דף הבית > כתם שחור על גב ברבור

כתם שחור על גב ברבור

         
תקציר
עמודים: 368 תאריך הוצאה לאור: 05-2020
כתם שחור על גב ברבור הוא רומן מתח, המקפל בתוכו תעלומה שנראית בתחילה כשולית ופתירה, אך מתגלה כמערבולת השואבת לתוכה משפחה שלמה ואת המדינה כולה.
אסף, בנם של עודד ורונית, חוזר מבית הספר נרעש, לאחר שגילה פיסת היסטוריה משפחתית שמטילה צל ומשנה את כל מה שהוא ובני משפחתו יודעים על סבתא רבתא שלו, יוליה לייזר. עודד, איש השב"כ, יוצא למסע כדי לגלות מי מעליל על סבתו ומעוות את ההיסטוריה המשפחתית, ומדוע. עד מהרה הופך מסע זה למאבק חסר פשרות בינו לבין ארגון דתי מסועף, המבקש לשכתב את העבר ולשנות את המציאות הקיימת. הוא נקרע בין החובה לשמור ולהגן על שלמות המשפחה, לבין רצונו לטהר את שם סבתו ולשמור על החיים שהכיר. מאבקו זה מגיע לשיאו בסיום המרתק של העלילה.
אברהם לינהרט, יליד תל-אביב, מוותיקי העיר חולון, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה וממייסדי קיבוץ יוטבתה שבערבה. כיהן לאורך תקופה ארוכה בת 43 שנים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי. בין היתר שימש כעוזרו האישי של יו"ר ההסתדרות, ירוחם משל, ועבד במחיצתם של ראשי הסתדרות נוספים - אהרון בקר, יצחק בן-אהרון, ישראל קיסר, חיים הברפלד, חיים רמון ועמיר פרץ. תקופה קצרה כיהן כיו"ר הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח, ובמשך 13 שנים כמנכ"ל הראשון של קרן "ידע", קרן השתלמות לאקדמאים, מיום היווסדה. יזם והקים את "בית האקדמאי", המשמש מכללה ארצית להשתלמויות של אקדמאים במדעי החברה והרוח. הוא חבר ופעיל בגופים שונים, מקומיים וארציים, הפועלים לטובת הציבור. היה עורכו הראשי של הירחון "שדמות". כיום לינהרט מרצה בנושאי השואה ואירועים בתולדות היישוב בארץ. הוא גם מלחין ופזמונאי, ורבים משיריו שודרו בתחנות הרדיו השונות.
 
פרק ראשון
1
 
 
אסף רץ בגשם השוטף מתחנת האוטובוס לכיוון הבניין וחש כיצד הטיפות גולשות על לחייו וחומקות פנימה אל מתחת לחולצה. הרחוב היה חשוך ונהגים חסרי סבלנות האירו בפנסיהם את חשכת החורף בשעת אחר הצהריים המוקדמת. בתוך כמה דקות נבלע בבניין, וכשנכנס לדירתו השליך את התרמיל על הרצפה.
 
‘אספי, הגעת?’ קראה לעברו רונית, הניחה את הספר וניגשה אל הדלת. תרמיל בית הספר טפטף, ועקבות לחים הובילו אל תוך הבית. היא נאנחה, הרימה את התרמיל המטפטף ופנתה לחדר הרחצה. בדרך אספה נעלי ספורט וגרביים רטובים שהושלכו לרצפה, ותהתה אם להיעצר מול דלת חדרו הסגורה של אסף ולומר משהו לבנה המתבגר שמאחוריה, או להניח לו. אומרים שצריך להחמיא למתבגרים כדי לאפשר להם להיפתח, נזכרה בהרצאה ששמעה לאחרונה. ניסתה לחשוב על מחמאה, ומשלא עלה דבר בדעתה הניחה את התרמיל ואת הנעליים והגרביים בכניסה לחדרו של הנער והלכה להביא מגב וסמרטוט לספוג את הטיפות.
 
‘גשם מטורף’, ציין אסף כשיצא מחדרו ולגופו בגדים יבשים.
 
‘אני שמחה שיורד גשם, ויופי שהחלפת לבגדים יבשים. עכשיו נעים לך’, אמרה ותהתה אם המחמאה נשמעת מאולצת ואם זה הזמן המתאים להעיר על הבלגן שהשאיר אחריו. ‘איך היה באימון הכדורסל?’ שאלה בחיוך.
 
‘אני חושב שהגשם הרטיב לי את כל הספרים והמחברות’.
 
‘הוא מתעלם’, חשבה, ‘אולי היו לו עניינים עם המאמן. להניח לו? לשאול?’
 
‘אבא בבית?’ שאל כאילו קרא את מחשבותיה.
 
‘לא, עוד מוקדם’, ענתה והניחה מולו צלחת מהבילה של מרק גריסים.
 
‘למה אתה שואל?’
 
‘סתם, רציתי לברר איתו משהו’.
 
רונית רצתה להמשיך בשיחה, אבל הנייד של אסף צלצל. הוא זינק מהשולחן ורץ לחדר, הסתגר בו והשאיר את קערת המרק במרכז השולחן.
 
‘הַצלחת! אם סיימת, תוריד את הצלחת!’ קראה.
 
כעבור שעתיים וחצי, עם רדת הערב, נפתחה דלת הבית שוב. עודד נכנס, תלה את מעילו, חלץ את נעליו וניגש אליה.
 
‘כמה נעים להיכנס לבית חם, ואיזה ריחות’, אמר ונשק לאשתו בעדינות.
 
‘עודד לא צריך להתאמץ כדי לתת מחמאות, יש לו מהן בשפע’, חשבה.
 
‘איך היה היום?’ שאלה.
 
‘עוד יום’.
 
ראש הציץ מהמסדרון.
 
‘אבא?’
 
‘כן, אני כאן’.
 
‘אני יכול לשאול אותך משהו?’
 
‘רק הגעתי, תן לי כמה דקות להתארגן, לאכול משהו ואז…’ אמר והבחין בזווית עינו במבטה של רונית. הוא ידע מה היא חושבת, לדעתה זו טעות לומר אחר כך לילד מתבגר שמבקש לדבר עם הוריו, כי אולי אחר כך ייעלם לו החשק.
 
עודד התעלם. ‘נדבר עוד מעט, טוב?’ אמר וניגש למטבח. אסף הלך אחריו. עודד מזג לעצמו מעט מרק מן הסיר, ואסף עשה כמותו. עודד התיישב, ואסף התיישב לידו והתעלם מצלחת המרק שהשאיר שם קודם לכן. עודד שקע בעיתון. אסף בנייד. רונית התבוננה בהם והתלבטה אם להתערב. עודד הרים את מבטו לעברה והבחין במתח שעל פניה. הוא הזיז את אחד מכיסאות המטבח ורמז לה לשבת. רונית התיישבה בשקט וחיכתה שמישהו מהם ידבר. אבל הם שתקו, וכשסיימו לאכול קמו על רגליהם.
 
‘אספי, הצלחות’, קראה אחריו רונית. אסף הסתובב אליה.
 
‘תוריד מהשולחן, בבקשה’, הוסיפה כשפנה ללכת, ‘חוץ מזה לא רצית לשאול את אבא משהו?’
 
אסף נעמד במסדרון, בחלל שבין הסלון למטבח.
 
‘תגיד, אבא, במקור אנחנו ממשפחת לייזר?’ שאל את עודד, ששקע בכורסה מול הטלוויזיה.
 
עודד הרים את מבטו.
 
‘כן’, מיהרה רונית לענות כדי למנוע משני קמצני המילים לחמוק משיחה. ‘אבא נקרא לייזר, כמו סבא, לפני ששינה את שם משפחתו לאופק’.
 
‘ולסבתא של סבא צבי קראו יוליה?’
 
‘כן’, ענה עודד והביט בבנו. ‘למה אתה שואל?’
 
‘שמעתי עליה היום דברים איומים’, אמר אסף בשקט.
 
‘אם שמעת דברים איומים, אז בטח מדובר ביוליה לייזר אחרת’, מיהרה רונית לומר.
 
‘אני לא חושב. מרצה שהגיע אלינו היום הזכיר אותה. בהתחלה שמחתי, רציתי לספר את מה שאני יודע, שהייתה גיבורה כזו שהצילה יהודים בשואה, ושהיא קרובה שלי. לא כל כך זכרתי פרטים אז לא מיהרתי להצביע, מה שהיה די מזל כי המרצה הזה סיפר דברים שלא סיפרתם לי’.
 
‘מה הוא סיפר?’ התעניין עודד.
 
‘הוא סיפר שהיא עזרה לנאצים’, אמר אסף והביט באביו במבט מודאג.
 
‘מה הוא סיפר?’ שאל עודד שוב.
 
‘הוא הציג אותה כמפלצת ששיתפה פעולה עם הנאצים בשביל כסף. עשתה איתם עסקים, הסגירה יהודים, הלשינה, הרבה מתו בגללה. הוא אפילו רמז שהיו לה מאהבים נאצים’.
 
עודד ורונית הביטו בו בדממה.
 
‘למה הסתרתם ממני את האמת?’ שאל אסף והסיר מליבו סוף־סוף את מה שרבץ עליו כל היום.
 
‘מי הסתיר ממך את האמת?’ שאל עודד והרגיש שסבלנותו פוקעת, ‘אפשר לדעת מי זה המוקיון הזה ולמה מביאים מישהו ללמד תלמידי תיכון שקרים?’ שאל. הוא הפנה את השאלה לרונית, שהייתה מפקחת בכירה במשרד החינוך.
 
‘מה שם המרצה?’ שאלה רונית את אסף והקפידה על השקט הפדגוגי הידוע שלה.
 
‘איזה אחד שקוראים לו שָׁאולי, ולא מדובר במוקיון, אבא. ההרצאה היא חלק מסדרת הרצאות שאנחנו שומעים בנושא היסטוריה אנושית וחברה. הוא מרצה רציני וחוקר, וגם היו לו הוכחות’, הוסיף ושלף את הנייד.
 
‘אספי, אנחנו מדברים. תניח, בבקשה, את הנייד’, אמרה רונית.
 
‘צילמתי’, אמר אסף והראה לאימו תצלום של קטע מספר.
 
רונית הגדילה את התמונה, והגדילה עוד. היא שלחה מבט בעודד, סימנה לו להחליש את הטלוויזיה והחלה להקריא:
 
 
 
בצד מעשי הגבורה הרבים היו גם אנשים מעטים שניצלו את המצב לטובתם. על מקצתם נמתחה ביקורת, למקצתם נסלח, את האחרים תשפוט ההיסטוריה. מן הראוי לדעת גם על מקרים אלו, גם אם היו מועטים. אחת מאותם אנשים הייתה יוליה לייזר, אלמנה עשירה שיצרה קשרים עסקיים ואישיים עם בכירים נאצים שהגיעו לעיר טיליה, ששכנה אז במזרח גליציה, אוקראינה של היום. האלמנה לייזר, שהייתה מנהיגה חברתית ידועה בעיר, ניצלה את מעמדה ותמורת כסף וחסדים קבעה למעשה מי יחיה ומי ימות. היא החליטה מי יישאר לגור בעיר והעבירה לנאצים את שמות האחרים, ואלה נשלחו לגטאות ולאחר מכן למחנות הריכוז וההשמדה. האלמנה לייזר הסגירה יהודים ועזרה לטוות את רשת השקרים והשנאה של המכונה הנאצית המשומנת. בעוד היא מפרקת את הקהילה, מסיתה אנשים זה נגד זה ומסייעת לשלוח אנשים למותם, דאגה להציל את שני…
 
 
 
‘אספי, הטקסט נקטע. צילמת עוד?’
 
אסף העביר לתצלום הבא והחזיר לאימו. היא המשיכה להקריא:
 
 
 
היא דאגה להציל את שני ילדיה וייתכן שקומץ נוסף של מקורבים. לקראת תום המלחמה נשלחה האלמנה לייזר לאושוויץ ושם נרצחה לצד קורבנותיה בידי מי שעימם קשרה קשר.
 
 
 
‘אני חושב שמדובר במישהי אחרת’, פלט עודד בשקט ושלח יד אל שלט הטלוויזיה. רונית מיהרה לדחוף לידיו את הנייד של אסף. ‘תסתכל’, אמרה. על המסך היה תצלום של אישה כבת ארבעים, בעלת שיער חום קצר, חייכנית וטובת מראה. זה היה התצלום הידוע, זה שכל המשפחה הכירה, זה שהראו לו והוא הראה לאיילת ולאסף. התמונה שמוסגרה והונחה על השידה בבית סבו זאב ועכשיו ניצבה בבית אביו צבי — תמונתה של סבת אביו יוליה.
 
‘היה עוד קצת בהמשך. המרצה מיהר, אז לא הספקתי לצלם את הכול’, קטע אסף את קו המחשבה של אביו. הוריו שתקו. אביו ישב ובהה בתצלום שבנייד, ואימו ישבה לצידו על משענת היד הרחבה והרכה. לרוב לא סבל עודד שמתיישבים על משענות הכורסאות, אבל הפעם לא שם לב.
 
‘אתם רוצים לומר לי שלא ידעתם את כל זה?’ שאל אסף.
 
‘איך אפשר לדעת משהו שלא קיים?’ אמר עודד.
 
‘אבא, אם לא ידעת, אז אולי סבא צבי שיקר לך’.
 
‘סבא צבי לא שיקר’, פסק עודד בתקיפות.
 
‘אולי אבא שלו שיקר לו’.
 
‘סבא זאב לא שיקר לבן שלו כמו שאבא שלי לא שיקר לי וכמו שאני לא שיקרתי לך. השאולוב הזה שבא להרצות אצלכם, מילא לכם את הראש בשטויות’.
 
‘שמו שאולי’, אמרה רונית בשקט.
 
‘אבא, הוא נשמע משכנע. אולי אתם לא יודעים. אולי היא הסתירה מכם את האמת’, אמר אסף.
 
‘לא יכול להיות’, אמר עודד בלהט. ‘יוליה לייזר הייתה כל הדברים הטובים שאנחנו יודעים עליה, ובמדינה הזאת חיים לא מעט אנשים שניצלו בזכותה. לאחותך קראנו איילת יוליה, כמו שאתה יודע. אתה חושב שהיינו נותנים לה שם של מישהי ששיתפה פעולה עם הנאצים?’
 
אסף שתק וחש הקלה. האמין שלא שיקרו לו, הם בעצמם לא ידעו.
 
‘אסף, אתה יודע מי כתב את הספר? צילמת במקרה את הכריכה?’ שאל עודד.
 
‘לא, לא חשבתי על זה’.
 
‘חבל’.
 
‘עודדי’, אמרה רונית, ‘דבר עם אבא שלך. תשאל אותו, אולי הוא יודע משהו’.
 
עודד הרים אליה את מבטו ולא אמר מילה. לאחר מכן שב לנייד, קרא את המילים שוב ושוב ובחן את התמונה שהופיעה על הצג. אולי בעצם זו לא היא. הוא לא זכר שבתמונה שהכיר הייתה לה שרשרת כזאת על הצוואר. ובאוזן, האם הוא רואה שם עגיל? או שזה כתם?
 
‘תתקשר’, אמרה רונית והניחה את הטלפון לידו.
 
עודד לחץ על הסמליל הירוק.
 
‘אבא?’
 
‘שלום, עודד, מה שלומך?’
 
‘אה, אני בסדר. מה שלומך?’
 
‘טוב מאוד’, ענה צבי נמרצות.
 
עודד שתק וחכך בדעתו כיצד לומר לו את הדברים בטלפון.
 
‘אתה שם?’ שאל אביו.
 
‘כן, אני פה. נוכל להיפגש מחר? חשבתי לקפוץ אחרי העבודה’.
 
‘אתה שוב בפעילות פה בסביבה?’
 
‘לא, מחר אני במשרד, אלא אם יהיו הפתעות’.
 
‘אתה לא רוצה להתאפק עוד קצת? אנחנו מתראים בשישי אצלכם’.
 
‘אני זוכר, אני רוצה לבוא גם מחר, רק אני’, הוסיף וידע שאביו יסכים בלי לשאול שאלות.
 
 
 
המשך הערב היה רגוע. הם היו רק שלושה, הבת איילת גדלה ועזבה את הבית. אסף חזר לחדרו, רונית הסתובבה בבית, סידרה וניקתה, ועודד ישב על הכורסה שמול הטלוויזיה ובהה בתמונה המרצדת. בחוץ התחדש הגשם.
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 69 ₪
מודפס 198 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
עוד ספרים של אברהם לינהרט
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il