אותך אני צריכה להעלות באוב, בית קטן בחולות. כל קולותיך נותרו בתוכי, כמו שאון הים בקונכיות; מדרגות העץ שלך גנחו תחת הצעדים הקלים ביותר, רוח הים הרעידה את כל אבריך, כנפי טחנת הרוח שממול סבבו בקול צליפה כמו מפרשים מיטלטלים, ובלילות ירח הן ציירו פסים על לובנך. חוף מבטחים שברירי, רועד כמו יצור מבוהל, אני מעמידה את עצמי במקומך: שנינו היינו המקום מעורר החמלה שבו התרחש הסיפור הזה, וכל־כולו רגע קצר, שעדיין מהדהד לאורך חיים שלמים.