מארז אנשי המלך
אויבים לאוהבים * הזדמנות שניה * הבדלי מעמדות
"ידעתי שאתה בן־זונה חסר רחמים, אבל אפילו אני המעטתי בערכך. היישר לגרון בירייה הראשונה. לא רע. אתה בטוח שלא היית צריך להתגייס לצבא?"
מקסים 'קינגסמן' קייד
מגיל צעיר ידעתי שאשנה את העולם. אגיע לפסגה, ואקח גם את לניקס איתי. אני האיש שהיא נשבעה לשנוא, אך לא אעצור בדבר כדי להשיג את מה שאני רוצה, ואני רוצה אותה. כוח הוא שם המשחק, ואף שהיא חושבת שכולם רק ניצבים בתוכנית הגדולה שלי, אני יודע שהסיכון פה עצום. אם אזכה, אזכה בעולם כולו. אם אפסיד, אפסיד הכול.
לניקס מון האנטר
אף שמקסים דורש כניעה מוחלטת מליבי ומגופי, יש לי תוכניות אחרות. אין להכחיש את הקשר החזק בינינו, את התשוקה החורכת, אבל התברר שהגבר שבו בטחתי רימה אותי וגנב את אהבתי. אם כל מה שהיה לנו היה שקר, אז למה אני מרגישה כאילו זה אמיתי?
מלך מורד מאת סופרת רבי המכר קנדי ריאן הוא סיפור על שני אנשים שאפתניים מאוד שחולמים לשנות את העולם ומשנים זה את זה בדרכם אל האהבה. זה הספר השני בדואט אנשי המלך. הספר הראשון בדואט, נולד למלוך, גם ראה אור בהוצאת אדל.
לניקס, גיבורת הסיפור הזה, היא חברה גאה ביַאוָוהפַאי אפאצ'י ניישן, שבט אינדיאני אמריקאי. שבטים מסוימים מסמנים את המעבר מילדה לאישה באמצעות טקס התבגרות מינית הידוע בשמות שונים. הסיפור שלי מסתמך על הגרסה האפאצ'ית המערבית לטקס המעבר הזה, הידוע בדרך כלל כטקס הזריחה או ריקוד הזריחה. המונח 'נאילי', שמשמעותו 'להכין אותה', משריש בנערות צעירות איכויות הנחשבות חשובות לבגרות.
להשלמת טקס המעבר הזה ישנן השלכות עבור הקהילה כולה. ברכות, בריאות ואריכות ימים. מאמינים שבמשך ארבעת ימי הטקס הנערה מתמלאת בכוחה של האישה המשתנה, האישה הראשונה, על פי סיפור המוצא של השבט.
טקסים כאלה נאסרו בסוף העשור הראשון של המאה התשע עשרה על ידי ממשלת ארה"ב בניסיון להפוך את השבטים הילידיים למערביים ולהטמיע אותם.
כך נוצר צורך לערוך אותם בחשאי עד שנת 1978, שאז נחקק חוק חופש הדת האינדיאני אמריקאי. טקס המעבר הזה מקודש ויש לו תפקיד מרכזי בחייהן ובהתפתחותן של נשים צעירות רבות משבט יאווהפאי אפאצ'י ניישן.
ניגשתי אל הכתיבה על אודות הטקס הזה מתוך כבוד, יראת קודש, ובהנחייתן של נשים ילידיות כדי לוודא שלא אתאר לא נכון את המסורת הזאת או מסורות אחרות.
כמו כן, התייעצתי עם איש רפואה המפקח על הטקסים האלה כדי להבטיח שהתיאור יהיה נאמן. כל טעות היא שלי, לא שלהם, ואני חייבת תודה לאנשים הבאים על הסיוע שהעניקו: שרי, מקאה, אנדראה, נינה וקיונה, משבט הופי.
אני רצה.
רוח המדבר שורקת מעבר לאוזניי ומצליפה בשערי. כפות רגליי הן נוצות, קלילות, מהירות, אבל זרועותיי ורגליי עשויות עופרת, השרירים כואבים ובוערים. צעקות העידוד של השבט שלי דוחפות את רוחי כשאני חוששת שגופי יאכזב.
לרוץ.
ניסטאן.
המילה האפאצ'ית הולמת בו־זמנית עם הלב שלי ודוהרת בעורקיי כשאני רצה לארבעת הכיוונים.
מזרח.
דרום.
מערב.
אני רצה צפונה, אך מהססת, נעצרת כשאני רואה את האישה היפה שעומדת בכובד ראש בתוך הקהל המריע. אני כושלת לעברה, הטקס נשכח. הריצה נשכחת. דמעות זולגות על לחיי וידיי מושטות קדימה. מבקשות. מתחננות למגעה של אימי רק עוד פעם אחת.
התערובת הייחודית של הסבון והשמפו שלה יחד עם הניחוח הטבעי שלה צפה לעברי. השתוקקות, נואשת וחדה, ננעצת בי, מוכרת עד כאב. אני כמעט שם, יכולה כמעט לגעת בה, אבל היא מסמנת באצבעה מעבר לכתפי, מצביעה אל הכיוון שאליו עדיין לא רצתי.
צפון.
"תסיימי, לניקס," היא אומרת, המילים שלה תקיפות ובלתי מתפשרות.
"מה?"
שפתיה מתהדקות. עיניה הופכות לחריצים. היא הלוחמת הנועזת שחיה בתוך האם העדינה, והיא צועקת:
"רוצי!"
אני מתעוררת בבת אחת בחשיכה מוחלטת, מבוהלת, חסרת כיוון. פאניקה קורעת את פי לצרחה והצליל מתנפץ, נופל סביב אוזניי. אני לא מצליחה להזיז את זרועותיי. חבלים חותכים את עורי, מפרקי ידיי קשורים מולי.
אלוהים אדירים. איפה אני? מה קורה? אני רוצה להיות חזקה, אבל יבבה עולה על שפתיי.
"לני," קול אומר מימיני. אני מכירה את הקול הזה.
"ואל?" המילה חורקת בכאב בתוך גרוני. "זה אתה?"
"כן. תודה לאל שהתעוררת."
"אני לא רואה כלום," אני אומרת, מחניקה את הדמעות.
"הם שמו לך שק על הראש. גם על הראש שלי."
אני פונה לעבר צליל קולו ובד מחוספס מתחכך בלחיי. ריח מעופש חוסם את נחיריי. אני קבורה בבד יוטה והאוויר לא מתחלף.
"שיט, לני," ואלאס אומר, הקלה ועינוי בקולו. "חשבתי שהוא יפיל אותך."
יפיל אותי?
הזיכרון חוזר אליי במהירות, כמו הקרקע כשאת נופלת, בלתי נמנעת וצורמת. האימה של אדם מטורף במסכה, מנדנד אותי מעל צלע ההר. תחושת האצבעות שלו מחליקות סביב גרוני. המראה שלו מתאמץ ונאבק להשאיר אותי תלויה למעלה. האדישות המוחלטת בעיניו לגבי השאלה אם אחיה או אמות.
התמונות האלה מציתות את חזי באש, והשרירים הפועמים הולמים מהר כל־כך עד שראשי מתחיל להסתחרר. "כמה זמן הייתי מעולפת?"
"אני לא יודע. הזריקו לנו משהו שגרם לנו לאבד את ההכרה. התעוררתי רק כמה דקות לפנייך."
"אז אין לך מושג כמה זמן נסענו? איפה אנחנו יכולים להיות?"
"לא."
"התעוררתם," קול נטול גוף אומר, מתקרב אליי פתאום, הפרעה בלתי צפויה לחשיכה שאופפת את עיניי ואת אוזניי. אני שומעת את חריקת הנעליים, מרגישה נוכחות מולי, ומתקשחת, שריריי מתכוננים למכה או לקליע. אין לי מושג מי מהם.
השק נתלש מעל ראשי. אנחנו נמצאים במערה, והאור שזורם פנימה מהפתח, אפילו שהוא קלוש, מכאיב לעיניי. רק ואלאס, אני והמטורף שהביא אותנו לפה נמצאים כאן. אני ממצמצת לעברו.
היא עטויה במסכת אברהם לינקולן, המפלצת המחייכת בעלת התלתלים הבלונדיניים והפרועים שתלתה אותי אתמול מעל צלע ההר כמו חרק הלכוד בין אצבעותיו.
"חשבתי שלא תזיק לכם קצת שינה בזמן שנסענו," הוא אומר. "למען נוחותכם, כמובן."
"מה אתה רוצה מאיתנו?" ואלאס שואל, אחרי שגם השק שלו הוסר.
"יצרת משהו מדהים, דוקטור מארו," לינקולן אומר.
ואלאס מזעיף מבט. "מדהים? למה אתה מתכוון?"
"אל תצטנע." לינקולן מניח את הרובה על הקרקע ומשעין את מרפקו על הקנה. "הכנת משהו יפהפה במעבדה שלך, ויש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף תמורתו."
"ואל, על מה הוא מדבר?"
ואלאס מחזיר אליי מבט מלא פחד ואימה ומניד בראשו. "אלוהים, לני. אני מצטער שהכנסתי אותך לזה."
"הכנסת אותי למה? מה קורה?"
"מה שקורה, גברת יפה," לינקולן מתערב, "הוא לא עניינך. אין לזה שום קשר אלייך."
"אם אין לזה שום קשר אליי, אז לא יהיה לך אכפת לתת לי ללכת."
הצחוק שלו נמוך וזיק של עניין מופיע בעיניו. "אני אוהב קצת אומץ אצל אישה." הצחוק שלו גווע בפתאומיות. "אבל לא הרבה. אם תמשיכי ככה, תמותי מוקדם יותר ממה שתכננתי."
"תכננת?" ואלאס חוזר אחריו בעיניים קרועות לרווחה.
"כן. הכול מתוכנן," לינקולן אומר בטון נעים. "למעשה, אין שום סיכוי שתצאי מזה בחיים, גברת, אבל את תלכי כשאני אגיד שזה יקרה."
המילים שלו הן אקדח טעון המוצמד לראשי, מחכה ללחיצה על ההדק. אני מרגישה את הלחץ ממש כאילו קנה מוצמד לרקתי.
"אבל קודם כול," הוא אומר, עיניו זוהרות בציפייה, "בואו נעשה קצת כיף." הוא מכוון אליי את האקדח שוב. "קומי. הגיע הזמן להצגה."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
