לא מרימים ידיים

על סמך ראיונות אישיים שערך המחבר עם עשרות פעילי מחאה מקבוצות מיעוט שונות מתאפשרת הצצה מבפנים על המחאות החברתיות שמטלטלות את ישראל של תחילת המאה ה-21 ומאיימות להעמיק את קרעיה הפנימיים. ספרו החשוב של יאיר יאסן מספק מבט עומק השוואתי על שלוש זירות מחאה סוערות אך שונות לחלוטין בישראל: הימין-הרדיקלי בגדה המערבית, הבדואים בנגב, ויוצאי אתיופיה. כל אחת מהזירות מתאפיינות ברקע, נסיבות וביטויים שונים של התנגשויות אלימות בין פעיליה לבין סוכני המדינה, התנגשויות שכולן, על פניו, מנוגדות לאינטרסים של חבריה.

מחאות ועימותים אלימים בין אזרחים לרשויות המדינה מעוררות עניין ציבורי, תקשורתי ומחקרי. הפעלת אלימות מדינתית היא חלק מהמונופול על האלימות המופקד בידי המדינה, והיא מלמדת, בין השאר, על מעמדם של מי שהיא מופעלת נגדם ועל מקומם בהיררכיה של האזרחות. ספר זה מציע זווית נוספת לדיון באלימות פוליטית, זו של אזרחים כלפי רשויות המדינה והחוק. מה ניתן ללמוד מהמחאה האלימה על הלגיטימיות הנתפסת של המדינה בעיני הפעילים? על האמון במשטרה? על מעמדן של הקבוצות המעורבות באלימות? ועל הדרך שבה פעילים מפרשים את האלימות שבה לקחו חלק, במתכוון או שלא במתכוון?

ד"ר יאיר יאסָן חוקר מחאות אזרחיות, יחסי משטרה-חברה ואלימות פוליטית; מרצה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; זוכה מלגת נשיא המדינה למצוינות ולחדשנות מדעית לשנת 2017.

פתח דבר

שני העשורים הראשונים של המאה ה־21 מהווים עידן של התפתחות בדמוקרטיה הישראלית. אמנם יציבות שלטונית, אמון במוסדות השלטון, ייצוג הוגן וזכויות של מיעוטים, שוויון חברתי וערבות הדדית - כל אלה אינם החוזקות של המדינה המזרח־תיכונית הקטנה, לפחות לא בעשרות השנים האחרונות. בדומה למתרחש בדמוקרטיות אחרות בעולם, גם החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים שונים ומורכבים, כמו הגירה, גלובליזציה, אלימות משטרתית, ביטחוניזציה, ועוד. אך בשונה מדמוקרטיות אחרות בעולם, האתגרים הייחודיים המאפיינים את ישראל מביאים להתפתחותן של קבוצות אזרחיות בעלות מאפיינים מיוחדים ויוצרים שיח ציבורי פוליטי תוסס וערני.

אתגרים אלה, ראשית, קשורים למציאות רב־תרבותית ולמבנה אזרחות היררכי שמקיים מדיניות של אי־שוויון אזרחי בין קבוצות מיעוט מופלות לבין קבוצות פריווילגיות. שנית, אתגרים אלה טומנים בחובם פוטנציאל (לעתים ממומש) לערעור על תפיסת הלגיטימיות של המדינה. ושלישית, וכפועל יוצא מכך, הם עשויים להביא להתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה. לעתים קרובות קיים קשר ישיר בין התמודדות עם אתגרים אלה, המאיימים על הסדר החברתי הקיים, לבין התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה וסוכניהּ.

לאלימות פוליטית של אזרחים בישראל יש עבר ורקע עוד מקום המדינה. המחאות כנגד הסכם השילומים עם גרמניה ואירועי ואדי סאליב בשנות ה־50, מחאת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה־70, הרצח של פעיל השמאל אמיל גרינצוויג ב־1983 ורצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 - כולם מהווים אירועים היסטוריים מכוננים של אלימות אזרחית פוליטית, שעל פי רוב הופנתה כלפי המדינה. בנוסף, אלימות של אזרחים התרחשה גם מצד אזרחים ערבים כלפי יהודים במגוון רחב וקטלני של מקרים, על רקע הסכסוך הישראלי־פלסטיני והשליטה הישראלית (הכיבוש) בשטחי הגדה המערבית. וגם מצד אזרחים יהודים כלפי ערבים בישראל ובגדה המערבית - למשל פיגועי המחתרת היהודית, הרצח ההמוני שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטבח שביצע עדן נתן זאדה בשפרעם, ושריפת המשפחה הפלסטינית בכפר דומא. אך מקרים משני הסוגים האחרונים ברובם לא עוסקים באלימות של אזרחים כלפי המדינה.

סקירה רוחבית של אלימות פוליטית בישראל מהשנים האחרונות מגלה כי השיח האלים כלפי מוסדות המדינה וסמליה באינטרנט, באופן דומה לעלייה במעורבות החברתית־פוליטית באמצעות הרשתות החברתיות בעולם, תופס נפח הולך וגדל מכלל ביטויי האלימות. בין השנים 2016 ל־2017 אובחנה עלייה של 230% בהיקף האלימות באינטרנט כנגד מערכת המשפט, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה והתקשורת. בשנת 2017 נכתבו במדיה החברתית בישראל מעל חמישה מיליון ביטויים גזעניים, קללות, קריאות לאלימות ומיילים פוגעניים, בקצב של קללה בכל שש שניות. נתח נכבד שלהם מופנה כלפי המוסדות השלטוניים. לדוגמא, בשנת 2019 בלטה במיוחד העלייה החדה בשיח השנאה כלפי נשיא המדינה לשעבר ראובן (רובי) ריבלין (קרן ברל כצנלסון, 2019).

אם כן, מדוע בכל זאת ניתן למצוא נחמה בשעתה זו של הדמוקרטיה הישראלית? את זו אפשר להסביר בהתעוררות החברתית־פוליטית של אזרחיה, ובהבנתם ההולכת וגוברת של אזרחים רבים שהשתתפות פוליטית - כמו גם יכולת השפעה אמיתית, חוקית, צודקת והוגנת - אינה מתרחשת רק מאחורי פרגוד הקלפי אחת למספר שנים, כי אם גם באמצעות מחאות חברתיות, התארגנויות אזרחיות והפגנות. במציאות הישראלית העכשווית ניתן לזהות מספר הולך וגדל של קבוצות שמנהלות מאבקים חברתיים ממניעים שונים כנגד המדינה. מאבקים אלה הביאו מצד אחד לקידום שינויים, תיקונים חברתיים ולהתעוררות אזרחית, אך מצד שני גם להתנגשויות אלימות, בעוצמות ובתכיפויות משתנות, עם סוכני המדינה.

במוקד הספר שלפניכם, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, אני מציע מערכת מושגית מקורית המאפשרת להבין מחאות חברתיות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין סוכני המדינה. על סמך ראיונות אישיים שערכתי עם עשרות פעילי מחאה ממגזרים שונים, מתאפשרת הצצה מבפנים על המחאות החברתיות שמטלטלות את ישראל של תחילת המאה ה־21 ומאיימות להעמיק את קרעיה הפנימיים. הספר מספק מבט עומק השוואתי על שלוש זירות מחאה סוערות אך שונות לחלוטין בישראל: אזרחים פעילי הימין הרדיקלי המתנחלי בגדה המערבית, אזרחים בדואים בנגב ואזרחים ישראלים יוצאי אתיופיה. כל אחת מהזירות מתאפיינת ברקע, נסיבות וגורמים שונים, ובביטויים שונים של התנגשויות אלימות בין פעיליה לבין סוכני המדינה, התנגשויות שכולן, על פניו, מנוגדות לאינטרסים של חבריה.

בזירת הימין הרדיקלי המתנחלי, נבחנו מגוון רחב של מקרי אלימות כלפי כוחות הביטחון על רקע התנגדות לפינוי התנחלויות, מקרים רבים ומשתנים בהיקפם ובעוצמתם לאורך עשרות שנים של סכסוך עם המדינה, כמו למשל הפינוי של המאחז הבלתי מורשה 'עמונה' בשנת 2006. בקרב האזרחים הבדואים בנגב, נבחנו התנגשויות אלימות בין פעילים לבין המשטרה ורשויות החוק על רקע המאבק לבעלות על זכויות קרקע והכרה ביישובים, כמו למשל חורה, ביר הדאג', אום אל־חיראן ואל־עראקיב. אצל יוצאי אתיופיה, המקרה העיקרי שנבחן היה מחאת קיץ 2015, במהלכה התרחשו התנגשויות אלימות בהיקף נרחב בין פעילים לבין כוחות המשטרה על רקע אפליה ואלימות משטרתית כנגד צעירים יוצאי העדה.

אך לא רק בקרב קבוצות אלה, התעוררות פוליטית־חברתית לעומתית ולעתים אלימה ניכרת במגזרים רבים אחרים בישראל שקצרה היריעה לנתחם בספר זה. על מנת לקבל תמונה רחבה וכללית שממנה יוצא הספר לדרך - ובטרם יתמקד בשלוש זירות המחאה הנבחרות - ניתן לציין חלק ממחאות אלה בקצרה: במגזר החרדי, מחאות והתנגשויות אלימות עם המשטרה מוכרות בעיקר סביב העימותים בנושא סגירת צירי תחבורה בשבת והצעת חוק הגיוס לצבא; בקרב הערבים אזרחי ישראל ניכרת התעוררות ומחאה פוליטית חדשה, אך היא מורכבת יותר. מצד אחד, ישנם גילויים של אלימות כלפי המדינה המתאימים בהגדרתם לאלימות פוליטית אזרחית (כפי שראינו ביתר שאת בהתנגשויות האלימות בערים המעורבות במאי 2021). מצד שני, בחלק גדול מהמקרים (המייצגים חלק קטן מהאוכלוסייה), קשה ולא נכון לשייך את מופעי האלימות לקטגוריית האלימות הפוליטית בהגדרתה האזרחית, כיוון שמבצעיהם פועלים בשם או בהזדהות עם ארגוני טרור פלסטינים השוללים לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל; במקרה של השמאל הפוליטי בישראל, ניתן להצביע על מספר מקרים של תקיפה מילולית כנגד ראשי ממשלה, שרים ושופטים, אלימות באינטרנט, ביטויי הסתה וקריאות לחרם, בין היתר במסגרת חופש הביטוי האקדמי; במסגרת המחאה הנרחבת נגד תיקי האישום של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו היו גילויי אלימות מילולית ואף פיזית כלפי סמלי שלטון, כלפי נתניהו ומשפחתו, וכלפי המשטרה; מחאת הנכים הביאה למספר אירועים שגלשו גם לאלימות כלפי שוטרים, וגם למספר מקרים של חסימות כבישים בצירים ראשיים.

הדמוקרטיה הישראלית מתמודדת שנים ארוכות עם סוגיות של ערעור לגיטימציה ואמון נמוך במדינה. ישראל מדורגת באחוזונים נמוכים ביחס למדינות ה־OECD במדדי זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות, שוויון דמוקרטי, השתתפות אזרחית, תפקוד הממשלה, שלטון החוק, תפיסת השחיתות ושוויון כלכלי (הרמן, ענבי, קביסון והלר, 2019). לכן ניתן לראות בזירות המחאה השונות והרבות בישראל, כולל אלה שבהן הספר לא יעסוק, כמשקפות למעשה שאלות אלה. כאשר הלגיטימיות מתערערת עשויות להתפתח מחאות אלימות שבהן מעורבים מצד אחד פעילי מחאה (בעיקר מקרב קבוצות מיעוט שעבורן סוגיות של ערעור לגיטימציה ואמון רלוונטיות במיוחד), ומהצד השני גופים שונים מטעם המדינה. השיחות המעמיקות והקשר הישיר עם פעילות ופעילי המחאה שעליהם מתבסס הספר מספקים מבט חשוף ואינטימי למוטיבציות שעומדות בלב הערעור על הלגיטימיות של המדינה, ומסבירים את הגלישה למחאה אלימה, שהפכה נפוצה ונפיצה יותר בשנים האחרונות.

הספר שלפניכם מבקש לעסוק בסוגיות מורכבות אלה, שהרלוונטיות שלהן בימים הנוכחיים של התעוררות דמוקרטית־אזרחית ואי־יציבות שלטונית חשובה אולי יותר מתמיד. מגפת הקורונה העולמית, שבעת כתיבת טקסט זה מכה גלים חוזרים במקומות שונים בעולם, לא רק מאתגרת את היציבות השלטונית במדינות שונות, אלא בעיקר מחריפה את חוסר האמון האזרחי בנציגיו ובמוסדות המדינה. בישראל, בתום שנתיים שבהן נערכו ארבע מערכות בחירות (מאפריל 2019 עד מרץ 2021), המערכת הפוליטית נראית שברירית מאי פעם. ההפגנות נגד ראש הממשלה לשעבר נתניהו במעונו בבלפור תרמו בסופו של דבר לדעת הקהל הציבורית שהביאה להחלפתו, ושיקפו את הקרע העמוק בעם בין מתנגדי נתניהו לבין תומכיו. ההסתה ההדדית והשיח האלים בין שני המחנות הפוליטיים ממשיכים למצוא את ביטויים באלימות ברחובות, אלימות שנראה שעוד תסלים ושטרם נאמרה בה המילה האחרונה.

המאורעות האלימים במהלך מבצע 'שומר החומות' במאי 2021 לא מנותחים בספר כיוון שהתחוללו לאחר חתימתו, ועם הבאתו של הספר לדפוס. עם זאת, הם מהווים אבן בוחן למערכת היחסים של החברה הכללית בישראל עם האוכלוסייה האזרחית הערבית, ובערים המעורבות וביישובים הבדואיים בפרט. נוכח הרקע והניתוח המובאים בספר זה, ניתן לראות ולהבין באור אחר אירועים רבים שהתרחשו לאחרונה (וחלקם עדיין מתרחשים ממש בימים אלה), למשל: את האלימות ההדדית בין יהודים לערבים בערים המעורבות, בנגב ובגליל; את ההשפעה ההולכת והגוברת של הגרעינים התורניים ביישובים העירוניים; את ההתקרבות והמעורבות של חלק מנציגי הציבור הערבי לקואליציה (למשל מפלגת רע"מ בראשות מחמוד עבאס) למרות ההזנחה השלטונית והאלימות הגואה במגזר הערבי; את המדיניות הממשלתית בנוגע לפינוי מאחזים בלתי מורשים בגדה המערבית, שלא השתנתה למעשה גם לאחר החלפתו של ראש הממשלה נתניהו בראש הממשלה נפתלי בנט; ואפילו את שילובו לראשונה של פרשן ערבי לפאנל הקבוע של ערוץ טלוויזיה מסחרי בישראל.

ספר זה לא היה נראה אותו הדבר ללא נדיבותם וטוב ליבם של מספר אנשים להם אני חב את תודתי העמוקה. הנחייתו המסורה של פרופ' גיא בן פורת, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב (שגם תרם את שם הספר וכתב את פתח הדברים), הציבה סטנדרטים גבוהים לצד אדיבות ונועם, ובכך הראתה שדווקא אפשר שילכו שניים יחדיו. גיא - תודה על האמון, החל מתחילת הדרך ולכל אורכה, על ההזדמנות ועל המקצועיות חסרת הפניות, על ההכוונה במציאת המסלול הנכון, על חוסר הפשרות מחד ועל הגמישות מאידך, על הערכים, המודל ועל כל היתר. לד"ר יעל שמריהו־ישורון ולד"ר חן משגב על קריאתם המוקפדת והערותיהם המעשירות והמעצימות שתרמו משמעותית לתוצר הסופי. לחברי היקר עידן רינג על הרחבת היריעה, הריצה והבירות, הרוח האידיאולוגית והרוח במפרשים. ליחיד בדורו, ד"ר אורן בן דור - גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך. המה ניחמוני למשך שנים, לאורך דרכים ולרוחב יבשות. למנדי מנדלסון, שכמו תמיד נתן את כל כולו ומליבו הרחב. לאילה הנדין שליוותה לאורך כל הדרך המשותפת. למרואיינים שהסכימו להשתתף ונתנו לי מעצמם ומזמנם. לעמיתיי ולמוריי מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. למנהליי ולרעיי מרשות שדות התעופה, ובמיוחד ממגדל הפיקוח בשדה התעופה ע"ש אילן ואסף רמון באילת, על שתמכו ואפשרו לי מרחב צמיחה אקדמי. לכנרת לוריא, על העריכה הלשונית המוקפדת והיסודית. ולבסוף, למשפחתי היקרה שהאמינה בי תמיד ושתמיכתה בי אינה תלויה בדבר - ובמיוחד להוריי ראובן ורבקה, ולילדיי עלמה ואדם אשר זכיתי שהם שלי.

יאיר יאסָן, אילת, ספטמבר 2021

הקדמה

גיא בן פורת[1]

מה שהתחיל בעימות שגרתי לכאורה סביב מצעד בירושלים הוביל לירי טילים ולמבצע צבאי נוסף בעזה, והתפתח לסדרה ארוכה של מעשי אלימות של אזרחים ערבים ויהודים ברחבי הארץ. התמונות שנראו על מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות במאי 2021 היו דומות לאלה שנראו במקומות אחרים בעולם: חלונות מנופצים של חנויות, מכוניות שרופות, מחסומי אבנים ברחובות ובכבישים, ומפגינים רעולי פנים המיידים מכל הבא ליד. גם התגובה הציבורית היתה דומה: זעם, דרישה להשיב את הסדר על כנו ולבוא חשבון עם המתפרעים. ממדי האלימות, התפרצותה במקומות לא צפויים ובעיקר הקושי למנוע אותה ערערו את הביטחון, ובהתאמה התחזקה הדרישה להשיב את החוק והסדר. המשטרה, זו האמונה על החוק והסדר ושבידיה הסמכות לסכל את האלימות, נקראה להגן על הציבור מפני האיום ולהחזיר את הביטחון לרחובות, גם בהפעלת כוח. אולם האלימות המתפרצת היא במקרים אלה הסימפטום של משהו עמוק יותר, שסעים חברתיים, אי שוויון ומתחים שלא נולדו יש מאין.

בעוד שיש מי שנושאים את עיניהם אל המשטרה בציפייה שתשליט סדר וביטחון, אחרות ואחרים ספקנים יותר בנוגע ליכולתה, ועוד יותר מכך בנוגע לכוונותיה. המשטרה, ובמיוחד הסדר שהיא מבקשת להשליט, הם עבור אותן קבוצות חלק מדיכוי מתמשך שהאלימות המשטרתית היא רק חלק ממנו. התנגשויות אלימות בין אזרחים למשטרה, ובעיקר אלימות משטרתית מתועדת, מעוררות עניין ציבורי ומחקרי. הפעלת האלימות המשטרתית מלמדת אותנו, בין השאר, על מעמדם של מי שהיא מופעלת נגדם ועל מקומם בהיררכיה של האזרחות. בהתאמה, גם האמון או אי האמון במשטרה מלמדים על אזרחות ותחושת שייכות. יאיר יאסן מציע בספר זה זווית נוספת לדיון באלימות, זו של אזרחים כלפי רשויות החוק, שתורמת נדבך נוסף למחקר הקיים. מה ניתן ללמוד, הוא שואל, מהתנגשויות אלימות על האמון במשטרה ובמדינה? על מעמדן של הקבוצות המעורבות באלימות? ועל הדרך שבה הן מפרשות את האלימות שבה לקחו חלק, במתכוון או שלא במתכוון?

לפני למעלה ממאה שנה הגדיר הסוציולוג מקס ובר את המדינה המודרנית ככזו שבידיה הסמכות הבלעדית על הפעלת האלימות. המשטרה, בהתאמה, ממלאת תפקיד מרכזי במדינה המודרנית ומסמלת את ריבונותה וסמכותה על אזרחיה/נתיניה. אך המדינה של ימינו אינה דומה לזו שעליה כתב ובר. תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים קוראים תיגר על גבולותיה ועל הלגיטימציה שלה להפעיל אלימות, ובהתאמה על המשטרה והשיטור. ועדיין, שיטור הוא חלק מרכזי מעיסוקה של המדינה, מדד ליכולותיה למשול, כמו גם לזכויות של האזרחיות והאזרחים שלה. אכיפת החוק היא הביטוי המובהק והמיידי ביותר לסמכותה של המדינה, וכאשר זו מוטה לרעת קבוצות מסוימות, וכרוכה בהפעלת אלימות, היא גם מדד לכוחן הפוליטי ולמעמדן האזרחי.

השיטור הוא מעשה פוליטי. חוק וסדר או ביטחון אינם מושגים מובנים מאליהם, אלא חלק משיח פוליטי ומאבק בין הקבוצות ולעתים משחק סכום אפס שבו ביטחון של קבוצה אחת יבוא על חשבון זה של האחרת. כך, הקצאת משאבים לא שוויונית עלולה להשאיר קבוצות מופקרות לפשיעה ואלימות. או, לחלופין, החופש והביטחון של קבוצות חזקות מושגים גם דרך מגבלות המוטלות על קבוצות אחרות המסומנות כ'סיכון בטחוני'. סכנה ואיום אינם רק תוצר של תפיסות סובייקטיביות ופרשנויות, אלא גם חלק ממבנה כוח פוליטי. מכאן, ש'חוק וסדר', הסיבה לקיומה של משטרה וההצדקה לפעולותיה, הם מעשה פוליטי מובהק המבחין בין המותר והאסור ובין אלה המצויים משני עבריו המדומיינים של החוק והסדר. בארצות הברית נוהגים להשתמש במושג 'הקו הכחול הדק' (thin blue line) כדי לתאר את ההפרדה בין המשטרה והאזרחים המתוארים 'נורמטיביים' או שומרי חוק, לבין אלה המתוארים כמאיימים על הסדר או מפרים אותו. אך שסעים חברתיים ופוליטיים עמוקים מעלים שאלות מהותיות בנוגע לחוק ולסדר ומשמעותם. חוק וסדר אינם מושגים נייטרלים שניתן להבין במנותק מההקשר החברתי בו הם מתקיימים. כך, המשטרה נתפסת בעיני קבוצות המצויות בשולי החברה לא כמי שפועלת למענן ושומרת על ביטחונן אלא כמי שהיא חלק ממנגנון דיכוי רחב יותר המשמר אי־שוויון. ואכן, כאשר יבקשו קבוצות אלה למחות על הסדר הנתפס בעיניהן דכאני או להיאבק למען שוויון והכרה, תהיה המשטרה זו שתחצוץ בינן לבין מוסדות השלטון. וכך מגלמת המשטרה בגופה את ריבונותה של המדינה ואת כוחה הכופה.

הצילום של שוטרים מכים את רודני קינג בלוס אנג'לס ב־1992 ושחרורם של השוטרים המכים הציתו מהומות ברחבי העיר. פרדי גריי, שמת בתוך ניידת משטרה בבולטימור אחרי שנעצר, או מייקל בראון, שנורה בידי שוטר, האיצו את תנועת Black Lives Matter. ולבסוף, מותו המתועד של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, תחת ברכו של שוטר תוך שהוא מתחנן על חייו במשך למעלה מתשע דקות, הצית מחאה כנגד אלימות משטרתית שחרגה מגבולותיה של ארצות הברית. אלימות זו היא חלק ממערכת נרחבת יותר של שיטור יתר, שבו קבוצות מסוימות נתונות לפיקוח מוגבר הכולל עיכובים שגרתיים, חיפושים ומעצרים. השימוש בהכללות המבוססות על גזע, אתניות, דת או מאפיינים אחרים המשמשים כבסיס לחשד המנחה פעולות אכיפת חוק, מוכר כאפיון אתני (פרופיילינג) שאיננו בהכרח חלק ממדיניות רשמית או הנחיה כתובה, אבל מתמסד ומקבל לגיטימציה דרך כללים, הכשרה ובעיקר שיקול הדעת הרחב שיש לשוטרים בהחלטה את מי לעכב ולבדוק. לא בכדי האמון של קבוצות מיעוטים במשטרה, בעולם ובישראל, נמוך לעתים קרובות מזה של קבוצת הרוב ונכונותם להתעמת איתה גבוהה יותר.

ספר זה מציע נקודת מבט שונה ומקורית על יחסי אזרחים ומשטרה, ובפועל על יחסי אזרחים והמדינה. השאלה, החשובה כשלעצמה, על אלימות המדינה דרך זרועותיה, מתחלפת כאן בשאלה מדוע ומתי בוחרים אזרחים, בתוך מאבק פוליטי, להפעיל אלימות כנגד המדינה ומוסדותיה? אלימות פוליטית של אזרחים כנגד מוסדות המדינה מערבת שיקולים מוסריים ותועלתניים. הפעלת האלימות היא חציית קו וקריאת תיגר על הלגיטימציה של המדינה, וככזו היא מעוררת דיון מוסרי. בה בעת, הפעלת אלימות מערבת גם חישוב תועלתני, שכן היא עלולה מחד לגבות מחיר אישי ממי שייקח בה חלק, ומאידך, מחיר פוליטי עבור הקבוצה המפעילה אלימות ובכך מוציאה עצמה מהכלל. הפעלת האלימות יכולה להתפרש כחלק ממאבק נחוש וחסר פשרות, כביטוי לייאוש ולתחושה שאין דרך אחרת לפעול ולהשפיע, או, לחלופין, כהסלמה לא מכוונת שאליה נגררה הקבוצה שלא ברצונה.

שלוש הקבוצות שבהן עוסק הספר שונות מאוד זו מזו, בין אם מדובר במעמדן הפוליטי, בשייכות שלהן לקולקטיב היהודי־לאומי ובאופי המאבקים שהן מנהלות. ועם זאת, העובדה שאלימות היתה חלק מכל המאבקים הללו הופכת את ההשוואה ביניהן למאלפת. הנסיבות שבהן הפך המאבק לאלים, השיקולים שהיו (אם היו) בהפעלת האלימות, ההצדקות לאלימות ובעיקר הערכת המחיר והתועלת בדיעבד, מלמדים רבות על שאלות של יחסי עוצמה, זהות והזדהות.

בהפעלת אלימות כנגד נציגיה הרשמיים, לובשי המדים של המדינה, יש משום דה־לגיטימציה וכפירה בסמכותה של המדינה. העיסוק בלגיטימציה ובהכרה בסמכותו של השלטון מעסיק חוקרות וחוקרים רבים בעשורים האחרונים, כמו גם את אלה העוסקים הלכה למעשה בפוליטיקה ובמדיניות ציבורית. "אלימות פוליטית", מסביר יאסן, "היא מאבק על העקרונות המארגנים של החברה, ותכליתה לא פעם לשנות עקרונות אלה". ואכן, בשנים האחרונות, בישראל כמו במדינות אחרות, שאלת העקרונות המארגנים של החברה מטלטלת את הפוליטיקה. חוסר הנחת של הפוליטיקה במאה ה־21 הוא חלק מתהליכים מתמשכים של התחזקות זהויות לאומיות, אתניות, דתיות וחילוניות בקרב קבוצות המתקשות למצוא את מקומן תחת מסגרת פוליטית משותפת. התביעות של קבוצות אלה לקחת חלק בתהליכים הפוליטיים, לחלוקה הוגנת של משאבים או להחלה של כללי מוסר, מתורגמות למאבקים פוליטיים. במקרה הישראלי, שאותו פורש לפנינו יאסן, נאבקות שלוש קבוצות למען ערך מרכזי של קיומן, מאבק שמציב אותן מדי פעם בעימות עם המדינה והמשטרה.

ההתנגשויות האלימות בין הקבוצות למשטרה, גם אם ישנו דמיון חזותי מסוים ביניהן, נטועות בהקשר שונה וביחסי כוח שונים. ההחלטה להפעיל אלימות, כמו שמראה הספר בפרקים השונים, משקפת לא רק שיקולים אידיאולוגיים, אסטרטגיה או תגובה לא מתוכננת, אלא גם שאלות של עוצמה הקשורות במחיר שעשויים הקבוצה או הפרט לשלם על הפעלת האלימות. כך, הדיון באלימות, בין אם מדובר בדיון תיאורטי צופה עתיד או בהפקת לקחים מאירועי עבר, משקף את האופן שבו תופסים הפעילים הפוליטיים המרואיינים כאן את מעמדם ואת יכולתם לשנות את המציאות. ובהתאמה, הדיון הנורמטיבי באלימות מלמד על הלגיטימציה של המדינה ומוסדותיה, ומבחין בין אלה התופסים אותה כמוצא אחרון בשל חולשתם לבין אלה המוכנים לעשות בה שימוש כדי לממש תפיסת עולם לא מתפשרת. במציאות המסוכסכת של ראשית המאה ה־21, אלימות פוליטית תמשיך ככל הנראה לאתגר את הדמוקרטיה או לאיים עליה. הבנתה של האלימות ושורשיה, שספר זה תורם לה, חיונית.