למען‭ ‬החופש

מידע כללי אודות כוכב בַּסְתֶּת ותושביו

ארץ הצפון – כל תושבי ארץ הצפון הם חתולים, רובם מונותאיסטים ומאמינים באל סמיר, חתול בעל שני זנבות ארוכים. הוא אל כל יכול אשר שולט בכל איתני הטבע ובכל היקום. שליט ארץ הצפון, המכונה "מלך הצפון", הוא המלך לאוריס השני, אשר הניח את הכתר על ראשו שעות ספורות לאחר מות אביו, המלך לאוריס הראשון. החשד הוא שרצח את אביו, אבל לא נמצאו הוכחות לכך. בארץ הצפון חיים גם הרבה חתולים מהגרים, בעיקר ממדינת ארלנוו'אן.

ארץ הדרום – מושלגת וקרה מאוד, ובה שני שבטים פוליתאיסטים (מאמינים במספר רב של אלים): שבט חתולי הדרום ושבט זאבי הדרום. שבטים אלו מצויים בסכסוך מתמשך משחר ההיסטוריה.

אָרְלֵנְוַו'אן – ארץ מדברית אך מיושבת היטב על ידי חתולים ארלנוו'אניים ועל ידי בני מיעוט של חתולים סוקים. שליט ארלנוו'אן הוא הסולטאן. הוא לא סובל סוקים ומוציא חוקים נגדם. רוב החתולים בארלנוו'אן מונותאיסטים, המאמינים באל סמיר, בדומה לחתולי ארץ הצפון.

ממלכת העגורים – כשמה כן היא: רק עגורים חיים שם. ממלכה שופעת ביערות ובמקורות מים. כל התושבים הם אתאיסטים (לא מאמינים בקיומם של אלים כלל), ועיניהם נשואות למלכת העגורים. הם לא ששים לארח יצורים ההולכים על ארבע (או יצורים שאינם בעלי כנף). כמעט ואי אפשר ללכת רגלית בממלכה זו, היות שעציה צפופים מאוד, וההתניידות בה דורשת בעיקר תעופה. ארמון המלכה הוא היחיד שהותאם גם להולכי רגל לשם פגישות דיפלומטיות.

ממלכת המים האסורים – מיושבת על ידי מפלצות ויצורים מסוכנים. יבשת זו מלאה בגייזרים ובמעיינות חמים. השמועות אומרות שכל מי שנופל למי המעיינות, חוזר שונה מכפי שנכנס, או לא חוזר בכלל. רבים מסתכנים ובכל זאת עושים דרכם לשם כדי למצוא אוצרות אבודים.

האדמות הפראיות – ארץ המיושבת בידי שבטי חתולי הפרא ובעוד חיות אחרות. השבטים, חלקם פוליתאיסטים, חלקם מאמינים באנרגיות הטבע, ומיעוט קטן מאוד סוגד לבצלים.

אי השטן – אי עינויים. מלך הצפון, לאוריס השני, שולח לשם כל חתול מארץ הצפון אשר מתנגד לשלטונו או שלא משלם מיסים בזמן.

אי הכוהנים – מקום מקלט לכוהנים (דרואידים) מרחבי הכוכב. אי זה אינו נמצא במקום אחד, ומשנה את מיקומו מעת לעת. ערפל כבד מקיף אותו, והאי חושף את עצמו רק כאשר כוהן מבחוץ מתקרב אליו.

פרק 1

סחורה בלתי צפויה

פראיירית.

זה מה שאני.

פשוט פראיירית!

כך שבה וחשבה לעצמה החתולה הגדולה פְלוֹרָה, הטבחית של ספינת שודדי הים, שבדיוק פתחה במכה את דלת חדר האחסון, וירדה במדרגות מרוטת עצבים. לולאת סינרה נתפסה בידית הדלת, ועד שגילתה זאת הספיקה לעוף אחורנית, לקלל את המדרגות ואת מי שלא תיקן עדיין את הידית הארורה. בפעם שעברה, כשירדה לחדר האחסון שבבטן האונייה, ראשה התנגש במשקוף שהיה נמוך מדי. פעם אחת לפני כן פספסה מדרגה, מפני שהיה פער גדול מדי בין המדרגה הראשונה לזו שאחריה.

לפלורה התחשק פשוט לתלוש את כל מפתן החדר ממקומו! או את כל חדר האחסון. אבל במקום זאת קראה בכעס: "אה! אני טבחית! כן, זה מה שאני! ומה אני עושה פה בלב ים, עשרה קילומטרים מעיר נמל? מכינה ארוחת ערב? לא! קוצצת בצלים? לא! אני פורקת סחורות גנובות וממיינת אותן! ולמה? כי אני מוקפת במטומטמים! בחתולי אשפתות רפי שכל, שלא יודעים לעשות פעולה כל כך פשוטה הנקראת 'סדר וארגון'! מיליון פעם הסברתי להם: חיטה ושעורה הולכות לשקים, ירקות הולכים לארגזים, אחרת הם נמעכים ונרקבים. וברור! ברור שהם יעשו ההפך! כי יש להם כאן פראיירית, שקוראים לה פלורה, שעושה בשבילם את כל העבודה השחורה!"

פלורה בעטה בסיר ריק שהיה זרוק על הרצפה. נקישותיו על קורות העץ הוציאו אותה מדעתה. הסיר שב וחג על מקומו והרעיש בליווי הד עד אשר נעצר.

"ולמה הם מביאים לי סיר ריק, קיבינימט?! עשרים סירים יש בספינה הזו!" פלורה הרימה את הסיר ממקומו, פתחה בכוח את החלון החלוד, והשליכה אותו לים.

"ריק כמו המוח שלהם!" סיננה מבין שיניה וטרקה את החלון, שיצא ממקומו ונפל בחבטה על שק אורז, קרע אותו ופיזר את הסחורה על הרצפה. הטבחית השמיעה קול אנחה שדמה לנפיחה. "יופי! נהדר! נפלא! עכשיו גם תיכנס לכאן רוח פרצים! כאילו לא מספיק קפוא בחדר הזה!"

היא ידעה שהחלון הזה יתוקן בדיוק באותה השיטה שבה "תוקנה" ידית הדלת: "מחר אני אעשה את זה, טוב? רק תזכירי לי." זה מה שהם יגידו לה. היא תזכיר. וכמובן, התיקון יידחה בעוד שבוע, כי הניווט בים חשוב יותר, ואחר כך יידחה בעוד יום, כי הספינה תותקף פתאום. ועד שיהיה זמן לתקן בעוד חודש – חודשיים, יהיה חסר פטיש, יהיה חסר מסמר. אז הם יאלתרו, ובהזדמנות ישדדו את אותם כלי עבודה.

"ועכשיו אני גם צריכה למצוא שק חדש לאורז הזה. לא. שהם יסדרו את זה. נמאס לי! אגיד שזה היה ככה כשבאתי. שיתמודדו!"

ארגזים רבים נחו לפניה. פלורה ידעה שצריך להזדרז ולהשתמש בראש ובראשונה במצרכי מזון שלא שורדים הרבה זמן כמו ירקות, פירות, בשר וחלב. מוצרים יבשים פחות הטרידו אותה. כל מזון שנרקב מהר – צריך לסיים בתוך שבוע ואת מה שנשאר לזרוק לים. כאב לה לזרוק אוכל, והיא הייתה נחושה להתחיל ולבשל בהקדם. היא תרה בעיניה אחר סחורה שיהיה קל, יחסית, לטפל בה, ואז הבחינה לפתע בכלי אחסון לא שגרתי. זה לא היה ארגז, שק או חבית, לפניה. היה זה ארון בגדים ששכב על הרצפה.

"טוב, הפעם הם באמת היו יצירתיים," אמרה והתקדמה לעברו.

שם ידעה שלא יהיה אורז או קמח. זה ארון, בוודאי הם דחפו פנימה איזו דלעת ענקית ועוד כמה שטויות כמו מטבעות או תכשיטים, חשבה. כבר זמן מה היא פנטזה על דלעת ממולאה באורז, ירקות ובשר. פלורה בעטה בארון קלות, כדי לנחש מה יש בפנים. הוא לא זז ממקומו אך נשמע שהיה בתוכו חלל ריק גדול ביחס לקיבולת שלו. פלורה התעצבנה. ככה לא נשמע ארון שניצלו אותו היטב. היא ציפתה לפתוח אותו ולמצוא במרכזו חפץ כבד וחסר תועלת. היא נשמה נשימה עמוקה.

"תירגעי, תירגעי! הם לא שווים את העצבים שלך. אם זה לא אוכל – זה אומר פחות עבודה בשבילך," חשבה בקול רם ופתחה את הארון.

למה שראו עיניה היא לא ציפתה כלל.

פרק 2

נוסעת סמויה

ו'ידאד לא ידעה מי צרחה חזק יותר. פלורה, שמצאה אותה בתוך הארון, או היא. ו'ידאד לא רצתה לבחון זאת, ונסה כל עוד נפשה בה.

"מסכנה החתולה הזו," חשבה לעצמה ו'ידאד,"היא נראתה מבוהלת עד מוות, לא פחות ממני. אני לא מבינה איך הגעתי לכאן בכלל."

בפעם האחרונה שהייתה ערה, ו'ידאד בת הארבע עשרה ישבה לצד דודתה כשהבקתה שלהן עלתה באש. איך הגיעה מעיר נמל היישר לחדר אחסון של ספינה זו? היא לא ידעה. בעודה מנסה להבין לאן לפנות במסדרונות המפותלים, שמעה ו'ידאד את פלורה צורחת ברקע: "מרים!!!"

ו'ידאד האמינה שאם יש חיים בכוכב אחר, אז בוודאי שמעו את החתולה עד לשם.

קול של חתולה ענה לה בחזרה: "אני מבינה שהשבויה התעוררה?"

"אני? שבויה? שבויה של מי?" תהתה ו'ידאד.

"לא! היא מחכה לנשיקה מהנסיך! ברור שהיא התעוררה! מה את עוד עומדת שם כמו גולם?!" רטנה פלורה בחוסר סבלנות.

"צעקת לי מקודם," השיבה מרים.

"זו הייתה צעקה רטורית! תפסי אותה! שייקח אותך כבר השטן! אין לי כוח יותר!"

ו'ידאד לא הספיקה להתעמק בדברים שצעקו פלורה והחתולה השנייה זו לזו. היא כבר הייתה הרחק מהן, אי שם במסדרונות הפתלתלים של הספינה. בשנים המעטות בהן חיה בעיר נמל, היא תמיד ראתה אוניות רבות בעומק הים, אבל מעולם לא הייתה באחת כזו. שני דברים היא ניסתה להבין: איפה פתח היציאה ואיפה דודתה. היא חלפה על פני כל כך הרבה דלתות – מאף אחת מהן לא בקע אור יום. על פי מראה הקירות נטולי העששיות, היא הבינה שספינה זו נועדה לשרת רק חתולים, שהרי הם ידועים כבעלי ראיית לילה מפותחת.

"אח!" קראה ו'ידאד שהתנגשה בכל גופה במישהו בדיוק כשפנתה במסדרון.

כשהביטה למטה בעקבות קולות האנחה ששמעה, הבחינה בפרצוף המום שפרוותו כחולה. לצידו עמד חתול רחב ממדים וגבוה שגם כן נראה מופתע. כאשר מיהרה לקום ולברוח היא דרכה בטעות על ידו של החתול המסכן כחול הפרווה.

"איה!" הוא קרא.

"סליחה!" השיבה והמשיכה לרוץ.

כמה שניות אחר כך שמעה ו'ידאד את החתול ההוא קורא שוב קריאת כאב. עוד מישהי התנצלה בפניו: "אוי! סליחה, קפטן!"

"מרים! חזרי לפה, בפקודה!"

מרים? תהתה ו'ידאד, אך צעדיה המהירים של מרים חשו לכיוונה. ליבה של ו'ידאד דפק במהירות של סוס דוהר.

בסופו של דבר, מצאה ו'ידאד את הסיפון. ים היה הנוף היחיד באופק, ללא שום סימן לעיר נמל או לקצה של יבשת כלשהי. הפחד בתוכה גבר, אבל את גודל הצרות שלה הבינה רק כשראתה את הדגל שהתנוסס בראש התורן. דגל שחור – לבן עם גולגולת ועצמות חתול. שודדי ים! פעמים רבות נבזזה עיר נמל בידי שודדי ים מכל הסוגים. רובם חיפשו לשדוד מחסני אוכל של עיר נמל, ובודדים מהם נכנסו לבתים ממש, ושדדו רכוש יקר ערך כמו מטבעות ותכשיטים. את דודתה ואותה לא חיפשו כדי לשדוד, משום שהיו במעמד נמוך. דבר אחד ידעה ו'ידאד בלא ספק: עם שודדי ים אסור להתעסק.

ו'ידאד לא ידעה כמה זמן נשאר לה לחיות. הסיפון היה מלא בהם, שודדי ים היו בכל פינה. חתול רחב גוף השחיז חרבות זו בזו. כל תנועה שלו הדגישה שרירים שנמתחו ובלטו בזרועותיו, עד כי תהתה לעצמה אם גופו עשוי מאבנים. שודדת ים בעלת פנים מעוותות ושיער ארוך בלונדיני ניקתה את התותח. ו'ידאד הסתקרנה לדעת אם פניה רוסקו בקרב או אם נולדה ככה. פניה לא הזכירו לו'ידאד תווי פנים של חתולה: סנטרה היה מחודד והמצח שלה סבל מנסיגת שיער מוגזמת, עין אחת שלה הייתה מצומצמת מאוד, ואילו עינה השנייה הייתה גדולה ופקוחה כמו עין של דג. מבטה של שודדת הים המעוותת על התותח שידר מרירות, ולפי המהירות שבה נעו שפתיה, לו'ידאד נראה שהיא פלטה מגוון רחב של קללות עסיסיות. שני שודדים אחרים התקוטטו ביניהם, בעוד שמצידה השני של הספינה חתול נמוך קומה מתח את החבלים. זנבו סמר מעצבים. ו'ידאד קינאה בו, היא נזכרה בזנב שפעם היה לה ואיננו עוד.

כולם היו עסוקים ואף אחד לא חש בקיומה, עד שלפתע דחף אותה חתול גס רוח שצחנת דגים עלתה ממנו, וצעק: "זוזי!"

ו'ידאד השתדלה לא להגיב. שישכח ממני וילך, חשבה. אבל הוא הסתובב לאחור לבדוק במי נתקל.

"רגע אחד! מי את?!"

בו ברגע רצה ו'ידאד לקצה הסיפון. לא היה לה לאן לברוח, אבל האינסטינקטים החתוליים שלה חיפשו בכל זאת דרך מילוט. בשלב מסוים כל המלחים שהיו על הסיפון פשוט חדלו ממעשיהם וכיתרו אותה. ו'ידאד לא סבלה שכל העיניים נעוצות בה. היא רצתה לזוז לאחור, אבל מעקה הסיפון חסם אותה. חלק מהמלחים החלו להתלחש זה עם זה: "היא נראית יותר מפוחדת מאשר מזיקה", "היא בוודאי הורעבה באי השטן", "לא! היא בטח מרגלת!"

מחשבות רבות רצו לו'ידאד בראש: "הם ישליכו אותי עכשיו לכרישים! לא, קודם הם יענו אותי כדי לדלות ממני מידע, ואז..."

את מחשבותיה קטע מעקה הסיפון כשנשבר. עוד מקודם הוא היה רעוע, מישהו ליפף אותו בתחבושת במקום להחליף את קורת העץ השבורה. כשו'ידאד נשענה לאחור נשברה הקורה, והיא כמעט נפלה למים. ברגע האחרון תפסה בידה חתולה לוחמת, שהרימה אותה באוויר. היה לה חיוך שובבי וזנב שעיר כמו של שועל.

"אל תיבהלי! הם לא נושכים, הם רק נראים ככה!" אמרה הלוחמת בזמן שכל השודדים החתולים צחקו.

"למה היא מתייחסת אליי יפה? ולמה היא הצילה אותי עכשיו?" שאלה את עצמה ו'ידאד.

כולם המשיכו לצחוק, עד שהגיע החתול הנמוך כחול הפרווה, בו התנגשה קודם. דממה אפפה את הסיפון. כולם עברו לדום, חוץ מהחתולה הלוחמת שעדיין אחזה בידה של ו'ידאד, שהייתה תלויה באוויר. החתולה עזבה את ו'ידאד וזו נפלה על הסיפון בחבטה. לפי תגובת כולם, הבינה ו'ידאד שהוא כנראה קפטן הספינה.

"שתיכן לחדר המלחמה. עכשיו!" הוא צרח. משום מה, אף על פי שפנה אל שתי החתולות, הוא הסתכל רק על הלוחמת, והיא הגניבה חצי חיוך. "כן, מרים, משהו מצחיק אותך?!"

כשאמר זאת היא התפוצצה מצחוק.

"אז זאת מרים," חשבה ו'ידאד לעצמה.

המשך הפרק בספר המלא