מאה של סודות

"אל תשימי לב אליהן,” חיבק אותה גוסטבו ומחה במטפחתו את דמעותיה. “הן לא מתכוונות לרע. זה חלק ממסורת עתיקה. הן מכריזות עלייך עכשיו כעל אישה בוגרת שתיכנס לסודות האמונה העתיקה.”

היא הביטה בו, “יש עוד סודות שאני לא יודעת עליהם?”

“זה התפקיד של סבתא שלך לספר לך. תשאלי אותה,” התחמק משאלתה.

בית החווה העתיק בכפר הנידח בהרי סרה דה אשטרלה שבפורטוגל, אוצר בתוכו את סיפורה של משפחת אנוסים ממגורשי ספרד, משפחה המשמרת את מנהגיה העתיקים הייחודיים, ושומרת על זהותה האתנית בסביבתה הנוצרית הקתולית הקפדנית, בתהפוכות הפוליטיות והכלכליות של המאה העשרים.

תורת ה”סוד” שפיתחו האנוסים במהלך הדורות נשמרה גם במאה העשרים כאשר כבר לא הייתה אינקוויזיציה בפורטוגל. הגילוי שיש יהודים מחוץ לגבולות פורטוגל חולל אצל אנוסות ואנוסים רבים שינוי בתפיסת זהותם.

מירה, זמרת פאדו בריטית ממוצא פורטוגלי, יורשת את בית החווה וחושפת את שורשיה ואת תפקידן של נשות משפחתה כמנהיגות הרוחניות של קהילת האנוסים בקרבת גבול ספרד־פורטוגל.

מאה של סודות הוא רומן היסטורי מרתק. בספר מתוארת שושלת של נשים חזקות ובהן לינדה המרפאה ונכדתה מירנדולה, נשים הדואגות לחוסן בני משפחתן ולקהילתן. הן נאמנות לבני משפחתן ולאהוביהן, אהבותיהן עומדות למבחן בצל מלחמות עולם והדיקטטורה בפורטוגל, והן שומרות באומץ על חברות, על נאמנות, על נדיבות ועל מסירות.

זהבה חן-טוריאל, חוקרת, מרצה ובלוגרית, מחברת הנשים של טרואל, הבנקאית מנאפולי וספר הילדים אגדה ספרדית, מעלה לקדמת הבמה את הנשים היהודיות ממגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל בתפוצות ישראל, ומספרת לנו מחדש את סיפורן שהוא חלק מהסיפור שלנו.

זהבה נבחרה לקבל את “אות החלוצים” מטעם האיגוד הספרדי העולמי לשנת 2023.

לפני מאות שנים חי בארץ ליסבואה רצען אומן, מבין 'הנוצרים החדשים' אשר הגיעו מהכפרים הרחוקים והנידחים של סרה דה אשטרלה, למצוא פרנסה בעיר הגדולה.

הרצען נהג להכין ליורדי הים ומגלי העולם נדנים מפוארים לכלי נשקם שאותם תלו על חגורות עור עבות משובצות אבני חן וקישוטי זהב.

שמו של הרצען ומומחיותו התפרסמו בכל רחבי פורטוגל ומעבר לים הגדול.

באחד הימים הגיע לחנותו אציל פורטוגלי שהיה ידוע כשונא מובהק של הנוצרים החדשים וממובילי הפוגרום נגדם בליסבואה, וביקש ממנו להכין לו חגורה מיוחדת שאין יפה ממנה בכל העולם. חגורה ונדן שיסמלו את מעמדו הרם, את אמונתו הנוצרית ואת אומץ ליבו. עוד ביקש מהרצען שישלב בחגורתו גם את סמלי העיר שכל כך אהב.

לאחר שבוע הגיע האציל לאסוף את חגורתו. החגורה הייתה מהודרת ונפלאה מכל החגורות שרצע הרצען מעולם. שובצו בה שבע אבני אופל לבנות, שש קטנות ואחת גדולה יותר ששוליה מוזהבים. ומתחתן שתים-עשרה אבני ספיר כחולות. במרכז החגורה היה חרוט צלב ומתחתיו קישוט מסולסל ברקמת זהב.

"מה זה?" שאל האציל והצביע על הקישוט.

"זה קישוט שנהגו המורים גיבורי המלחמה שחיו בפורטוגל לעטר בו את חגורותיהם למזל. אביר מורי שהייתה לו חגורה עם הקישוט הזה, מעולם לא נפל בקרב. העיטור מסמל אומץ לב, עיטור שמתאים לך כגיבור מלחמה," השיב הרצען.

האציל חייך מתחת לשפמו. החמיא לו מאוד שכינו אותו גיבור מלחמה.

"ומה מסמלות שבע אבני החן הלבנות?"

"שבע האבנים הלבנות מסמלות את שבע הגבעות העתיקות שיושבת עליהן ליסבואה: קשטלו, סאו ויסנטה, סאו רוקה, סנטו אנדרה, סנטה קטרינה, שאגאש וסנט'אנה. האבן השביעית המעוטרת בזהב מציינת את הגבעה הגבוהה ביותר סאו ויסנטה שעליה ניצב מנזר סאו ז'ורז'ה."

"ומה הן שתים-עשרה האבנים הכחולות?" הקשה האציל.

"הן מסמלות את צבעם של האוקיאנוס האטלנטי ונהר הטֶז'וּ הזורמים למרגלות הגבעות, את אריחי האָזוּלֵז'וּ ואת השמיים הכחולים," השיב הרצען.

האציל היה מרוצה מאוד מתשובתו, שילם לו ביד נדיבה ויצא לדרכו.

אשתו של הרצען עמדה כל העת בפינת החדר והאזינה לשניים. כשהייתה בטוחה כי האציל התרחק כברת דרך ואין איש צופה בהם, ניגשה אל בעלה ואמרה, "תגיד, מהן השטויות האלה שסיפרת לעוכר האומה היהודית? מה באמת מסמלים כל הקישוטים האלה על החגורה? את הסוד הזה אתה חייב לספר לי."

הרצען חייך, "את צודקת, רעייתי, זו נקמתי השקטה במנוול הזה. מתחת לצלב רשמתי באותיות עבריות מחוברות שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ, שבע האבנים הלבנות מסמלות את ששת ימות השבוע, והשביעית – הגדולה שבהן – את יום השבת שלנו. שתים-עשרה האבנים הכחולות מסמלות את שנים-עשר שבטי ישראל. בן האומה היהודית שייתקל בו מעבר לים יֵדע בדיוק למה התכוונתי, וכיצד יש לנהוג באיש הרע הזה."