חתונה עסקית

1

כעבור שבע שנים, מלון ריץ, פריז
אלכסנדרוס קורוס היה משועמם. השעמום רבץ על כתפיו כמו גלימה כבדה. ענן שחור שהתפשט החוצה ממעמקיו והשתלט על הכול. הוא לא היה ער לעובדה שהוא מוקף בשפע. השפע שנלווה אל היותו אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם, באחד המלונות האקסקלוסיביים ביותר בעולם. לחישות חרישיות הקיפו אותו. הוא התעלם מהן, השבחים לא נוגעים בו. הם הקיפו אותו במשך שנים, אבל הוא מעולם לא חיפש אחריהם, מעולם לא נזקק לחיזוקים.
כל-כך נאה… כל-כך צעיר! איל הספנות המצליח ביותר מאז אונאסיס… אפילו יותר עשיר… הרווק הנחשק ביותר…
עכשיו המלמולים הבלתי פוסקים שליוו אותו לכל אשר הלך רק תרמו לשעמום שלו. הוא הגיע לשיא ההצלחה, שיא שאליו הגיעו רק מתי מעט ושהרוב רק חלמו עליו. והוא זכה בכך בזכות עבודה קשה, דבר שהיה אמור להגביר את תחושת המתיקות. אבל האם כך היה? איך הוא יכול היה להרגיש ככה כשכל הדברים שעבורם עבד היו בקצות אצבעותיו, כשהוא יכול היה להקיש באותן אצבעות ולהשפיע על כלכלת העולם באמצעות מילה, פקודה… ואם זה לא מה שהוא רצה, אז מה לעזאזל הוא כן רצה? זיכרון רחוק, חלום דהוי ישן, התעורר בו. זה הפך מזמן לאבק.
נגיעה בזרועו, לא עדינה. היא היתה טורפנית, רכושנית, והחזירה את תשומת לבו אל החדר. אל האישה שלצדו. היא נחשבה לאחת הנשים היפהפיות והנחשקות בעולם… והיא היתה האחרונה מתוך שורה ארוכה של נשים דומות שעיטרו את זרועו, את מיטתו.
"מותק…"
דקירות רוגז כיסו את עורו. לרוע המזל, בשם הנימוס, הוא לא יכול היה לגלות כלפיה אדישות. הוא פנה לעברה וחייך במתיחות, בוחן את הבלונד פלטינום של שערה שפתאום נראה צעקני מדי, בוהק מדי. הוא בחן את הפנים המאופרות בכבדות, את הזיק הקשה והחמדני שבעיניה. את היהלומים שהבזיקו סביב צווארה. יהלומים שהוא קנה מבלי לחשוב על שווים. הוא הגיע להחלטה תוך שבריר שנייה, כי פתאום שם לב שהיא כבר לא מושכת בעיניו. האם היא משכה אותו אי פעם?
איזבל זולאן עדיין לא ידעה זאת, אבל היא היתה בדרכה החוצה. הוא הרגיש הקלה לראשונה זה שבועות. הריגוש שבידיעה שישוב להיות חופשי כבר עזר לעמעם את השעמום המוחץ. הוא לא רצה לבלות בחברתה דקה נוספת. למעשה, הוא החליט לעזוב. הוא ייקח אותה הביתה, ייפרד ממנה עכשיו. הוא הרגיש חנוק בחליפתו, והוא נאלץ לרסן את תווי פניו להבעה ניטרלית.
בדיוק כשעמד לפצות פה ולדבר, לומר איזה משפט נדוש, משהו הבזיק בזווית עינו, והוא פנה להביט מתוך רפלקס. החדר היה עמוס, ובפתח שמעברו השני של החדר עמדה אישה. היא ללא ספק רק הגיעה. היא מתחה את צווארה בחיפוש אחר מישהו, נעמדת על בהונותיה. לשבריר שנייה נמוג הרעש שבחדר. הוא לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה. עורו נעשה חידודין חידודין. השאון התחדש.
היא היתה מהפנטת. אך בדרך שהוא לא יכול היה להגדיר, בדרך שבלבלה אותו. לא משגעת כמו דוגמנית. לא מגונדרת או זוהרת. אך משהו בה צד את עינו. גובהה היה ממוצע, אך הפרופורציות שלה היו מושלמות. עין המומחה שלו העריכה בתוך שניות את הקימורים והשקעים שלה בכל המקומות הנכונים. קצת יותר שופעת מכפי שהעדיף בדרך כלל, אבל היא משכה אותו באיזה מישור עמוק ופרימיטיבי. השמלה השחורה הפשוטה עם צווארון הווי משכה את העין אל מותניה ואל גבעות שדיה. שרשרת עם תליון הקיפה את צווארה, אבן החן נחה במחשוף שלה. האבן נצנצה כשהאור פגע בה, והוא קלט במעורפל מאיפה הגיע ההבזק.
בדיוק כפי שהוא קלט בזעזוע שהוא הרגיש דחף עז לגשת אליה, לאחוז בידה ולהוביל אותה בחזרה החוצה כדי לראות במו-עיניו אם עורה רך ומשיי כפי שנראה. הדחף היה כה חזק עד שהוא הרגיש שרגליו זזות, שכל גופו פונה, כאילו מתוך מטרה לפסוע לעברה. הוא רצה לגעת בנקודה שבה נחה אבן החן שלה. והוא נאלץ להודות במורת רוח פתאומית, מפני שרכושנות היתה רגש זר לו, שהוא רצה להרחיק אותה מהגברים האחרים שהבחינו גם הם בהגעתה. היא היתה כמו משב רוח רענן בחדר מעופש.
היא היתה חיוורת. פניה היו בעלות קווים ברורים ונקיים, עצמות לחייה משורטטות בבירור, עיניה רחוקות ושקדיות בצורתן, מעוררות בו רצון לראות אותן מקרוב, לבדוק מה צבען. שיער מפוספס בדבש נח בגלים חופשיים על כתפיה ופוני כבד, שהוסט הצדה, הסתיר וחשף לסירוגין הצצות מתגרות של עיניה.
עיניו האטומות עקבו אחריה כשפסעה בחן נשי נטול מאמץ, ירכיה מתנועעות, השקע של גבה התחתון והבליטה של ישבנה המעוגל גורמים לאלכסנדרוס להרגיש צביטת כאב של תגובה במכנסיו. למעשה, יותר מצביטת כאב.
הוא הרגיש משיכה בזרועו וכמעט התנער מהיד שנחה עליו, משום שעדיין היה מרותק לחלוטין אל האישה הזאת. ורק אז הוא נזכר איפה הוא, עם מי הוא. הוא הרגיש המום. לרגע הוא התהפנט. שכח כמעט הכול. הוא ניער את ראשו. זה בהחלט היה סימן שהוא צריך להמשיך הלאה, אם הוא התאווה אל זרה מוחלטת מעברו השני של חדר הומה.
אך היה בה משהו. משהו שהוא לא הצליח לשים עליו את האצבע, משהו מוכר, כאילו הכיר אותה או כבר ראה אותה איפה שהוא…
הוא קרע את מבטו ממנה במאמץ רב מכפי שרצה להודות והביט שוב באיזבל. חיוך חלקלק עלה על פניו כשנזכר שהוא רצה לעזוב. היופי הצעקני שלה היה אפילו יותר צורם אחרי זה.
הוא מלמל, "תסלחי לי… יש לי מחר פגישה מוקדמת חשובה. אכפת לך שנעזוב?"
"בכלל לא, מותק. אני אביא את המעיל שלי מהמלתחה."
היא לחצה על זרועו וחייכה לפני שעזבה. היא ללא ספק חשבה, בטעות, שהוא רוצה להיות איתה לבד.
אלכסנדרוס ליווה אותה במבטו כשהתרחקה ולא הרגיש שום נקיפות מצפון, שום רגשות אשמה על מה שעמד לעשות. אישה כמו איזבל זולאן הכירה היטב את שיטות הפעולה שלו ושל גברים כמוהו. לא היה לו ספק שהיא תתרגז, אך מכיוון ששום רגשות לא היו מעורבים בעניין, הוא ידע שהרוגז ינבע מאובדן הכסף שלו, המתנות שלו והמעמד החברתי שהתלווה אל התרועעות עמו. הוא היה רגיל למצב הזה. הוא נהנה מהריגוש שבמרדף. אך יש להודות שלאחרונה כל הכיבושים איבדו מטעמם… מערכם. והיה כרוך בהם ממש מעט מרדף.
אף על פי כן, הוא הרגיש שהקלה מציפה אותו שוב וחיפש בלי משים את האישה השנייה. אך היא נעלמה. הוא העווה מעט פניו. זה קרוב לוודאי לטובה. הוא ידע היטב שלראות מישהי ככה, לבנות בראשו תמונה, תהיה האישה יפה ככל שתהיה – והיא אפילו לא היתה יפה עד כדי כך! – תמיד הוביל לאכזבה. כל הנשים היו אותו הדבר. כל אלו שריחפו סביבו כמו דבורים סביב צנצנת דבש. במעגלים האקסקלוסיביים שבהם הסתובב הוא לא פגש טיפוס אחר. סקס וכסף. אלה היו שני המניעים שהוא הבין והכיר היטב. הוא שיחק את המשחק כמו וירטואוז. במיטה ומחוצה לה.
ערפל חלף במוחו. האם הוא מוכן להיות שוב חופשי? החזקת פילגש סיפקה הגנה. הפוגה מכל המאמצים המעייפים של נשים אחרים לזכות בתשומת לבו. ואז הוא נאלץ להיזכר במשהו. הוא הזדעף. הוא למעשה נזקק לאישה עכשיו. הוא נזקק להרבה יותר מזה, וזה עצבן אותו רצח. אך כשראה את איזבל במרחק, לוקחת את מעילה, קיבתו היתה חומצית. לה הוא בהחלט לא יציע.
קאלי פילסה את דרכה בין ההמון. היא מתחה את צווארה וחיפשה את דודה. לבסוף איתרה אותו בפינה רחוקה. כשהגיעה אליו, נשקה ללחיו. "מצטערת, אלכסי, התעכבתי בעבודה."
"לא משנה, יקירתי. תני לי להביא לך משקה."
הוא דיבר בשקט ונראה לקאלי לחוץ מעט. הוא נתן תימוכין לרושם הזה כשלקח כוס מים ממגש חולף וכמעט דחף אותה אליה. הוא התחמק ממבטה והביט בהיסח הדעת מעבר לראשה. קאלי הרגישה תחושה מעיקה מבשרת רעות. דודה נראה כמעט… חושש.
"אלכסי…"
הוא דחף אותה פתאום מאחורי עציץ והסתיר אותה בגופו מעיני האנשים שבחדר.
"אלכסי…?" קולה של קאלי היה זועם. היא ידעה שדודה נוטה לדרמתיות אך זה היה מגוחך. הוא התנהג כאילו הם בסרט ריגול סוג ז'. "מה יש לך לעזאזל?" היא חייכה חיוך רחב ואחר לחשה באוזנו. "אנחנו מסתתרים מהפילגש שלך?"
הוא פנה לעברה בעלבון. "קאלי דמארקיס, את יודעת שבחיים לא הייתי מסתכל על אישה אחרת."
היא הניחה את ידה על זרועו כדי להרגיע אותו. "אני מתלוצצת… אבל אתה מתנהג ממש מוזר. אתה חושב שאני יכולה להפסיק להסתתר מאחורי העציץ הזה?"
הוא החוויר לרגע כשהבחין במשהו מעבר לחדר. קאלי קימטה מצחה ולא יכלה להסתיר את דקירת הפחד. "מה קרה? אתה מבהיל אותי עכשיו."
הוא חזר להביט בה ושחרר את צווארונו. "קאלי… זה מישהו… מישהו נמצא שם, מישהו שלא ראית הרבה זמן… מישהו…"
"מי?" שאלה כשהתחילה להרגיש רוגז קל.
דודה התחמק מהשאלה. "ניסיתי להתקשר אלייך לנייד לפני רגע אבל לא הרשו לי להשתמש בו… אחר-כך מישהו תפס אותי ולא יכולתי לעצור את הכניסה שלך… לפני…"
היא ניסתה לנהוג בהיגיון, בסבלנות. "לפני שמה? אלכסי, למה לא רצית שאני אכנס?"
היא ראתה את דודה בולע את רוקו. "כי… טוב, כי… אלכסנדרוס קורוס נמצא כאן…"
אלכסנדרוס קורוס.
הרעש בחדר הפך לקול זמזום באוזניה של קאלי. היא שמה לב במעורפל שדודה פכר ידיים, ובערפול רב, במקום רחוק, דבריו שקעו לאט והביאו לאותה תוצאה הרסנית כמו הפגיעה של הטיטאניק בקרחון. קהות חושים קפואה אחזה בגפיה, והיא היתה שומטת את כוסה אלמלא דודה תפס אותה בזמן. המים נשפכו על שמלתה. לפחות אלה היו רק מים, חשבה בהלם נדוש. לא יופיע כתם.
אלכסנדרוס קורוס…
זה היה בסך הכול שם, אמרה לעצמה בתוך ראשה שהוסיף לזמזם. בסך הכול שם שהשתייך למישהו מפורסם מאוד. ידוע. עשיר מאוד. נאה מאוד. בעל השפעה. מישהו שאפילו לא נכנס לספרה או למסלול שלה. אבל בכל זאת… זה היה שמו של מישהו בלתי נשכח. שם שהיה קשור אינטימית לעברה, שפעם היה במסלול שלה – היה המסלול שלה – שהיה חלק גדול מעברה כאילו היה אחד מבני משפחתה.
מישהו שהיא אפילו לא חלמה לפגוש שוב. ועכשיו הוא היה כאן, איפה שהוא, אולי אפילו במרחק מטרים בלבד ממנה. פניקה אחזה בה ועורה נעשה דביק.
דודה לפת את ידיה והביט בה. היא הפנתה אליו בכוח את עיניה המבוהלות, פניה נטולות צבע.
"קאלי, מותק… אני כל-כך מצטער. העניין הוא שאסור לך להיות כאן… אם הוא יראה אותך…"
היא הנהנה לאט מבלי שהיה לה ברור בכלל למה היא מהנהנת, מתרכזת רק במילים "אם הוא יראה אותך". היא לא רצתה אפילו לדמיין לשנייה אחת מה עלולה להיות תגובתו… או איך הוא אולי עכשיו.
דיכא אותה לגלות שהיא לא יכולה להרגיש סתם סקרנות קלה, שהיא לא יכולה לבטל את העניין במשיכת כתף, להכריז שהעובדה שהוא נמצא איתה באותו החדר היא צירוף מקרים משעשע, מבלי שיהיה לה אכפת אם הם ייתקלו זה בזה או לא. היא נדהמה מעוצמת תגובתה אחרי כל הזמן שעבר, ממעיין הרגשות שעדיין היה כה קרוב אל פני השטח. זה זעזע אותה עד היסוד והפחיד אותה רצח. היא בחיים לא היתה מנחשת שזה עדיין שם.
זו היתה בסך הכול נשיקה, למען השם, לא יותר מנשיקה. אולם זה הוביל להרבה יותר. היא נזפה בעצמה שהוא בוודאי המשיך הלאה אחרי מה שקרה… אבל אז נזכרה בבחילה פתאומית שהיא ומעשיה המטופשים מילאו תפקיד בביטול אירוסיו… בהריסתם של מה שכונו נישואי העשור. לאישה שהוא אהב… איך הוא יכול היה לשכוח את זה?
דודה נעשה לחוץ יותר ונראה ערמומי במקצת. "העניין הוא, קאלי… לא סיפרתי לך קודם, כי ידעתי שזה יטריד אותך, אבל התחלתי לעשות איתו שוב עסקים. כלומר, מאז שההורים שלך מתו. אני יודע שאבא שלך לא היה רואה את זה בעין יפה אבל, את מבינה, לא היתה לי ברירה, קאלי. לא היה לי למי עוד לפנות וכשהוא קבע איתי פגישה…" הוא צחק צחוק חטוף פתאומי ונשמע כמו ילד קטן. "איתי! פגישה. נראה שהוא מוכן לשכוח ממה שהיה, לפחות איתי. עכשיו, אם היה מדובר באבא שלך, הסיפור היה שונה–" הוא כמו תפס את עצמו, קלט שהוא מברבר, ולפת את ידיה של קאלי ביתר חוזקה. "אבל אם הוא יראה אותך…"
צביטת הצער המוכרת לשמע האזכור של הוריה לשם שינוי לא זכתה ליחס. דודה התייחס כמובן לסקנדל שהעסיק את יוון במשך שבועות. התקשורת התנפלה על הסיפור שאלכסנדרוס קורוס ניצל את בתו הצעירה של חבר של משפחתו. בדיוק כשהוא עמד להתארס עם פייה קיריאפולוס. ואף שקאלי הזילה דמעות של תסכול וניסתה להגן עליו, איש לא הקשיב לה, משום שכולם היו נחושים בדעתם להציג אותו בתור הנבל ואותה בתור הקורבן התמים והמסכן.
הניסיון לטעון שהיא חפה מפשע בכל הנוגע לתצלום ולסיפור היה עקר אף יותר, ורק לאחרונה היא הבינה מי היתה האשמה האמיתית. הסיפור כבר דעך כמובן, ומאז מות אמה בקיץ שלאחר מכן, קאלי חזרה ליוון רק פעמים ספורות. היא לא ראתה אותו שוב.
דודה נראה מבועת בצורה קומית, וזה החזיר אותה למציאות. לבה של קאלי יצא אליו. הוא ללא ספק יראה את כל העסק שלו יורד לטמיון אם אלכסנדרוס קורוס יעיף בה מבט אחד ויחליט לפתוח בנקמה מאוחרת.
"אלכסי, לא אכפת לי שאתה עושה איתו עסקים… באמת. תראה, אני אעזוב. תאמין לי, אני לא מעוניינת לראות אותו בדיוק כמו שהוא בוודאי לא מעוניין לראות אותי." שקרנית. היית שמחה לראות מה יצא ממנו…
לבה פעם בסטקטו מעצם המחשבה. תיבת פנדורה שלמה עמדה להיפתח, ולקאלי לא היתה אפשרות לעצור זאת. הסיכון היה גדול מדי, והיא היתה מוכרחה לעזוב, לברוח. היא נשקה לדודה על הלחי ולחצה את ידו. "אני אתקשר אליך מחר. אז נוכל לדבר יותר."
הוא הנהן בהקלה גלויה, וקאלי התרחקה במהירות, ראשה מורכן. היא לא הביטה ימינה או שמאלה והתרכזה רק בפילוס דרך בין הקהל שלפניה. היא ניחמה את עצמה במחשבה שגם אם הוא יראה אותה, היא השתנתה מאוד בשבע השנים האחרונות, והיא מחוץ לרדאר של הנשים הרגילות שלו, כך שהוא מן הסתם לא יזהה אותה מיד, ובכך יאפשר לה להימלט.
היא כמעט הגיעה אל הדלת, אך נאלצה לפנות בקפיצה את הדרך למלצרית שנשאה מגש עמוס, והיא נתקלה בגבו של מישהו. הם פנו להביט לאחור, וקאלי ראתה מישהו גבוה מאוד, רחב מאוד, עם שיער שחור שהסתלסל על הצווארון שלו. עורפה עקצץ, ולאחר מכן היא תהתה איך לא היתה לה תחושה חזקה יותר, אזהרה חזקה יותר של סכנה מתקרבת. למעשה, נראה שההפך קרה, ואיזה כוח מרושע כיוון אותה ישירות אל מלתעות האריה. היא לא יכלה לזוז. היא היתה מרותקת למקומה. לא מסוגלת לברוח מהסכנה.