פרק 1
רמי
הערב הזה היה דפוק. חד וחלק.
למרבה הצער, זה היה ירח הדבש שלי.
נאנחתי בכבדות וסקרתי את המאסקרייד, מועדון לילה אפלולי שבו כולם חבשו מסכות פנים שחורות, חלקן מורכבות ואחרות פשוטות, כדי להסתיר את זהותם. כמה מכורים לעניין אפילו לבשו בגדים בסגנון ימי הביניים וגלימות ארוכות ורפויות.
אבל לא אני. אני בחרתי בלבוש מודרני: שמלה קטנה וצמודה ועקבים בגובה שמונה סנטימטרים, שהגביהו אותי לכמעט מטר ושמונים. כן, אני הענקית במסכה בשמלה הכחולה, ואני גבוהה יותר מכל הבנות בבר וגם מכמה בחורים פה.
נשכתי את שפתיי ובחנתי את המועדון אפוף העשן ועיניי נתקלו בפרצופים אקראיים. הרגשתי בודדה מאוד — לא מפתיע בהתחשב בכך שהחתן שלי נעלם בנסיבות מסתוריות.
האמת, נזנחתי לאנחות.
ברצינות. הרטפורד ווילקוקס, הידוע גם בכינויו המקסים הזבל מקולג' ויטמן שבצפון קרוליינה, נטש אותי שבועיים לפני החתונה בזמן שסעדנו במריו, המסעדה האיטלקית הקבועה שלנו.
הפכנו להיסטוריה. כמו טלפונים ציבוריים ומכנסי פדלפון.
הוא ענה על כל הציפיות שהופיעו ברשימת הגבר המושלם שלי, חוץ מהסקס החפוז והחזה השעיר מדי שלו, אבל התעלמתי מזה כי סקס איטי, מלא תשוקה ומפוצץ מוח זה לא כזה חשוב.
תאמינו לי.
היה לי את זה — לפני המון זמן.
זו תשוקה מהסוג שקורע אותך ומוציא לך את הלב בכפית.
לא רציתי שוב כזה סוג של אהבה תשוקה.
לולו, החברה הכי טובה שלי, שברגע האחרון הצטרפה לנסיעה שלי ללונדון, נעצה בי אצבע כשישבנו ליד בר העץ הכבד במועדון. ״הי, כדור הארץ לרמי, סלקי את ההבעה המזוגגת הזאת מהעיניים שלך ותזמיני כבר משהו לשתות. אני צמאה.״
אלכוהול. הנהנתי. הגיע הזמן להשתכר.
״לעזאזל, הגברים כאן לוהטים יותר מתחת של סוס בשדה כותנה באמצע יולי," הוסיפה בעגה הדרומית שלה. היא העבירה את אצבעותיה בתספורת הקצוצה הוורודה שלה ויישרה את חצאית הטוטו השחורה שלה.
נו, ברור, היא חיפשה גבר. זה גם מה שאני הייתי צריכה לעשות.
הסכמתי איתה בחצי לב, כי הייתי עסוקה יותר בבקבוקי המשקאות שמאחורי הבר. ״בא לי טקילה,״ אמרתי.
היא הסתובבה אליי. ״מה? אני יודעת מה קורה כשאת שותה את הזבל הזה. או שאת תוקעת טונה טאקו ומקיאה, או שאת מתנפלת על איזה בן זונה שחצן עם תחת שרירי.״
הקדרתי את פניי. להרטפורד השעיר היה תחת נהדר — שבטח ברגעים אלה ממש חורש איזה סטודנטית.
השמעתי נחרת צחוק קצרה, אחד מקולות הצחוק שבאחרונה השמעתי בניסיון להעמיד פנים שהכול בסדר, בזמן שבעצם הייתי אומללה לגמרי. בשבועיים האחרונים התנדנדתי בין בכי חסר שליטה לכעס בגלל שרק המילה ״זין״ התאימה לכל מצב נתון. ללכת לסניף הדואר כדי לשלוח הודעות הוא נטש אותי, אבל בכל מקרה תודה. זין. ללכת לאולם החתונות ולא לקבל בחזרה את המקדמה של עשרת־אלפים דולר ששילמנו. זין כפול. ההכרה שאהיה חסרת בית בסמסטר הראשון — שיתחיל בעוד שבועיים – זין בריבוע.
ברור שאימא שלי אמרה שכל זה באשמתי.
כשהסתכלתי על עצמי ראיתי שחזרתי להרגל העצבני שלי. סובבתי כמו מחרוזת תפילה את צמיד הטניס המשובץ יהלומים שענדתי על מפרק ידי.
רמי, את חייבת להתקדם.
הברמן פנה אלינו, בחור גבוה ומזוקן שעל זרועותיו מקועקעים ורדים. הוא הציג את עצמו כמייק ושאל מה נשתה. לולו דבקה במשקה הרגיל שלה, מרטיני תפוחים.
אני הזמנתי בקבוק שלם של פטרון סילבר. תהומות השכחה, הנה אני באה.
״תעשי מה שאת רוצה,״ הפטירה לולו בזמן שדפקתי את השוט הראשון ומצצתי את הליים שמייק הניח לידי. רעד עבר בי כשהמשקה גלש בגרוני, ופניי התעוותו מהחריפות.
״איזה טעם יש לזה?״ שאלה לולו ובחנה אותי.
״טעם של החלטות גרועות,״ אמרתי וניגבתי את הפה שלי במפית. ״אבל הטקילה לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע. תני לי רבע שעה ויכול להיות שאפילו אנסה לרקוד.״
היא נחרה בבוז כאילו צחקה עליי. ״שקרנית.״
אמת. כשרקדתי נראיתי כמו דג זהב מפרפר על הרצפה.
שתיתי עוד שוט בזמן ששני בחורים ניגשו אלינו ופתחו בשיחה עם לולו. אפילו לא הסתכלתי עליהם. היא כמעט נמסה כשהם הזמינו אותנו לרקוד.
״רמי, בואי נשתולל,״ היא הפצירה בי והביטה בכמיהה בי וברחבת הריקודים לסירוגין. הבחורים כבר היו שם, מסמנים לנו להצטרף אליהם.
״אני אצטרף בעוד רגע.״ או לא.
היא שרבבה שפתיים. ״את סתם אומרת.״
״נכון. אבל אל תדאגי לי.״ הסתרתי את מצב הרוח המחורבן שלי והצבעתי על בקבוק הטקילה. ״חוץ מזה, אני והבחור הזה בדייט.״
היא חייכה אליי בזעף. ״טוב, אבל אל תהססי אם יגיע מישהו שימצא חן בעינייך. אל תשבי על הכיסא הזה כל הערב ותחשבי על הרטפורד השעיר. את מכירה את הפתגם — גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן.״
אחרי שהיא הלכה, שיחקתי בצמיד שלי ושקעתי במחשבות. רטנתי בשקט כשנזכרתי כיצד הרטפורד נשבע שיאהב אותי לנצח — ונפרד ממני כשהוא אוכל לזניה. המחשבות שלי נדדו לזיכרונות נעימים יותר. חשבתי על הנדיבות ועל המתיקות שלו, על הנטייה שלו לצפות מראש את הצרכים שלי, על היופי הכל־אמריקני שלו.
נו, באמת, תפסיקי כבר עם כל הסנטימנטליות המפגרת הזאת, נזפתי בעצמי.
לולו צדקה. אני זקוקה לגבר, למישהו שיהיה שונה באופן מרהיב כל כך מהרטפורד עד ש —
הפה שלי נפער למראה הגבר החתיך שחלף על פניי. וכשאני אומרת חתיך, אני מתכוונת לסקסי־הורס־עם־גוף־מוצק.
סגרתי את הפה וסידרתי את מסכת הקטיפה שכיסתה חצי מהפנים שלי — הנוצות המעצבנות בצדדים כל הזמן נתקעו בשפתון האדום שלי — והסתובבתי בתנועה כמעט בלתי מורגשת כדי לבדוק אותו. הוא התיישב על הכיסא לידי, גבוה וחסון עם כתפיים ענקיות ומבנה גוף מוצק.
״Whatta Man״ של סולט־אן־פפר עבר לי בראש.
בדקתי במראה שמאחורי הבר איך אני נראית, וחישבתי בראש מה הסיכויים של נערה ממוצעת וגבוהה מדי כמוני ללכוד חתיך על כמוהו.
למרות שאף אחד מעולם לא אמר שאני יפהפייה, עמדו לזכותי שני — טוב, אולי שלושה — דברים במחלקת המראה החיצוני. השיער החום־זהוב שהגיע לי עד הכתפיים, השפתיים המלאות ״והבשרניות״ שלי כפי שלולו תיארה אותן, ואחרון חביב, היה לי רווח קטנטן בין השיניים הקדמיות, הצחורות והמושלמות שלי. לולו טענה שהרווח הזה העניק לי מראה אקזוטי, כמו מדונה או סוקי סטאקהאוס מדם אמיתי. מה זה משנה. אהבתי את הסדרה הזאת. אז זרמתי.
הבחור הפנה לעברי את ראשו.
ומיד הסיט ממני את עיניו.
לעזאזל. היה לי סיכוי של אחד למיליון לתפוס את המבט שלו.
הוא נע על הכיסא שלו ורכן לעברי. שמץ מהבושם שלו הסתחרר באוויר, ושילוב יוקרתי של וויסקי ומושק התערבב ויצר ניחוח משכר ומעט מסוכן. עצרתי את נשימתי והצטמררתי כאשר שמץ מהניחוח המתובל הזה העיר בי זיכרון רחוק.
הכרתי את הריח הזה...
אבל מה שהאף שלי זיהה לא יצר תקשורת עם המוח שלי.
בחנתי את הצדודית שלו מלמעלה עד למטה בצורה בלתי מורגשת ככל האפשר. כמוני, גם הוא חבש מסכה שחורה, אף על פי שהמסכה שלו הייתה גברית יותר ולא הסתירה את לסת כוכב הקולנוע המסותתת שלו. השפתיים שלו היו בשרניות ומפתות, התחתונה מלאה יותר מהעליונה ובמרכזה היה מין חריץ. ובעודי מתבוננת, לשונו הגיחה וליטפה אותו, ואז שיניו העליונות נשכו אותו כאילו היה שקוע במחשבות עמוקות. הוא העביר את ידו בשערו הכהה, הארוך והפרוע, החזיק אותה במשך כמה שניות מעל ראשו, ואז שחרר את השיער והניח לו ליפול בחזרה למקומו באופן מבולגן ועם זאת מושלם.
כוריאוגרפיה של שלמות גברית.
קרעתי ממנו את מבטי.
היה בו משהו שגרם לפעמוני אזהרה לצלצל בכל מולקולה בגופי.
סכנה, סכנה. לא לגעת.
את תושמדי ברובה M 16 שיירה לך כדור ישר בלב.
אבל המבט שלי לא הסכים לסגת. בחנתי את החולצה השחורה הצמודה שלבש, ואת החזה המפוסל שללא ספק היה תוצר של שעות ארוכות בחדר כושר, והמשכתי לאורך הזרוע שנראתה כאילו תצליח לשבור לשניים לוח עץ — או אותי.
שרירי קיבורת נאים, מר חתיך.
גולת הכותרת הייתה קעקוע השפירית על זרועו השמאלית — הוא היה גדול מכף ידי וצבוע בצבעי כחול וכתום מלאי חיים. מבטי עקב אחר קווי המתאר של השפירית, מהכנפיים השקופות ועד העיניים מרובות הפאות. צבע שחור עז תחם את החרק והעניק לו מראה גברי.
מרהיב.
לי, כמובן, לא היו קעקועים — אימא שלי הייתה מתה על המקום — אבל בסתר ליבי תמיד רציתי קעקוע. הצד האמנותי שבי תמיד התענג למראה קעקועים של אנשים, בעיקר כאשר אלה היו קעקועים של בעלי כנף. מן הסתם, מפני שבתוך תוכי הייתה בי אהבה לא מתפשרת לציפורים, במובן זה שיום אחד אעשה דוקטורט באורניתולוגיה.
אז מה, אני הולכת עליו הערב?
כן. הגוף שלי אמר, לכי על מר חתיך! קחי עליו בעלות!
הוא היה ניגוד מוחלט להרטפורד, שהיה בלונדי, תמיר ונטול קעקועים.
כססתי ציפורן. מה עושים כדי שיבחין במישהי כמוני?
בדיוק באותו רגע ניגשה אליו ג'ינג'ית עם שיער מתנפנף, ללא עכבות ועם חצאית מיני לבנה צמודה שבקושי כיסתה את ישבנה.
היא הטילה לאחור את שערה, החליקה באגביות את אצבעה במורד זרועו ופתחה בשיחה. הריסים השחורים המלאכותיים שלה — שאותם איכשהו הצליחה להוציא מתוך נקבי העיניים של המסכה שלה — עפעפו. היא ניפחה חזה מפותח היטב.
קלטתי בדיוק מה קורה. משחק חיזור קלאסי.
אפילו עופות הפלמינגו מטילים לאחור את ראשיהם ועושים צעדים קטנים לעבר בן הזוג הנחשק בעיניהם. ציפור מנקין אדומת ציצית מחזרת באמצעות הליכת ירח על ענף סמוך לבחיר ליבה. אני חושבת שזה הדבר הכי מגניב שראיתי בחיים.
אז למה אני לא מסוגלת לעשות את זה?
הוא נרכן לעברה וחייך בזדון, ושפת הגוף שלו הבהירה לי שהוא בטוח שהוא הדבר הכי לוהט בחדר. היא לחשה משהו באוזנו ושדיה ננעצו בפניו, אבל נראה שמה שהוא ענה לה לא היה מה שרצתה לשמוע, מפני שכמה שניות לאחר מכן היא שילבה את זרועותיה, שלחה לעברי מבט עוין והתרחקה משם.
מצמצתי. מה אני אשמה?
באותו רגע הוא הסתובב וכיוון אליי את חיוכו המשגע.
הלב שלי עשה סלטה לאחור בתוך החזה שלי.
לעזאזל, הוא יצר קשר עין — עד כמה שאפשר עם המסכה הבלתי אפשרית הזאת על הפנים.
רק שנייה....
הוא מטורף?
מפני שאם הוא נפנף את הבחורה ההיא, לי אין שום סיכוי.
אני לא ידעתי איך עושים דברים כמו ללטף זרוע של גברים באצבע אחת או לטלטל את השיער בצורה סקסית. לא ידעתי איך להרים את הציצים לכזה גובה.
כולם ידעו שאני לא פלרטטנית. בחיים לא. לעזאזל, הרטפורד הציע לי לצאת איתו רק בגלל שנתקלתי בו פיזית, כשרגליו היו מתוחות קדימה כשלמד בתא בספרייה.
והזיכרון הזה צבט את ליבי.
טיפשות, טיפשות, טיפשות. כל הערב הזה וכל הגברים.
תשכחי ממר חתיך. תשכחי מהרטפורד. תשכחי מהכול.
תופפתי על הבר וניסיתי לקרוא למישהו שיביא לי עוד ליים.
מייק עם הזקן והקעקועים הבחין לבסוף בנפנוף שלי. הרמתי את הליים האכול שלי. הוא חייך, סימן לי באגודלים מורמים, ומיד אחרי שסיים עם ההזמנה השוטפת שלו הגיש לי קערית נאה מלאה בפרוסות ליים.
״אז... אמריקנית?״ שאל בעודו רוכן על הבר.
״די ברור.״ החוויתי בסנטרי לעברו. ״אתה בריטי?״
״די ברור.״ שפתיו התעקלו.
הוא מזג לי שוט ואני שתיתי את כולו, מצצתי מהליים, והטחתי את הכוס על הבר. אחרי עוד משקה התנודדתי לקצב מוזיקת הטכנו המוטרפת ואפילו לא סבלתי.
״אולי כדאי שתשתי קצת יותר לאט,״ מלמל מייק, שהיה עדיין בסביבה.
״אם היית עובר מה שאני עברתי בשבועות האחרונים, גם אתה היית דופק שוטים.״
הוא חשב על זה, החליק בידו על זקנו ועיניו נעו אל המחשוף של השמלה שלי. ונעצרו שם. הוא פגש במבטי. ״איך קוראים לך, מתוקה?״
מצמצתי. ״אתה מתחיל איתי? זה לא מפריע לי. אני רק שואלת.״״ברור. את מדהימה.״ עיניים עצומות למחצה בחנו את החזה שלי. שוב.
צחקתי. הרגשתי משוחררת.
אולי הגבר לבינתיים נמצא כאן, ממש מתחת לאף שלי.
״ברמן, אולי אחרי שתסיים להתחיל עם הלקוחות, תוכל לשרת אותנו,״ אמר מר חתיך במבטא בריטי סמכותי, שתבע שישמעו אותו, ושגרם למייק לפנות ממני ולהתמקד בו. הוא מיהר אליו וקיבל את ההזמנה.
הזעפתי פנים. רק רגע...
כמעט שהכרתי את המבטא הזה – עמוק עם תנועות רכות ומעוגלות, קול שגורם לך לרצות לקפוץ לתוך המיטה ולרכוב עליו כמו בוקרת.
צמרמורת חלפה במורד הגב שלי כששמעתי את הקול שלו, וחלק ממני רצה לקפוץ מהכיסא שלי ולברוח מהמקום בצווחות. אבל חלק אחר רצה להחליק אצבעות על השפתיים של מר חתיך ולבקש ממנו להגיד עוד משהו.
את השם שלי.
את מספר הטלפון שלי.
את המונולוג של רומיאו מחוץ לחלונה של יוליה.
הסתובבתי על כיסא הבר שלי וגיליתי שעיניו של מר חתיך שוב נעוצות בי, כאילו גם הוא זיהה את המשיכה המוזרה בינינו. הזוי.
מה קורה כאן? למה הוא בוהה בי?
הלב שלי שיחק קלאס וקיפץ כנגד הצלעות שלי. העור שלי סמר.
אני מכירה אותו?
הוא מכיר אותי?
פתאום קלטתי והכול הסתדר לי. דקס בליי?
נשימתי נעצרה ובלעתי את הרגש שהרעיד את עמוד השדרה שלי בכל פעם שחשבתי עליו. הוא היה הטעות הכי גדולה שלי; התקופה שבה השלכתי לרוח את כל העכבות והתוכניות המתוקתקות שלי ופעלתי לפי אינסטינקטים בלבד (המון סקס), ובסוף נפגעתי מהכול בלי הכרה.
אבל הגבר שישב לצידי לא היה דקס. תודה לאל.
באביב האחרון, במסיבת קמפוס שבה נכחתי עם הרטפורד, ראיתי את דקס. כמו תמיד, הוא היה מסופר קצר, יותר מהבחור הזה, וגופו היה נקי מקעקועים. כן. אין סיכוי.
חוץ מזה, ממה ששמעתי לאחרונה, הוא היה בראלי, צפון קרוליינה, איפה שאביו גר.
ואף על פי כן...
דקס היה בריטי. סביר שיש לו כאן משפחה. ואולי עשה קעקוע?
לא. כלומר, מה הסיכויים ששנינו נגיע לאותו מועדון באותו ערב במדינה שבה איש מאיתנו אינו מתגורר?
תתקדמי, רמי, תשכחי מדקס ומהכפיל שלו. תתרכזי בברמן. הוא אוהב את המחשוף שלך.
נחושה להחזיר לעצמי את תשומת ליבו של מייק, שמזג משקאות למישהו אחר, ניסיתי להנמיך בהיחבא את מחשוף השמלה שלי בידי הימנית — שים לב, מייקי — אבל אז עיטור התחרה של המחשוף נתפס בצמיד הטניס שלי, וזרועי נותרה תלויה כמו מגבת מטבח רטובה במקום הכי פחות הולם.
טלטלתי את הזרוע שלי.
ניערתי אותה.
זיעה ניגרה ממצחי.
עצרתי את נשימתי, משכתי וסובבתי את הצמיד שלי, מתחתי את הבגד העדין עד קצה גבול היכולת.
״לעזאזל, אוף,״ התנשפתי בזמן שעצרתי כדי לאמוד את המצב.
השמלה, שהייתה צמודה ובעלת מחשוף עמוק, הייתה תפורה מבד כחול נמתח עם כתפיות מכוסות נצנצים ורוכסן צד. זו הייתה שמלה בעיצובה של טורי ברץ׳ והיא נועדה לירח הדבש. השמלה עלתה ארבע־מאות דולרים, יותר ממה ששילמתי עבור כל בגד בחיי, ולא רציתי להרוס אותה. ייתכן שאצטרך להחזיר אותה כדי שאוכל לשכור דירה בויטמן.
לולו. אני זקוקה ללולו. היא הייתה גאון בכל הקשור לתקלות לבוש.
הסתובבתי על הכיסא ובידי החופשית נופפתי אליה, אבל היא הסתחררה ורקדה ונהנתה בחוסר מודעות מוחלט. נופפתי בשתי ידיי, יד אחת במלוא הגובה ויד שנייה נמוכה יותר. כמה אנשים נופפו בחזרה בהבעות תמהות, אבל לולו לא הבחינה. לכל הרוחות.
גנחתי והשתוחחתי על הכיסא שלי, מוכנה לצרוח. ומה עכשיו? ללכת לשירותים ולתקן שם את התקלה? תוכנית מצוינת.
אבל כאשר נעמדתי על רגליי, המועדון התנודד, והאורות המבזיקים גרמו לי למצמץ כאשר הבליחו בפניי. התנודדתי בנעלי העקב עם הדפס הנמר — שלולו התעקשה שאנעל — ולפתתי את הכיסא כדי לשמור על שיווי המשקל שלי.
שאפתי אוויר כדי להתייצב, אבל לא הצלחתי לחשוב בצורה בהירה. החדר הסתחרר ולפתע הרגשתי בחילה ולמה תקעתי את כל הטקילה הזאת, ואלוהים, מפרק היד שלי מחובר לציצי שלי ברגע זה כמו זרוע מקופלת של דחפור.
״הי, המשמרת שלי נגמרת עוד שעה או משהו כזה, תלוי בקהל. רוצה לשתות משהו?״ שאל מייק.
אוי. שכחתי לגמרי מהברמן הנחמד.
לכי על זה, רמי. תהיי קולית. אל תהיי פסיכית.
הסתובבתי בזהירות כדי להביט בו, השתמשתי בידי התפוסה כמשענת לסנטרי ואילצתי את עצמי להטות את ראשי כלפי מטה בזווית מוזרה.
המצח שלו התקמט. ״את בסדר? את קצת חיוורת.״
״אה, אולי? לא ממש. אני רק — אה — צריכה קודם ללכת לשירותים. אני... אני חוזרת עוד רגע.״ בניסיון להיות מגניבה, הושטתי את היד אל הבר כדי לקחת את התיק הרקום חרוזים שלי, אבל בגלל שזו הייתה ידי השמאלית ולא הימנית, שבה השתמשתי רוב הזמן, איבדתי את שיווי המשקל שלי ומעדתי — והקרסול שלי התקפל לגמרי. זעקתי כאשר הנעל שלי נפלה ופשוט התעופפה מי־יודע־לאן, בזמן שאני נפלתי קדימה, ישר לחיקו של מר חתיך.
אנגלי מלוכלך
אנגלי מטורף
