כמו כל אחת... אבל אחרת

"אני יושבת כאן, על הכורסה בחדר העבודה הנעים שלי, ומתרגשת מחדש מהדרך שעברתי – ואולי אף יותר : מהדרך שאני עובדת יום אחר יום בצמוד למתאמנים ( ובעיקר מתאמנות ) מגיעים אליי, כי לא רק הם עושים מסע של שינוי – גם אני משתנה כל יום מחדש, משנה, לומדת, חווה , משתקפת דרכם ומבינה כל יום עוד משהו חדש של עצמי על חיי". ( ע"מ 263)

ספרה של רונית כהן-תמיר, "כמו כל אחת ..אבל אחרת", מגולל חיים שלמים למן ילדותה של המחברת ועד לשלבים המתקדמים בחייה. הספר מתאר מסע אישי, חד פעמי, חוצה גבולות וזמן, של צעד אחר צעד בחיפוש אחר האושר. המחברת שנולדה למשפחה מבוססת עם "כפית של יהלום" בפיה . מוקפת משפחה בוכרית, מגוננת , אמידה חמה וקולנית דומיננטית מצד אחד, ומן הצד האחר, משפחה מפולין שחיה בצל זיכרונות של בריחה מאירופה הנאצית, החליטה בצעד אמיץ לצאת למסע בקרון חייה, ולהבין מדוע עם כל העושר , זוגיות אוהבת וילדים בריאים, חסר משהו בחייה – קצת אושר.

בחלקו הראשון של הספר, נחשף בפני הקוראים סיפורה הביוגראפי של המחברת– הכולל נושאים משפחתיים, אישיים ואינטימיים. כמו גם על "גברת חרדה" ששלטה בחייה במשך שנים רבות. כנגדה היתה חסרת אונים, בודדה ובעיקר לא מאושרת. מתוך הריק הגדול שאפף שנים רבות אזורים רבים בחייה. שהצמיח והנביט בתוכה התקפי חרדה – היא הגיע לחיפוש. תוך כדי הערפל שאפף את החיים שלכאורה מושלמים שהיו לה , הבינה שלא אלו החיים שהיא רוצה לחיות .

בחלקו השני של הספר, פורשת המחברת את התובנות וערכים אליהן הגיעה בסופו של המסע אשר מאירות את דרכה, מגינות עליה ומובילות אותה בבטחה בדרך בה היא צועדת. בצורה מתודית מעבירה המחברת לקוראים את עשר התובנות . חיבור של שני המרחבים השולטים בעולמנו – מרחב הנפש והרוח ומרחב המדע. שילובן של שתי התפיסות : הרוחני והמדעי הולידו את היהלום הייחודי- "משולש היהלום שלי".

החלק האחרון בספר, פורט אחת לאחת, את התיאוריה של "משולש היהלום שלי". זהו בעצם היהלום שנמצא בכל אחד ואחת, אשר קצותיו מלוטשים בהבנות על מהות היקום , ובתוכו נעות תובנות ברטט בלתי פוסק , משתנה ודינמי, תובנות המיסעות לנו לממש את הפוטנציאל הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו . שבסופו של דבר מעניקים את אותה תחושה שאנשים מכנים "אושר".

חלק ראשון
מסע בחיי
הפעם הראשונה...

הפעם הראשונה, שבה הרגשתי שנגמר לי האוויר בריאות, היתה בערך בגיל 12. בדיוק יצאנו מאולם ה"קאמרי" שהיה בזמנו מעל פסאז' "הוד" ברחוב פרישמן פינת דיזנגוף. הלכתי בתוך הפסאז' לכיוון הרחוב עם אחת מחברותיי, עודנו שבויות מעט במראות מההצגה, בקולות ובצלילים, בשחקנים, בבמה החשוכה, בעולם הדמיוני של ההצגה, במציאות אחרת. היציאה מחשכת האולם אל הרחוב הרועש, שזרח באורות ניאון זוהרים והעלה קולות של ערב סואן, הלמה בי בבת-אחת. העולם האמיתי בחוץ נהג כמנהגו. אנשים עברו וחלפו על פניי בצעדים מהירים, ראשם מורכן, מביטים לכיווני אך דרכי, לא רואים אותי. האוטובוסים רעשו וגעשו, עצרו בחריקה, נהמו בעודם מעלים ומורידים נוסעים ושוב סוגרים דלתות בחריקה צווחנית. מאחת החנויות בקעה מוזיקה רועשת.

לפתע הרגשתי שאני שומעת את חברתי מדברת אלי מרחוק, אף שהיא צעדה בצמוד אלי. אני מביטה אליה ונדמה לי כי היא מדברת אלי ללא קול, אם כי בתנועות גוף רחבות ומורגשות. היא מצחקקת, אך איני שומעת את קול צחוקה. כל הרחוב הסואן נדם, אך תנועתו הגועשת נראתה לעין, וההבדל בין מה שאני שומעת לבין מה שאני רואה מערער אותי. הלכתי לידה, חשתי כאילו אני הולכת בתוך בועה של צמר גפן. בתוך הסערה צפות בראשי פתאום תמונות מההצגה, משפטים שאמרו השחקנים, הבעות פנים.

אף-על-פי שצעדיי היו ישרים, הרגשתי שרגליי כושלות, ולבי החל לדפוק בתאוצה כאילו הוא בתחרות עם גוף אחר בלתי נראה. מעולם לא חשתי את לבי הולם בתוכי בטירוף כזה, כאילו יש משהו בתוך הגוף שלי שלא קשור אלי, משהו שרוצה לצאת ממנו, לזעוק!

איכשהו, בתוך כל הדבר הזה שלא ידעתי איך לכנות אותו (באותו רגע זה נראה לי הכי קרוב למה שאדם חש כשהוא הולך למות), הצלחתי ללכת בפישוק רגליים כדי לשמור על הליכה יציבה. נשמתי כאילו מישהו הולך לגמור את כל האוויר בעולם הזה, רציתי לקחת כמה שיותר שאיפות כדי שיהיו לי לרזרבות, אבל הרגשתי שמרגע לרגע זה אוזל, האוויר! החולשה שתקפה אותי איימה עלי בעילפון, ואני ניסיתי לדמיין מה יקרה אם אשתטח עכשיו באמצע דיזנגוף, איך יגיבו החברות שלי ומה יגידו ההורים שלי. קיוויתי שלא יכעסו שאני פתאום עושה להם בושות ויוצרת דרמות. אומנם אני מצליחה לא להתעלף, אך שום דבר לא נרגע בתוכי....

החברה שלי ממשיכה לדבר, ללוות את קולה בתנועות ידיים, היא זורקת מבטים על חלונות הראווה, ולא מרגישה שעובר עלי משהו... שאני אולי הולכת למות אפילו בלי להתעלף, ישר למות! אלוהים! ככה זה מרגיש?

***
כל ה"אירוע" הזה נמשך כנראה עשר דקות, אולי רבע שעה. לאט-לאט הרגשתי את קצב הלב מתמתן, חוזר למהירות הנורמלית שלו. גם ההליכה התייצבה, אני נושמת עוד נשימות ומבינה שעוד נשאר אוויר בעולם.