פרק ראשון
1
אנה לא ידעה מה תעשה בכל התמונות. היא צילמה מאות – ולא היה לה לב למחוק ולו אחת מהן. מזל שהיא הביאה עמה שני כרטיסי זיכרון נוספים. אפריקה הייתה כל מה שקיוותה שתהיה – פראית, עצומה וחמה עד כאב. שונה לחלוטין מכל מה שחוותה והיא ביקשה ללכוד אותה – כדי שתוכל לאחוז בתחושת החופש כשתשוב הביתה.
אפילו עכשיו, כשהמשאית עצרה בצד הכביש המקיף את ארושה, היא הייתה מוכנה עם מצלמתה. היא הטתה את ראשה הצידה כדי לראות מה היה הדבר שבנדי, הנהג, עושה. מדבר עם מישהו. היא ראתה אותו מחייך אל הזר שהיה בגבו אליה.
גם אנה חייכה, נהנית מהנוף. חברו של בנדי היה זכר לתפארת. אנה הניחה לתחושה לשטוף אותה – בפעם הראשונה מזה כמעט שנה חוותה תחושה פיזית מענגת למראה גבר. צמרמורת של התרגשות ניצתה בבטנה, השאלה הרגעית – מה היה קורה אילו? היא זעה במושבה והטתה את ראשה כדי לתפוס זווית ראיה טובה יותר. אכן כן. בהחלט מה היה קורה אילו.
היא צחקקה. נהדר, סוף סוף חזרה לעצמה. שלמה, בריאה וממש מסוגלת להרגיש משיכה מינית. היא הרימה את המצלמה, לחצה פעמיים. ואז עשתה זום.
מכנסי ג'ינס קצרים חשפו זוג שוקיים חזקות בצבע ברונזה ורמזו על כך שהירכיים לא פחות שריריות. ידיים נחו על מותניים צרים שהדגישו ישבן מרהיב. אבל היו אלו הכתפיים שתפסו אותה. פלג גופו העליון היה חתיכת משולש רחב – כל כך רחב עד שבד החולצה שלו נמתח מעט בתפרים. רחבות, כתפיים רחבות שנבנו כדי שיתלו עליהן. גוף מן הסוג שגורם לאישה לחוש נשית עד כאב – וכיוון שאנה הייתה ענקית היא נזקקה לגברים גדולים שיגרמו לה לחוש נשית. לרוע המזל לא היו הרבה כאלה בסביבה, וכשמדי פעם מצאה אחד כזה, הוא מעולם לא התעניין בה. מסיבה כלשהי, גברים גדולים תמיד רצו נשים קטנות. אבל היא יכולה לשכוח מהמציאות הזו כרגע ופשוט ליהנות מהפנטזיה הרגעית. היא צילמה תמונה נוספת. שערו נגזז קרוב לקרקפת – כמעט כמו תספורת של חייל. קצות אצבעותיה דגדגו, תוהות איך זה ירגיש להעביר יד על קרקפתו. מעניין.
אבל הדבר הכי טוב ללא ספק היה גובהו. בנדי לא היה נמוך, אבל הבחור הזה היה גבוה ממנו בחצי ראש לפחות. כיוון שהייתה כל כך גבוהה בעצמה, אנה תמיד נמשכה לגברים מאוד גבוהים ולו היה גובה למכביר. למען האמת לבחור הזה – מאחור לפחות – היה הכול. עכשיו, אם רק יסתובב ויגשים את כל הפנטזיה של גבר-דוגמן משגע.
היא שינתה את אחיזתה במצלמה, שיחקה באצבעותיה כדי לשחרר את המתח שעקצץ בשריריה. סקס. היא ממש חשבה על סקס.
ואוו.
היא צחקה בשקט וצילמה תמונה נוספת. יודעת שזה טיפשי אבל נהנית מהחופש ליהנות מגבר יפה. היא לא האמינה שזה יקרה לה שוב אי פעם. אחרי הגיהינום של השנה שחלפה, שמחה לדעת שעדיין יש לה את זה. כל מה שהיא צריכה לעשות עכשיו הוא לחזור ללונדון ולקוות שהמסמכים מוכנים. סוף סוף תוכל להתקדם בחייה. היא ידעה שלבוא לכאן הוא הדבר הנכון לעשות. ועכשיו הייתה בידיה ההוכחה האחרונה להבראתה ולשובו של כוח החיים שלה – ושל הליבידו שלה.
בנדי הסתובב ושני הגברים התרחקו ממנה לעבר חלקה הקדמי של המשאית, שם לא יכלה לראות אותם יותר. לא חשוב, היא הביטה במסך של המצלמה שלה, חייכה לעבר תמונות הגב הנאה של בחור שמעולם לא ראתה.
מעולם.
היא חייכה שוב. היא התגברה על זה. היא סוף סוף התגברה על זה, לחלוטין.
היה רעש וקפיצה והמשאית נעה קדימה – שוב יוצאים לדרך. היא הציצה מעלה כשהאחרים דיברו. לקח לה רגע להבין שהיה מישהו חדש על המשאית ושהנוסעים האחרים ברכו אותו לשלום. שהוא פוסע לאיטו במעבר לעברה. מבטו ישיר, עקשני ומסתורי.
אנה לא ידעה שזה אפשרי לקפוא בשל להבת חום. היא לא יכלה לזוז, לא יכלה לחשוב ולא יכלה להאמין למראה עיניה. אבל איכשהו היא נשמה, איכשהו היא ראתה ולמרבה הצער לא ניתן היה להכחיש את מי היא רואה. והיא הייתה חייבת להאמין.
"סב?" היא בכלל אמרה את זה בקול רם?
הוא היה זה שלבש את הג'ינס הגזורים בברך ואת החולצה היומיומית שהדגישה את כתפיו הרחבות. הוא היה זה עם תספורת החייל הסקסית. הוא היה זה שהתנשא לגובה כה רב ושגרם לבנדי לצחוק.
הוא היה זה שהזין את הפנטזיה השובבה שלה – הראשונה שהייתה לה מזה חודשים.
הו, אלוהים, זה יותר מדי אירוני.
היא מצמצה, וקיוותה כמו משוגעת שהיא מדמיינת דברים.
אבל לא. זה באמת היה סבסטיאן.
מוחה מייד שלח הודעה להקפיא את הרכות הנמסה שבגופה. היא פנטזה על האקס שלה.
סבסטיאן רנטול. הסטוץ היחיד שלה. רומן החופשה היחיד שלה. חתונת הבזק היחידה שלה.
בעלה. אב ילדה.
בעלה ששיקר. התינוק שלה שמת.
אלפי תמונות חלפו בשנייה. האור והחום בבר, רעם פעימות הלב כשעמדו כה קרובים, התשוקה שבמגע, הצחוק כשעמדו זה לצד זה ולחשו את המילים המטופשות. הזעם שבגילוי הבגידה וחוסר התקשורת. הייסורים שבאבדתה הבודדה.
היא לא זכתה להכיר את תינוקה. כשהיא חושבת על זה, גם את בעלה לא הכירה. הגבר שהתאהבה בו היה בדיה – פנטזיה שצמחה בלבה ובראשה הנזקקים.
זה כאב, כמה טיפשה הייתה. והכאב שבא כתוצאה מכך כמעט שבר אותה לחלוטין.
תירגעי, אנה. תירגעי.
זה נעשה. בעבר. והיא התגברה על זה. היא לא תתפרק רק מפני שראתה אותו. דבר ראשון, הוא לא ידע כלום מהחיים שלו. והיא כבר לא רוצה אותו. היא שוב מצמצה. הוא בא לקראתה. היא ספגה הכול פנימה – אחסנה את הזיכרונות ואת הרגשות בכלא הפנימי שלה והבריחה את הדלת. היא כיבתה את המצלמה והניחה אותה בחיקה, לא רוצה שייראה את התמונות שצחקקה לעברן לפני רגע. אלוהים אדירים. האם השתוקקה אליו לפני רגע?
היא הביטה מטה. נעה מהר יותר כשהבחינה בכך, הורידה את רצועת הפלטיניום העבה מעל אצבעה. הוא בהחלט לא צריך לראות שהיא עדיין עונדת את טבעת הנישואין שלו. היא לא הסירה אותה כל החודשים האלה. היא התכוונה. בוודאי שהתכוונה. אבל אמרו לה שאישה שמטיילת לבדה יכולה להרחיק ממנה מתעניינים בלתי רצויים עם תענוד אחת כזאת – וכיוון שכבר הייתה לה כזאת...
היא הכניסה אותה לנרתיק המצלמה שלה. אבל אפילו כך, שיזופה חשף טבעת עור בהירה על אצבעה. אבל היא לא יכולה לעשות דבר נגד זה עכשיו. הוא לא ישים לב – הוא לא יתקרב כל כך. היא שלחה מבט נוסף.
הוא כמעט היה ממש לצדה. הוא חייך, אבל לא במלוא העוצמה. לא החיוך המהמם של 'בואי לחגוג איתי' שהדליק אותה בלילה הראשון. אבל אפילו ככה, זה הספיק כדי להעלות את הטמפרטורה שלה. ממש לא הוגן שבחור כמוהו קיבל כזאת מתנה.
היא זימנה חיוך זוהר אל פניה, מתעלמת מהמהומה שבתוכה. הגאווה הכתיבה שעליה לשמור על קור רוח.
"ואוו. סבסטיאן." בסדר, אז היא נשמעה מעט חסרת נשימה. אין פלא בהתחשב במרוצתם של מחשבותיה ושל דמה.
לא ייאמן. הנה הוא נראה ממש בבית, כאילו הוא זה שבילה בספארי באפריקה את רוב החודש האחרון. הוא אפילו שזוף – היא ידעה שעורו זקוק רק לכמה רגעים בשמש כדי לקבל את גון הברונזה המשגע שלו. זה מה שקרה בימים הספורים והמטורפים ההם בגיברלטר. הו, לעזאזל, היא לא צריכה לחשוב עליהם שוב. שכן כל זיכרון הצית צמרמורת בגופה שהתמקדה במרכזה.
"אנה." הוא לא נשמע חסר נשימה. אבל הוא כן נשמע שקט. הוא החווה אל המושב הריק שלידה. "אכפת לך שאשב כאן?"
חיוכה הפך קפוא מעט. "בכלל לא. בבקשה." היא זעה על כסאה, נעה סנטימטר בלתי נראה קרוב יותר לצדה של המשאית, הרחק ממנו. לבה הלם חזק יותר, כל חושיה בכוננות גבוהה כשהדקה את שריריה.
אין מצב, אין מצב, אין מצב. הוא לא יכול להיות כאן. והיא לא יכולה לחשוב על... על מה שהיא חשבה. לא עליו. "מוזר לראות אותך כאן," אמרה. "אפריקה. מכל המקומות."
הוא התיישב ורשעות התגלתה בחיוכו. "חתיכת צירוף מקרים, הא?"
"כן." כאילו שזה באמת. "מי אמר לך שאני כאן?"
"אף אחד," אמר בתמימות. "זה באמת צירוף מקרים."
כן, בטח.
הוא פנה, מביט בה מקרוב מדי, יושב קרוב מדי. "אה, יש לי את מסמכי הגירושים."
אה, אז הוא פשוט התכוון להעלות את זה כבדרך אגב, אה? אנה המתיקה את חיוכה עוד יותר. "חתמת עליהם?"
בבקשה, בבקשה, בבקשה. ככה זה באמת ייגמר.
"עדיין לא."
לבה החסיר פעימה.
"רציתי לראות אותך קודם."
"אה. למה?" לא אמרנו ועשינו כבר את כל מה שיש? או בעצם לא אמרנו ולא עשינו, וככה למען האמת העדיפה להשאיר את זה. הם בהחלט לא צריכים פוסט-מורטם. זו הייתה טעות מטופשת ומופרעת והדבר הטוב ביותר לעשות הוא לפתוח דף חדש ולהמשיך הלאה. הרחק זה מזה ומהר ככל האפשר בהתחשב בתגובה הבלתי הולמת של גופה.
סבסטיאן לקח שתי נשימות עמוקות וניסה לסדר את המהומה שבראשו. לעזאזל. הוא לא דמיין שתתנהג ככה. הוא לא דמיין שתראה כך. כל החודשים שחשב עליה היא נראתה שונה לחלוטין – חיוורת, מעט ביישנית, צייתנית.
והנה היא שזופה, שערה היה ארוך יותר, משוחרר והיא לבשה רק מכנסיים קצרים וגופיה. היא נראתה קלילה, זוהרת ובטוחה בעצמה.
בסדר, אז היא הופתעה לראות אותו. רגע ההכרה נראה על פניה. לא הפתעה נעימה. אבל עכשיו היא שוב מחייכת. עיניה מסתירות משהו, בטוח. אבל בכל זאת מחייכת – חיוך מדהים, למען האמת.
"רציתי לראות אותך. רציתי..." הוא היסס. זה נגמר רע. פחות משבוע אחרי החתונה הייתה להם מריבה איומה והיא עזבה. זו הייתה אשמתו. ובאותו זמן חש מעט הקלה – השפיות החלה לחזור. אבל אז הוא החל לתהות. "רציתי לוודא שאת בסדר."
זו הייתה הקלה לשמוע ממנה סוף סוף – אבל לקבל רק את מסמכי הגירושים לא הספיק לו. הוא לא יכול היה פשוט לחתום עליהם ולשכוח. הוא היה צריך לראות אותה בעצמו. להיות בטוח. לא היו דברים רבים בחייו שהתחרט עליהם. אבל הוא הצטער על השבוע ההוא יותר מכל.
"טוב" – חיוכה לא מש – "כמו שאתה יכול לראות, אני בסדר, סבסטיאן."
רמז התוכחה שבקולה חדר אל דמו כמו זריקה של וירוס קטלני. גופו הגיב בו ברגע. האם יוכל להילחם בזה – סוף סוף בנה לעצמו הגנות – או שייכנע למחלה – שוב?
"כן." הנהן, למרות הכול. "את בסדר."
היא יותר מבסדר. האדוות בגופו אמרו לו זאת, עליית חום גופו, מודעותו. הוא אולי הביט בפניה, אבל כל תא בגופו ספג את קימוריה ואת גפיה הארוכים שנראו היטב במכנסיים הקצרים האלה, כל כך קצרים.
הזיכרונות גאו. זיכרונות שקבר. הריח, הצחוק, הניצוץ שבעיניה ועורה החלק. והחום שלה.
הוא בער עכשיו – זו הייתה אפריקה אחרי הכול, לא? – לא בגללה. היה זה החום היבש שלא ניתן להתחמק ממנו של יבשת שכמעט תמיד בבצורת.
טוב, לא בדיוק. מפני שהוא לא היה רק חם. עמד לו. הוא הדחיק את להבת התשוקה הבלתי צפויה. בטוח שלא. הוא לא חוזר לשם. הוא הסתכל אחורנית על השבוע ההוא והוא נראה לו כמו רצף אירועים מהיר ומטושטש שהוציא את האוויר מראותיו ואת ההיגיון מראשו. אפילו עכשיו לא הצליח להבין איך זה קרה. איך קרה שהתחייב לחלוטין.
ואז שב והתרכז בה. חש את ההתכווצות עמוק בפנים. וידע. משיכה מינית, התאמה פיזית, תשוקה מיידית. לא משנה איך תקרא לזה, היה להם את זה – בכמות של מכולות של אוניה. אבל לא היה להם שום דבר אחר. לא היה להם זמן לשום דבר אחר – וגם לא עניין. הוא מעולם לא רצה משהו אחר.
הוא חש תחושה עמומה של פניקה. אז הוא ראה אותה. היא בסדר – ברור לחלוטין שהיא ממש ממש בסדר. אבל עכשיו הוא תקוע איתה על משאית עוד שבוע שלם. תכנון לא מוצלח, סב. הוא רצה לקרוא לנהג, לרדת שוב, אבל עכשיו כבר היו מחוץ לעיר והיו בדרכם לאיזו שממה של פארק לאומי. בסדר. הוא התרחק ממנה מעט. הוא יכול להתמודד עם זה, נכון? הוא יכול לשלוט בדחפיו החייתיים והפרועים. האם לא בילה את השנה האחרונה בגלוי משמעותה של משמעת?
אנה הביטה החוצה מחלון המשאית ומצמצה. מנסה למנוע מהערפל לענן את ראשה. היא שכחה. היא שכחה לחלוטין. בסדר, אז היא גרמה לעצמה לשכוח. זו הייתה הדרך היחידה להתגבר על שברון הלב, על ידי מחיקת החשמל שהיה ביניהם. אבל הנה הוא שוב חזר. כמו ברק, אפילו לפני שהבינה שזה הוא – והכריח את גופה לנטות אליו.
כיוון שהיה כמעט מטר תשעים וששה אנשים לא יכלו שלא להבחין בסבסטיאן – וזה היה רק הגובה. היא הכירה היטב את הנושא הזה ושם בעצם הסתיים הדמיון ביניהם. כשמוסיפים לזה את שאר גופו של סב, את החיוך ואת עיניו הכחולות כקרח, מקבלים חבילה מרהיבה – משהו שבהחלט אי אפשר לומר עליה. היא הייתה בסך הכול גבוהה מדי, זוויתית מדי, ביישנית מדי. והיה משהו נוסף בנוגע לסב. משהו שהתעלה מעל לפיזיות. משהו שגרם לא רק לנשים להזדקף, אלא גם לגברים. הסמכותיות השקטה, הביטחון שלו.
גבר בשליטה – הגבר בשליטה.
זה היה סב. זה שכולם אמרו לו כן. אבל היא לא תניח לו להשתלט עליהם שוב כמו שעשה בשבוע ההוא. לא היה 'הם'.
ביטחון התפשט בתוכה. כן. היא כבר לא הייתה הנערה הכנועה שפגש אז. למען האמת החוזק שחשה עכשיו היה במידה מסוימת תוצאה של תשומת הלב שלו. אולי לא היה דבר אחר, אבל התשוקה הקיצונית הזאת הייתה משהו שיכלה להיאחז בו. אף אחד מעולם לא רצה אותה – או ממש כבש אותה – כמו שסבסטיאן כבש אותה בשבוע. ושמישהו ירצה אותה בצורה כזו – אפילו לזמן קצר – העלה במידה ניכרת את ביטחונה העצמי. בפעם הראשונה בחייה הרגישה יפה. כל כך חבל, אם כן, לא כך, שמה שקרה אחר כך, קרה? אבל היא למדה מכך – להמשיך הלאה ולעשות משהו עם עצמה. האמת היא שעליה להודות לו על הדלק, על הכוח לקחת סוף סוף אחריות על חייה. "אז אתה מצטרף למשאית?"
"אהה."
נו, טוב. זה הולך להיות מעניין. "זה כמעט נגמר." טון דיבורה לא הסתיר את ההקלה שחשה. היא חייכה חיוך גדול יותר כדי לפצות על כך.
"אני נשאר קצת אחרי." גם הוא גיחך, כאילו ידע מה היא מרגישה והבין את ההקלה. "אני אטייל קצת בעצמי."
"מעולה." בהצלחה לו. היא תהיה על המטוס ותמשיך בחייה. אבל לפני כן הם יצטרכו לעבור את השבוע. היא עיכלה את המחשבה: הם לא יצטרכו להתערבב יותר מדי – יוכלו לשבת בנפרד. אבל זו הייתה סביבה כל כך קטנה בתוך המשאית. אילו רק הייתה עושה מאמץ גדול יותר עם הנוסעים האחרים, יכלה להסתתר ביניהם. אבל היא נשמרה לעצמה – מתרשמת בשקט מהנוף ונהנית מהחופש שלה.
המשאית קיפצה לאורך הדרך ולקחה אותם עמוק יותר לתוך הכפר. נדמה היה שבפעם הראשונה בנדי מגביר את קצב הנסיעה. אנה מיקדה את תשומת לבה בנוף הפתוח, נהנית מהרוח שקיררה את עורה הבוער. הייתה זו משאית צבא ישנה. גג הברזנט הוסט כדי שיוכלו לראות מה קורה סביבם ולהיצלות לאט בשמש. אבל היום לא הייתה זו צלייה איטית – היא חשה כאילו היא נצלית בגרילר.
רעש המכה היה חזק. היא נשלחה קדימה, נתקעה בראשה במושב שלפניה ובאותה שנייה נזרקה בחזרה אל מושבה.
"אוו." היה זה ההלם יותר מכל דבר אחר שגרם לה לצעוק.
נדמה היה שקולות מקללים מקיפים אותה. רמים ורבים. בנדי צעק מהקבינה התנצלות והסבר. התפוצץ גלגל. היא שמרה על עיניה עצומות, חשה בחילה בשל האופן שבה מוחה עדיין התרוצץ קדימה ואחורה בתוך גולגולתה.
אצבעות תפסו את כתפה. עור נגע בעור. היא הייתה מוכרחה לפנות. המכה התניעה את לבה והיא עצמה את עיניה חזק יותר. לא רוצה להכיר בתחושות שגרם לה להרגיש.
"אנה, את בסדר?"
היא לא אמרה דבר.
"אנה?" אצבעותיו נעו, מלטפות את כתפה, את זרועה. כל נקודה שנגע בה בערה. פלא שהעשן לא היתמר ביניהם כשהבעיר את חושיה.
היא פקחה את עיניה. הביטה הישר אל הפנים שהיו כה מוכרות ועם זאת כה שונות. רזות יותר, איכשהו מתוחות יותר. הוא הביט בחזרה אליה – קרוב מדי. מבטיהם ננעלו. בו ברגע הושתקו הקולות האחרים. היא לא שמעה דבר מלבד לנהמה המתגברת שבאוזניה. עבר כל כך הרבה זמן. כל כך הרבה זמן מאז בהונותיה התקפלו בהנאה מיידית, כל כך הרבה זמן מאז חשה את ההתרגשות הזאת בפנים.
מוחה התעבה, אבל דמה נדלדל – מזמזם בגופה בזרימה כספיתית. היא נמסה, ליבתה הפשירה כשהכמיהה הרימה את ראשה – בגלל התשוקה שפעם גרמה לה להשתגע. התשוקה שלו.
שפתיה נפרדו, אך לא נשמע קול. מהופנטת, הביטה באור המשתנה בעיניו. הכחול הבהיר התחדד – משקף את ההלם. ואז התרחבו אישוניו, האפלה בלעה את הקרח. היא יכלה לראות את המתח כששרירים זעירים צמצמו את מבטו רק במעט.
עיניה שלה היו פעורות לרווחה – היא לא יכלה למצמץ, לא יכלה לנשום.
אחרי עידנים תשומת לבו צנחה. היא יכלה לחוש את מיקודו. יכלה לקרוא את מחשבותיו ולשנייה אחת בלבד רצתה בזה.
בנשיקה.
היא התנערה, מתרחקת ממנו. זעזוע מוח. חייב להיות. זה ההסבר היחיד לרגע האקראי הזה של טירוף.
ידו נשמטה והיא שמעה אותו ממלמל את המילה שפעם רצתה כל כך לשמוע.
"מצטער."
גם היא. מצטערת שנכנס בחזרה לחייה. מצטערת עוד יותר על העובדה שנדמה שגופה החליט לחגוג את העובדה הזאת.
"אני הולך לעזור עם הגלגל." הוא נעמד.
היא הדביקה חיוך נוסף על פניה, כאילו שבריר השנייה הזאת מעולם לא קרה. "מצוין."
שבוע עם סב. היא יכולה להתמודד עם זה. בטוח שהיא יכולה. בלי בעיה.
