אבא אומר, קולו נמוך ומלא תסכול, "חשבתי שהנסיעה הזאת תהיה..." הוא מניד בראשו, נותן למה שהוא קיווה להתפוגג עם מילים שאינן נאמרות. "מה קרה לך? מה קרה לנו, בן? פעם היינו יוצאים יחד לצוד." הוא צוחק ושולח אליי חיוך. "לעזאזל, אתה צלף מדהים. אתה יכול להוריד לזבוב את הכנפיים. היינו יוצאים לדוג בביג הורן."

באותו לילה בישלנו את מה שתפסנו על מדורה. אני משלים בדממה את הזיכרון, עדיין מרגיש את טעם הדגים ואת הצחוק, את החברות שבאה בקלות אז.

"אתה זוכר את השבוע שבו אילפנו את ת'אנדר?" הוא שואל.

"הסוס הזה היה חצי ערבי, חצי שד," אני נזכר בפרץ קצר של צחוק.

"אבל הוא לא היה יכול להתחרות בנו. שנינו יחד הצלחנו לאלף אותו."

תמונה עולה בראשי. ת'אנדר, עם עיניים מתגלגלות וגב מתרומם, צונף צניפת קרב. בשבוע ההוא בחווה שלנו במונטנה אבא ואני רכבנו עליו בתורות, מרסנים אותו, מאמנים, מאלפים אותו עד שאבא הצליח להוליך אותו במעגל מגודר כשהוא קשור בחבל. רוחו של הסוס הייתה כנועה כמו ההליכה הקלה שלו.

צייתן. שבור.

ככה אבא רוצה אותי. צועד בצייתנות, על צווארי הרסן של עוצמתו.

"הסוס הזה לא היה יכול להתחרות בשנינו. אנחנו יכולים לעשות כל דבר יחד," אבא ממשיך. "בוא תנהל את 'קייד אנרג'י' איתי, מקס."

אני כמעט מתפתה לזה. כשהכסף שלו לא עובד, הוא משתמש בנשק הנוסף היחיד שיש לו: האהבה שלי כלפיו. הוא מטלטל מולי את החיבה שלו, את האישור שלו, כאילו זה פרי בשל התלוי נמוך על העץ.

רק נגיסה. עסקה מפתה. הרצון שלי תמורת הרצון שלו. תעשה מה שהוא אומר. אם אהיה מי שהוא רוצה שאהיה, הוא יאהב אותי ככה שוב.

אבל ראיתי יותר מדי. השתניתי יותר מדי.

העיניים שלנו, השיער, העצמות, האופי שלנו. כל אלה אולי דומים, אבל ביליתי שנים רבות בניסיונות לצאת מתוך ההגנה שהעניקו לי הגבולות של אבא, וזה חישל אותי, הפך אותי לגבר, והגבר שאני רוצה להיות הוא לא אבא. אני לא עונה, רק ממשיך להביט דרך החלונות הכהים.

כשאנחנו נכנסים לאתר הבנייה אני עדיין מנסה לנסח תגובה שלא תגרום לקרב במושב האחורי.

כמה מאות אנשים מצטופפים בחלקת המדבר הזאת. בולדוזרים ומשאיות ניצבים שם, נטולי כוח ודוממים, כשעל כל אחד מהם יש מוחה כהה שיער שמחובר אליו. הזרועות שלהם כרוכות סביב הבולדוזרים כלולאה רציפה אחת. חלקם קשורים בשרשראות למשאיות, מונעים תנועה קדימה.

המפגינים מרימים שלטים ומשלבים זרועות כדי ליצור שורה של אנשים סביב האתר. ואנים של תקשורת, שעליהם צלחות לוויין, נמצאים בזירה, וכתבי חדשות מטופחים עומדים בסמוך, חמושים במיקרופונים. שוטרים מקיפים את האזור, זקיפים רגועים עם פנים נטולות הבעה. אני לא יודע לומר אם הם כאן כדי להגן או כדי לאיים. אני מניח שזה תלוי באיזה צד אתה.

"לעזאזל," אבא ממלמל, "אני צריך שהמשאיות האלה יהיו בתזוזה."

אדם המוכר לי במעורפל מתקרב אל ה'אסקלייד', כעס וחרדה מעוותים את פניו. הוא עומד מחוץ לדלת, מחכה שאבא יצא. אבא פותח את החלון חצי דרך למטה, לא טורח אפילו לרכון קדימה. זעם עולה על פניו של האיש, ואז הוא מרסן את עצמו ומתקרב לחלון, תווי פניו כאילו רגועים. הוא נראה כנוע בפני גבר שבקושי מכיר בקיומו.

"מר קייד," הוא אומר, רוכן קרוב מספיק לחלון כדי שישמעו אותו.

"בימונט," אבא משיב. "אמרת שהמצב בשליטתך. לא הייתי רוצה לראות מה נחשב בעיניך לאסון."

השימוש שלו בשמו של האיש מעורר בי זיכרון. הוא מנהל חטיבה שפגשתי באחד הפיקניקים של החברה שנערכו במתחם שלנו בדאלאס. בימונט מכחכח בגרונו ומרופף את העניבה סביב צווארו לפני שהוא מדבר.

"המצב אכן בשליטה, אדוני. עמדנו בלוח הזמנים. שמעתי על המחאה המתוכננת הזאת אתמול ויצרתי קשר עם המשרד באותו רגע. חשבתי שהם ישלחו מישהו. לא ציפיתי שאתה תגיע בעצמך."

"אני מישהו," אבא מסנן, "שמחזיק אותך דרוך. הייתי צריך לראות את הבלגן הזה בעצמי. מי כל האנשים האלה?"

"בעיקר אנשים מהשמורה," בימונט אומר, "אבל גם כמה סטודנטים מאוניברסיטאות מקומיות. כמו שאתה יכול לראות, חלק מהם אזקו את עצמם לציוד ההנדסי. חלקם פשוט הגיעו מהמרוץ."

"איזה מרוץ?" אני שואל.

עיניו של בימונט נשלחות לעברי, מצטמצמות ואז חוזרות אל פניו של אבי. "אדוני," הוא מתחיל בטון זהיר, הבעת פניו נסגרת עוד יותר, "אנחנו יכולים לדבר מאוחר יותר, או — "

"זה בסדר," אבא אומר בחוסר סבלנות, "אתה יכול לדבר בחופשיות מולו. זה הבן שלי, מקסים."

"אה, כן." בימונט נרגע ומטה את ראשו לעברי, כאילו אני איזה סוג של נסיך ואבא הוא השליט הפיאודל שלו. "טוב לראות אותך שוב, מקסים. איך הולך ב'ברקלי'?"

אני מתעלם מדברי הנימוסין ולוחץ לקבל את המידע שביקשתי. "המרוץ? איזה סוג של מרוץ?"

"טוב, חלק מהם מכנים את עצמם 'מגיני המים'," בימונט עונה, "הם מעלים מודעות באמצעות מרוצים שהם עורכים. הם סיימו אחד היום."

אני מהנהן לעבר רכבי התקשורת. "נראה שהם העלו את המודעות לגבי הצינור הזה."

"זה סיפור קטן בתוכנית הגדולה של הדברים," בימונט מתעקש. "כמה אינדיאנים קשישים וחבורת ילדים מהשמורה, מודאגים ממשהו שכנראה לא יקרה לעולם."

"אתה מתכוון לדליפה?" אני דורש לדעת. "הם מודאגים מכך שמקור המים העיקרי שלהם יזוהם. לזה אתה מתכוון?"

בימונט מעביר מבט מפניי הנוזפות לפניו של אבי. המבט שהוא נותן באבא אומר את הכול בלי שיוציא מילה. באיזה צד הבן שלך?

לא בצד שלך, זה בטוח.

"יש לנו תוכנית חלופית, נכון?" אבא שואל, מתעלם מעלילת המשנה ביני לבין המשרת מהחברה שלו.

"כן, אדוני." גיחוך עולה על פניו של בימונט. "הכול במקום. נדרשת רק שיחת טלפון אחת, ואני יכול — "

"אתם שומעים אותי?" מישהו צועק במגפון, קוטע את ההבטחות של בימונט. "אתם רואים אותי?"

אבא פותח את החלון עד הסוף ורוכן קדימה כדי לראות מי עומד מאחורי הקול הזה. גם אני רוכן קדימה וקופא.

זאת אישה. היא צעירה, אבל יש כוח בעמידתה, בפניה. האור של סוף היום אוהב אותה, מנשק את השקעים מתחת לעצמות הלחיים הגבוהות שלה. הרוח מפזרת את שערה באותה הקלות שבה היא נושאת את קולה, מעיפה את קווצות השיער השחורות מאחוריה כמו דגל בשדה קרב.

היא נראית כשולטת ביסודות הטבע באותה קלות נטולת מאמץ שבה היא שולטת בתשומת הלב של הקהל בעודה עומדת על תלולית אדמה המשמשת לה במה. אפילו אם היא לא הייתה קצת מוגבהת, היא הייתה מתנשאת. היא קו ישר של צבע, המשורטט נגד נוף המדבר, משתנה על ידי זוהר האבק ואור השמש.

"שאלתי, האם אתם שומעים אותי?" היא חוזרת בעוצמה רבה יותר. "אתם רואים אותי? כי אני לא חושבת שאתם יכולים."

על חזית חולצת הטי השחורה שלה כתוב באותיות גדולות 'כבדו את המים שלנו'. החולצה תחובה בתוך גומי החצאית הרחבה שלה, שנעצרת מעל מגפי עור צבי שמגיעים עד ברכיה. היא תמהיל מושלם של עבר, הווה ועתיד.

כמות קטנה של כוכבים מעטרת את העור סביב עינה השמאלית, וקווים צבעוניים מתפרשים מעינה הימנית.

כוכבים ופסים.

אני מוצא את עצמי מחייך למראה ההומור המתוחכם שבו צבעה את עורה, הערה ללא מילים על פטריוטיזם ועל קולוניאליזם, וככל הנראה עוד תריסר סאב־טקסטים נוספים שאני לא יודע איך בכלל להתחיל לציין אותם.

"אני לא חושבת שאתם יכולים," היא ממשיכה, "כשתאגידים מניחים צינורות על אדמה שהבטיחו לנו שתהיה מוגנת."

צעקה עולה מהקהל.

"אני לא חושבת שאתם יכולים," היא צועקת לתוך המגפון, "כשאבות אבותיי שדיממו ומתו אינם מוצאים לעצמם מנוחה בתוך אותה אדמה שעבורה הקריבו את עצמם, כי משאיות ומחרשות הופכות את הקברים שלהם."

הקהל פולט תשובה שמערבבת אנגלית ושפה שאני לא מבין, אבל ברור שהם מאשרים את המסר שלה ומעודדים אותה להמשיך.

"לפני ארבע שנים," היא אומרת, "ביום כמו היום, אימי יצאה למחאה בסיאטל, ממש כמו המחאה הזאת, ומעולם לא חזרה." היא מורידה את המגפון ומביטה בקרקע לרגע. אפילו מכאן, אני רואה שהמגפון רועד בידה כשהיא מניפה אותו שוב. "הנשים שלנו נעלמות," היא אומרת, קולה רועד אך תקיף, "ולאף אחד לא אכפת. אף אחד לא מחפש. אף אחד לא אומר את שמה, אבל אני אומרת את שמה. ליאנה ריינולדס. אין לי את גופתה, אבל יש לי את שמה, ובאתי לכאן, לאדמה קדושה, ולחשתי אותו. הרוח נשאה אותו אל אבות אבותיי. ביקשתי מהם להציל את נשמתה. לקחת אותה הביתה."

היא מנידה בראשה, מתעלמת מהדמעות הזולגות על פניה.

"באתי לכאן להתאבל, כשהגיע הזמן לטקס המעבר מילדות לנשיות, באתי לכאן כדי לרקוד. כאן אנחנו עורכים את הפולחן שלנו, כאן אנחנו מתחתנים. האדמה שעליה אתם יושבים, הספסלים שלכם, העצים סביבכם, הם הכנסייה שלנו. אתם עומדים בתוך הכנסייה שלנו."

הקול שלה מצטלצל, מצווה ושבור. דמעה בודדת זולגת דרך הפסים הרוטטים שסביב עינה. אין צעקות כתגובה. אין אגרופים מורמים. רק עיניים מושפלות. אנשים מנידים בראשיהם כשהצער שלה לוכד אותנו והופך אותנו לשבויים.

"והאדם שנבחר לייצג אותנו," היא ממשיכה, תווי פניה מתקשים בזעם, "הוא זה שבגד בנו. סנטור מידלטון, תתבייש לך! מכרת את האדמה שלנו לוורן קייד. אדמה שהבטיחו לנו שתהיה מוגנת, אתה מסרת. לא הייתה לך זכות לתת אותה!"

האוויר רועד מתחת למשקל מילותיה, וכאילו היא זימנה את זה, רוח מדברית, שירוקו, מרימה את הנהר הכהה של שערה התלוי על גבה ומנופפת בו באוויר כמו בצעיף אבלים.

"לא הייתה לך זכות לתת אותה!" היא חוזרת בלהט רב עוד יותר. "שקרן, נוכל, גנב."

הקהל חוזר אחריה, כאילו עשה את זה אלף פעם. "שקרן! נוכל! גנב!"

"האם מפני שמעולם לא ראיתם אותנו לא אכפת לכם?" היא ממשיכה, ואפילו דרך המגפון, זו לחישה. שאלה שבקושי נמצאת שם, כאילו היא לא רוצה לשאול משום שהיא כבר יודעת את התשובה. "אז תראו אותנו עכשיו!" היא צועקת בכוחות מחודשים לתוך המגפון, "תתעלמו מאיתנו עכשיו, כשאנחנו נלחמים על מה ששלנו, על מה שהובטח לנו! לא יזיזו אותנו. לא תוכלו לקחת מאיתנו הכול. לא תוכלו לגנוב את הנבואות שמאירות את דרכנו!"

נשמעות כמה צעקות כתגובה ואז היא ממשיכה.

"הנבואות מבשרות על דור שקם כדי להגן, להילחם, להציל את מה שאבד," היא אומרת, והדמעות נמשכות בזרם בודד מעין אחת. "אני הדור הזה."

עוד צעקה קולקטיבית עולה מהקהל.

"אנחנו האנשים שאומרים די!" עיניה סורקות את הקהל כמו גנרל המחפש חולשות שצריך לעקור, חוזקות שצריך לנצל. "תגידו יחד איתי. די, מספיק!"

"די! מספיק!" הקהל שואג.

"די! מספיק!"

"די! מספיק!"

"טו בה היאנאאה!" היא צועקת, מניפה אגרוף באוויר.

"מים הם חיים!" הקהל מהדהד בחזרה.

"טו בה היאנאאה!"

"מים הם חיים!"

תחת מחסה התשואות היא יורדת מהגבעה ונכנסת לתוך שורת האנשים המחוברים זה לזה במרפקים וחוסמים את המשאיות.

"תעשה את זה," אבא אומר, קולו קשה וזועם. "הם חושבים שהם יכולים לחבל לי בלוח הזמנים? הם רוצים להתעסק איתי? הם אפילו לא יודעים עם מי הם מתעסקים. תעשה את שיחת הטלפון."

בימונט מהנהן ולוחץ על הטלפון שלו ואז מרים אותו אל אוזנו. "תיכנסו," הוא אומר.

"אבא, מה אתה עושה?" אני שואל, לא מפסיק להביט מבעד לחלון. הוא שולח אליי מבט, הפה שלו הוא קו תקיף, בלתי מתפשר.

"ביצי פלדה, בן," הוא אומר, ועיניו הופכות לחריצים. "ביצי פלדה."

רעש של כלבים נובחים מושך את תשומת ליבי מהבעת פניו הקפואה של אבא. להקת דוברמנים ברצועות פורצת מבין המשאיות שמקיפות את האתר. שוטרים בווסטים מרופדים עומדים מול המוחים, הבעות פניהם מטושטשות על ידי מגיני פנים מפלסטיק שקוף. "אבא, לא!"

המילים עדיין לא עוזבות את שפתיי והערפל הראשון של גז מדמיע מתפשט באוויר.

"אף אחד לא ייפגע," אבא אומר, עיניו נעוצות בסצנה, "יש להם הוראות ברורות לשמור על הסדר ולהפחיד, אם צריך, אבל אף אחד לא ייפגע."

"אתה לא יכול להיות נאיבי כל־כך. מצבים כאלה מסלימים תוך שנייה. צעד אחד שגוי, ואז נורות יריות וכלבים נושכים, ותוגש נגדך תביעה." שלא להזכיר את תחושת האשמה, אבל אני לא בטוח שאבא מסוגל עדיין לחוש דבר כזה. אף פעם לא חשבתי שההתנהגות חסרת המעצורים שלו תרחיק לכת כל־כך שהוא ירמוס אנשים חפים מפשע.

"תביעה?" אבא מזעיף מבט. "תסתכל מהחלון. לצד מי נראה לך שהחוק נמצא?"

אני מסתכל מבעד לחלון ונתקף בחוסר ישע, באשמה, בבושה. כמה מהמוחים מכסים את עיניהם נגד צריבת הגז וצווחים, מחככים בפראות את עיניהם.

קבוצה נוספת פוסעת קדימה. הם ממקמים את עצמם היישר במסלולה של משאית הבנייה, במסלול של מה שנראה כמו כדורי גומי. אני חורק שיניים כשאני רואה בשורה הזאת את הנערה מהגבעה.

הדוברמנים מסתובבים, לסתותיהם חושפות את שיניהם, ומתקדמים לעבר המוחים. מתקדמים אליה.

אני לא עוצר, אני לא חושב על הקו שאני חוצה, על אבא, האדריכל של הכאוס האכזרי הזה. אני לא חושב על הביטחון שלי, רק על הביטחון שלהם.

שלי.

המילה פועמת באוזניי וזורמת בוורידיי.

די. מספיק.

אתם שומעים אותי? אתם רואים אותי?

אני לא יכול שלא לראות את הקו הגאה שהיא סימנה אל תוך האופק על הגבעה ההיא. אני לא יכול שלא לשמוע את ההיסטוריה השבורה שהיא צעקה אל הרוח.

אני רואה אותך. אני שומע אותך.

אני פותח אל הדלת ופוצח בריצה על האדמה המאובקת.

אני בא.