מחיר של אמונה

בדפי הספר שאתם מחזיקים בידכם תגלו פרק עלום ולא ידוע (למעט אולי לבני “ביתא ישראל“) שנכתב ומתייחס לתולדות מדינת ישראל המתחדשת. בפרק זה, מאות ואלפי יהודים יצאו לדרך לא נודעת, לאחר שעזבו את מקום הולדתם הנוח והנעים, במטרה אחת ויחידה – להגיע לירושלים, “ירוסלם“, עליה חלמו כל חייהם.

בכנות נדירה, חושפים כמה מגיבורי המסע הנדיר הזה את סגור ליבם. גברים ונשים - שאם תיפגשו בהם סתם כך ברחוב, לבטח לא תעלו על דעתכם מה חוו הם או הוריהם אך לפני כמה עשרות שנים – והספר מתאר את סיפורם המצמרר; את המסע והדרך העקלקלה הקשה עד בלתי אפשרית מביתם באתיופיה, דרך סודן ועד להגעתם ארצה.

זהו סיפור ציוני המשלב גבורה, אומץ, נחישות, הרואיות ודבקות במטרה וראייה קדימה – ההגעה לארץ.

לקרוא ולהאמין.

רמי מספין דסטה אבא לשישה, בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה, סטודנט למשפטים, חוקר בכיר במשטרה. שימש כאיש צוות פשעים חוקר אלימות במשפחה. תפקידו הנוכחי ראש צוות חקירות נוער.

מנאלבך דסטה מספר על עצמו

אתיופיה היא ארץ גדולה, עשירה במים ומשאבי טבע. בקעות והרים לרוב, שטחה ההררי של אתיופיה מכוסה ביערות. יש בה הרבה נהרות, נחלים, מעיינות ונוף מרהיב.

כפר גיינה ממוקם במקום אסטרטגי, על הגבול בין השליטה של המורדים ושליטת השלטון המרכזי. למי שאינו מכיר, באזור ארמצ׳הו וולקייט טגדה לא הצליח השלטון המרכזי לשלוט אף פעם.

גיינה הייתה מוקפת במספר הרים ממערב. ההר הגבוה ביותר היה הר שטנבה. כשעולים לשטנבה אפשר לראות את הנוף המרהיב של ארמצ׳הו לכיוון סודן. אחריו, ברמה ממזרח נמצא ווראסיי. רכס הרי ווראסיי שבמזרח מציע תצפית פנורמית על אזור גיינה; אפשר לראות את עמק גיינה, את הנהר דרמה שמקורו באזור שטיאנבה, וכשמתקרבים לנהר הגדול אפשר לחוש את זרימתו השקטה, המשפיעה רוגע לנפש. מצפון מזרח — רכס ההרים מזוואה.

את כפר גיינה הקים מהרי אליאס שהיה איש מוכר ומוכשר. באחד הימים, הוא הגיע לראס גוגסה, שליט מחוז גונדר, בעניין משפטי, ובו הצליח להשיג ניצחון גדול. השליט ראס גוגסה, שפגש את מהרי במספר הזדמנויות, התרשם מחריפותו והעניק לו דרגת בלטה (דרגה שהייתה ניתנת בעיקר לאנשי אצולה) עם הצעה לשלוט באזורים שראס גוגסה בחר. בלטה מהרי ביקש לקבל את אזור גיינה, אזור שראה במסעו לכיוון גונדר. ראס גוגסה נענה בחיוב לבקשתו של מהרי, שהעתיק את מגוריו מלדחו לגיינה. בעקבות מהרי ושרה הגיעו לגיינה פרד אשטו וביחד הקימו את כפר גיינה, ולאחר מכן, גיינה התפתחה והפכה להיות אחד הכפרים המשמעותיים של “ביתא ישראל״. לפי התיאורים היה האזור כולו ג׳ונגל. אנשי גיינה היו מחולקים לשניים; “ליי מנדר״ — השכונה עליונה, כיוון שחלק מן המשפחות היו יושבים על הרכס שמשקיף מזרחה (פרדה וורקו, ברוך וורקו, טאסאו וורקו, לגמלקם וורקו, ילול יצחק נגוסה, יצחק אייסו, יצחק מולה אסרס, וובה אסרס, גטנך דסטה, טספו גטנך, איילנש זוטדו עזרא, מקונט ממצאה מגוס, אמא טוודג׳,טסוו פרדה). לאלו שהיו גרים במישור קראו “טץ׳ מנדר״ — השכונה התחתונה (מנאלבך דסטה, משפחת דיינאו, מהרי מלקנך אבה, גונה זלקה, אברהם סהלו, גטו סהלו, סמאי סהלו, טפהון אסרס, איילה שטה, נהוסנאי אייל, דבקולו, טיברך, מרואיי אייל, אלמו בטבבו, דגן בטבבו איילאו אברה, מנגסטה איוב, צהיי מנגסטו, אגנהו מנאלבך, לג׳אלם גביהו, אטללה מספין, זייסנו, קס סמואל, טדסה ארני, טקטיי מנגסטה, דסה אברהם, נגה אברהם, אבוהיי אברהם, מנגרך דניאו, מנאביש אייסו, טמסגן סמאי, אבבה סמאי, וובה גטו, טלהון גטו, בלאי גטו). כמעט כל אנשי כפר היה להם קשר דם, כולם הצאצאים של שרה ושטו.

קשר הדם של אנשי הכפר יצר ערבות הדדית בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה. הייתה תמימות שמקורה באהבת אדם ואהבת התורה. תחושת אחדות הגורל סייעה ליהודי גיינה, כמו לכפרים אחרים, לשמר את מורשתם ולשמור על דתם. אלו היו גם החוזקות של יהודי גיינה. חיי הקהילה בגיינה היו תוססים מאוד. מי שהיה מבוסס תרם בסתר או בגלוי למי שנזקק.

הנזקקים, בעיקר אלמנות וגרושות, קיבלו תמיכה מאנשי גיינה. כולם דאגו לכולם. אנשי הכפר היו מעורבים בכל האירועים המשמחים והעצובים. אנשי גיינה הרגישו תמיד שאינם לבד. לא פעם, הנוצרים מסביב היו מקנאים בקהילה. בזכות הערבות ההדדית שום אויב לא הצליח לפגוע באנשי הכפר. אחד מאנשי הכפר, מהגרך דיינאו, תיאר את אנשי גיינה — “אנשי גיינה היו כמו ישראל, כפי שישראל פוגעת באויביה שפוגעים בה.״ הנוצרים מסביב פחדו מאנשי גיינה, וכמעט לכל משפחה היה חבר נוצרי שנקשר בקשר חברי בצורה זו או אחרת.

אנשי גיינה מוכרים היו בהכנסת האורחים שלהם. בעיקר בחג סוכות, היו מספר משפחות שהיו מבוססות ביותר (משפחת פרדה, משפחת אייל, אברהם סהלו, סמאי סהלו, גטנך דסטה) מזמינות את כל אנשי הכפר ומשפחות מכפרים אחרים. חג סוכות היה אחד החגים המשמעותיים מאוד מבחינה חברתית. כל השבוע כולו היה למעשה חגיגה; כל יום בביתו של מישהו אחר. הזמרים אזמרי (נגנים עם כלי מסורתי) היו מגיעים בקביעות ממקומות רחוקים ללא שום הזמנה, היו משמחים את כל האורחים. מילים לא יכולות לתאר את השבוע הזה, חג מיוחד עם המון שמחה והרבה אוכל.

גדלתי בבית אמיד, הוריי היו אנשים מקובלים מאוד בקהילה. אבי העניק הגנה משפטית לאנשי גיינה ולשאר האנשים שביקשו את עזרתו.

זכור לי מקרה מאוד עצוב וטראומתי שקרה לכפר גיינה: באחד הימים הייתה תקרית, שבה נהרגו שמונה אנשים מירי שהתפתח בין שתי קבוצות. היה זה רחוק מאוד מכפר גיינה, וקבוצה אחת היו תושבי גיינה. שליט האזור עצר את האנשים המעורבים והחרים את כל רכושם. דסטה, שהיה ממולח מאוד, הלך במשך חודשים ארוכים למלך באדיס אבבה, והצליח לשכנע אותו שלקיחת הרכוש לכל אנשי כפר אינה מידתית. הוא חזר לכפר עם החלטה כתובה של המלך לקבל בחזרה את כל הרכוש שהוחרם. הצלחתו זו עשתה הד בכל הכפרים ודסטה קיבל דרגת “בלטה״.

כשהייתי כבן 14, השתוללה מגפה שקיפחה את חייהם של מאות אלפי אנשים. גם הוריי, אחותי יזבנש ואחי קידנו, נפטרו מהמגפה. חסרונם של הוריי ובעיקר של אחי הגדול קידנו, שהיה לי כחבר וכאבא, גרם לי למשבר עמוק. במהלך ההתמודדות עם המצב החדש, הרגשתי שחל בי שינוי משמעותי, למדתי קרוא וכתוב וביטחוני העצמי התעצם. מדי ערב היו יושבים סביבי הרבה מנערי הכפר, קטנים וגדולים כאחד. חלקם העריצו אותי וחלקם פחדו ממני, אולם אט אט, הפכתי למנהיגם הבלתי מעורער.

למדתי עצמאית על תרופות מסורתיות, והתחלתי לעסוק בכך. ברכת השם הייתה במעשיי, וכל איש ואישה שקיבלו תרופה שהכנתי להם, נרפאו. שמי החל להתפרסם מפה לאוזן. אנשים היו מגיעים אליי ממקומות רחוקים, לאחר הליכה של שבועות, כדי לקבל עצה או תרופה למחלתם. אלוהים בירך אותי. הייתי אחד המפורסמים והמוכרים בתחום. בעקבות זאת קיבלתי את התואר המכובד “אלקה מנאלבך״, תואר אחד מתחת ל״קס הקייסים״.

בתקופה של היילה סלסה נבחרתי כאיש ציבור שעסק בגביית מיסים, משרה הנקראת “גוליט״. תפקידי היה להתלוות לפקידי השלטון שמגיעים לכפרים כדי לגבות מיסים. הייתה לי זכות וטו לקבוע מי יכול לשלם ומי לא יכול, משרה משמעותית מאוד, ובאמצעותה זכיתי לסייע להרבה מאוד אנשים שהיו חלשים כלכלית, פטרתי אותם מתשלומי מיסים.

בשנת 1966, לפי לוח השנה של אתיופיה, התרחשה הפיכה צבאית, ואת מקומו של היילה סלסה תפס מנגסטו היילה מרים, שנודע באכזריותו הרבה ובעיקר בהרג מתנגדיו, במה שנקרא אז “הטרור האדום״. בזמן שלטונו הוא נתן סמכויות נרחבות למושלי המחוזות. היו גם בחירות בכל מועצה לפי חלוקת האזורים, ואני, שהייתי אחד האנשים המשפיעים באזור גיינה ובכפרים נוספים מסביב, התמודדתי ונבחרתי ברוב מוחץ לשמש כראש המועצה ולעמוד בראש מספר כפרים — ሊቀመንበር. הייתי הראשון לשמש בתפקיד מסוג זה, עם סמכויות נרחבות, בין היתר הסמכות לעצור, לשפוט, לחלק אדמות ולגבות מיסים. היו תחתיי גם חברי מועצה, שוטרים ואנשים שקיבלו נשק ושימשו זרוע ביצועית לפעולות שדרשתי

לבצע, בהתאם להחלטות המועצה שהתקבלו. שמותם: גברה מרהה, መሐበር መሪ ገብሬ טספהון אסרס, בלאי וורקנך, דיבקולו אייל, דגן בטטבו, מנגסטה איוב, טלהון נוובה גטו, אלמו בטבבו, גטו טספו גטנך לקאו וורקו ילול יצחק, שימשו לסירוגין ככגברה מהבר.

בתקופה ההיא לא הייתה אפשרות לנוע מאזור לאזור ללא הצטיידות באישורי מעבר. הסמכות לנתינת האישורים ולהנפקת תעודות זהות הייתה נתונה בידי לוחמי בריהון איסאס. היו לו אותן סמכויות כמוני, כיוון שהיה ראש המועצה האזורי של אזזו.

נרתם להצלת חיים תוך סיכון עצמי ומשפחתי

באחד הימים, לפנות בוקר, הגיע בריהון יחד עם אדם שאיני מכיר, וסיפר לי כי זה חתנו, בעלה של בתו אהובה, שלי אנייש. בריהון סיפר לי כי פרדה נמצא בסכנת חיים ועליי לעזור לו להסתתר ולדאוג לו לעבור לכיוון סודן, כי יש לו מטרה לפתוח את השער ולהעלות יהודים דרך סודן. בזמנו זה היה רחוק כל כך ובגדר דמיון וחלום. עליי להתוודות כי לא האמנתי כלל שזה קרוב וניתן ליישום.

הסכמתי לקבל את פרדה תחת חסותי. כולנו הבנו שהדבר צריך להיות בחשאיות מוחלטת, שאיש לא ידע, כיוון שהדבר יסכן את כולנו ויגזור עלינו גזר דין מוות ודאי. בתקופה ההיא, נטילת חיים הייתה כה קלה, ורבבות הוצאו להורג ללא משפט צדק, ללא הוכחות, וברוב המקרים אף ללא אשמה. למרות הסכנות הוודאיות הטמונות בדבר, לא העליתי בדעתי שלא לקבל את פרדה. סגרנו שפרדה יסתתר במהלך היום באורוות הסוסים, ורק בלילות יוכל לצאת משם. היחידה שהוכנסה בסוד העניינים הייתה אשתי האמיצה, דבריה איילאו. החלטנו כי רק היא תדאג למחייתו של פרדה עד עזיבתו את כפר גיינה.

חיפשתי דרכים איך להעבירו לכיוון סודן. חיפשתי אנשי סוד שיכולים להירתם למשימה, ובחרתי בבני אגניהו, המוגדר עד היום כנעדר בצבא האתיופי, ובבלאי, בן דודי, איש אמיץ שאפשר לסמוך עליו. שיתפתי אותו במה מדובר, והוא הסכים מייד להירתם למשימה.

הפגשתי אותו עם פרדה כאילו במקרה. החיבור בין השניים היה מיוחד, בין היתר בשל כך שבלאי דיבר את השפה הטגראית, שפת האם של פרדה. הדבר סייע ביתר שאת להצלחת תכנון המבצע. פרדה ואני שוחחנו רבות, הוא סיפר לי על מפגשו עם יהודים מירושלים ועל התכנון שלהם לבדוק את האפשרות להעביר את יהודי “בית ישראל״ דרך סודן. שוחחנו על כך שהוא צריך אישורי מעבר ותעודת זהות. פרדה הבין שעליו להצטייד באישורים הללו. לפני עזיבתו הבטחתי לו שאני אנפיק לו את אישור המעבר והוא יכול להסיר דאגה מליבו. התחייבתי להעבירו בבטחה לכיוון סודן.

הסברתי לו את סגנון הכתיבה, והראיתי לו את החותמת שבעזרתה הייתי מנפיק אישורי מעבר. היו מספר הזדמנויות שבהן כבר רשמתי את אישורי המעבר, אך לא מצאנו עיתוי מתאים לעזוב את הכפר, גם כי לבלאי לא התאים בשל כל מיני סיבות. עזיבתו של פרדה נדחתה מספר פעמים, והוא שהה בביתנו יותר משבועיים. אשתי דבריה טיפלה בו במסירות רבה, אירחה אותו כיד המלך, ודאגה שלא יחסר לו דבר. היא אף רוממה את רוחו בשיחות עידוד.

באחד הימים שהיתי בגונדר בקשר לתפקידי. כשחזרתי לאחר מספר ימים שלא הייתי בכפר, התברר לי כי פרדה אקלום עזב את הבית והלך לכיוון סודן יחד עם הבת שלי ממייה. שמחתי שהוא עבר בבטחה לכיוון ארמצ‘הו, אך כעסתי מאוד על כך שבתי הלכה איתו ללא הסכמתי וללא ידיעתי. לאחר כחודש ימים התברר כי השלטונות עלו על עקבותיו של פרדה, עצרו את בריהון איסאס, ולאחר עינויים קשים ואכזריים הודה שפרדה מסתתר

בביתי.

בצל המוות

באחד הלילות הגיעו הרבה מאוד שוטרים וחיילים לביתי. בזכות תושייתה וזריזותה של אשתי דבריה איילאו, הספקתי לברוח מהבית ולהימלט מידם. הלכתי ליער שנמצא בקרבת נחל אדגואייצ‘או, והעברתי שם את היום. בלילה הגעתי לביתו של חבר נפש שלי, אדם נוצרי בשם טקלה טסהון (ראוי היה להיות מוכר כחסיד אומות העולם). הוא ידע על הפשיטה על ביתי ועל ניסיון המעצר, וקיבל אותי ללא שום התלבטות, אף על פי שהוא ידע שהדבר מסכן אותו ואת בני משפחתו. כשהגעתי לביתו, סיפר לי טקלה שהלך לבקר את דבריה והיא סיפרה לו על אלימות קשה שהיא והילדים עברו.

במשך יומיים תמימים הסתתרתי בביתו של טקלה, ולאחריהם החלטתי לעבור לכפר אחר. החלפנו נשקים, החלפתי בגדים, והלכתי לכפר אחר באזור טקל דינגיי. מכאן החלה גלותי מהבית לתקופה ארוכה, תוך נדידה מכפר לכפר בחשאיות מוחלטת. הייתי נודד בעיקר בלילות. טקלה טסהון היה איש הקשר שהעביר מסרים ממני לבית ומהבית אליי. הייתה זו תקופה קשה מאוד, החיים בצל הפחד מלהיתפס חלילה, והחשש אולי אחד מהאנשים שאירח אותי, ילשין עליי לבסוף.

מעצר שלי היה מוביל לגזר דין מוות ודאי, ולכן העדפתי להסתתר בביתם של אנשים שיכולתי לתת בהם אימון מלא. אנשים שהעריצו ואהבו אותי, או כאלו שעשיתי להם טובה או שעזרתי להם בתקופות

קשות, שהם הרוב המוחלט של אנשים שהסתתרתי אצלם. רובם היו נוצרים אנשים כמו גולה טשומה מג׳נקרה, ביימוט איילאו, איילאו ייגזאו. רק בימים בודדים, בעיקר באישון לילה, ביקרתי בביתי. ביקורים אלו היו בגדר סיכון גדול מאוד. לאחר התלבטויות קשות הגעתי למסקנה כי עליי לבקר את משפחתי לעיתים רחוקות. החלטתי כי אם יבואו לעצור אותי, אני הורג את מי שאני יכול ובורח, ולכן כל פעם שבאתי לבקר היה זה מצב מלחיץ מאוד, כי את ידי לא הייתי נותן בשום אופן לכניעה ללא קרב, אלא נלחם עד הכדור האחרון. בתקופה של למעלה משנה הפכתי מאדם עם מעמד מכובד למבוקש שתלוי בטוב ליבם של מכרים.

במהלך ביקוריי, הילדים ודבריה היו מספרים לי על ביקורים שהיו פקידי השלטון עורכים בבית, על החיפושים שערכו, הצקות והטרדות. לא פעם חשבתי להסגיר את עצמי — אף על פי שכאמור ידעתי כי הסגרה פירושה גזר דין מוות — כדי לחסוך את הסבל ממשפחתי. אך בסופו של יום לא הסגרתי את עצמי, נשארתי מבוקש עם גזר דין מוות.

ברהון ובלאי היו עצורים מעל אחד עשר חודשים, בתקופה שאני נמלטתי כמבוקש עם גזר דין מוות שריחף מעליי. לאחר שחרורם התחלתי תהליך של בקשת חנינה, שנעשה בעזרתו של איש מדהים, פסחה למלם, עו“ד מוכשר, שהיה אחד האנשים שהייתה להם גישה למלקו טפרה, מושל גונדר. תהליך הגשת החנינה ארך יותר מחמישה חודשים, כשגם בתקופה הזאת אני נודד מכפר לכפר מפחד להיתפס.

החנינה והפעילות למען העולים לארץ הקודש

לאחר כחמישה חודשים הגיעה הבשורה כי אכן מלקו החליט לחנון אותי. פגשתי את פסחה והוא סיפר לי כי את החנינה רוצה לעשות מלקו בכבודו ובעצמו. אני מקווה שאלוהים יסלח לי שאני עושה את ההשוואה הזאת, אבל זה היה נראה לי כאילו לפגוש את אלוהים, כיוון שמלקו היה כול יכול ממש. בתקופתו נרצחו או נקברו חיים אלפי אנשים באשמות זניחות ביותר, רובם על פשעים שלא ביצעו כלל. לאחר החנינה, התברר לי כי מלקו רצה לראות במי מדובר, כיוון שהצלחתי לחמוק מזרועו הארוכה במשך תקופה ארוכה ביותר. התברר כי הוא שמע את שמי פעמים רבות, ולכן אפילו האיש הכול יכול היה מסוקרן לפגוש אותי.

נכנסתי למלקו. התרגשות ופחד התערבבו בי. משרדו היה ריק לגמרי, רק שולחן ועליו משקל. הוא הסתכל עליי, נזף בי נזיפה חמורה על זה שהממשל סמך עליי, נתן לי חותמת וסמכויות, אך אני החלטתי לשתף פעולה עם בוגדים. בסוף אמר לי: ״רציתי לראות במי מדובר. שמך הולך לפניך. חשבתי לפגוש איש ענק, אבל אתה לא משהו. טוב, אני חונן אותך“. האושר היה בלתי נתפס. אדם שריחף מעליו גזר דין מוות, הופך להיות חופשי.