פרק 1
אל תנסה
צ'רלס בּוּקוֹבְסְקִי היה שתיין כרוני, רודף נשים, מהמר כפייתי, כבד-גוף, קמצן, בטלן, ובימיו הגרועים גם משורר. בקיצור, קרוב לוודאי האדם האחרון עלי אדמות שהיית פונה אליו לעצה לחיים, או מצפה להיתקל בו בספר עזרה עצמית מכל סוג שהוא.
וזאת בדיוק הסיבה מדוע צ'רלס בוקובסקי הוא המקום המושלם לפתוח בו את הספר הזה.
בוקובסקי רצה להיות סופר. אבל במשך עשרות שנים נענו עבודותיו בסירוב על ידי כמעט כל כתב עת, עיתון, ביטאון, סוכן ומוציא לאור שפנה אליהם. הכתיבה שלו פשוט נוראית, הם אמרו. גסה ומחוספסת. מעוררת סלידה. מושחתת. ככל שהתגבהה ערמת מכתבי הדחייה שקיבל דחף אותו משא הכישלון עמוק יותר לדיכאון מחוזק באלכוהול שליווה אותו רוב חייו.
בוקובסקי עבד כמתייק מכתבים בדואר. הוא קיבל על עבודתו שכר זעום, והוציא את רובו על משקאות חריפים. את הנותר בזבז במסלולי המרוצים. בערבים נהג לשתות לבדו, ולפעמים הוציא מתחת ידו שירה במכונת הכתיבה הישנה והחבוטה שלו. לא פעם היה מוצא את עצמו בבוקר שרוע על הרצפה אחרי ששקע בעילפון שכרות בלילה הקודם.
כך עברו עליו שלושים שנים, רובן אפופות מעין אובך נטול ערך ומשמעות של אלכוהול, סמים, הימורים וזונות. ואז, כשבוקובסקי היה בן חמישים, אחרי חיים רצופי כישלון ותיעוב עצמי, גילה בו עורך בהוצאה לאור עצמאית קטנה עניין מוזר. העורך לא היה יכול להציע לבוקובסקי כסף רב או הבטחה למכירות של עבודותיו, אבל הוא רחש חיבה בלתי מוסברת ללוזר השתיין, והחליט להמר עליו. הייתה זו ההזדמנות הממשית הראשונה שבוקובסקי קיבל בחייו, וכפי שהוא הבין היטב, קרוב לוודאי גם האחרונה שהוא עתיד לקבל. בוקובסקי כתב לעורך: "יש לי בחירה בין שתי אפשרויות: להישאר בדואר ולהשתגע... או לעבור לכאן ולהיות סופר רעב ללחם. החלטתי לרעוב ללחם."
אחרי חתימת החוזה כתב בוקובסקי את הרומן הראשון שלו בשלושה שבועות. הוא נקרא פשוט סניף הדואר. בהקדשה הוא כתב, "מוקדש לאף אחד."
בעקבות אותה תפנית בחייו זכה בוקובסקי להצלחה רבה כמחבר רומנים ומשורר. הוא פרסם שישה רומנים ומאות שירים, ומכר למעלה משני מיליון עותקים של ספריו. הפופולריות שלו עמדה בניגוד לכל הציפיות, במיוחד שלו.
סיפורים כמו זה של בוקובסקי הם הלחם והחמאה של הנרטיב התרבותי שלנו. חייו של בוקובסקי מגלמים את החלום האמריקני: אדם שנלחם למען מה שהוא רוצה, לא מרים ידיים, ובסופו של דבר מגשים את חלומותיו המפליגים ביותר. זה ממש סרט שמחכה להפקה. כולנו מסתכלים על סיפורים מסוג זה ואומרים, "אתה רואה? הוא לא התייאש, לא הרפה, לא הרים ידיים. הוא לא הפסיק לנסות, לא חדל להאמין בעצמו. הוא התמיד כנגד כל הסיכויים, ועשה משהו מעצמו!"
על הרקע הזה, מוזר מאוד לגלות שהכתובת על מצבת קברו של בוקובסקי אומרת: "אל תנסה."
אתה מבין, למרות כל ההצלחה במכירות והתהילה שזכה לה בשלב המאוחר של חייו, בוקובסקי היה ונשאר לוזר. הוא ידע את זה. הצלחתו לא נבעה מנחישות כזאת או אחרת להיות מנצח, אלא דווקא מן העובדה שהוא ידע שהוא לוזר, קיבל את זה, וכתב על כך בגילוי לב וביושר רב. הוא לא ניסה להיות דבר אחר ממה שהוא. הערך המוסף בעבודתו של בוקובסקי לא היה קשור ליכולת לגבור על תנאים בלתי אפשריים או לפתח את עצמו למאור ספרותי מזהיר. ההפך הוא הנכון: זאת הייתה יכולתו הפשוטה להיות ישר לגמרי עם עצמו, בלי פשרות, בלי למצמץ – במיוחד בכל הקשור לצדדים הגרועים ביותר שלו – ולשתף עם הקוראים את כשליו וכישלונותיו בלי היסוס או ספק.
זה הסיפור האמיתי של הצלחתו של בוקובסקי: הנינוחות שלו עם עצמו בתור כישלון. כל נושא ההצלחה לא הזיז לבוקובסקי כהוא זה. אפילו אחרי התהילה שהשיג המשיך להגיע לערבי קריאה שתוי ומרושל, ולא היסס לגדף ולהעליב אנשים בקהל שומעיו. הוא עדיין חשף את עצמו בפומבי, וניסה לשכב עם כל אישה שנקרתה בדרכו. הפרסום וההצלחה לא הפכו אותו לאדם טוב יותר, כשם שלא נעשה מפורסם ומצליח בכך שהפך לאדם טוב יותר.
זה נכון שבמקרים רבים שיפור עצמי והצלחה חלים בד בבד. אבל זה לא אומר שהם אותו דבר.
התרבות העכשווית שלנו ממוקדת באופן כפייתי בציפיות חיוביות בלתי ריאליות: הייה מאושר יותר. הייה בריא יותר. הייה הטוב מכולם, טוב מכל הסובבים אותך. הייה חכם יותר, מהיר יותר, עשיר יותר, סקסי יותר, פופולרי יותר, פרודוקטיבי יותר, ראוי יותר לקנאה, נערץ יותר. הייה מושלם ומהמם, ותחרבן כל בוקר גושי זהב שנים עשר קראט לפני שאתה מנשק לשלום לרעייתך בעלת חיוך הסלפי צחור השיניים ושניים וחצי ילדיך המושלמים. ואז תטוס במסוק הפרטי שלך למשרתך המספקת עד מאוד, שם אתה מעביר את ימיך בעבודה עתירת משמעות שעתידה קרוב לוודאי להציל את העולם ביום מן הימים.
אבל כשאתה עוצר לחשוב על זה באמת, עצות מקובלות לחיים – כל אותו חומר חיובי של עזרה עצמית מאושרת שאנחנו שומעים כל הזמן – ממוקדות למעשה במה שאתה חסר. זה מתביית כמו לייזר על מה שאתה תופס כמגרעותיך וכישלונותיך האישיים הקיימים, ואז מדגיש אותם בשבילך. אתה לומד על הדרכים הטובות ביותר לעשות כסף בגלל שאתה מרגיש שאין לך מספיק כסף עכשיו. אתה עומד מול המראה וחוזר כמו תוכי על אישורים שאומרים כמה אתה יפה בגלל שאתה מרגיש שאתה לא יפה כמו שאתה. אתה פועל על פי עצות של מומחים מטעם עצמם לדייטים וליחסים בגלל שאתה מרגיש שאתה לא ראוי לאהבה כפי שאתה. אתה מנסה תרגילי הדמיה מטומטמים שנועדו כביכול לעשות אותך מצליח יותר בגלל שאתה מרגיש שאתה לא מצליח מספיק כבר עכשיו.
למרבה האירוניה, הקיבעון הזה על החיובי – על כל מה שטוב יותר, נעלה יותר, מוצלח יותר – עוזר רק להזכיר לנו שוב ושוב מה שאנחנו לא, מה שחסר לנו, מה שהיינו צריכים להיות אך כשלנו להיות. בסופו של דבר, לאדם מאושר באמת אין שום צורך לעמוד מול מראה ולדקלם שהוא מאושר - הוא פשוט מאושר.
בטקסס יש אמרה שאומרת, "הכלב הקטן ביותר נובח חזק יותר מכולם." אדם בטוח בעצמו אינו חש צורך להוכיח שהוא בטוח בעצמו. אישה עשירה לא מרגישה צורך לשכנע מישהו שהיא עשירה. או שאתה כזה, או שלא. ואם אתה חולם על משהו כל הזמן, אתה מחזק בתוכך שוב ושוב אותה מציאות מובלעת, אותה עמדה לא מודעת: שאתה לא הדבר הזה.
כל אחד ופרסומת הטלוויזיה שלו רוצה שתאמין שהמפתח לחיים טובים הוא משרה טובה יותר, או מכונית מאובזרת יותר, או חֲבֵרָה יפה יותר, או ג'קוזי עם בריכה מתנפחת לילדים. העולם אומר לך כל הזמן שהדרך לחיים טובים היא עוד ועוד, יותר ויותר – קנה עוד, רכוש יותר, יצר יותר, זיין יותר, הייה יותר. אתה מופצץ השכם והערב במסרים שאומרים לך להתפתות ולהתלהב מכל דבר, כל הזמן. התלהב מטלוויזיה חדשה. התלהב מחופשה טובה יותר מעמיתיך לעבודה. התלהב מקניית הקישוט החדש ההוא לדשא בחצר. התלהב מרכישת מקל הסלפי החדיש מהסוג הנכון.
מדוע? הניחוש שלי: משום שהתלהבות מיותר ויותר דברים טובה לעסקים.
לא שיש משהו רע בעסקים טובים. הבעיה היא שנְהִיָּיה מסוג זה אחר יותר מדי דברים אינה טובה לבריאותך הנפשית. זה גורם לך להתקשר יתר על המידה לשטחי ולמזויף, ולהקדיש את חייך לרדיפה אחר חזיונות שווא של אושר וסיפוק בחיים. המפתח לחיים טובים אינו ללכת אחר היותר, אלא דווקא ללכת אל הפחות. לא לשים זין על הדברים הטפלים, ללכת רק על מה שאמיתי ומיידי וחשוב.
מעגל המשוב מהסיוטים
יש למוח שלך מין שיגיון פתלתל וחתרני, שאם אתה מניח לו, הוא יכול להוציא אותך לגמרי מדעתך. תגיד לי אם זה נשמע לך מוכר:
אתה חרד מפני התעמתות עם מישהו בחיים שלך. החרדה מגבילה אותך, משתקת אותך, ואתה מתחיל לתהות מדוע אתה חרד כל כך. עכשיו אתה נעשה חרד בקשר לחרדה. אוי, לא! חרדה כפול שתיים! עכשיו אתה דואג בקשר לחרדה הכפולה, מה שגורם לעוד דאגה, ועוד חרדה. מהר, איפה הוויסקי?
או בוא נאמר שיש לך בעיית כעס. אתה מתרגז על הדברים הטיפשיים והאבסורדיים ביותר, ואין לך מושג מדוע. עצם העובדה שאתה מתרגז כל כך בקלות מתחילה להרגיז אותך עוד יותר. ואז, בהתקף הרוגז הקטנוני שלך, אתה קולט שהעובדה שאתה מגיב כל הזמן בכעס וברוגז לדברים עושה אותך אדם רדוד, קטנוני ומרושע, ואתה שונא את זה. אתה שונא את זה כל כך שאתה כועס על עצמך. עכשיו תראה אותך: אתה כועס על עצמך שאתה כועס על כך שאתה כועס. לעזאזל איתך, קיר. הינה, קח אגרוף.
או שאתה דואג כל כך כל הזמן לגבי עשיית הדבר הנכון שאתה מתחיל לדאוג בקשר לדאגה המתמדת שלך. או שאתה מרגיש אשם כל כך על כל טעות שאתה עושה שאתה מתחיל להרגיש אשם על כך שאתה מגיב כל הזמן באשמה. או שאתה מרגיש לעתים קרובות כל כך עצוב ולבד שזה גורם לך להרגיש עוד יותר עצוב ולבד מעצם המחשבה על זה.
ברוך הבא למעגל המשוב מהסיוטים. רוב הסיכויים שמצאת את עצמך מסתחרר בתוכו אי-אלו פעמים. אולי אתה סבוך בתוך זה עכשיו: "אלוהים, אני עושה כל הזמן את מעגל המשוב – אני כזה לוזר שאני עושה את זה. אני צריך להפסיק. אוי, אלוהים, אני מרגיש כזה לוזר שאני קורא לעצמי לוזר. אני צריך להפסיק לקרוא לעצמי לוזר. אוף, לעזאזל! אני עושה את זה שוב? אתה רואה? אני לוזר. אאאאררר!"
הירגע, חבריקו. תאמין או לא, זה חלק מהיופי של היותך בן אנוש. מעטות מאוד החיות על פני האדמה שיש להן היכולת מלכתחילה לחשוב מחשבות הכרתיות, אבל לנו בני האדם יש המותרות שאנחנו יכולים לחשוב על המחשבות שלנו. כך שאני יכול לחשוב על צפייה במיילי סיירוס ביו-טיוב, ומייד אחר כך לחשוב איזה מופרע אני שאני רוצה לצפות במיילי סיירוס ביו-טיוב. פלאי התודעה האנושית!
עכשיו הינה הבעיה: החברה של ימינו, דרך פלאי תרבות הצריכה והתקשורת החברתית של היי-תראה-החיים-שלי-מדליקים-יותר-משלך, הולידה דור של אנשים שמאמינים שלחיות עם כל החוויות השליליות האלה – דאגה, חרדה, פחד, אשמה וכו' – זה לגמרי לא בסדר. אני מתכוון, אם תסתכל על התכנים בפייסבוק שלך, כולם שם מנהלים חיים נפלאים, עושים חיים ונהנים. תראה, שמונה בני אדם התחתנו השבוע! ונערה בת שש עשרה קיבלה בטלוויזיה פרארי ליום הולדתה. ונער אחד הרוויח שני מיליארד דולר אחרי שהמציא אפליקציה שמספקת עוד נייר טואלט כשנגמר לך.
בינתיים, אתה תקוע בבית, מנקה את הגללים של החתול שלך, ולא יכול שלא לחשוב שהחיים שלך בזבל עוד יותר ממה שחשבת.
מעגל המשוב מהסיוטים הפך לכמעט מגפה, שהופכת רבים מאיתנו ללחוצים יתר על המידה, נוירוטיים על כל הראש, וסובלים מתיעוב עצמי.
חזרה לימיו של סבא, הוא היה קם בבוקר, מרגיש זיפת וחושב לעצמו, "אני מרגיש מחורבן היום. אבל היי, אלה החיים, אני משער. חזרה להעמיס חציר."
אבל עכשיו? עכשיו אם אתה מרגיש חרא אפילו חמש דקות, אתה מופצץ ב-350 מסרים של בני אדם מאושרים לגמרי עם חיים משגעים, ואי אפשר שלא להרגיש כאילו משהו אינו כשורה אצלך.
זה החלק האחרון הזה שמסבך אותנו בצרות. אנחנו מרגישים רע בקשר לכך שאנחנו מרגישים רע. אנחנו מרגישים אשמים שאנחנו מרגישים אשמים. אנחנו כועסים על כך שאנחנו כועסים. אנחנו מודאגים מכך שאנחנו דואגים. מה הבעיה אצלי?
זאת הסיבה שלא לשים זין זה המפתח. זאת הסיבה שזה יציל את העולם. וזה יציל אותו בכך שתקבל את העובדה שהעולם דפוק וזה בסדר, כי הוא היה כך תמיד, וימשיך להיות כזה.
כשאתה לא מתרגש מזה שאתה מרגיש רע, אתה יוצר קצר חשמלי במעגל המשוב מהסיוטים. אתה אומר לעצמך, "אני מרגיש זיפת, אבל למי אכפת?" ואז, כאילו פייה מהאגדות פיזרה עליך אבק לא-שם-זין זוהר ומנצנץ, אתה מפסיק לשנוא את עצמך שאתה מרגיש רע כל כך.
ג'ורג' אורוול אמר פעם שלראות את מה שמול האף מצריך מאבק תמידי. ובכן, הפתרון ללחץ ולחרדה שלנו נמצא מול האף שלנו, אבל אנחנו עסוקים מדי בצפייה בפורנו ובפרסומות למכשירי כושר שלא פועלים, תוהים מדוע אנחנו לא דופקים חתיכה בלונדינית עם שישיית בירה בצד, מכדי להבחין.
אנחנו מתבדחים ברשת על "בעיות העולם הראשון," אך בתוך כך הפכנו לקורבנות ההצלחה שלנו. שיעור בעיות הבריאות שמקורן בלחץ, הפרעות החרדה ומקרי הדיכאון זינק פלאים בשלושים השנים האחרונות, למרות העובדה שלכל אחד יש מסך טלוויזיה שטוח ושליח שמביא את המצרכים מהמרכול. המשבר שלנו אינו עוד חומרי – הוא קיומי, הוא רוחני. יש לנו כל כך הרבה דברים מחורבנים וכל כך הרבה הזדמנויות שאנחנו לא יודעים אפילו עוד על מה לשים זין.
מאחר שיש כמות בלתי נדלית של דברים שאנחנו יכולים עכשיו לראות או לדעת, יש גם אינספור דרכים שאנחנו יכולים לגלות במה אנחנו לא עומדים בדרישות, לא מספיק טובים, לא חיים נהדר כפי שהיינו יכולים. וזה קורע אותנו בפנים.
כי הינה הדבר שאינו כשורה בכל הזבל של "איך להיות מאושר" שמוחזר שמונה מיליון פעמים בפייסבוק בשנים האחרונות – הינה מה שאיש אינו מבין לגבי כל זיבולי השכל האלה:
הרצון בחוויה חיובית יותר הוא כשלעצמו חוויה שלילית. ובאורח פרדוקסלי, קבלת החוויה השלילית שלך היא כשלעצמה חוויה חיובית.
זה אתגר מוחי לא קטן, אז אתן לך דקה להתיר את סבך פיתולי המוח שלך ואולי לקרוא את זה שוב: לרצות חוויה חיובית זה חוויה שלילית; לקבל חוויה שלילית זה חוויה חיובית. זה הדבר שהפילוסוף אלן ואטס נהג לקרוא לו "חוק ההיפוך" – הרעיון שככל שאתה רודף אחר הרגשה טובה יותר אתה נעשה פחות מסופק, היות שהרדיפה אחר דבר רק מחזקת את התפיסה כאילו אתה חסר אותו מלכתחילה. ככל שאתה רוצה באופן נואש להיות עשיר, אתה מרגיש עני יותר וחסר ערך, בלי קשר לכמות הכסף שאתה מרוויח בפועל. ככל שאתה רוצה נואשות להיות סקסי ונחשק, אתה רואה את עצמך יותר כמכוער, בלי קשר להופעתך החיצונית המציאותית. ככל שאתה רוצה יותר, באופן נואש יותר, להיות מאושר ואהוב, אתה נעשה בודד ומפוחד יותר, בלי קשר לטיבם וליחסם של האנשים הסובבים אותך. ככל שאתה רוצה להיות מואר רוחנית, אתה נעשה מרוכז בעצמך ורדוד מעצם הניסיון להגיע לשם.
זה כמו אותה פעם שלקחתי טריפ אל-אס-די, והרגשתי כאילו ככל שאני הולך לעבר בית, הוא מתרחק ממני. וכן, ציינתי כאן את הזיות האל-אס-די שלי רק כדי להעלות נקודה פילוסופית בקשר לאושר. אין מה להתעסק עם זה מעבר לכך.
כמו שאמר הפילוסוף האקזיסטנציאליסט אַלְבֶּר קָאמי (ואני בטוח למדי שהוא לא לקח אל-אס-די באותה הזדמנות): "לעולם לא תהיה מאושר אם תמשיך לחפש ממה האושר מורכב. לעולם לא תחיה אם אתה מחפש אחר משמעות החיים."
או בניסוח פשוט יותר:
אל תנסה.
עכשיו, אני יודע מה אתה אומר: "מארק, זה עושה את הפטמות שלי קשות להפליא, אבל מה בנוגע לקָמָארוֹ שחסכתי שנתיים בשבילה? מה בדבר הגוף המחוטב לחוף הים שהרעבתי את עצמי למענו? שילמתי כסף רב בשביל מכשיר הכושר. מה בנוגע לבית הגדול על האגם שחלמתי עליו? אם אפסיק לשים קצוץ על הדברים האלה, לעולם לא אשיג שום דבר. אני לא רוצה שזה יקרה, נכון?"
אני שמח כל כך ששאלת.
שמת לב שלפעמים, כשאכפת לך פחות ממשהו, אתה עושה אותו טוב יותר? שים לב כיצד לעיתים קרובות האיש שמשקיע פחות מכולם בהשגת דבר כלשהו הוא זה שמשיג אותו בסוף? שמת לב כיצד לפעמים כשאתה מפסיק לשים זין, הכול מתיישב במקומו?
מה אתה אומר על זה?
מה שמעניין בקשר לחוק ההיפוך זה שהוא נקרא כך מסיבה מסוימת: לא לשים זין פועל במהופך. אם רדיפת החיובי היא שלילית, אזי רדיפת השלילי מייצרת את החיובי. הכאב שאתה חותר אליו במכון הכושר מניב בריאות כללית משופרת ואנרגיה טובה יותר. הכישלונות בעסקים, דווקא הם הדבר שמוביל להבנה טובה יותר של מה שנדרש כדי להצליח. פתיחות בנוגע לחוסר הביטחון שלך עושה אותך באורח פרדוקסלי בוטח וכריזמטי יותר עם אחרים. הכאב הכרוך בהתעמתות ישרה וכנה הוא שמוליד את האמון והכבוד הגדולים ביותר בקשריך הבין-אישיים. הנכונות לסבול דרך פחדיך וחרדותיך הוא שמאפשר לך לבנות אומץ לב וכושר התמדה.
ברצינות, הייתי יכול להמשיך עוד ועוד, אבל אתה מבין את הנקודה. כל דבר בעל ערך בחיים מושג דרך התגברות על החוויה השלילית הקשורה איתו. כל ניסיון לברוח מן השלילי, להימנע ממנו, לדכא או להשתיק אותו, רק משיג את התוצאה ההפוכה ומתפוצץ לך בפרצוף. הַחְבָּאַת הדבר המביש היא כשלעצמה צורה של בושה.
כאב הוא כחוט השני השזור במרקם החיים באופן שאין להתירו, ולתלוש אותו או לעקור אותו החוצה זה לא רק בלתי אפשרי, זה הרסני: הניסיון לתלוש אותו פורם כל דבר אחר יחד איתו. לנסות להימנע מכאב פירושו להיות אכפתי יותר מדי בקשר לכאב. לעומת זאת, אם אתה מסוגל לא לשים זין על הכאב, אתה הופך לאדם חזק ומנצח שאי אפשר לעצור בעדו.
בחיים שלי, שמתי זין על דברים רבים. כמו כן, לא שמתי זין על דברים רבים. וכמו השביל שלא הלכת בו, היו אלה אותם מקרים של חוסר אכפתיות שעשו את כל ההבדל.
רוב הסיכויים שאתה מכיר מישהו בחייך שלא שם זין במקרה כזה או אחר והשיג תוצאות יוצאות מן הכלל. אולי היה מקרה בחיים שלך שפשוט לא שמת זין ולמרות זאת, או דווקא בגלל זה, הצטיינת באופן יוצא מגדר הרגיל. במקרה שלי, הפרישה ממשרתי היומית בניהול כספים אחרי שישה שבועות בלבד על מנת לפתוח עסק אינטרנטי מדורגת אצלי גבוה למדי בהיכל התהילה האישי של אירועי "לא שמתי זין." אותו דבר נכון להחלטה למכור את רוב נכסיי ולעבור לדרום אמריקה. כמה קצוץ שמתי? אפילו לא קמצוץ. פשוט קמתי ועשיתי את זה.
הרגעים האלה של אי-שימת זין הם הרגעים שמגדירים את חיינו יותר מכול. המעבר המשמעותי מקריירה אחת לשנייה; הבחירה הספונטנית לנשור מהמכללה ולהצטרף ללהקת רוק; ההחלטה לעזוב לבסוף את החבר הדפוק אחרי שתפסתְ אותו יותר מדי פעמים לובש את הגרביונים שלך.
לא לשים זין פירושו להישיר מבט אל האתגרים המפחידים והקשים ביותר של החיים ועדיין לנקוט יוזמה ולעשות צעד.
לא לשים זין עשוי אולי להיראות פשוט על פני השטח, אבל מדובר בתפנית משמעותית ביותר. שקית בּוֹרִיטוֹס שונה לגמרי בתא הכפפות. אני אפילו לא יודע מה המשפט הזה אומר, אבל לא מזיז לי. שקית בוריטוס, זה נשמע מגניב, אז בוא פשוט נלך עם זה.
רובנו נאבקים לעשות את דרכנו לאורך החיים באמצעות שימת זין יותר מדי פעמים במצבים שלא ראויים לשימת זין. אנחנו מתרגשים יותר מדי מהעובד גס הרוח בתחנת הדלק שנתן לנו עודף במטבעות קטנים. אנחנו מתבאסים יותר מדי כשתכנית שאנחנו אוהבים בוטלה בטלוויזיה. רוחנו נעכרת יותר מדי כשעמיתינו לעבודה לא טורחים לשאול אותנו בקשר לסוף השבוע הנפלא שלנו.
בינתיים, כרטיסי האשראי שלנו מגיעים לגבול האשראי, הכלב שלנו שונא אותנו, והילד מסניף מתאמפטמין בשירותים, ועדיין אנחנו נסערים מהגרושים בתחנת הדלק ומכולם אוהבים את ריימונד שבוטלה.
תראה, כך זה פועל. אתה עתיד למות ביום מן הימים. אני יודע שזה נשמע מובן מאליו, אבל רק רציתי להזכיר לך, למקרה ששכחת. אתה וכל מי שאתה מכיר תהיו מתים בקרוב. ובטווח הזמן הקצר בין עכשיו לשם, יש לך כמות מוגבלת של זין לשים. מעט מאוד, למעשה. ואם אתה הולך ושם זין על כל דבר וכל אחד בלי מחשבה או בחירה מודעת – ובכן, אז אתה הולך לאכול אותה בגדול.
יש אמנות עדינה של אי-שימת זין. וגם אם הרעיון נשמע אולי מגוחך, ואני אולי נשמע קצת מטורלל, מה שאני מדבר עליו כאן זה ביסודו של דבר ללמוד איך למקד את מחשבותיך ולתעדף אותן בצורה יעילה – איך לבחור במה שחשוב לך ומה שלא חשוב לך על פי ערכים אישיים מלוטשים ומוגדרים היטב. זה קשה ביותר. זה דורש חיים שלמים של תרגול ומשמעת. ואתה תיכשל פעם ועוד פעם, אינספור פעמים. אבל זה אולי המאבק בעל הערך הרב ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו בחייו. אולי זה המאבק היחיד בחייו של אדם.
כי כשאתה שם יותר מדי זין – כשאתה מחשיב יותר מדי כל אחד וכל דבר – אתה מתחיל להרגיש שאתה ראוי להרגיש נוח ומאושר בכל הזמנים, שהכול אמור להיות בדיוק באופן שאתה רוצה שיהיה. זה חולה. זה עתיד להתנקם בך. זה יכרסם בך. זה יאכל אותך בעודך בחיים. אתה תראה כל מכשלה בחייך כחוסר צדק, כל אתגר ככישלון, כל אי-נוחות כעוול אישי, כל מחלוקת כבגידה. אתה תהיה מוגבל לגיהינום הקטנוני שלך, בגודל הגולגולת הקטנה שלך, בוער מרהב שווא ותחושת זכאות חסרת תוחלת, רץ סביב עצמך במעגל המשוב הפרטי שלך מהסיוטים, בתנועה מתמדת שלא מגיעה לשום מקום.
האמנות העדינה של אי-שימת זין
רוב האנשים, כשהם מדמים לעצמם מצב שהם לא שמים זין בכלל, הם מדמיינים סוג של אדישות אולימפית שלווה ומרוממת לגבי כל דבר, רוגע נינוח שעובר ברחיפה קלילה מעל לכל הסערות. הם מדמיינים ושואפים להיות אדם ששום דבר אינו מטלטל אותו, שום דבר אינו יכול לו.
יש שֵׁם לאדם שאינו מוצא שום רגש או משמעות בשום דבר: פסיכופת. למה שתרצה לחקות פסיכופת, אין לי שמץ של מושג.
ובכן, מה פירוש לא לשים זין? בוא נתבונן בשלוש "אבחנות דקות" שיעזרו להבהיר את הנושא.
אבחנה דקה מספר 1: לא לשים זין אין פירושו להיות אדיש; זה אומר להרגיש נוח עם היותך שונה.
כפי שאפשר ללמוד משמו של הספר, הכוונה איננה לאדישות סתם, אלא לאדישות חכמה, זאת אומרת אדישות שיודעת להבדיל היכן לשים זין והיכן לא.
בוא נבהיר. אין שום דבר ראוי להערצה או בוטח באדישות. בני אדם אדישים הם אנשים חיוורים ומפוחדים. אלה זומבים מכורים לטלוויזיה וטרולים של אינטרנט. למעשה, אנשים אדישים מנסים לעיתים קרובות להיות אדישים מפני שלמעשה הם אכפתיים מדי – הם שמים יותר מדי זין. הם שמים זין על מה שכולם חושבים על השיער שלהם, ולכן לעולם לא טורחים לחפוף או לסרק אותו. הם שמים זין על מה שכולם חושבים על הרעיונות שלהם, לכן הם מתחבאים מאחורי ציניות וחמקנות צדקנית. הם פוחדים לתת למישהו להתקרב אליהם, לכן הם מדמיינים את עצמם בתור מישהו מיוחד, פתית שלג ייחודי שיש לו בעיות שאף אחד בעולם כולו לא יהיה מסוגל להבין.
אנשים אדישים פוחדים מהעולם ומן ההשלכות והתהודות של בחירותיהם. זאת הסיבה שהם לא בוחרים בחירות משמעותיות. הם מתחבאים בתוך כוך אפור ונטול רגש מעשה ידיהם, עסוקים בעצמם ומרחמים על עצמם, מסיחים את דעתם בהתמדה מן הדבר הביש-מזל הטורדני הזה שתובע תדיר את זמנם ואת מרצם שנקרא חיים.
שכן, הינה אמת חמקמקה בקשר לחיים: אין דבר כזה לא לשים זין. אתה חייב לשים זין בקשר לכל דבר. זה חלק מן הביולוגיה שלנו להרגיש אכפתיות בקשר למשהו, ולכן לשים זין כל הזמן.
השאלה, אם כך, היא לגבי מה להרגיש אכפתיות. על מה אנחנו בוחרים להיות אכפתיים? וכיצד אנחנו יכולים לא להיות אכפתיים לגבי מה שלא באמת חשוב בסופו של חשבון?
אימי הפסידה לאחרונה סכום גדול של כסף בגלל נוכלות של ידיד קרוב שלה. לו הייתי אדיש, הייתי מושך בכתפיי, לוגם עוד לגימה מהמוקה שלי, ומוריד עוד עונה של הסמויה. מצטער, אימא.
אבל במקום זה, התקוממתי. זעמתי. אמרתי, "לא, לעזאזל עם זה, אימא. אנחנו נתבע את המנוול ונלך על זה עד הסוף. למה? כי אני שם זין. אני אהרוס את חייו של האיש הזה אם אדרש לכך."
זה מדגים את האבחנה הדקה הראשונה של אי-שימת זין. כשאנחנו אומרים, "לעזאזל, היזהרו, מארק מנסון פשוט לא שם זין," אנחנו לא מתכוונים שמארק מנסון לא מרגיש אכפתיות לגבי שום דבר. להפך, אנחנו מתכוונים שלא אכפת לו למארק מנסון ממכשולים בדרך להשגת מטרותיו, לא אכפת לו להרגיז אנשים מסוימים על מנת לעשות מה שנראה לו נכון או חשוב או אצילי. אנחנו מתכוונים שמארק מנסון הוא הטיפוס שיכתוב על עצמו בגוף שלישי רק מפני שהוא חשב שזה הדבר הנכון לעשות. הוא פשוט לא שם זין.
זה מה שראוי להערצה כל כך. לא, לא אני, טמבל – ההתגברות על המכשלות, הנכונות להיות שונה, מנודה, מוחרם אפילו, הכול למען הערכים שאתה דוגל בהם. הנכונות להביט לכישלון בפרצוף ולשרבב לעומתו אצבע משולשת. האנשים שלא מתרגשים ממכשלות או כישלונות, מלהביך את עצמם או לחרבן כמה פעמים במיטה. האנשים שרק צוחקים ואחר כך עושים בכל מקרה מה שהם מאמינים בו. כי הם יודעים שזה נכון. הם יודעים שזה חשוב יותר מהם, חשוב יותר מהרגשות שלהם והגאווה שלהם והאגו שלהם. הם אומרים, "שיקפצו לי," לא למישהו או משהו בחיים, אלא לכל דבר בלתי חשוב בחיים. הם שומרים את האכפתיות שלהם למה שחשוב באמת. ידידים. משפחה. מטרה. בוריטוס. ותביעה משפטית או שתיים. ובגלל זה, בגלל שהם שומרים את האכפתיות שלהם רק לדברים הגדולים שחשובים באמת, אנשים שמים עליהם זין בתמורה.
כי הינה עוד אמת קטנה וחמקמקה בקשר לחיים: אתה לא יכול להיות נוכחות חשובה ומשנת-חיים בחייהם של אנשים מסוימים בלי שתהיה גם מקור מבוכה ובדיחה לאחרים. אתה פשוט לא יכול. כי אין דבר כזה חיים בלי מכשלות וכישלונות. זה פשוט לא קיים. האמרה הנושנה אומרת שלא משנה לאן תלך, תמצא שם את עצמך. ובכן, אותו דבר נכון למכשלות וכישלונות: לא משנה לאן אתה הולך, יש שם רבע טון חרא ממתין לך. וזה בסדר גמור, זה מאה אחוז. הנקודה איננה לחמוק מהחרא. הנקודה היא למצוא את החרא שאתה נהנה להתעסק איתו.
אבחנה דקה מספר 2: על מנת לא לשים זין על מכשלות בדרך, עליך קודם לשים זין על משהו חשוב יותר.
תאר לעצמך שאתה בצרכנייה, ואתה רואה אישה זקנה צורחת על הקופאי, גוערת בו שהוא לא מקבל את תלוש ההנחה שלה בסך שלושים סנט. למה האישה הזאת שמה זין? אלה בסך הכול שלושים סנטים.
אומר לך למה: לאישה הזאת קרוב לוודאי אין שום דבר טוב יותר לעשות עם הימים שלה מאשר לשבת בבית ולגזור את התלושים שלה. היא זקנה ובודדה. הילדים שלה דפוקים בשכל ולא מבקרים אף פעם. היא לא הזדיינה כבר יותר משלושים שנה. היא לא יכולה להפליץ בלי לסבול מכאב חזק בגב התחתון. הפנסיה שלה על כרעיה האחרונים, והיא עתידה קרוב לוודאי למות בחיתול כשהיא חושבת שהיא בחנות ממתקים.
אז היא גוזרת תלושים. זה כל מה שיש לה, היא והתלושים הדפוקים. זה כל מה שהיא יכולה לשים עליו זין, כי אין שום דבר אחר לשים עליו. וכך, כשהקופאי המחוצ'קן בן השבע עשרה מסרב לקבל אחד מהם, כשהוא מגן על טוהר הקופה שלו כמו שאבירים נהגו להגן על בתוליהן של עלמות חסודות, אתה יכול להיות בטוח שסבתא תתפרץ עליו. שמונים שנים של שימת זין ימטירו עליו בבת אחת סופת ברקים ורעמים עם גושי ברד מסוג "בימים הטובים שהייתי צעירה יותר" ו"אנשים נהגו לגלות יותר כבוד."
הבעיה עם אנשים ששמים זין לכל עבר כמו מוכר גלידה במחנה קיץ דפוק היא שאין להם משהו ראוי יותר להקדיש לו את שימת הזין שלהם.
אם אתה מוצא את עצמך באופן עקבי שם יותר מדי זין על דברים פעוטים שמטרידים אותך – התמונה החדשה בפייסבוק של החברה שלך לשעבר, באיזו מהירות הסוללות נגמרות בשלט-רחוק של הטלוויזיה, הַחְמָצַת עוד מבצע שניים-במחיר-אחד של ג'ל חיטוי לידיים – רוב הסיכויים שלא קורה בחיים שלך הרבה דברים שיש מקום לשים עליהם זין לגיטימי. וזאת הבעיה האמיתית שלך. לא ג'ל החיטוי לידיים. לא השלט-רחוק.
שמעתי פעם אמן אומר שאם קורה למישהו במקרה מצב כזה שאין לו בעיות, המוח מוצא אוטומטית דרך להמציא בעיה כזאת או אחרת. אני חושב שרוב בני האדם – במיוחד אנשים לבנים משכילים ומפונקים בני המעמד הבינוני – רואים "בעיות חיים" כלא יותר מתופעת לוואי של מצב שבו אין לך משהו חשוב יותר לדאוג בקשר אליו.
מכך עולה שמציאת נושא חשוב ומשמעותי בחייך היא אולי הניצול המועיל ביותר של זמנך ומרצך. כי אם אתה לא מוצא אותו דבר משמעותי, אתה תשקיע את שימת הזין שלך במטרות ריקניות וחסרות משמעות.
אבחנה דקה מספר 3: בין שאתה מבין את זה ובין שלא, אתה בוחר תמיד על מה לשים זין.
אנשים לא נולדים עם חוסר אכפתיות. למעשה, אנחנו נולדים עם יותר מדי אכפתיות. ראית פעם ילד בוכה בכי תמרורים מפני שהכובע שלו בגוון הלא נכון של כחול? בדיוק. שיקפוץ לי, הילד הזה.
כשאתה צעיר, הכול חדש ומרתק, והכול נראה חשוב כל כך. לכן אנחנו אכפתיים כל כך לגבי דברים רבים כל כך. אנחנו שמים זין על כל דבר וכל אחד – על מה שאנשים אומרים עלינו, אם הנערה החמודה ההיא התקשרה אליי חזרה או לא, אם הגרביים שלנו תואמות או לא, או מה צבע הבלון שקיבלנו ליום ההולדת.
כשאתה מתבגר, עם תוספת התבונה שהביא הניסיון (ואחרי שראית זמן כה רב עובר וחומק בין ידיך), אתה מתחיל להבחין שרוב הדברים מהסוג הזה הם בעלי השפעה מועטה על חייך לאורך זמן. האנשים האלה שדעותיהם היו חשובות לך כל כך בעבר אינם נוכחים עוד בחייך. דחיות שכאבו באותו רגע מר התגלו בהמשך הדרך כמועילות דווקא וטובות להמשך חייך. אתה מבין כמה מעט תשומת לב אנשים מקדישים לפרטים השטחיים הקשורים בך, ובוחר לא להתעסק איתם יותר מדי.
ביסודו של דבר, אתה נעשה בררני יותר לגבי האכפתיות שאתה מוכן להקדיש לדברים. זה מה שנקרא בגרות. זה דבר נחמד, כדאי לך לנסות את זה פעם. בגרות היא מה שקורה כשאתה לומד לשים זין רק על מה שראוי לכך באמת. כמו שבאנק מורלנד אמר לשותפו הבלש מקנאלטי באחד הפרקים של הסמויה (שזה לא עניינך, תקפוץ לי, אבל בכל זאת הורדתי): "זה מה שאתה מקבל כשאתה שם זין כשזה לא היה תורך לשים זין."
ואז, כשאתה ממשיך להתבגר ומגיע לגיל העמידה, משהו אחר מתחיל להשתנות: רמת האנרגיה שלך יורדת. הזהות שלך מתגבשת. אתה יודע מי אתה, ומקבל את עצמך, כולל כמה מהחלקים שאתה לא מתלהב מהם.
ובאופן מוזר, זה משחרר. אתה לא צריך עוד לשים זין על כל דבר. החיים הם פשוט מה שהם. אתה מקבל את זה, על כל היבלות והספחות והגבנונים. אתה מבין שלעולם לא תרפא את מחלת הסרטן או תטיס חללית לירח או תמזמז את הציצים של ג'ניפר אניסטון. וזה בסדר. החיים ממשיכים הלאה. אתה שומר עכשיו את האנרגיה האכפתית המידלדלת בהתמדה שלך לחלקים הראויים ביותר לאכפתיות של חייך: המשפחה שלך, ידידיך הטובים, חבטת הגולף שלך. ולהפתעתך כי רבה, זה מספיק. הפישוט הזה של תסבוכת החיים עושה אותך מאושר באמת על בסיס של קבע. אתה מתחיל לחשוב, אולי השתיין המטורלל הזה, בוקובסקי, עלה על משהו. אל תנסה.
אז מארק, מה בעצם הנקודה של הספר הזה?
הספר הזה יעזור לך לחשוב באופן קצת יותר בהיר על מה שאתה בוחר לראות כבעל חשיבות בחיים ומה אתה בוחר לראות כחסר חשיבות.
אני מאמין שאנחנו עומדים כיום בפני מגפה פסיכולוגית, שבה אנשים לא מבינים עוד שזה בסדר שהמצב על הפנים לפעמים, שהחיים יכולים להיות בשפל מפעם לפעם. אני יודע שזה נשמע עצלני מבחינה אינטלקטואלית על פני השטח, אבל אני מבטיח לך, זה נושא מהסוג של חיים ומוות.
כי כשאתה מאמין שזה לא בסדר שהחיים בזבל לפעמים, אתה מתחיל באופן בלתי מודע להאשים את עצמך. אתה מתחיל להרגיש כאילו משהו מיסודו אינו כשורה אצלך, מה שדוחף אותך לכל מיני סוגים של פיצוי יתר, כמו לקנות ארבעים זוגות נעליים, או לבלוע קסנקס עם וודקה ביום שלישי בערב, או לפתוח בירי לכל עבר באוטובוס בית ספר מלא ילדים.
האמונה הזאת שזה לא בסדר להיות קצת ירוד לפעמים היא המקור של מעגל המשוב מהסיוטים ההולך וגדל שמשתלט על התרבות שלנו.
הרעיון של לא לשים זין זאת דרך פשוטה לכוונן מחדש את הציפיות שלך מהחיים ולבחור מה חשוב ומה לא. פיתוח היכולת הזאת מביא למשהו שאני אוהב לחשוב עליו כסוג של "הארה מעשית."
לא, לא אותם זיבולי שכל של הארה במובן של התעלות שמימית וקץ כל הסבל. להפך, אני רואה הארה מעשית כלמידה להרגיש נוח עם הרעיון שמידה מסוימת של סבל היא חלק בלתי נמנע של החיים – שלא משנה מה אתה עושה, החיים מורכבים בין השאר מכישלונות, אובדנים, חרטות, אפילו מוות. כי ברגע שאתה מתחיל להרגיש נוח עם כל החרא שהחיים משליכים אליך (והם ישליכו הרבה חרא, סמוך עליי), אתה נעשה בלתי מנוצח במובן רוחני בדרג נמוך, רוחני זוטא, בוא נאמר. בסופו של דבר, הדרך היחידה להתגבר על כאב היא ללמוד תחילה כיצד לשאת אותו.
הספר הזה לא שם זין על הקלת הבעיות שלך או הכאב שלך. אבל זאת בדיוק הסיבה שאתה תדע שהוא גלוי עיניים וישר, הוא לא מזבל לך את השכל. הספר הזה אינו איזה מדריך לגדוּלה – הוא היה יכול להיות, כי גדולה היא בסך הכול אשליה בראש שלנו, יעד מפוברק שאנחנו מחייבים את עצמנו לרדוף אחריו, האטלנטיס הפסיכולוגית שלנו.
במקום כל זה, הספר הזה יהפוך את הכאב שלך לכלי עבודה, את הטראומה שלך לכוח, ואת הבעיות והצרות שלך לבעיות משופרות במקצת. זאת התקדמות ממשית. חשוב על זה כמדריך לסבל, וכיצד לעשות את זה בצורה טובה יותר, משמעותית יותר, עם יותר חמלה ויותר ענווה. זה ספר על האפשרות לנוע בלי משא כבד על הכתפיים למרות שלל המעמסות שלך, להיות נינוח יותר עם הפחדים הגדולים ביותר שלך, לצחוק על הדמעות שלך תוך כדי שאתה בוכה אותן.
הספר הזה לא ילמד אותך כיצד להשיג או לרכוש, אלא דווקא כיצד להרפות ולוותר. הוא ילמד אותך לערוך ספירת מלאי של חייך ולפנות את כל המיותר, כך שיישארו רק הפריטים החשובים ביותר. הוא ילמד אותך לעצום את עיניך ולתת אמון שאתה יכול ליפול אחורה ויהיה בסדר. הוא ילמד אותך לשים פחות זין. הוא ילמד אותך לא לנסות.
