סדרת הסיכויים - המארז המלא
"הייתי רוצה לנשק אותך, לוטוס," הוא אומר בצרידות, "אבל לא אעשה את זה."
המילים שלו מנתקות את החוט שחיבר אותנו ואני צועדת לאחור. "טוב," אני אומרת, מגלגלת את שרוולי החולצה שלו, "כי אמרנו ידידות פשוטה, וזה היה מסבך את העניינים."
לוטוס דופרי
קינן הסתער לתוך חיי וגונב את נשימתי בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל הוא הדבר האחרון שאני צריכה בזמן שאני מתמודדת עם המשבר הגדול בחיי. ראיתי מה קורה לנשים שבוטחות בגברים, ואין לי זמן לחרא הזה. כולם מכנים את קינן 'גלדיאטור' מפני שהוא חסר מעצורים על המגרש, אבל זה נכון גם בחייו הפרטיים. הוא לא זכה לשווא בכינוי שלו, ואפילו שאני מנסה להתחמק, הוא לא מוכן לוותר.
קינן רוס
כגרוש ואב לילדה שחשוף לעין הציבורית חוויתי כבר מספיק דרמה בחיי. אהבה היא הדבר האחרון שאני צריך בזמן שאני עדיין אוסף את השברים. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אבטח באישה שוב, אבל ברגע שראיתי את לוטוס ידעתי שמשהו מהותי בי השתנה. היא סערה בהתהוות, פרח פראי, ואני לא מסוגל להתנגד לה, ואפילו מוכן לזרוק את התוכניות שלי לכל הרוחות רק כדי שהיא תהיה שלי.
סיכוי שווה מאת סופרת רבי המכר קנדי ריאן הוא רומן עכשווי סיפור על אנשים החיים עם כאב בלתי נראה שנלחמים בכל כוחם לאהוב.
זה הספר השלישי בסדרת הסיכויים. שני הספרים הקודמים בסדרה, סיכוי קלוש וסיכוי מעולה, ראו אור בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה יכול להיקרא כספר בודד.
סדרה נוספת שיצא בהוצאת אדל וזכתה להצלחה רבה, סדרת היכל התהילה: זרימה, אחיזה ועדיין.
פרולוג
לוטוס
גדלתי באמונה שהשמיים מדברים אליי. קולו המהדהד של הרעם, תגובתו החדה של הברק... אבל היום יש קשת. פסים צבעוניים כמו סוכריות 'סקיטלס', מרוססים מעלינו בשמיים הרחוצים בגשם כאילו נצבעו במברשת אוויר.
"את זוכרת מה משמעותה של הקשת?" שואלת מימי, אם סבתי. כמו דברים רבים שלימדה אותי, התשובה טבועה בי. אני לא צריכה אפילו לחשוב.
"הקשת היא הגשר בין גן עדן לאדמה," אני עונה, קולי חזק אפילו שגופי רועד.
"מישהו מנסה להיכנס לגן עדן." היא בוחנת את השמיים בעיניה החכמות והזקנות. "לא היום."
אנחנו עומדות בבית הקברות, בצילו של אחד מאלוני ניו אורלינס המפורסמים, ומתבוננות באבלים המעטים מתפזרים. אין דמעות על המת. לא רבים אהבו את רון קלמונס. הוא היה איש שרק אם מסוגלת לאהוב.
אימו ואימי.
הדופק שלי מקרטע כשאני רואה את אימא. ראיתי אותה בפעם האחרונה כשהייתי בת שתים־עשרה, לפני ארבע שנים. היא עומדת כעת, כמו שעמדה תמיד, לצידו של רון, אבל הפעם הוא שוכב בקבר. אני מהדקת את שפתיי בכוח כדי לא לומר את המילה שזועקת בתוך ראשי.
אימא!
אפילו שאני לא אומרת את שמה, היא מרימה את ראשה. עיניה נפערות לרווחה מבעד לרשת השחורה והקצרה, שנראית כמו משהו שנשים אופנתיות נהגו לעטות לפני שנים רבות, כשקברו את המאהבים שלהן.
אימא נהגה להגיד וינטג' במקום יד שנייה. קלאסי, לא משומש. היא תמיד רצתה את הדברים המשובחים ביותר ונצמדה אל כל גבר שהבטיח לה אותם, אבל רון לא הבטיח לה הרבה ואימא בכל זאת נצמדה אליו, כאילו היה הרגל שהיא לא הייתה מסוגלת להיגמל ממנו.
גבותיה העדינות מתקרבות זו לזו ומבטה מנתר ביני לבין מימי ואז מזנק אל הקבר. בבתי קברות מעטים בניו אורלינס קוברים באדמה. זה אחד מהם והוא מיועד לעניים וללא אהובים, ללא שייכים. זה מה שקורה כאן. זה מה שרון היה.
היא נוגעת בפקעת שערה השחורה שעל עורפה וצועדת בכיווננו, אבל קופאת באמצע הדרך. אני מלכסנת מבט אל מימי, שמנידה בראשה בחומרה, מסמנת לאימא לא להתקרב עוד. הבעת פניה של אימא מגלה שהיא מקבלת את הדין, היא לא מזועזעת. היא מסתובבת והולכת בעקבות האבלים שעוזבים את בית הקברות.
זו לא הפעם הראשונה שהיא מנסה לדבר איתי, אבל מימי יודעת שאני לא רוצה לראות אותה.
הקברנים תופסים את מקומותיהם של המעטים שעמדו כאן קודם, כשאיש הדת קרא מתוך ספר התפילות שלו. חתונות, הטבלות, הלוויות. יש מזמור לכל דבר.
"הגיע הזמן," אומרת מימי.
אנחנו עושות את דרכנו על הדשא כדי להגיע אל הגברים. אחד מהם מרים את מבטו, רואה את מימי וממרפק את האחר. הם עוצרים את עבודתם.
"מדאם דופרי," אחד מהם אומר, מבטא לואיזיאנה שלו כבד כמו מי ביצה. "מה נוכל לעשות עבורך?"
"לכו." מימי מנופפת בידה אל הקבר. "אל תדאגו. אתם לא צריכים להתרחק מאוד או לחכות זמן רב, אנחנו רק זקוקות למעט פרטיות. אחר כך תוכלו לעשות בגופתו מה שתרצו." עיניה נודדות אל האדמה. "אני כאן כדי לטפל בנשמה שלו."
אתי החפירה שלהם נופלים והם ממהרים לעזוב. סנט מרטין, עיירת הקהילה הקטנה שלנו, נמצאת במרחק נסיעה של שעתיים באוטובוס מהעיר, אבל אפילו כאן אנשים מכירים את מימי. בעולם מלא מזויפים, היא הדבר האמיתי. כשהיא אומרת לך לעזוב, אתה עוזב.
אנחנו עומדות מעל הקבר. אפילו שהארון סגור, אני רועדת כאילו רון עלול לטפס פתאום החוצה.
"אין ממה לפחד," מימי מרגיעה אותי, פניה מקומטות. "קחי את היד שלי." היא מושיטה את זרועה אליי, אבל משאירה את עיניה על הארון. "תרגישי את המילים שלי בפה שלך." אני מצייתת. ההברות שהיא מבטאת רוטטות על שפתיי. "תרגישי את הכוח שלי בעורקייך."
היא לוחצת את ידי והברק שחוצה את השמיים חולף בדמי. היא מעיפה אליי מבט מהיר וחיוך מסופק עולה על פניה. יראת כבוד.
"זה כוחו של הרצף שלא נשבר," היא אומרת בחיוך עדין, "שתי נשים מהשושלת שלנו יחד. יש בזה עוצמה." היא מרימה את מבטה אל השמיים השקטים עכשיו, ממתינים למשאלותיה. "אתם יודעים מי אני," היא אומרת, "אני כאן כדי לבסס את שיפוטי. נשמתו של האיש הזה מונחת על כף המאזניים. אני כאן כדי להניח אבן בגיהינום. עתה, כשהוא מתחיל במסעו, אני שולחת אותו עם המילים האלה."
היא מסובבת את ראשה לאט כדי להביט בי, ואני מרגישה את הכוח בעורקיי. אני מרגישה את המילים שלה על לשוני, ואנחנו אומרות אותן בתיאום מזעזע.
"ללא מנוחה," אנחנו אומרות יחד.
בשנים הבאות אשאל את עצמי פעמים רבות אם האמנתי שדנו את רון לגיהינום באותו יום. כמו לדברים רבים שקיבלתי ממימי, אין לי הסבר לכך. אני רק יודעת שברגע שהמילים נאמרו, הקשת, אותו מסלול צבעוני ומבטיח מגן עדן לאדמה, נעלמה ולא נראתה עוד בשום מקום.
"נשים פראיות הן ניצוץ חיים בלתי מוסבר. הן מדיפות ריח של חופש ומחפשות מודעות, הן לא שייכות לאיש מלבד עצמן. היא תרשה לך להיכנס לתוך הכאוס שלה, אבל היא גם תראה לך את הקסם שלה."
ניקי רואו, מחברת 'פעם ילדה, עכשיו אישה'
1
לוטוס
אומרים שאם אתה מסוגל להצליח בניו יורק, תצליח בכל מקום. ניו יורק היא כלבה יפהפייה טובלת בזוהר, שמראה לך אצבע משולשת בזמן שהיא פוסעת על מסלול התצוגה בנעלי ה'לובוטין' שלה. רק הטובים ביותר, המבריקים והפראיים ביותר מחזיקים מעמד כאן.
כשעברתי לפה מאטלנטה לפני שנתיים, הרגשתי כאילו אני יוצאת להרפתקה בלתי אפשרית באזורי הספר. הייתי כמו החלוצות בתוכניות הטלוויזיה, אבל במקום לחבוץ חמאה בעצמי, תפרתי לעצמי בגדים. רכושי הסתכם בשלוש שקיות אשפה שבהן נדחס כל רכושי, במכונת התפירה של סבתי ובתיק מזויף של 'לואי ויטון'. דמיינתי את עצמי כקארי ברדשו. הבנות שאוכלות איתי ארוחת צהריים בבריאנט פארק עכשיו הן שרלוט, מירנדה וסמנתה שלי.
"יש לי חדשות," אומרת בילי, מביטה בי ובשותפה שלי לדירה, יארי, "פול מתגרש."
אני דוקרת משהו בסלט העוף שלי כדי לבדוק שהוא לא זז, אבל לא מגיבה. יארי שואבת בקשית את הלגימה האחרונה מבקבוק מי ה'פלגרינו' שלה.
"סליחה, בנות?" אומרת בילי, אכזבה מעיבה על עיניה הירוקות. הסומק שמטפס במעלה לחיי נגרם ממבוכה, מכעס או מחום הקיץ של ניו יורק.
"סליחה. זה נפלא," אני אומרת, לא טורחת להכניס התלהבות או אמון לדבריי.
"הוא לא מתגרש, כאילו, בכל חודש?" שואלת יארי, "נראה שהוא מחליט להתגרש בכל פעם שאת מוצצת לו."
אם זה אפשרי, וילהלמינה קלייבורן, או בילי עבור חבריה, מסמיקה אפילו יותר. "זה לא נכון." בילי עסוקה פתאום בכריך ההודו שלה.
"הביצים שלו לא היו בפה שלך אתמול בלילה?" שואלת יארי ברצינות, אבל שפתיה רוטטות בקצוות.
"אני לא מבינה איזה קשר יש בין זה לבין מה שסיפרתי?"
"ביצים בפה. סיימתי את טיעוניי." יארי מכה בבקבוק המים שלה בשולחן כאילו היה פטישו של שופט. "אני חושבת שזה עצוב שאני מבינה את פול טוב יותר מכפי שאת ואשתו מבינות אותו."
"אלה לא נישואים אמיתיים," בילי מוחה בקול חלש.
"זו בטח הסיבה לכך שהוא אף פעם לא מתגרש באמת." אני קמה ומסמנת להן לעשות כמוני. "בואו, אנחנו צריכות לחזור או שנאחר לישיבה."
השמשייה הירוקה הגנה עלינו במידת מה מהשמש חסרת הרחמים, אבל ברגע שאנחנו משליכות את האשפה ומתחילות ללכת אל המשרד, היא מכה בראשינו.
"הם אפילו כבר לא שוכבים," בילי מנסה שוב.
"למה שישכב עם אשתו כשהוא מזיין אותך?" אני שואלת בטון נונשלנטי. למען האמת, אני כועסת מאוד בכל פעם שאנחנו מנהלות את השיחה הזאת.
"תשכחו שהעליתי את הנושא." בילי נאנחת.
"אני מצטערת, בילי, אבל את מנהלת רומן עם גבר נשוי," אומרת יארי ואוספת בגומייה את שערה הארוך והשחור לפקעת מרושלת. "זה מעגל האמון והאמת, ואנחנו החברות הכי טובות שלך. אם אנחנו לא יכולות להוכיח אותך על דרכייך הנלוזות, מי יוכל?"
בילי מחכה שאתערב, כאילו היא לא יודעת מה דעתי. "היא צודקת," אני אומרת, "את חושבת עם הלב ועם הכוס שלך."
"תעשי לי טובה. את אוהבת סקס יותר מיארי וממני יחד," בילי יורה.
אני לא מגיבה כי אני יודעת שאנחנו יורדות עליה חזק, והיא חייבת לנצח במשהו. "אני דווקא חושבת להתנזר מגברים לזמן מה," אני אומרת. דבריי יוצרים תדהמה.
"סליחה?" יארי דופקת על אוזנה. "הדבר הארור הזה לא תמיד קולט בולשיט. מה אמרת?"
שלושתנו צוחקות, אבל אני מרצינה עם כל צעד שמקרב אותנו אל הסטודיו לעיצוב שבו אנחנו עובדות בשכונת גרמנט. "אני רצינית," אני אומרת. "אני אוהבת סקס, זה נכון, אבל אני מרגישה שאני צריכה... לא יודעת, הפסקה."
איך אוכל להסביר כמה סקס מסובך עבורי? תמיד חשבתי שזה קשר גופני בעיקרו. השבעתי את הצורך לפי התנאים שלי, הרשיתי לגברים לחדור לגופי, אבל לא אפשרתי אינטימיות. לאחרונה הסקס לא רק משאיר אותי לא מסופקת, אלא גם מדוכאת. מרוקנת. עגמומית. משהו בי רוצה יותר ממה שהיה לי, אבל אינטימיות היא סיכון שאני לא מוכנה לקחת, שלא לדבר על הפחד. בפעם האחרונה שעשיתי סקס...
איך אוכל להסביר לחברותיי משהו שאני לא לגמרי מבינה בעצמי? דבר ממה שהרגשתי לא היה הגיוני, ולספר להן עכשיו יהיה כמו להתחיל באמצעו של סיפור שהן לא שמעו מעולם.
"רגע." בילי מביטה בטלפון שלה בפה פעור לרווחה. "ידענו שיש גיף של 'הי, פלישיה'1?"
או־קיי. אולי לא אדבר עם החברות שלי על זה.
"סליחה," היא אומרת, עוקפת פועל בניין. "מה אמרת על להפסיק עם זיונים, לוטוס?"
"אני חושבת שאני רוצה לעשות הפסקה מסקס."
שתיהן נועצות בי מבטים כשאנחנו מתקרבות אל הכניסה לסטודיו האופנה שבו אנחנו עובדות.
"אני לא מבינה את המילים שיוצאות לך מהפה," יארי עונה.
"אני לא יודעת," אני אומרת במשיכת כתף, "אני מרגישה... ריקה."
"אז תמצאי זין גדול יותר," אומרת בילי. "כזה שימלא אותך."
שלושתנו חולקות גיחוכים בלובי של הלופט המשופץ שבו נמצאים המשרדים. "אני רצינית. אני חושבת שאני צריכה להיות חופשייה מגברים לזמן מה."
"את זוכרת את הזמן שניסיתי להיגמל מעישון וכרסמתי את רצועת התיק שלי?" בילי שואלת. "אני מרגישה שזה מה שיקרה לך אם לא תגמרי על בסיס קבוע. את עלולה להעלות במשקל ארבע קילו וחצי כמו שקרה לי."
"מי דיבר על לא לגמור? יש לי מבחר די יעיל של ויברטורים."
המעלית נפתחת ואנחנו פוסעות אל החלל שבו מוצגים גלילי בדים מגוונים, כמה שולחנות שעליהם מכונות תפירה, וקולב אחר קולב שעליהם תלויים בגדים יקרים בדרגות שונות של הכנה.
"מה לגבי צ'ייס?" יארי מתכוונת לצלם החביב על הבוס שלנו, והיזיז האחרון שלי. "הוא לא ישמח על שביתת הסקס הקטנה שלך."
"כבר אמרתי לו, ואת צודקת. הוא לא שמח. מה אני יכולה להגיד? יש לי כוס מוזהב. זו קללה."
הן צוחקות כפי שידעתי שיצחקו, דעתן מוסחת מהבוטות שמשמשת אותי להסתרת המבוכה. הפעם האחרונה ששכבתי עם צ'ייס היא זו שהובילה אותי להחלטה הזאת. "אבל צ'ייס יודע שיש לו יכולת להשפיע על הגוף שלי בערך כמו שיש לו יכולת להשפיע על מחיר התה בצ'יינטאון," אני ממשיכה. "הוא יהיה בסדר."
אנחנו יוצאות מהמעלית בקומה העליונה שבה נמצאים המשרדים וחדר הישיבות. אני תופסת את מקומי ליד השולחן הארוך, משטח ממוחזר של צפחה שהובא ממחצבה ישנה. בכל פגישה אני יושבת לימינו של ז'אן פייר לואי, המעצב המייסד של 'ג'יי־פי־אל מדיסון'.
אני עדיין לא מאמינה איזה מזל היה לי כשהדרכים שלנו הצטלבו. הגעתי ברגע האחרון לטפל בסטיילינג לצילום עבור חברה שלי באטלנטה. אפילו לא עבדתי רשמית בענף האופנה. זו הייתה חלטורה שנועדה לסייע לי לסיים את הקולג'. המקצוע הראשי שלי בקולג' 'ספלמן' היה מנהל עסקים, אבל לעיתים קרובות חשבתי שאפתח סטודיו משלי או אעשה משהו בתחום האופנה בשלב מאוחר יותר.
ג'יי־פי ואני הסתדרנו מהרגע הראשון. אני הייתי היחידה שהבינה את ההתלהמות הצרפתית שלו כשראה את חילול הקודש שנעשה ביצירות שלו. אני התערבתי, תיקנתי את הבלגן הגדול שעשתה הסטייליסטית והרגעתי את החיה הפראית בעזרת צרפתית בניחוח לואיזיאנה שמימי לימדה אותי. מתברר שהיא הייתה טובה דיה כי בסופו של היום הוא סיפר לי בדיחות גסות בצרפתית והציע לי עבודה.
התקרבנו במשך השנתיים האחרונות. הוא הציע שארשם ללימודים ב'אף־איי־טי', שנמצא לא רחוק מהסטודיו. זו הייתה קריעת תחת. למדתי עיצוב אופנה בזמן שעבדתי במשרה מלאה, ולעיתים קרובות גם עשיתי שעות נוספות בסטודיו, אבל זה היה שווה את זה. אני יושבת לימינו של ג'יי־פי בכל ישיבה כבר זמן רב.
"פלא לביש," ג'יי־פי אומר ללא הקדמה במבטא צרפתי כבד, "זה הנושא שלנו לעונה הנוכחית."
הוא מסמן לכל הנמצאים להתאסף סביבו ולהביט בבלוק הסקיצות שלו. הוא היה יכול לעצב באופן דיגיטלי ולשתף כך שכולנו נוכל לראות את זה על גבי האייפדים שלנו, אבל ג'יי־פי שמרן, למרבה ההפתעה. האצבעות שלו מרוחות לעיתים קרובות בפחם מהעיפרון, ובלוק הסקיצות שתחוב תחת זרועו תמיד מלא.
"תנו לעיניים שלכם לחגוג," הוא אומר בנפנוף דרמטי, "באביב."
רישום אחר רישום קם לתחייה בעזרת הצבעים הססגוניים שבהם השתמש. יש שם לפחות מאה רישומים, אבל רק חלק מהם יגיע אל המסלול בשבוע האופנה בספטמבר.
"כולכם יודעים איזה מינימליסט אני," אומר ג'יי־פי, "אבל כמו שאנחנו תמיד אומרים, אופנה היא קודם כול אומנות ורק אחר כך מסחר, ומסחר זה התחום שאליו ייכנס פול."
תשומת הלב הכללית מופנית אל פול, מנכ"ל 'ג'יי־פי־אל' והבוס/מאהב הנואף של בילי. יארי תוקעת בי את מרפקה ושתינו ממלמלות זו לזו בשקט, "מנוול."
פול מסדר את משקפיו, שבילי חושבת שהם סקסיים כל־כך. "האפשרויות עם נושא כמו פלא לביש הן בלתי מוגבלות. צוות השיווק שלנו עבד ללא לאות ואני חושב שגילינו מכרה זהב בשיתוף פעולה עם 'בודיי', יצרנית בגדי ספורט בעלת נתח שוק קטן יותר מזה של 'נייקי', 'ריבוק' או 'אדידס', אבל כזאת שמוכנה לעשות צעדים גדולים. כולכם שמעתם כמובן על טכנולוגיה לבישה. צמידי כושר, השעון של 'אפל' וכן הלאה. אנחנו רואים שילוב שיווקי פוטנציאלי בין הנושא שלנו, פלא לביש, וטכנולוגיה לבישה."
"שעונים," ג'יי־פי אומר בניצחון, "'בודיי' ביקשו ממני לעצב קו של שעונים."
"וחלק מהדוגמניות שלנו יענדו אותם בתצוגה בספטמבר," מוסיף פול.
"ויש לי את הפרזנטור המושלם," ג'יי־פי אומר בהתלהבות, "צ'ייס הביא אותו לתשומת ליבי."
זה צריך להיות נהדר. לצ'ייס יש עין טובה.
"הוא ספורטאי מקצועי," אומר ג'יי־פי בלהיטות, "שחקן כדורסל. הגוף שלו..." ג'יי־פי מכחכח בגרונו. אני צריכה להציע לו מכונת רוח בסגנון ביונסה כדי שיתקרר. "כמו שאמרתי," קולו רק מעט יותר מאופק עכשיו. "הוא שחקן כדורסל."
"חשבתי שיש לי תצלום שלו פה איפשהו." פול מדפדף בערמת הניירות שלו. "בכל מקרה, מדובר בקינן רוס."
אני לא זקוקה לתצלום. אני זוכרת בצורה מושלמת את הגבר בעל עור הברונזה הכהה, השרירים המתוחים, מבנה העצמות המלכותי והחיוך, המהמם במיוחד בשל נדירותו. ראיתי אותו לאחרונה כשצ'ייס ליווה אותי למסיבות חג המולד של קבוצת 'סן דייגו וייבס'. קינן משחק כדורסל עם בעלה של בת דודתי, אייריס.
אני שומרת על הבעה שלווה שמגלה עניין מועט, אבל בתוכי אני מקללת בשתי שפות. בדיוק כשהחלטתי שאני מוותרת על גברים עד שאברר מה מקולקל בי, הגבר הכי סקסי שפגשתי נכנס שוב לתוך חיי? יהיה קשה להתעלם ממנו אם הוא עומד להיות הפרזנטור החדש. הפגישות המעטות שלנו היו טעונות בעוצמה שהבהירה דבר אחד: החוקים שקבעתי לגבי גברים אחרים לא ישימים לגבי קינן רוס.
"אנחנו בשיחות עם הסוכנת שלו. הוא עדיין לא הסכים," אומר ג'יי־פי, "חשבתי שיהיה נחמד לפגוש בו באווירה רגועה יותר, משהו שלא קשור לעבודה. הוא כאן למשך הקיץ, ויש להניח שישמח לפגוש כמה אנשים. הזמנתי אותו למסיבה של וייל הערב."
וייל, העוזרת של ג'יי־פי, ובעלה, עורך רב השפעה של מגזין אופנה, עורכים מסיבות אגדתיות. אני מחכה בכיליון עיניים למסיבה שלהם על היכטה. היכטה לא שייכת להם. יש להם חברים נדיבים.
"אויש, חבל," אני אומרת, דואגת להיראות מאוכזבת. "אני חושבת שלא אוכל להגיע הערב. יש לי משהו אחר."
"מה?" יארי מקדירה את פניה. "הבוקר אמרת שאת, ואני מצטטת, 'מחכה לזה.' איזה משהו אחר?"
"זה משהו חדש," אני אומרת מבעד לחיוך מתוח.
"אל תהיי הורסת מסיבות. זה יהיה כיף." ג'יי־פי משרבב את שפתיו. "בבקשה, לוֹ. כולנו הולכים."
"את חייבת לבוא," וייל אומרת במבטאה השוודי הקל. "קייר ביקש מהקייטרינג להוסיף את מאפה הזיתים במיוחד בשבילך."
"אוי," אני גונחת, "לא הקרוסטיני?"
"כן," היא עונה ביראת כבוד, "הקרוסטיני."
"אולי תגידי לי," אומרת יארי, "מה את מתכננת, שהוא עדיף על שיט בחברת האנשים הכי שווים בניו יורק?"
"כל החברים שלנו יהיו שם," בילי מדרבנת. "ואחת העוזרות של אנה וינטור הוזמנה."
"העוזרת השנייה או השלישית?" אני תובעת בחדות.
"השנייה," וייל מאשרת בביטחון. לעזאזל, רציתי לפגוש אותה.
"תחשבי על כל האנשים הנהדרים," אומר ג'יי־פי.
"ועל האוכל הטעים," מוסיפה וייל.
"ואל תשכחי את הבידור," תורמת בילי.
האווירה היא הדבר היחיד שמתחרה באוכל, אבל לא הטיעונים שלהם הם אלה שמשכנעים אותי. קינן רוס הוא רק גבר. ממתי אני מרשה לגבר כלשהו למנוע ממני משהו שאני רוצה?
"או־קיי," אני נכנעת בחיוך, "אבוא."
"בסדר," פול אומר בעוד החברות שלי מצווחות בהתרגשות. "עכשיו, כשזה הוסדר, בואו ניגש לעניינים."
"אתה צודק, פול. בחזרה לעניינים," אומר ג'יי־פי ומשלב את ידיו. "אז מה כולכם מתכננים ללבוש?"
אני צוחקת עם כולם ומתחילה לתכנן מה ללבוש שיתאים לאינסטגרם. איך יכולתי לשקול לוותר על המסיבה?
בטח, קינן הוא חתיך הורס, וכן, הוא מגיע בזמן שבו החלטתי להתנזר מגברים... אז מה? עדיין לא פגשתי בגבר שלא יכולתי לעמוד בפניו.
דמות מתוך הסרט 'יום שישי' שיצא בשנת 1995.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
