דף הבית > זיכרונות מכאיבים
זיכרונות מכאיבים / רובין דונלד
הוצאה: הוצאת שלגי

זיכרונות מכאיבים

         
תקציר
שלגי הוצאה לאור
שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: כ- 200 עמודים
כאשר סינה רואה שוב את ניק היא לא יכולה לעצור את שטף הזיכרונות המכאיבים.
לפני שנים הוא מחץ את ליבה התמים ואז נעלם מחייה.
מאז, סינה בחרה ללכת בנתיב הבטוח, נתיב שלא יגרום לליבה להיפגע שוב.
אבל עכשו סינה נמצאת במצוקה וזקוקה לעזרה.
היא פונה לניק, הטייקון המוכשר, והוא לוקח אותה במטוסו הפרטי להונג-קונג האקזוטית.
הוא כמובן רוצה לעזור לה, אבל יש לו מטרה נוספת.
הוא מתכנן שוב לחדור לליבה, והפעם להישאר בו לתמיד...
פרק ראשון
 
פרק 1
בהרימה כוס של שמפניה צרפתית מעולה, סינה בלאק אמרה, "אמא, אבא, אני מאחלת לכם עוד שלושים שנים טובות ביחד! מי ייתן והן תהיינה אפילו מאושרות מאלו שכבר חלקתם."
דיאן בלאק חייכה ונראתה שלווה ואלגנטית בסביבה הלא מוכרת לה, במלון הפאר הלונדוני בו הם שהו. "מתוקה שלי, אם השנים הללו יהיו רק טיפה דומות לשלושים השנים הקודמות, הן יהיו נפלאות."
אביה של סינה שלח אל אשתו מבט שאהבה וגאווה נמסכו בו יחדיו.
"הן יהיו עוד יותר טובות," הוא אמר בביטחון מלא, "ואחת הסיבות לכך היא המזל הגדול שהיה לנו עם הילדים הנפלאים שלנו. אז אני מחזיר לך באיחול משלי – לחיי שתי התאומות שלנו, סינה וג'מה, שהפכו את החיים שלנו למלאים ומעניינים הרבה יותר."
הוא הרים את הכוס שלו, והוסיף בהלצה, "אם כי, בגילנו המתקדם, אני מניח שאנחנו כבר אמורים להתחיל לחכות בקוצר רוח לנכדים."
ניצוצות הבליחו מהיהלום של טבעת האירוסין של סינה כשאור הנרות ריצד על פני אצבעותיה המתוחות.
קולה נשמע לה מזויף מעט כשאמרה, "טוב, לא נראה לי שלג'מה יש איזשהו אינסטינקט אימהי. היא עוד לא מצאה אפילו גבר שהיא רוצה להתחתן אתו, ומוטב שתתנו לאדריאן ולי עוד כמה שנים בינתיים." בהתעלמה מהתחושה הבלתי רצויה של ספק מציק, היא לקחה לגימה מהשמפניה והניחה את הכוס. "איך שלא יהיה, האירוע החשוב של היום הוא יום הנישואים שלכם."
אמהּ אמרה, בצער מסוים, "הדבר היחידי שהיה יכול להפוך את זה למושלם יותר הוא אם גם ג'מה היתה יכולה להיות פה." היא חייכה. "אבל היא לא יכולה, וזה שהופעת אתמול היה הפתעה נפלאה ממש. רק חבל שאדריאן לא היה יכול לבוא איתך."
סינה שמה בצד את התחושה האמביוולנטית המשונה שרדפה אותה. "הוא מוסר לכם את אהבתו ואת איחוליו, אבל הוא פשוט לא הצליח להשתחרר מהעבודה."
הוריה הבינו. הם הקימו ביחד את העסק שלהם מאפס, והביאו אותו עד לשגשוג הצנוע שלו בהווה. ביחד עם בנותיהם הם עברו תקופות של עבודה קשה ושל הקרבה.
"אבל איך שלא יהיה, בעוד כמה שבועות אתם כבר תהיו בחזרה בבית, בניו-זילנד," מיהרה סינה להוסיף, "ואז נוכל לחגוג שוב, עם ג'מה ועם אדריאן ועם כל החברים שלכם." היא שבה והרימה את כוסה. "אז אני מאחלת לכם גם נסיעה טובה ובטוחה, ושתהייה לכם הפלגה ממש פנטסטית."
מאז שהיא זכרה את עצמה, הוריה חלמו תמיד לצאת לשייט תענוגות – לשוט להם בנחת באיים הקריביים ובמדינות מרכז אמריקה. אחרי שחסכו במשך שנים, הם יצאו סוף-סוף להרפתקה שלהם מסביב לעולם, קודם הם ביקרו באיים הבריטיים, לפני שיעלו מחר בבוקר על טיסה שתביא אותם אל המשך הטיול שלהם.
רחש מהוסה מכיוון הכניסה משך את תשומת לבה. בהביטה מעבר לכתף של אמהּ היא ראתה בשעשוע אותו הסתירה היטב, איך מנהל הקבלה רב הרושם של המלון מגביר את מהירות צעדיו בצורה ניכרת בחצותו את האולם כדי לקבל את פניהם של האורחים החדשים.
אורחים רבי חשיבות, ללא ספק. אל סינה הוא כמעט לא התייחס כשהיא הגיעה כדי להצטרף אל הוריה.
למראה המפתיע של הגבר שהופיע בפתח, לבה של סינה פצח בריקוד קטן. היא הניחה את כוס השמפניה שלה בתנועה חדה ושאלה ללא שום הקדמות, "ניק נמצא כאן כדי לחגוג אתנו?"
הפתעתם של הוריה אמרה לה שלא. "ניק שלנו?" שאלה דיאן.
"ניקולס גרנוויל," אמרה סינה, וצליל שמו על לשונה הותיר בפיה מין טעם של מרירות ובושה.
בהירתעה לנוכח הבעת ההפתעה של אמהּ, היא עטתה הבעת פנים שלווה וייצבה את קולה במידה שהיתה שונה בהחלט מכפי שהיא הרגישה. "הוא נכנס הרגע, עם איזו בחורה מהממת."
בלי להפנות את ראשה, שאלה דיאן, "בלונדינית? גבהת קומה, יופי צונן, לבושה מדהים?"
"זה בהחלט נשמע כמוה." למרות שכל המאהבות של ניק היו תמיד בלונדיניות, צוננות ויפות, מתוחכמות וכן הלאה.
כולן פרט לאחת...
בגרשה מראשה את המחשבה המאוד לא קרואה הזאת, היא מיהרה לומר, "אתם יודעים, זה נראה לי מאוד לא הוגן שאני רק מטר שישים ושניים כשכל שאר בני המשפחה שלנו כל כך גבוהים ואלגנטיים."
כולל ניק. שלא מדעת, מבטה חלף על פני האולם בעת שניק ובת לווייתו הובלו אל אזור שהוסתר מעיני רוב הסועדים במקום על ידי מסך של צמחים מטפסים.
מכל צירופי המקרים הבלתי רצויים! אבל לפחות הוא לא הבחין בהם.
בחיוך וקול מקניט היא אמרה, "אתם בטוחים שהאחיות בבית החולים לא החליפו אותי עם תינוקת אחרת?"
הוריה צחקו. "משוכנעים," אמרה דיאן בנחת. "מסתבר שאת דומה מאוד לסבתא של אבא שלך, שמתה בצעירותה. לפי הסיפורים במשפחה, היא היתה קטנטונת, וגם מעשית והגיונית ומאוד ישירה. והיו לה תלתלים שחורים כמו שיש לך, ועיניים כחולות מהממות."
"אני שמח לשמוע שאת עדיין חושבת על ניק בתור חלק מהמשפחה שלנו," אמר יו בלאק בנימה מהורהרת.
סינה משכה בכתפיה בתנועה קלילה, וכופפה קצת את האמת כשהשיבה ואמרה, "הו, אתם יודעים, בזמן שאתם חנכתם אותו, אני וג'מה ראינו אותו לפחות פעם בשבוע, במשך שנים על גבי שנים, וגם בכל חופש, בזמן שאמא שלו עבדה. אנחנו חשבנו שהוא מדהים. הוא היה תמיד נחמד אלינו, למרות שברור שלא היה לו שום עניין בשתי ילדות קטנות."
היא הצליחה להימנע מלהביט שוב אל צדו השני של האולם, אך לא הצליחה להימנע מלשאול, "מי זאת – מי האישה שנמצאת אתו?"
המאהבת האחרונה שלו, היא חשבה לעצמה, ותחושת הכאב הישן צפה ועלתה במפתיע.
דיאן החליפה מבטים עם בעלה. "פורשיה מייקפיס-סינגלטון. אכלנו ארוחת ערב בדירה שלו, ביום שאחרי הגעתנו ללונדון, והיא הופיעה בפתח דירתו באמצע הארוחה שלנו. באופן בלתי צפוי, אני הייתי אומרת, אם כי את מכירה את ניקולס – הוא לא הראה שום רגש."
"אני מניחה שהיא בת הזוג האחרונה שלו," אמרה סינה וקיוותה שהיא נשמעת שלווה וחסרת עניין.
אמהּ משכה בכתפיה. "יכול להיות. ברור שאנחנו לא שאלנו."
מבטה של סינה עבר בין שני הוריה. "היא לא מצאה חן בעיניכם," היא ניחשה.
דיאן נראתה טיפה מודעת לעצמה ולא בדיוק השיבה. "הם הבחינו בנו?"
"לא. הושיבו אותם מחוץ לשדה הראיה של סועדים פחות מכובדים כמונו."
אבל הערב עוד היה צעיר יחסית – נשאר זמן די והותר כדי שיבחינו בהם, וניק תמיד מבחין בכל דבר.
היא לא תיתן להופעתו של ניק להרוס את הערב. היא הרימה את כוסה בנחישות, אך מיהרה להניחה בחזרה כשאור מסנוור השתקף מהיהלום שבטבעת שאדריאן נתן לה.
אדריאן היה חמוד. היא תשמח מאוד להתחתן אתו בשנה הבאה. הוא לא יפגע בה לעולם.
בעוד שניק...
היא לקחה נשימה חדה. ניק כמעט ריסק אותה לרסיסים.
בגיל שש-עשרה היא הצליחה לגרש מלבה את התאהבותה בבן חסותו הצעיר של אביה. אפילו אז היא כבר ידעה היטב שניק לא מתאים לה. עד שהיא סיימה את לימודיה, הוא כבר עבר בהרבה את החונך שלו, עשה את המיליונים הראשונים שלו, והתמקם מעבר לים למשך מספר שנים.
הוא נשאר בקשר עם יו, שלח גלויות ברכה בתאריכים המשמעותיים, קפץ לבקר את המשפחה בכל פעם שהגיע לניו-זילנד.
ואז, כשמלאו לה תשע-עשרה, הוא חזר לניו-זילנד לכמה חודשים.
וסינה נאלצה להבין שהיא רימתה את עצמה. לא רק שהיא לא הצליחה לגרש מלבה שום דבר, ההתאהבות הילדותית שלה הבשילה והפכה לתשוקה לוהטת. הו, והיא נלחמה בה, עד שהוא...
"סינה?"
קולה התוהה של אמהּ השיב אותה בבת אחת אל ההווה, והיא הרימה את כוסה ולקחה לגימה קצת יותר מדי גדולה מהשמפניה.
"מצטערת," היא אמרה באופן אוטומטי. "קצת חלמתי בהקיץ. אני חוששת שכל ההדר והפאר האלה קצת מסחררים אותי. אני תוהה איך זה לחיות כל הזמן ברמה כזאת."
יו בחן אותה בשעשוע מפויס. "לא יקח הרבה זמן עד שתשתעממי מזה למוות. למה שלא תשאלי את ניק פעם? זאת הסביבה הטבעית שלו, עכשיו כשהוא בעל מעמד כה רם בעולם הפיננסי."
"ומתואר בעיתונים לסירוגין – תלוי בכתב – בתור שודד-ים, גאון פיננסי, או מיליארדר יהיר שנראה הרבה יותר מדי טוב," העירה סינה וקיוותה שהוריה לא הבחינו בנימה המחמירה של מילותיה.
"כל התיאורים מדויקים," אמר אביה ובקולו ניכר שהוא מרוצה מאוד מבן טיפוחיו לשעבר.
הוא לא הזכיר את טורי הרכילות ואת הירחונים, עם מה שהיה להם לומר על שלל מערכות היחסים של ניק. גם בהתחשב בהגזמות הפרועות שלהם, ניתן לומר שהן לא היו מעטות.
סינה היתה שמחה מאוד אם ניק לא היה מופיע שם הערב.
חמש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו – היא כבר לא היתה בת התשע-עשרה הנאיבית שהיתה אז, היא הותירה מאחוריה את פנטזיות הנעורים שלה על הגיבור המושלם ובחרה להסתפק בעתיד מאושר עם גבר חביב ביותר.
מטופש להיות מושפעת ככה בגלל ההגעה שלו.
לא שהיא היתה האישה היחידה שם שהבחינה בו. תווי פניו הנאים והיהירים וגופו גבה הקומה, הרזה והשרירי העניקו לו כריזמה רבת עוצמה שלכדה את עיניהן של רוב הנשים במסעדת המלון.
כריזמה מסוכנת ביותר.
אל תלכי לשם בכלל...
נוכחותו הוסיפה לתחושת חוסר הנוחות הלא ברורה שהצטברה אצלה במהלך השבועות האחרונים, תחושה שעולמה – חייה – הופכים למשהו אפור וחסר כל יחוד.
טוב, בעצם היתה איזושהי הצדקה לכך שיהיו לה חששות מסוימים בנוגע לעתיד – רק שבוע מוקדם יותר, היא התפטרה ממשרה טובה בהחלט.
וכעת לא היה העיתוי המתאים לחשוב על האסון ההוא. היא חשקה את לסתה והרחיקה מראשה כל מחשבה פרט לצורך שלה ליהנות מהערב הזה עם הוריה.
למרבה ההקלה שלה, להקה החלה לנגן מוסיקה מהסוג החביב על הוריה. הם הכירו זה את זו בנשף של בית הספר התיכון ואהבתם המשותפת לריקודים היתה הסיבה שהם בחרו לחגוג את יום הנישואים שלהם דווקא במלון הזה, שהיה מפורסם בארוחות הערב שלו, אשר הוגשו לצד רחבת ריקודים.
סינה הביטה בהוריה. "נו, למה אתם מחכים? קומו כבר."
"שטויות," אמרה אמהּ בקול. "אנחנו לא משאירים אותך לבד."
"אמא, אתם מוכרחים לקום ולרקוד. אני כבר בת עשרים וארבע! לא יקרה לי שום דבר אם אשאר לשבת לבד במסעדה למשך כמה דקות. אני אשמח מאוד לראות אתכם רוקדים ביום הנישואים השלושים שלכם."
אחרי עוד קצת הפצרות, הוריה קמו ועשו את דרכם אל רחבת הריקודים. סינה הסתכלה אחריהם בחיוך מעוקל קמעה. הם נראו טוב ביחד, התנועעו באצילות טבעית ובוטחת. בדיוק כמוהם, גם אחותה ג'מה זכתה למגע זהוב בעורה ובשערה, ולגפיים ארוכות וגזרה דקה וגבוהה, מושלמת בשביל דוגמנית.
אישה מהסוג החביב על ניק...
הו, תפסיקי כבר! היא ציוותה על עצמה. אוקיי, אז תלתליה הלא אופנתיים הם שחורים, ועורה כה חיוור שהיא חוששת לבלות יותר מכמה דקות בשמש הקיץ של ניו-זילנד, הידועה בעוצמתה הרבה, אלא אם כן היא מרוחה בשכבות של קרם הגנה.
אבל את אהבת הריקוד של הוריה היא כן ירשה. בחיוך היא הבחינה שרגלה מתופפת מעצמה מתחת לשולחן. החלטתה להשתמש בכל חסכונותיה כדי לטוס עשרים אלף קילומטרים כדי להפתיע את הוריה התגלתה כהחלטה רבת השראה, אפילו אם זה הותיר את חשבון הבנק שלה ריק לגמרי. כשהיא הקישה על דלת חדר המלון שלהם, אתמול, אמהּ התקשתה להסתיר את דמעות ההתרגשות שלה, ואביה בלע בקול רם.
סינה הבחינה באישה לבושה בטעם כה טוב עד כי היא זהרה כמו יהלום אפילו בין כל העשירים והמפורסמים הנוכחים במקום. לצדה היה שחקן קולנוע ידוע ויפה תואר מאוד.
העור של גבה התהדק בין שכמותיה. היא סירבה להפנות את ראשה אחורה והותירה את עיניה על רחבת הריקודים כשחשש פרימיטיבי משונה הזדחל בתוכה.
מאחורי גבה, קול גברי עמוק אמר, "לפני חמש שנים את היית מסתובבת לראות מי מסתכל עליך."
ניק.
עמוק בתוכה, משהו פראי ומבלבל התעורר לחיים. לא, שב והתעורר לחיים...
מבולבלת ונבוכה, היא התמקדה בטבעת היהלום שאדריאן נתן לה, ומחצה את הדחף האוטומטי להסתובב בבת אחת. "חמש שנים הן זמן די ארוך, ניק."
ורק אז היא אזרה את האומץ לפנות ולהסתכל אל פניו הארוכים והנאים. גבותיו התרוממו, האחת קצת יותר מהשנייה, כשמבטה הזהיר פגש את הירוק הקשה והעז של עיניו, שהיו בדיוק בגוון של פונאמו, אבני הירקן אותן מעריכים מאוד גם המאוּרים וגם תושביה הנוכחיים של ניו-זילנד.
עיניים יפות מאוד, היא חשבה בתור נערה צעירה – וחדות הבחנה הרבה יותר מדי, בעיקר כשהן היו נסתרות למחצה מאחורי מסך ריסים עבים וארוכים. בעבר, היא לא היתה מסוגלת לפגוש את מבטו בלי לחוש מין ריגוש פנימי נסתר. ואותו מתח מטופש הרטיט עכשיו את קצות העצבים שלה.
"אבל את עדיין מבחינה כשמישהו מביט בך," אמר ניק בניגון איטי.
"לפעמים," היא השיבה בהתחמקות ורעד עבר למלוא אורכו של חוט השדרה שלה. זיכרונות לא קרואים ומטרידים מאוד הציפו את מוחה בכל מיני תמונות ארוטיות. לפני חמש שנים היא חיתה כמה שבועות קצרים בעולם של פנטזיות, רק כדי שהכל יקרוס סביבה במערבולת נוראה של תקוות מנופצות. מאז היא דאגה שלא לפגוש אותו יותר.
"עשה לי טובה ושב, ניק, אתה גורם לי להרגיש כמו איזה הוביט שניצב מול אלף." מילותיה יצאו במהירות רבה מדי, כמעט נפלטו מפיה.
ניקולס גרנוויל השתלט על סביבתו בכל מובן. לבוש בחליפת ערב מהודרת שהדגישה את רוחב כתפיו ועוצמתן ואת רגליו הארוכות, עם חולצה שלובנה עמד בניגוד לשיזוף העמוק שלו, ועם שיער שחור ועיניו הירוקות והמכשפות. אבל מה שגרם לו להתבלט בקהל האנשים הלבושים היטב והמתוחכמים שמסביב היתה מין אווירה לא מודעת של סמכותיות קשוחה.
הוא התיישב בכיסא שאביה פינה ושאל, "מה את עושה בלונדון? הוריך לא אמרו לי שהם מצפים לך."
"הם לא ציפו לי," היא אמרה לו, בעודה ממשיכה להתאמץ להשתלט על עצביה. "הפתעתי אותם והגעתי אתמול בלי הודעה מוקדמת."
"את בחופש?"
"לא," היא השיבה, "עזבתי את העבודה שלי."
גבותיו התרוממו שוב. לשם שינוי, היא חשבה, ונבהלה מתחושת הסיפוק שזה נתן לה, היא הצליחה להפתיע אותו.
"למה? חשבתי שאת מרוצה לגמרי מזה שאת מנהלת איזו חנות צמחים."
כנראה שהוריה סיפרו לו, וניק וודאי תייק את המידע איפשהו במחשב שיש לו בראש.
היא התמלאה כעס ובהלה בגלל החמימות שהתפשטה בקרבה במהירות בגלל המחשבה הזאת, ואמרה, "זאת לא היתה רק חנות צמחים. אני ניהלתי גם משתלה די גדולה."
"ונהנית מזה?"
"מאוד."
ניק נשען אחורה בכיסאו והתבונן בה. חמש שנים הביאו שינויים די ניכרים; שמלה כחולה וצרה ריחפה סביב גופה, רומזת בעדינות על קימורים מפתים שמתחתיה, והיא גם האירה את הכחול המדהים של עיניה ואת העור השקוף כמעט בעזרת איפור מתוחכם. היא לא ממש הצליחה לרסן את שפע תלתליה השחורים, והמבט שפגש את מבטו היה עצור, אם כי הוא הבחין באיזשהו אתגר שהציבו לו גם המבט וגם יחסה הכללי.
הוא דיכא באכזריות את התגובה הספונטנית והמרגיזה של גופו. "אז איך זה שעזבת?"
היא היססה, ואז זקפה את סנטרה הקטן והרבוע בתנועה מתריסה שהוא הכיר היטב. "העסק נמכר, ולרוע המזל הבעלים החדש חשב שאני יכולה להיות מושלמת בתור מישהי שתהיה לו מהצד."
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי29 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של הוצאת שלגי
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
קינדל28 ₪ 25 ₪
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
קינדל28 ₪ 25 ₪
עוד ספרים של רובין דונלד
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
קינדל28 ₪ 25 ₪
דיגיטלי29 ₪ 27 ₪
קינדל28 ₪ 26 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il