השראה

קוראים לי מיה מורטי, ואני אשת עסקים מצליחה ובעלת אימפריית מלונות שבניתי במו ידיי, אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה שאיבדתי את התשוקה ואת האמביציה שהניעו אותי לטרוף את העולם. אפשר לקרוא לזה ייאוש טהור, דיכאון, או שאולי נסכים שחוסר השינה הוא אשר גרם לי לחתום על חוזה בן שישה שבועות שבהם יתלווה אליי מאמן לחיים.

כאשר לוגן וודלנד, הבעלים של חברת ‘השראה’, נכנס למשרד שלי, לא הבנתי איך הדוגמן הבלונדיני בעל העיניים הכחולות ומראה הגולש יוכל לעזור לי.

חשבתי שהוא רק יגרום לי לאכול בריא יותר, לשתות יותר מים ולעשות יוגה, אבל בשום אופן לא ציפיתי שהוא יכריח אותי להתמודד עם השדים שלי ולהבין כמה עמוק נפלתי. אבל אז התוכנית שלו עבדה. הוא הראה לי איך לחיות חיים מלאי תשוקה, חיים שבהם הייתי חזקה יותר, וחשף צדדים שהיו קיימים בתוכי שלא הכרתי, שרצו לפרוץ את הגבולות שבהם תחמתי את חיי. זו הייתה חוויה מדהימה שנמשכה שישה שבועות והצליחה מעבר למצופה, אבל עכשיו רציתי יותר ממה שהתוכנית הציעה.

רציתי אותו.

השראה מאת סופרת רבי המכר ג’סיקה פלורנס הוא רומן עכשווי על מציאת אהבה במקום הכי לא צפוי. הספר, בדיוק כמו השם שלו, מהווה מקור השראה לחיים טובים ויפים יותר, חיים שתירצו לאמץ, ואף מספק טיפים שיאפשרו לכם לעשות זאת.

הקוראים שלה מכנים אותה ‘מלכת הסיפורים‘, וזאת מפני שהיא רוקמת עלילות שאולי לא הייתם קוראים בדרך כלל, אבל לא תהיו מסוגלים לעזוב ברגע שתתחילו לקרוא.

פרק 1
מיה
במקרה של מוות...

מדוע עשיתי זאת?

עיניי הצטמצמו כשהבטתי בשאלון ובמסמכי המידע שנשלחו אליי אתמול באמצעות שליח רכוב על אופניים, וניסיתי להבין למה, לעזאזל, אמרתי שאני רוצה לעשות את זה.

מפני שאת צריכה.

את זה?

ייתכן. אם כי ברגע זה הכול הרגיש חסר טעם.

הכול התחיל לפני שני לילות, במהלך פרסומת שצפיתי בה בזמן שהתקשיתי לישון.

ישבתי במיטה והסתכלתי על התוכנית לבניית אסם החתונות החדש שתכננו להוסיף למלון האהוב עליי, אשר היה בבעלותי, 'גרנדה בלזה'. זה היה הרעיון שלי, להכניס 'דם חדש' במיזמי החתונה שלנו, שהיוו מכרה זהב למלון. שני אולמות הנשפים של המלון הוזמנו כמעט שנה מראש, אבל אסם משודרג ימשוך יותר אנשים שמעדיפים לערוך את קבלת הפנים שלהם במקום כפרי ועם זאת אלגנטי מאשר באולם נשפים. רציתי לאהוב את הפרויקט הזה. רציתי להתלהב ממנו כמו שחשתי כאשר הגיתי את הרעיון לראשונה. אבל התשוקה נעדרה מחיי. חשתי אדישה לגבי הכול, וזה הרגיש גרוע כמו שזה נשמע.

אך עם זאת בראשי התרוצצו מחשבות רבות שלא אפשרו לי להירדם, אז דילגתי על השינה והתחלתי לעבוד בזמן שהטלוויזיה הדולקת מספקת רעשי רקע.

"את מרגישה נטולת השראה?"

ראשי הזדקף והתמקד בפרסומת שפתאום תפסה את תשומת ליבי.

כן. כך אני מרגישה.

"איבדת את התשוקה לחיים?"

יכול להיות שהתנודדתי במיטה שלי כשניסיתי להתיישר כדי להיטיב לשמוע ולראות את הטלוויזיה. בהחלט הרגשתי אובדן תשוקה.

"האם האוכל איבד את טעמו? האם אור השמש מרגיש דהוי בשגרת החיים שלך?"

הנדתי בראשי במרץ. שנאתי את התחושה הזאת והפרסומת כמו נתנה לה אשרור כשגרמה לי להרגיש שזה דבר נורמלי שאנשים חוו.

"אם כן, האם את מוכנה להשראה? לחוויה משנת חיים בשישה שבועות?"

הקשבתי בתשומת לב מלאה לקריין הפרסומת כשמסר פרטים על הצטרפות לתוכנית שבה מצמידים לך מאמן לחיים למשך שישה שבועות, והוא אמור לעזור לך לשנות את חייך. כל מה שעלייך לעשות הוא לחייג עכשיו, לבקש את הניירת ולהירשם, ומאמן לחיים יגיע וידריך אותך ואברא־קדברא – תשובי להוביל ולשאוב השראה מהחיים.

אצבעותיי חייגו במהירות הבזק את מספר הטלפון.

ברור שזה היה טירוף של אישה נואשת כיוון שישבתי כאן עם המסמכים האלו לפניי, תוהה אם באמת איבדתי את זה.

למעשה הסכמתי לכך שיצמידו לי מאמן אישי, שיופיע ויאמר לי מה עליי לעשות כדי לשנות את חיי. בנוסף, אדרש לעשות כל מה שהוא יאמר לי. אם אותו מאמן לחיים יחשוב שעליי להפסיק לאכול עוגיות וממתקים בלילה... נו, הוא יכול לחלום שאפסיק.

הייתה לי בעיית שליטה קלה, שהתבטאה בקושי בהאצלת סמכויות לעוזר שלי ולאלו שעבדו עבורי כי ידעתי שאעשה את העבודה טוב יותר מכולם. הייתי המנכ"לית הכי צעירה בתעשיית המלונאות, עם שמונה נכסים תחת שליטתי.

הלכתי לבתי ספר טובים ועברתי התמחות מעשית אצל מרצה שראה את האש שבערה בי ואת התשוקה שהייתה לי בעיניים לענף המלונאות. הוא פרש ומכר לי את המלון הראשון שלי. שנתיים לאחר מכן פרעתי לגמרי את ההלוואה שנטלתי לרכישת העסק, וארבע שנים מאוחר יותר הצלחתי להפוך את מלונו החביב מאוד והוותיק למכונה משומנת המגלגלת מיליונים. בשילוב עם שבעת הנכסים האחרים שבבעלותי – שלושה שקניתי והפכתי למעולים וארבעה שנבנו לפי טעמי האישי – אפשר להגיד שהלך לי די טוב.

עד לאוגוסט האחרון.

לא היה לי שום הסבר הגיוני למצב הרוח הירוד שלי ולנקודת המבט שלי על החיים. הייתי מצליחנית, היה לי כסף והייתה לי משפחה שאהבה אותי. היה לי כל מה שיכולתי לרצות, אבל הרגשתי שאני רק רוצה להיפטר מהכול, אפילו שזאת הייתה מחשבה מטופשת.

לעזאזל עם זה. עייפתי מהתחושה הזאת והייתי מוכנה לשנות אותה.

ידי שרבטה במהירות את חתימתי המושלמת מעל לקו שבתחתית הדף ואז הכנסתי את הניירות למעטפה.

לאחר שסגרתי את המעטפה, התקשרתי לשליח שיגיע לאסוף את המסמכים מדלפק הקבלה למטה. העוזר שלי, שהמתין בהיכון בכניסה למשרד, הוריד את המסמכים לדלפק הקבלה, ואני נכנסתי למשרד והתחלתי לעבוד.

שש שעות לאחר מכן ישבתי בסוויטה האישית שלי, שהייתה באותו המלון שבו היה המשרד הראשי שלי, ב'גרנדה בלזה' אשר בטמפה, פלורידה. כל־כך אהבתי את המלון הזה, שרציתי לגור בו.

בהיתי בתכולתו של המקרר, שהיה ריק. אף על פי שעמד לרשותי צוות ששמר על ביתי מסודר ומאובזר, לא מצאתי בתוכי את היכולת לתת להם שליטה על הכול. ואז התבוננתי במה שניצב מולי והבנתי שאני צריכה להתקשר למישהו כיוון שלא יכולתי אפילו להקדיש זמן כדי לרדת למכולת ולקנות.

"בואי נראה, מיה. האם לאכול מזון בן שבוע ימים, או גבינה עבשה על פיסת לחם מיותמת שנותרה? אהה, יש יוגורט!"

הושטתי את ידי אל דלת המקרר העצום ואחזתי במה שהיה אמור להיות הישועה שלי. ואז עיניי ירדו לתאריך התפוגה, וכתפיי נשמטו.

הגעתי לשפל חדש.

פג תוקפו לפני חודשיים.

דפיקה בדלת הבית לא הצילה אותי מלצלול לתוך בור של תיעוב עצמי, אבל זרקתי את האוכל שפג תוקפו והלכתי לראות מי זה.

פרק 2
מיה
"תפתחי. הבאתי אוכל!" קולה של אחותי הדהד מבעד לדלת, ותיארתי לעצמי שמסיבת הרחמים שלי תמתין לרגע שבו אהיה לבד שוב.

ברגע שפתחתי עבורה את הדלת היא פיזזה פנימה, שתי שקיות בידיה.

עיניה האפורות סרקו אותי בדומה לאופן שבו הביטה בי האימא השתלטנית שלנו, ואז היא פנתה לכיוון השולחן, ערכה אותו והניחה עליו את האוכל שהביאה.

סושי. יכולתי לאכול סושי.

"את מרגישה טוב יותר היום?" היא שאלה.

הנדתי בראשי לשלילה, אבל הבחנתי בכך שהיא לא מסתכלת עליי אז עניתי, "לא."

עד לאחרונה התעלמתי מכל העניין הנפשי שעבר עליי – הכחשה במיטבה. המשפחה הייתה מודאגת, עמיתים לעבודה הזכירו משהו כמה פעמים ו… ובכן, אם היו לי חברים, אני בטוחה שהיה גם להם אכפת שהתנהגתי מוזר.

"את באמת צריכה להיפגש עם המטפלת שלי. מישל הייתה עוזרת לך כל־כך, כמו שהיא עזרה לי."

בין ג'יה וביני הפרידו רק שנתיים. היא הייתה צעירה ממני, ולמרות המראה הדומה שלנו –גובה מטר ושישים ושמונה סנטימטרים, שיער בצבע קרמל, עיניים אפורות ועור שזוף – היינו די שונות.

אני רציתי להשתלט על עולם המלונאות והיא רצתה בעל ותינוקות; אם כי לפני כמה שנים, למשך רגע קצר בחיי, רצינו את אותו הדבר. ואז זה הסתיים והיא המשיכה לחיות את חלומה. לאחר שילדה את ילדה השלישי היא שקעה בדיכאון שלאחר לידה, והצליחה לצאת ממנו בעזרת פסיכולוגית.

"אולי אני אלך להיפגש איתה." הזדקפתי מעט, אך זה לא עזר לי להרגיש בטוחה יותר בכך שאפעל בהתאם לדבריי.

"אני חושבת שלתוכנית שלי לחטוף אותך ולשחרר אותך במשרדה יש ​​סיכוי הסתברותי גבוה יותר מכך שתלכי בעצמך." היא סימנה לי לשבת מול מגשי האוכל הרבים.

היינו ממוצא איטלקי. ההורים שלנו הגיעו היישר ממנטובה שבצפון איטליה, אז משפחה ואוכל היו דברים שהושרשו בנו מרגע ההתעברות. בכל פעם שהיו לנו בעיות, אכלנו וקיטרנו למשפחה.

אימי אהבה לשמוע את הבעיות של כולם, להיות מעורבת בחיים של כולם ולמלא אותם כמו נקניק איטלקי, תרתי משמע.

איך הצלחתי לא לעלות במשקל? זאת חידה.

אולי מפני שניסיתי כמיטב יכולתי לא להיות בסביבת ההורים שלי. כל המשפחה נפגשה בכל יום ראשון כדי לחגוג את החיים ולאכול ואילו אני עבדתי, דבר שציער אותם מאוד.

אולי הייתי צריכה לזכור לאכול כדי לעלות במשקל?

"תודה שבאת והבאת אוכל, ג'יה."

היא הייתה עקשנית וסירבה לוותר עליי למרות מצבי הרוח האפלים שלי.

"זה מה שמשפחה עושה," היא התיישבה בכיסא שלידי והתחילה לאכול. "אז מה חדש?" היא אחזה במקלות האכילה, הרימה במיומנות חתיכת סושי וחיכתה שאדבר.

הרגשות שהציפו אותי איימו לפתוח את סכר הדמעות. היא הייתה כאן כי הייתי לא בסדר וכי ידעה שנזקקתי לעזרה. במשך זמן רב סירבתי לקבל עזרה, והתעייפתי מזה. כל־כך עייפתי להרגיש את זה... שלא משנה מה, לעזאזל, זה היה שהרגשתי. רק רציתי להיות מאושרת. רציתי לחייך ולהרגיש שמחה. רציתי את זה כל־כך, עד שלבסוף נשברתי שם ליד דג טונה נא, מלפפון, אבוקדו ואורז.

"אני מצטערת שאני כל־כך מתוסבכת עכשיו. אני אפילו לא יודעת מה לא בסדר איתי כדי שאוכל לשנות את זה, אבל אני רוצה! נרשמתי היום לאיזו תוכנית עם מאמן לחיים, זה עשוי לעזור לי. סליחה שאני גרנדה, סאקו, די פאזי איטליאנו."

לפעמים, כשרגשותיי התעצמו, עברתי מאנגלית לאיטלקית ובחזרה.

"את לא איטלקייה משוגעת, גדולה ורגשנית, מיה, את פשוט עוברת משהו. ואני יודעת שזה קשה, תאמיני לי, אבל להגיד את זה בקול רם זה עניין גדול. אני כל־כך גאה בך. עכשיו ספרי לי על תוכנית האימון לחיים."

וכך עשיתי. סיפרתי בפרטי פרטים את כל מה שנאמר בפרסומת ובמסמכים שקראתי. אפילו ציינתי את החלק שעסק ב'במקרה של מוות'. ג'יה לא התנשפה ולא הנידה בראשה, כמו שחשבתי שתעשה. אולי היינו שתינו משוגעות. כבר זמן מה הרהרתי במחשבה שמשפחתי לא שפויה.

"אני חושבת שזה רעיון טוב. כל דבר טוב יותר מהמצב הזה." היא החוותה עליי ועל העולם שסובב אותי.

הייתי לבושה בחליפת מכנסיים, כמו אשת עסקים, אבל ידעתי למה היא מתכוונת. השיער שלי היה מבולגן וקצותיו מפוצלים; הפנים שלי היו נקיות מאיפור, והשקיות שמתחת לעיניי נראו בבירור. ייתכן שנראיתי כמו קבצנית הלבושה בחליפת עסקים.

לא התווכחתי איתה. ממש הזנחתי את עצמי בחודשים האחרונים.

"אני ממש מקווה." זו הייתה האמת לאמיתה.

הייתי מוכנה להתאפס על עצמי. לא ידעתי מה, לעזאזל, אני מרגישה – דיכאון, שחיקה או גיל בלות מוקדם. האינטרנט בכלל אמר שאני גוססת מסרטן, אז למה לא לחיות את הרגעים האחרונים שלי בניסיון להיות מאושרת, נכון?

אכלנו את הסושי, ואז היא שינתה את נושא השיחה מהאימון משנה החיים שעמדתי לעבור למשפחה שלנו, מה שכמובן רק גרם לי להתגעגע אליהם. אני מתערבת שזו הייתה מטרתה – לגרום לי רגשות אשם כדי שאבוא לבקר יותר.

התגעגעתי אליהם כל־כך.

אבל פשוט לא יכולתי להיות בסביבתם כרגע; להיות מואבסת באוכל ואז להתמודד עם מישהו שיאמר לי שאני לא שמנה מספיק, וממש לא רציתי לשמוע את המשפחה שלי אומרת לי שאני צריכה גבר לצידי כדי להביא איתו נכדים. בקושי יכולתי לטפל בעצמי, קל וחומר במישהו אחר.

לעזאזל, הייתי נשואה פעם והרסתי את זה. הוא אמר שלא הייתי נוכחת מספיק ושדחפתי אותו לשכב עם הוליס, המזכירה שלי. לא שהאמנתי לזה. לא דחפתי את הזין שלו לתוכה על הספה שלנו, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאולי אם הייתי יותר בבית איתו או שהיינו עושים יותר סקס, הרומן של שניהם לא היה קורה.

לאחר ארוחת הערב ג'יה הייתה צריכה לשוב אל ביתה, אל החיים המאושרים שלה; אל בעלה, שאיתו הזדיינה עד אובדן חושים, ואל התינוקות שלה, שאותם היא נישקה לפני השינה.

ואני? לי הייתה בובת ביימקס1 רכה שהאחיינית שלי ג'נה נתנה לי כי ככל הנראה אפילו ילדה בת תשע חשבה שאני צריכה מטפל צמוד אישי.

התקלחתי במהירות רק כדי להתנקות ולאחר מכן התנגבתי ולבשתי מכנסי טרנינג וחולצה רחבה. לביימקס ולי ציפה לילה בלתי נשכח של צפייה בשידורים חוזרים של 'סקראבס', ואז נרדמתי רק כדי לחלום על איזה רס"ר משמעת, שאומר לי לאכול ירקות ולעשות שכיבות סמיכה.

דמות מהסרט 'שישה גיבורים'.