חוכמת הזאב

הספר חוכמת הזאב – המסע אל האמת עונה על צורך אקטואלי וחיוני, לנוכח השינויים והמהפכות הטכנולוגיות המתרחשים בתקופתנו.
הספר פונה לציבור הרחב המחפש סדר ומשמעות בתוך כל הכאוס
ואי־הוודאות המאפיינים את התקופה הזאת.
הפיזיקה, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האקטואליה, האתיקה והמוסר גובשו כאן לכדי אורח חיים מיטיב, המלווה בהתפתחות אישית.
בספר מוצגת כפסגת ההשקפה רוחניות תודעתית־אוניברסלית, כדינמיקה פשוטה של אידאות שיחסי הגומלין ביניהן הם המסמר שעליו תלוי הכול.

הכותב הוא בעל תואר שני במנהל עסקים. הידע שרכש מלמידה עצמית שימש רקע לכתיבתו של ספר ביכורים זה.

עמ' ראשונים:
פרק 1: אמיר מתפתח במשעולי הפיסיקה
עידן הדלי.
הטכנולוגיה מתפשטת בכל חלקה טובה.
המידע הוא המלך החדש.
האוטומציה צפויה לדחוק את האדם בכל תחום.
האבטלה עלולה לעלות בהתאם, אך הפעם המובטלים יהיו חסרי אונים לחלוטין כי הם לא יהיו רק מנוצלים אלא מיותרים לגמרי.
המחשב מתחיל להרים ראש אפילו בתחומים כמו אומנות, תחומים שממש לא חשבו שייכללו בו.
נוסף על אלו, מלחמה גרעינית עלולה להפציע בכל רגע באופק ובמיוחד אם מדינה מסוימת תרגיש מאוימת דיה.
יתר על כן, משבר אקולוגי פוקד את העולם והוא מחמיר מיום ליום; שיטפונות, הצפות, שריפות, בצורות, המסת קרחונים ומה לא.
נראה שהעולם בדרך להתמוטטות קטסטרופלית...

האסקפיזם שולט ולא רק אצל פשוטי העם. הדבר מתבטא גם למעלה בשלטון עצמו, המנסה לשמר בכל הכוח את הסדר הישן המתפורר ונשמט מבין אצבעותיו.
האנשים דואגים ופוחדים אך גם מדחיקים ומכחישים. כולם מקווים לפתרון שיבוא מתוך מקור חיצוני להם, מצפים למנהיג בעל שיעור קומה, אך בעצם מאותו הסדר הישן. הם מדחיקים ומכחישים שמנהיג בעל שיעור קומה, לא חשוב עד כמה, לא יוכל באמת לדאוג להם. הוא יצטרך לדאוג קודם כול לסדר הישן שלא יתפורר, לפני שיוכל לדאוג לאחרים. כמובן, מנהיג זה יהיה דון קישוט ביחס לשיפורים הטכנולוגיים שיהיו לטחנות הרוח ביחס אליו. הוא יהיה חייב להתאים את הסדר הישן אל התמורות הטכנולוגיות לעיל.
הבעיה היא שישנם אינטרסנטים רבים מדי שיפסידו בגדול מכך. על כן, ספק גדול אם מנהיג זה יוכל (ועוד לבדו) לעשות שינוי משמעותי. שוב ייתפש הוא כמנהיג שהפיח אשליות כמו האחרים שהיו לפניו.
ככל שעובר הזמן, אנשים חשים שהסיכוי לשינוי אמיתי הולך ופוחת. זו הסיבה שיותר ויותר בורחים הם אל המציאות המדומה, בעזרתם האדיבה של אותם השיפורים הטכנולוגיים. העיר הגדולה. אין איש שלא מחזיק בידו את הטלפון הנייד, רובם שקועים בו רוב הזמן. התנתקות ממנו, ולו לזמן קצר ביותר, תהא היא כמוות.
בפינת הרחובות, שוכן לו בית קפה קטן שכאילו לא שייך לעידן הזה. בית הקפה מעוצב בעיצוב של פעם, כזה ההולך ונעלם, בפשטות הולכת ונעלמת כי רמת המיכון בו מזערית. השתגענו לגמרי, תמהים היושבים של הדור של פעם, מרוב שכל ומידע שכחנו מה הוא רגש בסיסי. שכחנו מה זה לקום בבוקר וליהנות מן השמש החמימה המלטפת אותנו. אנו רצים אל העתיד ומתכחשים לעברנו, איך נשרוד כך לאורך זמן, תוהים הם.
אמיר הוא עובד מצטיין בחברת הזנק ששלחה אותו לחו״ל, עובד הוא לילות כימים על פיתוחיו המשוכללים והמשתכללים. לא ישן הוא חמישה ימים ברציפות. עייף ורעב עבר בפינת הרחובות לאחר נסיעה ארוכה מחוץ לעיר. רק רצה הוא להגיע אל ביתו ולנוח קצת. במבט חטוף ראה את המבנה המוזר לתקופתו. לאחר התלבטויות רבות החליט להיכנס, כדי לחטוף דבר מה שישביע את רעבונו ולמצוא מקום ישיבה שיפחית את עייפותו.
איך זה שנתקעתם בעבר כך, שאל את המלצר.
אנו אמנם זן נכחד של בני אדם אך עדיין מכבדים אותו, ענה המלצר.
מה יש לכבד בו? את מסורותיו השקריות?
יודעים אנחנו שאמונה אינה מדע אלא משאלת לב, ענה המלצר.
נראה לך באמת למשל שהעולם נברא בשישה ימים בלבד?!
אומנם אין לי תשובה מלאה, אך יודע אני שהמשמעות מורכבת יותר, השיב המלצר. נוסף על כך, אתה מוזמן לשאול את הזאב שבחבורה המקומית כאן.
למה מכונה הוא ״הזאב״, נדהם אמיר.
כי הוא ״זקן השבט״, ענה המלצר. הוא המורה, המדריך והמנחה אותנו. אומנם עכשיו מאוחר והוא לא נמצא, אך אם סקרן אתה לדעת, הוא נמצא פה בכל יום מ־8:00 עד 12:00.
אני אחשוב על זה, הרי בכל זאת אני מצליח בגדול בכל הקשור לעתיד, למה שאבזבז זמן בלדעת על עבר המורכב מסיפורים שקריים ומדומיינים?
חזר אמיר לביתו וישר נפל על הספה כי עייף היה. בבוקר קם הוא, התגלח, התקלח, אכל כריך ויצא לדרכו לעבודה. בדרך, תפסה אותו התלבטות, אם ללכת רגיל אל העבודה או ללכת לפגוש את הזאב; ללכת מאזור הנוחות, בזמן שמפסיד הוא זמן עבודה וזמן הוא כסף, הרבה כסף במקצועו.
לבסוף החליט לפגוש את הזאב ואמר לעצמו: אתן לו חמש דקות ולא יותר לרתק אותי. אם יצליח, אישאר, ואם לא, אגיד תודה ואלך.
הלך אמיר אל בית הקפה, נכנס והתיישב. את המלצר שאל מיהו הזאב.
האיש שבקצה הלבוש מעיל חום בעיצוב מיושן, ענה המלצר.
ניגש אמיר אל השולחן בקצה ושאל את האיש אם הוא זאב החבורה.

הזאב: כך מכנים אותי, אני פשוט משתדל להדריך ולהנחות בכל הלא נודע אפוף המסתורין שבתקופתנו.
אמיר: אתה מאמין למסורות העבר?
הזאב: אני מאמין שבמסורות העבר יש גרעינים של אמת, גם אם מנופחים הם לעיתים מעבר לכל פרופורציה.
אמיר: אינך מאמין ששיקולים זרים למיניהם עיצבו אותם לבסוף כפי שהם כתובים?
הזאב: בהחלט כן, אך אין זה אומר שאין בהם גרעינים של אמת.
אמיר: איך אתה מסביר את בריאת העולם? האם אכן נברא העולם בשישה ימים?
הזאב: כן, רק אם ״יום״ פירושו עידן.
אמיר: אתגר אותי בבקשה. מהי המשמעות של הפסוק הראשון בספר הספרים?
הזאב: האמת היא שגם לאות הראשונה יש משמעות לא מבוטלת. זו הסיבה שהיא מודגשת בגודלה. יש בה מן התשתית לפסוק כולו ואף לספר כולו.
אמיר: לאות אחת?!
הזאב: בהחלט.
אמיר: הסבר בבקשה.
הזאב: מהי האות הראשונה בספר?
אמיר: אהה, כל אחד יודע שזו האות בי״ת.
הזאב: מהו מספר האות?
אמיר: זוהי האות השנייה.
הזאב: מה היא מסמלת?
אמיר: זוגיות, ניגודים וכו׳.
הזאב: אכן כן. מהו הניגוד או הזוג הבסיסי ביותר?
אמיר: הגברי־נשי?
הזאב: לא, גם אם מקובל לחשוב כך עקב היווצרותם של השמש הגברית והירח הנשי לפני מלחמת הקיום של היצורים החיים על פני הארץ. כמובן, מלחמת קיום זו ביטאה את הניגוד חיים־מוות.
אמיר: גם אם ישנם שיתופי פעולה בטבע ולא דווקא בין בני אותו המין?
הזאב: כן, ההישרדות בטבע באה לבסוף על חשבון מישהו.
אמיר: אז הניגוד חיים־מוות הוא הבסיסי ביותר?
הזאב: כן, אך בהיבט הפילוסופי שלו.
אמיר: מהו?
הזאב: היש־אין. ניגודים אלו מאוזנים זה לזה במקרה זה. הדבר מתבטא בכך שהאחד בא יחד עם השני ולא על חשבונו.
אמיר: איך זה מתבטא?
הזאב: הדבר מתבטא בכך שהאין הוא יש מעצם הגדרתו.
אמיר: מעצם זה שנתנו לו שם?
הזאב: בדיוק, הוא אמור להיות מוגדר כיש כלשהו. כמובן, הוא מוגדר כיש אפסי באופן אינסופי.
אמיר: אז הוא מוגדר כ״לא מוגדר״ גם אם הוא לא מוגדר כשלעצמו?
הזאב: בדיוק.
אמיר: המוגדר הוא היש, והלא מוגדר הוא האין?
הזאב: בדיוק, לא נתחמק מן האיזון הבסיסי ביותר הזה בכל מקרה.
אמיר: גם אם נרד עד אינסוף?
הזאב: בדיוק כך, גם אם התקשו הפילוסופים לתפוש זאת.
אמיר: אז זו המהות העמוקה ביותר של האות בי״ת?
הזאב: בדיוק, לא בכדי קשורה היא לבריאה ולבניה, הרי מיש בסיסי
שכזה כל יש יכול להיווצר. זו הסיבה שהאיזון הזה בין היש לאין יוצר את און החיים, שבתורו מפיח חיים בכל יש שהוא מני אינסוף. גם בפיסיקה אפשר למצוא חלקיקים קטנים עד אינסוף, גם אם אמורים הם להפוך לחורים שחורים מתחת לאורך פלאנק.
אמיר: מהו אורך פלאנק?
הזאב: (35-)^10*1.616 מ״מ. דרך אגב, חור שחור בגודל זה ״חי״ (-26)^10 שניות. כמובן, ביחס אלינו הוא מצוי בין היש לאין.
אמיר: מה יקרה אם מאיצי חלקיקים יספקו אנרגיה אינסופית לחלקיק כלשהו?
הזאב: החלקיק יהיה בגודל אפס.
אמיר: הוא יהיה כיש אפסי באופן אינסופי?
הזאב: בדיוק, מיקומו ומהירותו יהיו אפס. זו הסיבה שעקרון האי־ודאות ייכנס לפעולה וידרוש ממנו ייחודיות מסוימת, תהא אפסית באופן אינסופי ככל שתהא.
אמיר: מבחינת המיקום והמהירות?
הזאב: בדיוק, באפס אין ייחודיות. עיקרון זה דורש בהחלט ייחודיות מסוימת גם מגלים וגם משדות. אפס באחד משמעו אינסוף בשני ולהפך; כך מתאזן האין עם האינסוף במקרה זה.
אמיר: נכון שכל אדם זקוק לייחודיות מסוימת כדי לא להימחק באחדות החברתית?
הזאב: בדיוק, הן האדם והן החלקיק זקוקים לייחודיות לשם כך.
אמיר: נכון שעקרון האי־ודאות הוא הפן המדעי של און החיים?
הזאב: יש בזה משהו, הוא גורם לחלקיקים לנבוע מהאין.
אמיר: יוצא שהפיסיקה נובעת מהרוח, לא?
הזאב: כן, הרוח מגולמת באיזון בין האין ליש האפסי באופן אינסופי.
אמיר: שהוא מקור האון?
הזאב: בדיוק, אפשר לראות גם בסופר־סימטריה את גמר התיקון.
אמיר: כי היא נושקת ליש האפסי באופן אינסופי?
הזאב: בדיוק, נושקת לאחדות האינסופית. האיזון בין החומר לרוח מתבטא באיזון בין האנרגיות במצב יסוד של בוזונים רוחניים ופרמיונים חומריים. הן מתאפסות כי אנרגיית הבוזונים היא חיובית ושל הפרמיונים שלילית.
אמיר: הרוח חיובית והחומר שלילי?
הזאב: כך זה נראה, הבוזונים הם נשאי כוח, דבר המשקף את עולם הרוח שהוא בכוח. הבוזונים רוחניים גם בהיותם חסרי מסה ומטען ובהיותם בעלי ספין שלם.
אמיר: ביטוי לשלמות הרוחנית?
הזאב: בהחלט כן.
אמיר: מסה ומטען מבטאים חומר?
הזאב: כן, כל עולם החומר מתבסס על מסה. המטענים עשויים לדחות ואף להמית את החלקיקים.
אמיר: מטענים זהים דוחים זה את זה ומנוגדים ממיתים את החומר והאנטי חומר במפגשם?
הזאב: בדיוק, חלקיקים זהים בכול ובעלי מטענים מנוגדים יאיינו את עצמם במפגשם. לא בכדי, קוורקים בעלי מטענים מנוגדים יוצרים חלקיקים
לא יציבים.
אמיר: כמו אדם לא יציב כי הוא לא מאזן בין תכונותיו המנוגדות?
הזאב: בדיוק. כמובן, אפשר לדחוס אינסוף בוזונים במקום אפסי. והנה לך עוד מאפיין של רוח לגביהם. כמובן, ישנם בוזונים ״עבים״ כמו הגלואון, הנושא את הכוח החזק. הוא נטול מסה אך בעל מטען הקרוי ״צבע״, בעצם ישנם שמונה סוגים כאלו של גלואונים. הם יוצרים אינסוף גלואונים וירטואליים באינטראקציות עם הקוורקים המרכיבים את החומר.
אמיר: היותו נטול מסה, המספר שמונה המתקשר לאינסוף והאינסוף עצמו מבטאים אפוא את הרוח?
הזאב: כן. עם זאת, הוא כפייתי באופן אינסופי ביחס לקוורקים ואפילו כוח אינסופי שיופעל נגדו לא יגרום לו לשחררם.
אמיר: באינסוף הזה הם יהיו בין שחרור לכליאה?
הזאב: אפשר לומר. במצב זה הוא ייצור קוורקים בפרץ אנרגטי, אותם יכלא עד אינסוף.
אמיר: כמו נטיית האדם להשתעבד לחומר?
הזאב: בדיוק, השעבוד כולא. כאן מתבטאת אשליית החומר. הרי הפרוטונים, המורכבים מהקוורקים הכלואים, מרכיבים את החומר שאנו תופשים בחמשת החושים.
אמיר: כלומר העולם עקום כי הוא מתבסס על דבר עקום בדמות כליאתם של הקוורקים?
הזאב: בדיוק, לא בכדי טען קהלת בפרק א פסוק טו: ״מְעֻוָּת לא יוכל לתקון״. כמובן, ישנן עוד אשליות חומר, כמו המרחקים האדירים בין גרעיני האטום וההתנהלות היומיומית הנורמלית עקב הדחייה בין המטענים. גרעיני אטומים, שיהיו בגודל כדורגל, יהיו מרוחקים 15 קילומטרים האחד מהשני. אני והקיר נדחה זה את זה עקב מטעני האלקטרונים. וזו הסיבה שחשוב לחפש את הרוח המסתתרת בחומר.
אמיר: את חוסר המסה והאינסוף המסתתרים בגלואון?
הזאב: בדיוק. כמובן, בדחייה ובריחוק יש את הנפרדות החומרית הידועה. אם חשבת שהכוח החזק הוא העיוות של היקום, טעות בידך.
אמיר: ומהו אפוא העיוות של היקום?
הזאב: הכבידה, הדבר אף מתחיל מהגרביטון הנושא אותה. הוא הכוח החלש ביותר המתבטא דרך המסה של הגוף.
אמיר: כמו בן אדם חלש נפשית המבקש לצבור כסף כדי להיראות חזק?
הזאב: בדיוק. יכול להיות שיש לו מסה מזערית, דבר שפוגע באיכויות הרוח הקיימות בו, בזכות מהירותו שהיא מהירות האור וטווח פעולתו האינסופי. הוא בעל ספין 2, מספר הנפרדות על אף ששלם הוא.
אמיר: הטעיות חומריות קלאסיות?
הזאב: בהחלט, גם בספין וגם במסה המינימלית האפשרית לו. הוא מטעה גם באורך הגל שלו, השונה מאורך הגל של הכבידה, אשר ממנו נמדד בסדרי גודל רבים.
אמיר: חוסר איזון בין הפנים לחוץ?
הזאב: אכן, גל הכבידה הוא כמובן הפנים. הכבידה היא גם הביטוי האולטימטיבי של האגו. היא מושכת ומעקמת את המרחב זמן.
אמיר: כי האגו עקום והוא אך מושך?
הזאב: בדיוק, המושך מקבל. ככל שהיא חזקה יותר, היא מקצרת יותר את חייו של הכוכב, שחי מהר ומת צעיר.
אמיר: כמו אדם ששעבודו לחומר חזק והוא מקצר את חייו?
הזאב: בדיוק, הוא גם חי מהר וגם מת צעיר.
אמיר: כדי להספיק ולצבור עוד ועוד?
הזאב: בהחלט, האמת היא שגם בטבע; החי מהר, מת צעיר עקב המטבוליזם. ככל שהכבידה חזקה יותר, היא נוטה יותר להרוס את חוקי הטבע ולעקם את המרחב זמן. הדבר מתבטא בהרס ייחודיותם הקוונטית של חלקיקים הנובעת מעיקרון האיסור של פאולי (בכוכבי נויטרונים ובחורים שחורים), עיקרון המבקש ייחודיות ביחס לחלקיקים האחרים.
אמיר: בניגוד לעקרון האי־ודאות, המבקש את הייחודיות הבסיסית ביותר, תהא אפסית באופן אינסופי ככל שתהיה, ביחס לאין?
הזאב: בדיוק, עקרון האיסור גס יותר מעקרון האי־ודאות.
אמיר: כמו רודן המבקש להרוס את ייחודיותם של נתיניו ולעשותם עדר?
הזאב: בדיוק, הכוח החזק כולא והכבידה עלולה להרוס באמת. לא בכדי הכוח החזק מתקשר למים והכבידה לאדמה, הרי היקום בהתפשטותו שואל ממנה אנרגיה ליצירת החומר, ה״אדמה״.
יש הטוענים גם שהיא אשליה הולוגרפית. הדבר מתבטא באיזון בין שני יקומים, כאשר האחד הוא ללא כבידה או כבידה שנמצאת אך בשוליו. ביקומים אלו יכולות להיות עקמומיות שלילית כנגד חיובית, אנרגית ריק שלילית כנגד חיובית.
אמיר: זה לעומת זה?
הזאב: כן, העולם נברא באות בי״ת. אנרגיית ריק שלילית גורמת להתכווצות והחיובית להתרחבות, עקמומיות שלילית נוטה מטה והחיובית מעלה. ישנם יקומים המאוזנים לכאלו שללא ציר זמן.
אמיר: הזמן הוא אשליה גם כן?
הזאב: כן, בעולם הרוח אין לו משמעות. טוב, הכבידה קושרת אנטרופיה של אופק אירועים של חור שחור לשטח ולא לנפח.
אמיר: השטח הוא ה״פרסונה״ בעוד הנפח הוא האני הפנימי?
הזאב: בדיוק, הכבידה שבפני השטח קטנה ככל שהגוף מסיבי יותר.
אמיר: דומה לאדם חומרני שמשחק אותה שלא, לא?
הזאב: בהחלט, אדם המטעה כמו החומר עצמו. הכבידה גם הורסת את האחידות של אנטרופיה.
אמיר: את האחידות שברוח?
הזאב: בדיוק.
אמיר: מהי אנטרופיה?
הזאב: היא מדד לפיזור האנרגיה וגם המדד הידוע של הזמן.
אמיר: פיזור אנרגיה מוליך את הזמן?
הזאב: כן, יצור חי מפזר את אנרגיית החום, שנוצרה בתהליך המטבוליזם. כך גם כוכב נויטרונים מחזורי המפזר אנרגיה והמאריך את קצב המחזור עם הזמן. כמו כן, שניהם מזדקנים עקב כך. האנטרופיה קשורה לאנרגית חום שאינה מועילה למפזרה. היא נוטה לעלות, וזו הסיבה שמרגישים את הזמן נע אך קדימה.
אמיר: העיוות הוא כי אך נע קדימה?
הזאב: בדיוק, כבר ציינתי שהזמן חסר משמעות בעולם הרוח. שים לב שאמרתי שהאנטרופיה נוטה לעלות.
אמיר: אז היא יכולה גם לרדת?
הזאב: האמת, שהיא יכולה לרדת אף לאפס בזמן אינסופי, רק שההסתברות לכך תהיה אפס.
אמיר: איזון בין האין לאינסוף?
הזאב: כן, בהתאם למגבלות החומר. לסיכום, ראוי לציין את שאיפת האנטרופיה לאיזונה הכולל של המערכת. טוב, בוא נמשיך עם הכבידה. הכבידה משכה חומר ואנטי חומר כדי שיאיינו עצמם אל האין, קצת אחרי
המפץ הגדול.
אמיר: הכבידה רק הורסת?
הזאב: כן, היא התגלמות החומר. הכבידה בנתה את העולם המעוות בנצלה את הנפרדות המובנית שבפיזור החומר ביקום.
אמיר: סוף מעשה עקום במחשבה תחילה עקומה?
הזאב: בהחלט כן, זה התבטא אף לפני כן.
אמיר: היכן?
הזאב: בהיווצרות היקום עצמו עקב אי יציבות בריק הקוונטי. זו האפשרות הסבירה ביותר להיווצרות היקום והיא מגלמת פוטנציאל להיווצרותם של אינסוף יקומים. והכוונון העדין של החוקים בטבע הוא ההוכחה לכך.
אמיר: כוונון אחר ביקום אחר?
הזאב: בדיוק. כמובן, אפשרות אחרת היא קימתו של יקום מהריסותיו של הקודם. אכן, בכל מקרה יש עיוות.
אמיר: בראשון חוסר יציבות ובשני הביאה על חשבון?
הזאב: חוסר יציבות כמוהו כחוסר איזון, לא בכדי נוגה שולט הן במזל שור והן במזל מאזניים.
אמיר: יציבות השור והאיזון של מאזניים?
הזאב: בדיוק. טוב, הכבידה הייתה גם הכוח הראשון להיפרד מאחדות הכוחות לאחר המפץ הגדול.
אמיר: הכוח המעוות ביותר, ייפרד מהר יותר?
הזאב: כן, הוא ימהר מכולם לגלם את מהותו.
אמיר: גם האדם יתנהג כך?
הזאב: כן, ככל שמרגיש יותר נפרדות ממישהו, כך ייטה להיפרד ממנו
מהר יותר.
מי אתה חושב שנפרד לאחריה?
אמיר: הכוח החזק?
הזאב: בדיוק, הכולא נפרד לאחר ההורס. טוב, עיוות זה מבטא את האות בי״ת ״בתחילת דרכה״. לא בכדי היא מתקשרת לשבתאי, שבתורו מתקשר לחומר ולזמן האשלייתיים.
אמיר: איך היא מתחילה את מסעה?
הזאב: בשאיפה להגיע אל האות אל״ף. לא בכדי שבתאי מתקשר גם עם שאיפה.
לסיום נושא הכבידה אומר שהחור השחור, הגוף הכבידתי הגדול ביותר ביקום, עלול לתעתע.
אמיר: איך?
הזאב: בפליטתו קרינה, שתדירותה גבוהה, בזמן שחומר נופל לתוכו. תעתוע זה לא מתוחכם במיוחד כי הוא פולט קרינה קיצונית.
אמיר: כמו רשע לא מחוכם במיוחד המבקש לפתותך בדברי חנופה?
הזאב: בדיוק, זה הכיוון. התעתוע המתוחכם יותר הוא בליעת האור לתוכו, שלא נראה נופל לתוכו אלא ממשיך לנוע במעגלים.
אמיר: כמו רשע שמדבר אל רגשותיך, נותן לך לבטא את ייחודיותך ולבסוף מפילך בפח?
הזאב: בדיוק כך, זו הסיבה שיש לשים לב ולא לעשות את המעשים הקיצוניים והלא הגיוניים שיגיד לך לעשות.
אמיר: שמעתי על תאוריית הכבידה הפוסט קוונטית. מה דעתך עליה?
הזאב: אני לא מתחבר אליה כל כך, החומר נראה כמעוות את הרוח בה.
אמיר: ואיך זה מתבטא?
הזאב: גסות החומר נכנסת לתנודות הקוונטיות שאמורות להיות עדינות.
אמיר: הקוונטיות קשורה לרוח?
הזאב: כן, תראה זאת בהמשך. כמו כן, הסופרפוזיציה היא מקומית ועל כן מוגבלת במרחב.