השואה בראי המציאות

השואה בראי המציאות הוא ספר המקפל בתוכו אוסף ענק ונדיר של מסמכים, כתבי יד, יומנים, סיפורי ניצולים, אביזרים, מוצגים וצילומים – מתקופת השואה.
כל הפריטים באוסף הם מקוריים וחלק ניכר מהם נדיר וייחודי, אינו נמצא בשום מוזיאון בעולם ומוצג כאן לראשונה.
את האוסף ליקט אברהם לינהרט לאורך תקופה ארוכה בת 40 שנה.
האוסף כולל חומר אנטישמי ופריטים מראשית עליית הנאצים לשלטון, מרדיפות היהודים, ממלחמת העולם השנייה, מהגטאות ומחנות ההשמדה ומשארית הפליטה.
פרק שלם מוקדש בספר למאמצים להצלת יהודים מציפורני הנאצים והוא כולל גילויים על ויכוחים, חילוקי דעות ופעולות אשר מנעו והכשילו אפשרויות הצלה של יהודי אירופה, לצד גילויי גבורה והקרבה למען מטרה זו.
ניתן למצוא בספר את הוראות הנאצים בדבר איסור העסקת יהודים במקצועות שונים בברלין, עם פירוט שמות כל אותם יהודים; פתק ובו תפילת "שמע ישראל", אותו כתבה ילדה יהודייה בת שמונה, דקות לפני שילוחה אל תאי הגזים באושוויץ; מכתב פרידה שכתב רודולף פרנץ הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, אל משפחתו חמישה ימים לפני הוצאתו להורג; ועוד למעלה מ־300 מסמכים, צילומים ופריטים – מלווים בסיפורי רקע.
-

-

-אברהם לינהרט, יליד שנת 1938, מוותיקי העיר חולון, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה, וממייסדי קיבוץ יוטבתה שבערבה. כיהן לאורך תקופה ארוכה בת 43 שנים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי, ביניהם שימש במשך 13 שנים כמנכ"ל הראשון של קרן "ידע" – קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח, מיום היווסדה. יזם והקים את "בית האקדמאי", המשמש מכללה ארצית להשתלמויות אקדמאים במדעי החברה והרוח. הוא חבר ופעיל בגופים שונים, מקומיים וארציים, הפועלים לטובת הציבור. היה עורכו הראשי של הירחון "שדמות". כיום לינהרט מרצה בנושאי השואה ואירועים בתולדות היישוב בארץ. הוא גם מלחין ופזמונאי, ורבים משיריו שודרו בתחנות הרדיו השונות.

לזכרם

עם חלוף השנים השואה שעברה על עם ישראל תהפוך לפצע שהגליד. מרגע שאחרון השורדים אותה ילך לעולמו, היא תהפוך לזיכרון ערטילאי שיועלה מנבכי העבר רק פעם בשנה, ואילו בשאר הימים יידחק לקרן זווית מפני טרדות החול של כל אחד מאיתנו. הכאב יחלוף ויותיר רק צלקת אותה נישא על גופנו לעד. זו מציאות שלא נוכל לשנותה, כי זה טבעו של אדם והעולם הסובב אותו.

הוריי, שהציונות הייתה נר לרגליהם, מימשו את חזונה ועלו ארצה מפולין כחלוצים בשנות ה־20 של המאה הקודמת. בכך הם ניצלו מאימת הגיהינום הנורא. הודות לכך גם שפר עליי גורלי וזכיתי לצאת לאוויר העולם בארץ ישראל, לגדול ולהתבגר בה. לא כן חלק ניכר ממשפחתי, שנספו בשואה ומעולם לא נודע לנו מה עלה בגורלם. עובדות חיים אלו ליוו אותי כל השנים, ניקרו ללא הרף במוחי ולא נתנו לי מנוח. עד שיום אחד יד עלומה הנחתה אותי להשתתף במכירה פומבית בה הוצגו, בין היתר, מסמכים מהשואה. ללא מחשבה יתרה רכשתי את אחד המסמכים — ומאז אני אוסף כל מה שידי משגת בנושא.

היום יש לי אוסף גדול של מסמכים, מכתבים, תמונות, אביזרים ומוצגים מתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. כולם מקוריים וחלק גדול מהם ייחודיים המוצגים כאן לראשונה ואינם נמצאים בשום מוזיאון בעולם. האוסף כולל חומר אנטישמי, פריטים מראשית עליית הנאצים לשלטון, מרדיפות היהודים, ממלחמת העולם השנייה, מהגטאות, ממחנות הריכוז וההשמדה, פרק שלם על המאמצים להצלת היהודים מציפורני הנאצים, ועוד. החומר מאוחסן בארכיב ציבורי ועומד לרשות הציבור בכל עת. כל רצוני הוא לשתף כמה שיותר אנשים בפלח ההיסטורי שברשותי, ואני עושה זאת באמצעות הרצאות שאני נותן בהתנדבות לכל המבקש. אני מרצה בפני ילדים, מבוגרים וקשישים כאחד ונהנה לראות את ההתעניינות שהם מגלים בחומר המוצג בפניהם. הופתעתי להיווכח עד כמה ילדים, אפילו בכיתות ה׳־ו׳, מוכנים להקשיב ולחזות בכל הקשור לשואה. ייתכן שהדבר נובע גם מצורת הצגת הדברים, כי אינני מרצה בפני השומעים הרצאה שוטפת על השואה, אלא מציג בפניהם את החומר המקורי שבידי הקשור לנושא, ומספר ומבהיר את הרקע של כל פריט, לפי הרצף ההיסטורי שלו. בכך אני יוצר אצלם הזדהות עם האירועים ותחושה שהם חווים אותם במציאות. כפי שביטא זאת אחד התלמידים שניגש אליי בסיום הרצאתי בפני כיתתו, וכשהוא נועץ מבט תוהה באחד המוצגים ביקש ממני בדחילו ורחימו בתמימות אופיינית ״רק לגעת בשואה״.

בעקבות תגובות ההזדהות מצד המשתתפים בהרצאות הללו וכל אותם רבים שראו ושמעו את מה שיש לי לספר בנושא, גמלה בי ההחלטה להוציא לאור ספר ובו מקבץ של חלק מהחומר שברשותי. החלטה זו נבעה גם מהעידוד והדחיפה לעשות זאת שקיבלתי מחבריי, ידידיי ובני משפחתי. והתוצאה לפניכם.

אינני מתיימר לשכתב בספר את ההיסטוריה של השואה — אני רק מציג בו כרונולוגית, פחות או יותר, חומר שיש ברשותי בנושא, מלווה בהסברים לפריטים השונים.

אני מקווה שתמצאו עניין בספר ושתוכנו יקצה בליבכם פינת זיכרון לאותם אימהות ואבות, בנות ובנים, אחיות ואחים, סבתות וסבים, וכל אותם בני עמנו שנספו בשואה וציוו לנו את החיים.

אברהם לינהרט

שנאת היהודים — או האנטישמיות, כפי שהיא נודעת — החלה עוד מקדמת דנא. כבר בתנ״ך, במגילת אסתר, המן הרשע תיאר בפני המלך אחשוורוש את היהודים כ״עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם״. בעקבות המן באו מאוחר יותר הפגאנים ואחריהם היוונים והרומאים, שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם.

הדת הנוצרית, מיום היווסדה, גילתה שנאה כלפי הדת היהודית על שזו דחתה אותה בראשית דרכה וראתה בה את הרע בהתגלמותו — דבר שבא לידי ביטוי בכתבי הקודש שלה. הנוצרים ראו אז ביהודים כאשמים בהריגת ישו, וחלקם עדיין סבור כך גם היום. לאורך השנים, עד המאה ה־19, מקורה של שנאה זו נבע מיריבות דתית.

בימי הביניים, יהודים רבים נאלצו לעסוק בהלוואות בריבית כדי להתפרנס, מאחר שהנוצרים נעלו בפניהם את דלתות רוב העיסוקים. היו בין היהודים גם כאלה שהתעשרו מכך. הדבר התפרש בעיני הנוצרים כרדיפת בצע וכעושק של אלה המתפרנסים מעמל כפיהם — דבר שהגביר את השנאה שלהם כלפיהם. עד היום רבים רואים את היהודים באור זה. באותה תקופה הכנסייה הנוצרית הייתה זו שליבתה את האנטישמיות ואת שנאת היהודים. היא ניצלה את מרותה על מאמיניה והלעיטה אותם באמונות טפלות שגררו אחריהן עלילות דם שונות על היהודים. הגיעו הדברים לידי כך שהנוצרים האמינו שהיהודים מצווים בדתם לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים. וכך, במשך מאות שנים, האנטישמיות באירופה הביאה לפגיעה ביהודים שהתבטאה באפליה, בכליאה, בשוד, בפוגרומים, בגירושים, בהשפלות, בהכאות וברציחות המוניות.

המאה ה־19 התאפיינה במתן אמנציפציה (שוויון זכויות) ליהודים במערב אירופה. הם החלו משתלבים בחברה וגילו יכולות מרשימות בהישגים כלכליים. הדבר עורר את קנאתם של הנוצרים והגביר את שנאתם אליהם. האנטישמיות, שקודם לכן כוונה נגד הדת היהודית, הפכה לשנאה כלפי העם היהודי. הרצון לדכא הצלחות והישגים אלו יצר אידיאולוגיה גזענית, לפיה הגזע הלבן הוא העליון לעומת הגזעים האחרים, הנחותים יותר. כך נוצרו המונחים ״גזע יהודי״ ו״דם יהודי״, אשר אומצו מאוחר יותר כחלק מהאידיאולוגיה ותורת הגזע הנאצית. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, כשאירופה עדיין כאבה את פצעי המלחמה, האנטישמיות שוב גאתה ברחבי היבשת. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגרמניה המובסת, אשר בעקבות המלחמה נקלעה למשבר כלכלי וחברתי חמור, שהיווה קרקע פורייה לצמיחת והשתלטות הנאציזם על המדינה, ולעננה שריחפה על ראשי היהודים שם — עד לשואה האיומה. אך לא רק גרמניה, גם מדינות אחרות באירופה היו נגועות באנטישמיות. זכורות ההתפרצויות האנטישמיות שאירעו ברוסיה עוד בשנים 1881/2 שכונו ״סופות הנגב״, מכיוון שהתפשטו כמו סופה באזורים נרחבים של דרום רוסיה. היו כאלה שראו בפעולות השמדת היהודים על ידי הנאצים הזדמנות להיפטר גם מהיהודים בארצותיהם, וטבחו בהם שוב ושוב בידי יחידים ובפוגרומים גדולים ורבי משתתפים. ואם לא די בכך, היו גם מדינות רבות שמעבר ליבשת אירופה שסירבו לתת מחסה לאותם פליטים יהודיים מעטים שהצליחו לברוח מהתופת. כך גם מדינות בעלות הברית, שלא גילו נכונות רבה להציל יהודים בשואה.

גם היום במדינות סביב הגלובוס כולו האנטישמיות קיימת ואף מרימה ראש. ההנחה היא שכיום כרבע מאוכלוסיית העולם נגועה בדעות אנטישמיות.

אנו מביאים כאן אירועים ופרסומים אנטישמיים מתקופות שונות ומארצות שונות.

עלילת הדם בטרנטו (1475)

ב־23 במרץ 1475, בעיר טרנטו שבצפון איטליה, נעלם ילד נוצרי בן שנתיים בשם סימונים (סימון) אונפרדורבן. כעבור שלושה ימים התגלתה גופתו בסמוך לביתו של יהודי תושב העיר, מלווה בריבית בשם שמואל.

מעשה זה, הראשון מסוגו באיטליה, הכה גלים ברחבי הארץ. החשד נפל על היהודים תושבי העיר, ומייד לאחר שנתגלתה הגופה הפך החשד להאשמה קולקטיבית של היהודים ברצח הילד. מהומות פרצו בערים שונות וחיי היהודים ורכושם היו הפקר. כל יהודי העיר נעצרו, עונו וחלקם הוצאו להורג.

השמועה פשטה בכל רחבי אירופה הנוצרית וליבתה את יצר השנאה כלפי היהודים, אשר לוותה בפעולות איבה כלפיהם. העלילה התקבלה כאמת בלתי מעורערת.

לאחר מותו, הילד סימון הועלה על ידי האפיפיור גרגוריוס ה־13 לדרגת קדוש. גופתו החנוטה הוצגה באחת מכנסיות העיר, והמוני פשוטי העם עלו אליו לרגל. הילד הפך לסמל של ההקרבה הנוצרית, ובמשך מאות שנים הפך מקום קבורתו מוקד לעלייה לרגל של נוצרים מאמינים. שירים וסיפורים חוברו לזכרו ונגד היהודים, וה־23 במרץ הפך ליום זיכרון לרצח סימון מטרנטו.

היחיד שסבר כי ליהודים לא היה חלק ברציחתו של סימון, היה הבישוף של ונטימיליה, בטיסטה דה־ג׳דיצי (1484-1428), שחקר את הפרשה — אך איש לא הקשיב לו ולא הסכים לקבל את מסקנותיו.

רק בתחילת המאה ה־20 קבעו חוקרי נצרות כי קיימים ספקות באשר לחלקם של היהודים ברצח, ושנים לאחר מכן (ב־28 באוקטובר 1965) התפרסמה ברומא מודעה רשמית מטעם הוותיקן, שבה נקבע כי הפולחן הנהוג לגבי הנער הקדוש סימון מטרנטו משולל כל יסוד משפטי וצדק היסטורי. הוותיקן סבור שנסיבות מותו של הנער הובהרו לאחרונה די הצורך, והוא רואה את הפרשה כולה כסגורה — הן מבחינה היסטורית והן מבחינה דתית. אי לכך האפיפיור פאולוס השישי הכריז על ביטול התואר ״קדוש״ שניתן בעבר לסימון.

לפנינו כאן דף אינקונבולה (כינוי כללי לדברי הדפוס הראשונים) שנתלש מתוך ספרו של הרטמן שדל ״כרוניקת נירנברג״, משנת 1493.

הדף נושא איור (חיתוך עץ) גדול, המראה יהודים מענים למוות, לכאורה, את הילד סימון מטרנטו.

שמות היהודים מופיעים באיור.

האיור צבוע בחלקו ומסגרתו מודגשת בצבע כתום.

דף האינקבולה המראה, כביכול, יהודים המענים למוות את הילד סימון מטרנטו.