חיסול

המילה חיסול מעבירה צמרמורת בגו קוראיה, תלוי בהקשריה – מכירת חיסול, חיסול חשבונות, רשימת חיסול או חיסול הדמוקרטיה. חיסול הוא גם רומן מצוין מעידית הספרות ההונגרית של שנות האלפיים. הספר מתמקד בחוויות מעניינות, במפגשים טעונים ובמחשבות מעמיקות, ותוך כדי כך מאיר שפע עניינים המעסיקים את הישראלים כיום לא פחות מכפי שהעסיקו את ההונגרים לפני עשרים שנה. כיצד נתמודד אישית, חברתית ומדינית עם חיסול עולמנו האהוב? ומהו בעצם פירושו של חיסול כזה – חיסול העבר? חיסול התרבות שעליה גדלנו והתחנכנו? או אולי חיסול ארצנו ומדינתנו כפי שהכרנו אותן?

בכתיבתו מגולל אִימְרֶה קֶרְטֶס בפני קוראיו עלילה קולחת, המתייחסת לחברה שעברה ממשטר אחד למשטר אחר. חיסול הוא יצירה שאפשר לקרוא פעם ולהחכים, או פעמים רבות כדי להרחיב אופקים ולקרוא דרור לנפש. פרסום חיסול בעברית מעמיד לנגד עינינו מראה מעוררת מחשבה ביחס לשינויים מרחיקי לכת המתחוללים בימינו גם בישראל.

הסופר ההונגרי היהודי אִימְרֶה קֶרְטֶס (2016-1929) זכה בשנת 2002 בפרס נובל לספרות. אחרית הדבר שצירף לרומן מתרגמו, המשורר רמי סערי, פותחת לקוראים העברים צוהר להבנת זיקות ספרותיות, תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות בין משמעות היצירה כשראתה אור במקור ההונגרי (2003) לבין חשיבותה העצומה בישראל של שנת 2021.

פרק 1

בואו נקרא לאדם שלנו, לגיבור הסיפור הזה מר מַר. נדמיין־נא אדם ונתאים לו שם. או להפך: נדמיין־נא את השם ונתאים לו את האדם. אף־על־פי שכל זה שולי וזניח, מכיוון שלאדם שלנו, לגיבור הסיפור הזה, באמת קוראים גם במציאוּת מר מַר.

כבר לאביו קראו כך.

והוא הדין גם בסבא שלו.

משום כך, רשום מר מַר בתור מר מַר כבר בתעודת הלידה שלו: זוהי אפוא אמת לאמיתה, אמת שבדיוק כמו למציאוּת עצמה, בזמן האחרון לא רחש לה מר מַר כבוד רב במיוחד. בזמן האחרון – באחת השנים האחרונות של האלף הקודם, בואו נאמר בדיוק, שמוקדם באביב של שנת 1999, באחד מבקריו שטופי השמש – נהפכה המציאוּת מבחינתו של מר מַר למונח בעייתי, ואף חמור מזה: למצב בעייתי. למצב אשר ממנו – עמוק בתוך חדרי ליבו של מר מַר – דווקא המציאוּת היא שנעדרה כליל. כל אימת שמסיבה כלשהי נאלץ מר מַר להשתמש באותו מונח, הוא תמיד טרח לומר ביחס אליו את המילים “הדבר הקרוי מציאוּת”. אולם באמירה הזאת לא הייתה אלא נחמה פורתא, והיא לא סיפקה את מר מַר כהוא זה.

מר מַר עמד לפני החלון, כהרגלו לעיתים קרובות בזמן האחרון, והתבונן ברחוב שלמטה. אותו הרחוב העניק לו את הנוף היומיומי והשגרתי ביותר של רחובות בודפשט היומיומיים והשגרתיים. מכוניות חנו על המדרכה המנומרת בטינופת, בכתמי שמן ובצואת כלבים, וברצועות ברוחב מטר בין המכוניות לבין קירות הבתים המתקלפים כמו עור מצורעים, פסעו עוברי האורח היומיומיים והשגרתיים ביותר בדרכם לענייניהם, והבעות פניהם העוינות אפשרו לתהות על קנקן מחשבותיהם הקודרות. לפרקים, היו אחדים מהם, אולי מתוך חיפזון ובמטרה לעקוף את טור הבריות המתקדם לפניהם בצעדי אווז, יורדים מן המדרכה אל הכביש ואז הייתה מקהלה שלמה של צופרי מכוניות נזעמים מוחה ומסכלת כל ניסיון סרק לפרוש מהציבור המשתרך בעצלתיים קדימה. על ספסלי הכיכר שממול, על אלה שהקורות של מושביהם טרם נגנבו, היו סרוחים חסרי הבית שבסביבה, סמוכים לצרורותיהם, לשקיותיהם ולבקבוקי הפלסטיק שלהם. ראשו של איזשהו מזוקן מדובלל היה עטוי בכובע צמר ארגמני, והַגדיל אשר השתרבב מקצהו התנפנף בחדווה לצד רעמת השׂיער הגס. אחד אחר חבש לראשו כומתה בלויה של קצין בצבא שלא היה ולא נברא, ומסביב למעילו הצבאי שצבעו דהה וכפתוריו נשרו, כרך לו חגורת משי פרחונית, צבעונית ומגונדרת, שביום מן הימים שימשה כנראה בתור אביזר בחלוק הבוקר של מישהי. על רגלי האישה המיובלות שבצבצו מבעד לזוג מכנסי הג’ינס, הכסיפו נעלי ערב שחוקות עקבים, והלאה משם, על חֶלקה צרה של הדשא הרמוס, הייתה שרועה בברכיים מקופלות ובחוסר תנועה קטטוני דמות מעומעמת שנראתה כמו ערימת סמרטוטים, ממוטטת מחמת השימוש באלכוהול או בסמים, ואולי בשניהם גם יחד.

בעודו מתבונן בחסרי הבית נוכח מר מַר בבת אחת לדעת, שהינה הוא שוב מתבונן בהם. בלי שמץ של ספק, בזמן האחרון הקדיש הרבה יותר מדי תשומת לב מיותרת לחסרי הבית. מסוגל היה – בזמנו שהיה חסר כל ערך – לבלות אפילו חצאי שעות מרותק אל החלון, כמו מציצן שבשום פנים ואופן איננו יכול להתנתק מן המחזה המגונה הנגלה לנגד עיניו. יתרה מזאת, אותה המציצנות עוררה במר מַר תחושת אשם, אולם בה־בעת נלוותה אליה גם איזושהי משיכה גועלית, שבסופו של דבר התפתחה לכדי מצוקה מבחילה ונהפכה לחרדה קיומית. ברגע שעלה בידה של המצוקה הזאת לקרום בתוך תוכו עור וגידים, היה מר מַר נסוג מן החלון בתחושת סיפוק, כאילו זה עתה הגיע בפעילותו הסודית אל יעד סודי אף יותר, ובהמשך נהג לפסוע לעבר השולחן שעל משטחו התגוללו פה ושם כתבי־יד מודפסים למחצה, מדופדפים ומפוזרים כמו גוויות של ציפורים.

גם למר מַר עצמו היה נהיר כי יש דבר־מה מבעית באותה ההתבוננות האובססיבית שפיתח בחסרי הבית, תופעה שאפשר לומר עליה כי החל להתמסר לה בזמן האחרון בלי משים ובעל כורחו. ראויה האמת להיאמר, הוא סבל ממנה כמו ממחלה. אחרי ככלות הכול, די והותר היה אילו גמר אומר לא לגשת עוד אל החלון. או לגשת לחלון אך ורק כדי לאוורר, או לצורך פעולה מעשית אחרת מעין זאת. אלא שכעבור שעה קלה היה שוב נוכח לדעת, שהינה הוא עומד לפני החלון ומתבונן בחסרי הבית.

מר מַר חשד שמאחורי אותה תשוקה מיוחדת שלו מסתתר איזשהו מובן המצריך הבהרה. זאת ועוד, הייתה לו ההרגשה שאם רק יעלה בידו לפענח את פשר התשוקה, או־אז ייטיב להבין גם את חייו, חיים שלא הבין בזמן האחרון. הייתה לו ההרגשה שתהומות עמוקים נפערים וחוצצים בינו לבין מה שפעם היה כמעט נגיש במוחשיותו, הדבר שבו ראה את אישיותו. מבחינתו של מר מַר לא הייתה שאלתו של הַמְלֶט “להיות או לא להיות?”, אלא “הנני או אינני?”

מר מַר דפדף כבהיסח הדעת באחד מאותם כְּתָבִים שהיו מונחים על שולחנו. היה זה מצבור ניירות די עבה, כתב־יד של מחזה כלשהו. על הכריכה הייתה מצוינת הכותרת: חיסול, ותכף אחריה נרשמה הסוגה: “קומדיה בשלוש מערכות”. ומתחת: “מתרחש בבודפשט, ב־1990.” הוא אחז בדף הנייר בין שתי אצבעותיו כדי להוסיף לדפדף, אבל נכנע בכל זאת לעונג המפוקפק של קריאת הנחיות התפאורה.

(שולחן עריכה משמים בהוצאה לאור משמימה. הקירות שחוקים, ארונות הספרים רעועים, בין טורי הספרים המסודרים על מדפיהם פעורים חללים ריקים, אבק, עזובה, אף־על־פי שדבר אינו מורה על מעבר למקום אחר, ארעיות עגמומית שמקורה במעבר כזה שוררת בכול. יש בחדר ארבעה שולחנות כתיבה, ארבעה מקומות עבודה. על כל אחד מהשולחנות יש מכונת כתיבה, אחדות מהן תחת מעטה של כיסוי אבק, ספרים נערמים אלה על אלה, כתבי־יד, עוטפנים. חלונות הפונים לחצר. מדלת שבקצה, היציאה למסדרון. אי־שם הרחק מפציעה קרן אור של שעת לפני צהריים מאוחרת, ואילו כאן, בחדר המשמים של ההוצאה לאור, תאורה מלאכותית משמימה.

בחדר נמצאים קִירְטִי, אשתו שָׂרָה וכמו כן ד"ר אוֹבְּלָת. שלושתם יושבים מסביב לאחד משולחנות הכתיבה בתנוחה של ציפייה לאורח, ובדיעבד, מתברר שאותו שולחן שייך למר מַר.)

מר מַר נתקף בתשוקת הקריאה, באובססיה הייחודית שהגדירה את חייו באופן כה הרה גורל. חילופי הדברים שבקטע הפתיחה מצאו חן בעיניו.

קִירְטִי: אני שונא. אני מתעב. בא לי להקיא. מהבית הזה. מזה שהיה פעם ארמון, למקרה שלא ידעתם. מהמדרגות האלה. מהחדר הזה. מהכול כאן.

אוֹבְּלָת (פונה לֹשָרָה): תגידי לי, אם את קולטת, על מה הוא בכלל מדבר?

שָׂרָה: סתם משעמם לו.

אוֹבְּלָת: גם לי משעמם. גם לך משעמם.

שָׂרָה: אבל לו משעמם באופן רדיקלי. כיום זה הרדיקליזם היחיד שיש לו. זה כל מה שנשאר לו מתקופת הזוהַר. השעמום. הוא לוקח אותו איתו לכל מקום כמו כלב פּוּלִי שעיר ועצבני, ומדי פעם בפעם הוא משסה אותו בזולת.

קִירְטִי: הורו לנו להתייצב כאן באחת־עשרה –

שָׂרָה (בנעימה מפייסת, בקול כמעט מתחנן, כאילו היא מדברת לילד): אף אחד לא “הורָה”. מר מַר ביקש שנביא הנה את החומר, להוצאה לאור. במידת האפשר באחת־עשרה.

קִירְטִי: כבר אחת־עשרה וחצי. ואין כאן נפש חיה. לכם זה כמובן לא מפריע. אתם רק יושבים וסובלים את זה, בדיוק כמו שסובלים הכול במדינה הזאת. כל תרמית, כל שקר, כל הוצאה להורג. אתם סובלים מראש כבר עכשיו את ההוצאות להורג שיבוצעו רק לאחר שיוציאו אתכם להורג.

מר מַר פרץ בצחוק. ליתר דיוק, נשמע קול קצרצר מובהק לו שבזמן האחרון אפיין את צחקוקיו. דומה היה שאותו קול עולה ובוקע מבטנו, והדהודו הזכיר נהמה יבשושית יותר מאשר בת צחוק. עליצות וחדווה, מכל מקום, לא ממש הצטלצלו בו. מר מַר הוסיף לעלעל בכתב־היד, עד שעיניו שבו וצדו הנחיה שהתייחסה לתפאורה:

(מר מַר מתפרץ פנימה ועוטפן עבה תחת בית שחיו.)

מר מַר: אני ממש מתנצל. זה לא היה תלוי בי. סליחה ועוד פעם סליחה. הישיבה פשוט התארכה והתארכה.

שָׂרָה: אתה נראה עצבני. קרה משהו?

מר מַר: שום דבר מיוחד, מחסלים את ההוצאה לאור וזה הכול. המדינה אינה מוכנה להמשיך לממן את העסק הכושל הזה. ארבעים שנה מימנה, מהיום ואילך תם ונשלם.

אוֹבְּלָת: הגיוני. זאת הרי מדינה אחרת עכשיו.

קִירְטִי: אותה גברת בשינוי אדרת. גם עד עכשיו המדינה מימנה את הספרוּת אך ורק כדי לחסל אותה. התמיכה הממלכתית בספרוּת היא רק עלה תאנה לחיסול הספרוּת בידי המדינה.

אוֹבְּלָת (בהודאה אירונית): ניסוח אקסיומטי.

שָׂרָה: ומה יהיה עם ההוצאה? זהו, נגמר הסיפור?

מר מַר: בנוסח הנוכחי שלו, כן. (הוא מושך בכתפיו, שפוף במקצת) אבל בנוסח הנוכחי ממילא הכול וכולם גמורים.