פרק 1
ביום שישי 22, ביולי 2005, הזמינה סימון נוקס בקבוק פנטה תפוזים גדול, פופקורן וכריך דג. בחירה סטנדרטית זו של מזון כמו בשאר הלילות שבהם הלכה לסרט, שינתה את חייה, וסביר להניח שהצילה אותה. ובכל זאת, לעולם לא שבה לשתות פנטה.
אבל ברגע ההוא כל מבוקשה היה לשבת לנצח באולם הקולנוע עם שתי החברות הטובות ביותר שלה ולשכוח מהעולם.
וזה משום שהחיים שלה בימים אלה, ולבטח במשך שארית הקיץ ואולי אפילו תמיד, מבאסים לאין קץ.
הנער שאהבה, הנער שעימו יצאה באופן בלעדי במשך שבעה חודשים, שבועיים וארבעה ימים, הנער שדמיינה כי תשייט לצידו במהלך שנת הלימודים האחרונה בתיכון יד ביד, לב אל לב - זרק אותה.
במסרון.
גמרתי לבזבז את הזמן, כי יש מישהי שמוכנה ללכת איתי עד הסוף, וזאת לא את, אז זה נגמר בינינו.
הוא ודאי לא התכוון לזה, והיא ניסתה להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה. היא שלחה לו שלוש הודעות, משפילה את עצמה שוב ושוב.
ואז היא נכנסה לדף MySpace שלו. השפלה הייתה מילה עלובה לתאר בה את אשר חוותה.
החלפתי את הדגם הישן והפגום בדגם חדש ולוהט.
סימון בחוץ!
טיפאני בפנים!
נפטרתי מהלוזרית, ואני אתגלגל במשך הקיץ ובשנת הלימודים האחרונה עם הנערה הכי לוהטת בכיתה של 2006.
העמוד שפרסם לרבות תמונות, כבר גרר תגובות. היא אולי הייתה חכמה מספיק לדעת, שהוא יגיד לחברים שלו לכתוב עליה דברים מרושעים ומכוערים, אבל לא היה בכך כדי להקהות את העוקץ ואת המבוכה.
היא התאבלה במשך ימים. היא התפלשה בנחמה ובכעס המוצדק של שתי חברותיה הקרובות ביותר. היא רתחה מזעם לשמע דברי הלגלוג של אחותה הצעירה, והכריחה את עצמה ללכת לעבודת הקיץ ולשיעורי הטניס במועדון הספורט, כיוון שאימה עמדה על כך שלא תחמיץ אותם.
מסרון מסבתא שלה גרם לה להתייפח. סיסי אולי עושה מדיטציה עם הדלאי לאמה בטיבט, מתנועעת מול הופעה של האבנים המתגלגלות בלונדון, או מציירת בסטודיו שלה בטרנקוויליטי איילנד, אבל יש לה דרכים משלה לגלות כל דבר ולדעת על כל אחד.
זה כואב עכשיו, והכאב אמיתי, אז חיבוקים, אוצר שלי. אבל תני לזה כמה שבועות, ותגיעי למסקנה שהוא בסך הכול אידיוט. את מדהימה. נָמַסטֶה.
סימון לא חשבה שטרנט אידיוט, אף על פי שטיש ומיי הסכימו עם סיסי. אולי הוא זרק אותה - ובדרך ממש מרושעת - רק משום שלא הסכימה לעשות את זה איתו. היא פשוט לא הייתה מוכנה לכך עדיין. מלבד זה, טיש עשתה את זה עם חבר שלה לשעבר אחרי נשף הסיום ופעמיים נוספות, והוא בכל זאת זרק אותה.
הכי גרוע, שהיא עדיין אהבה את טרנט בדרכה הנואשת של שבורת לב בת שש עשרה, וידעה שלעולם לא תאהב שוב מישהו אחר. היא עדיין אהבה אותו, אף על פי שתלשה את דפי יומנה, שבהם כתבה את שמות משפחתה בעתיד - גברת טרנט וולוורת, סימון נוקס-וולוורת, ס.ק. וולוורת - וקרעה אותם לפיסות קטנות, ואז שרפה אותן ואת כל התצלומים שלו באח שבפטיו במהלך טקס ״כוח-בנות״ עם חברותיה.
אבל כמו שמיי ציינה, עליה לחיות, אף על פי שחלק ממנה רצה למות, ולכן הניחה לחברותיה לגרור אותה לסרט.
בכל מקרה נמאס לה לזעוף בחדרה, והיא באמת לא רצתה להידרדר לסיבוב בקניון עם אימה ועם אחותה הקטנה, אז הסרט ניצח. גם מיי ניצחה, כי היה זה תורה לבחור סרט, כך שסימון נתקעה בסרט מדע בדיוני בשם ״האי״, שמיי השתגעה לראות.
טיש לא התנגדה לבחירה. היא סברה כשחקנית לעתיד, שהיא חייבת לחוות סוגים שונים של סרטים ושל הצגות כהכשרה מקדימה. בנוסף, אוואן מק׳גרגור היה מדורג במקום גבוה בין חמשת חביבי הקולנוע שלה.
״בואו נתיישב. אני רוצה מקומות טובים.״ מיי, נמוכה וקומפקטית, בעלת עיניים כהות ודרמטיות ושיער שחור סמיך אסוף לגובה, לקחה את הפופקורן שלה בלי תחליף חמאה, את בקבוק השתייה ואת בוטני הM&M's החביבים עליה.
למיי ימלאו שבע עשרה בחודש מאי, והיא יצאה עם בנים באופן אקראי, מאחר שבימים אלה העדיפה מדע בדיוני על בנים, ולא נכנסה לרשימת החנוניות רק בזכות כישרונה כאתלטית ובזכות תפקידה הקבוע בקבוצת המעודדות.
קבוצה, שלרוע המזל הונהגה על ידי טיפאני ברייס, גנבת חבר וזונה.
״אני צריכה לשירותים.״ טיש שקנתה לעצמה מנה כפולה של פופקורן בתחליף חמאה, קוקה קולה ומסטיק מנטה, תחבה את הכבודה לידי חברותיה. ״אני אמצא אתכן.״
״אל תתעסקי בשיער ובפנים שלך,״ הזהירה אותה מיי. ״ממילא אף אחד לא יראה אותך ברגע שהסרט יתחיל.״
והיא כבר מושלמת, חשבה סימון כשפילסה דרך לאחד משלושת בתי הקולנוע בתשלובת קניון ״דאונאיסט״, נזהרת לא להפיל את קופסאות הפופקורן.
לטיש היה שיער ארוך, בצבע אגוז משיי ורך, בעל קווצות זהובים, כי אימא שלה לא הייתה תקועה בשנות החמישים של המאה הקודמת או משהו כזה. פניה - סימון אהבה לבחון קלסתרי פנים - היו בצורה סגלגלה קלאסית, בתוספת גומות חינניות שהופיעו לעיתים קרובות, כי טיש תמיד מצאה סיבה לחייך. סימון חשבה שגם היא הייתה מרבה לחייך, אילו הייתה גבוהה וחטובה, בעלת עיניים כחולות ובעלת גומות חן.
ומעל לכול, הוריה של טיש תמכו בה לחלוטין בשאיפתה להיות שחקנית. לדעת סימון, היא תזכה באוסקר בזכות ההופעה שלה, בזכות האישיות, בזכות השכל, ובנוסף לכך בזכות הורים שלמעשה מבינים עניין.
אבל למרות זאת אהבה סימון את טיש.
לשלושתן היו כבר תוכניות, סודיות לעת עתה - כי הוריה של סימון לחלוטין אינם מבינים עניין - לבלות בניו יורק את הקיץ שאחרי סיום התיכון.
אולי הן אפילו יעברו לגור שם. הרבה יותר מסעיר שם מאשר ברוקפוינט, מיין.
לדעת סימון, דיונת חול בסהרה מסעירה יותר מרוקפוינט, מיין.
אבל ניו יורק? אורות זוהרים, המוני בני אדם.
חופש!
מיי תוכל ללמוד רפואה ב"קולומביה". טיש תוכל ללמוד משחק וללכת למבחני בד ובמה, והיא... היא תוכל ללמוד משהו.
משהו שאינו משפטים, כמו שרוצים הוריה הלא מתוחכמים. הבחירה שלהם אינה מפתיעה, כל כך עלובה וקלישאתית, בהתחשב בכך שאביה עורך דין מצליח.
וורד נוקס יתאכזב, אבל הוא יצטרך להשלים עם זה.
אולי היא תלמד אומנות ותהפוך לציירת מפורסמת כמו סיסי. זה לגמרי ישגע את הוריה. וכמו סיסי, היא תיקח לעצמה מאהבים ותזרוק אותם כשיתחשק לה, כשתהיה מוכנה לעשות זאת.
זה ילמד לקח את טרנט וולוורת.
״התעוררי,״ פקדה עליה מיי, נותנת לה דחיקה במרפק.
״מה? אני כאן.״
״לא, את באזור הרהורי סימון. קדימה, הצטרפי לעולם.״
אולי היא מעדיפה להישאר באזור הרהורי סימון, אבל... ״אני חייבת לפתוח את הדלת בכוח המחשבה, כי הידיים שלי תפוסות. אוקיי, קדימה. אני כאן.״
״הנפש של סימון נוקס היא אזור אדיר לשוטט בו.״
״אני חייבת לנצל אותה לטובה, ולא כדי להפוך את טיפאני לשלולית זנות דוחה.״
״חבל על המאמץ. המוח שלה כבר שלולית זנות דוחה.״
חברות, חשבה סימון, תמיד יודעות להגיד את הדבר הנכון. היא תצטרף שוב לעולם יחד עם מיי ועם טיש, כשזו תפסיק להתעסק בפנים ובשיער המושלמים שלה ותבוא, ותשאיר מאחור את אזור הרהורי סימון.
פתיחה בשישי בערב פירושה שהאולם כבר מלא כדי מחציתו. מיי תפסה שלושה כיסאות בדיוק במרכז, התיישבה בזה המרוחק מהמעבר, כך שסימון, שמצבה עדיין רגיש, תשב בינה ובין טיש, שזכתה במושב שליד המעבר בגין רגליה הארוכות.
מיי זזה בכיסאה. היא כבר חישבה שנותרו שש דקות עד לעמעום האורות.
״את חייבת לבוא למסיבה של אלי מחר.״
אזור ההרהורים ריצד והבהב. ״אינני מוכנה עדיין למסיבות, ואת יודעת שטרנט יהיה שם עם טיפאני מוח-שלולית-הזונה.״
״זאת הנקודה, סים. אם לא תלכי, כולם יחשבו שאת מתחבאת, כאילו שלא התגברת עליו.״
״שתי המסקנות נכונות.״
״הנקודה היא,״ התעקשה מיי, ״שאת לא הולכת לתת לו את הסיפוק הזה. את תבואי איתנו. טיש הולכת עם סקוט, אבל הוא נחמד. תלבשי בגד מדהים ותרשי לטיש לאפר אותך, כי יש לה כישרון לזה. ותתנהגי כמו: מי? מה, הוא? כלומר, את כבר ממש לא בקטע. זאת תהיה הצהרה.״
סימון הרגישה שאזור ההרהורים מושך אותה להצטנף בו. ״אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם זה. טיש היא השחקנית, לא אני.״
״את שיחקת את ריזו ב׳גריז׳, שהעלינו במסגרת מחזמר האביב. טיש הייתה אדירה בתור סנדי, אבל את היית אדירה לא פחות בתור ריזו.״
״משום שהלכתי לשיעורי ריקוד, ואני יכולה קצת לשיר.״
״את שרה נהדר, והיית נהדרת בתפקיד. תהיי ריזו במסיבה של אלי, את יודעת, בטוחה בעצמך וסקסית. ו׳שק לי בתחת׳ כזה.״
״אני לא יודעת, מיי.״ אבל היא הצליחה לדמיין את זה. בערך. ואיך שטרנט, כשיראה אותה בטוחה בעצמה וסקסית ו״שק לי בתחת״ כזה, ירצה בה שוב.
ואז טיש מיהרה להתיישב, צונחת תחתיה, ואחזה בידה של סימון. ״את לא מתכוונת להתפרק.״
״למה שאתפרק?... אוה, לא. בבקשה!״
״הזונה מורחת שכבה חדשה של שפתון, והשרץ מסתובב מחוץ לדלת השירותים כמו כלב טוב.״
״לעזאזל.״ מיי כרכה את אצבעותיה סביב זרועה של סימון. ״אולי הם הולכים לסרט אחר.״
״לא, הם באים לאולם הזה, כי ככה החיים שלי עכשיו.״
מיי חיזקה את אחיזת ידה. ״אל תחשבי אפילו על עזיבה. הוא יראה אותך, ואת תיראי ותרגישי כמו מפסידנית עלובה. ואת לא מפסידנית. זאת החזרה הכללית שלך למסיבה של אלי.״
״היא באה?״ גומות החן של טיש הבזיקו באחת. ״שכנעת אותה?״
״אנחנו עובדות על זה. שבי בשקט.״ מיי הסתובבה קלות במושבה. ״את צודקת, הם בדיוק נכנסים. אל תזוזי,״ לחשה כשזרועה של סימון רטטה תחת ידה. ״אפילו לא שמת לב אליהם. אנחנו פה.״
״אנחנו פה מעתה ולתמיד,״ הדהדה אחריה טיש, לוחצת את ידה של סימון. ״אנחנו... חומה של בוז. הבנת?״
הם פסעו פנימה, הבלונדינית עם ערימת התלתלים ומכנסי הג׳ינס הקרועים בצורה אופנתית, והנער המוזהב, גבוה, כה נאה, קוורטרבק1 של ״ויילדקטס״ האלופה.
טרנט שיגר אל סימון את החיוך האיטי שפעם המס את ליבה, ובכוונה העביר את ידו על גבה של טיפאני, מניח לה להחליק על ישבנה ולהשתהות שם.
טיפאני הפנתה את ראשה כשטרנט לחש באוזנה. היא הביטה מעבר לכתפה, והעלתה חיוך זחוח על שפתיה שהבריקו ממשיחת השפתון.
סימון אומנם הייתה שבורת לב ומיוסרת בשל החלל שהותיר אחריו טרנט, אבל פיעמה בה עדיין לא מעט מנחישותה של סבתה, והיא לא התכוונה לעבור על העלבון לסדר היום.
היא השיבה בחיוך זחוח משלה וזקרה אצבע משולשת.
מיי פלטה צחקוק. ״קדימה, ריזו.״
הגם שליבה השבור של סימון הלם בעוז, היא הכריחה את עצמה להסתכל בטרנט ובטיפאני שהתיישבו שלוש שורות לפניה, ומייד החלו להתמזמז.
״כל הגברים רוצים סקס,״ אמרה טיש בתבונה. ״כלומר, למה שלא ירצו? אבל כשזה כל מה שהם רוצים, הם לא שווים את זה.״
״אנחנו יותר טובות ממנה.״ מיי העבירה לטיש את הקולה ואת המסטיקים שלה. ״כי היא יכולה להציע רק סקס.״
״את צודקת.״ אומנם עיניה עקצצו קלות, אבל היא חשה צריבה מסוימת בליבה, צריבה שנדמתה לה כהחלמה, והושיטה לטיש את הפופקורן שלה. ״אני באה למסיבה של אלי.״
טיש פלטה צחוק מלגלג ורם בכוונה. קולני מספיק לגרום לטיפאני לזוז באי נוחות. טיש שיגרה חיוך אל סימון. ״אנחנו נשלוט במסיבה.״
סימון תחבה את קופסת הפופקורן שלה בין רגליה, כדי שתוכל לשלב ידיים עם חברותיה. ״אני אוהבת אתכן, בנות.״
כשהסתיימה ההצגה המקדימה של הסרטים הצפויים לעלות, חדלה סימון לעקוב אחר הצלליות שלוש שורות לפניה. חדלה כמעט לגמרי. היא חשבה שתשקע בהרהורים במהלך הסרט, אבל מצאה את עצמה מרותקת למסך. אוון מק׳גרגור היה חלומי, ומצא חן בעיניה שסקרלט ג׳והנסון התייצבה חזקה ואמיצה.
אבל רבע שעה לאחר מכן היא התחרטה על שלא הלכה עם טיש לשירותים, אם כי היה בוודאי נורא לפגוש שם את טיפאני עם השפתון שלה. היה עליה לשתות הרבה פחות פנטה.
עשרים דקות לאחר מכן נכנעה לצורך. ״אני חייבת להשתין,״ לחשה.
״את לא רצינית!״ לחשה טיש בתגובה.
״אחזור מהר.״
״רוצה שאבוא איתך?״
היא נענעה את ראשה לשלילה, ונתנה לטיש להחזיק את מה שנשאר מהפופקורן ומהפנטה.
היא יצאה בזהירות מהשורה, ופסעה במהירות במעבר. אחרי שפנתה ימינה, נחפזה אל השירותים והדפה את הדלת.
ריק. אין תור. בתחושת הקלה פתחה את דלת אחד התאים והרהרה בזמן שרוקנה את השלפוחית.
היא שלטה במצב. אולי סיסי צודקת. אולי היא קרובה להכרה שטרנט אידיוט.
אבל הוא כל כך, כל כך חמוד, והחיוך שלו, ו...
״לא משנה,״ מלמלה. ״יש אידיוטים חמודים.״
היא עדיין חשבה על כך כששטפה את ידיה וכשבחנה את פניה במראה שמעל הכיור.
אין לה תלתלים בלונדיניים כמו לטיפאני. גם לא עיניים כחולות וגוף קטלני. למיטב ידיעתה, הופעתה רגילה.
שיער חום רגיל שאימא שלה לא הרשתה לה להאיר בגוני בלונד. חכי, אימא, שימלאו לי שמונה עשרה, ואוכל לעשות מה שאני רוצה בשיער שלי, חשבה. היא הצטערה על שאספה הערב את שערה בזנב סוס, כי זה גרם לה לפתע להרגיש ילדותית. אולי תספר את השיער. קוצים בסגנון פאנקיסטי. אולי. פיה רחב מדי, אם כי טיש טוענת שהוא סקסי כמו של ג׳וליה רוברטס.
עיניים חומות, אך לא עמוקות ודרמטיות כמו עיניה של מיי. סתם עיניים חומות כמו השיער הטיפשי שלה. כמובן, טיש כמו טיש, אומרת שהן בגוון של ענבר.
אבל זו סתם הגדרה מיופייפת לצבע חום.
בכל מקרה זה לא משנה. אולי היא רגילה, אבל היא לא מזויפת. בניגוד לטיפאני, שגם שערה חום מתחת לחמצון.
״אני לא מזויפת,״ אמרה למראה. ״וטרנט וולוורת הוא אידיוט. טיפאני ברייס היא כלבה זנותית. מצידי, שיילכו שניהם לעזאזל.״
במנוד ראש החלטי זקרה את ראשה ויצאה מהשירותים.
היא חשבה שקולות הנפץ הרמים - פצצות רעש? - והצרחות בקעו מהסרט. היא קיללה את עצמה על שפרשה לשירותים והחמיצה סצנה, והחישה את צעדיה.
כשהתקרבה לכניסה לאולם הקולנוע, נפתחה הדלת בבת אחת. הגבר, הבעת עיניו פראית, פסע פסיעה מתנודדת לפני שנפל לפנים.
דם - זה באמת דם? ידיו לפתו את השטיח הירוק, השטיח שעליו ניתז צבע אדום, ואז הרפו.
הבזקים, היא ראתה הבזקים מבעד לדלת שהייתה פתוחה קמעה בסמוך לרגלי האיש. שריקות וקולות נפץ וצרחות. ואנשים, צלליות בני אדם נופלים, רצים, נופלים.
והדמות, כהה באפלה, פוסעת בשיטתיות במעלה השורות.
היא הביטה קפואה, כשהדמות הסתובבה וירתה בגבה של אישה שנמלטה בריצה.
היא לא הצליחה לנשום. אילו הייתה מסוגלת לשאוף, הנשיפה הייתה נפלטת בצווחה.
חלק ממוחה דחה את מה שראתה. לא יכול להיות שזה אמיתי. זה בטח כמו סרט. רק העמדת פנים. אבל התעורר בה אינסטינקט, שגרם לה לחזור בריצה לחדרי השירותים ולטרוק מאחוריה את הדלת.
ידיה סירבו לנוע, והיא בקושי הצליחה לגשש בתוך התיק אחר הטלפון שלה.
אביה עמד על כך שהמספר הראשון ברשימת אנשי הקשר שלה יהיה 911, מוקד החירום של המשטרה.
הראייה שלה הייתה מטושטשת, והיא התנשמה בכבדות.
״משטרה. את במצב חירום?״
״הוא הורג אותם. הוא הורג אותם. הצילו! החברות שלי. הו, אלוהים, הו אלוהים, הוא יורה באנשים.״
ריד קוורטרמיין שנא לעבוד בסופי שבוע. הוא בכלל לא השתגע על העבודה בקניון, אבל הוא רצה לחזור ללמוד בקולג׳ בסתיו. ולימודים בקולג׳ כללו את הפרט הקטן שנקרא שכר לימוד. בנוסף לכך הייתה עלות הספרים, המגורים והאוכל, אז לא הייתה לו ברירה אלא לעבוד בקניון בסופי שבוע.
הוריו נשאו בעיקר הנטל הכספי, אבל הם לא הצליחו לממן הכול. לא כשאחותו עומדת ללמוד גם היא בקולג׳ בשנה הבאה, ואחיו כבר לומד שלוש שנים ב״אמריקן יוניברסיטי״ בוושינגטון.
הוא ממש לא רוצה למלצר כל חייו, אז לימודים בקולג׳ הכרחיים. ואולי לפני שיעטה גלימה וכובע, הוא יגיע להחלטה מה בדיוק הוא רוצה לעשות בשארית חייו.
אז לעת עתה בעונות הקיץ הוא עבד כמלצר, וניסה להסתכל בחצי הכוס המלאה. המסעדה בקניון עבדה יפה, וכספי התשר היו לא רעים. אולי ההגשה לשולחנות ב״מנגיה״ חמישה לילות בשבוע ובמשמרת כפולה בשבת הרגה את חיי החברה שלו, אבל הוא אכל לשובעה.
קערות של פסטה, פיצות גדולות, טונות של טירמיסו לא העלו הרבה בשר על גופו הגבוה והגרמי, אבל זה לא היה בגין חוסר השתדלות.
אביו קיווה פעם שבנו האמצעי ילך בעקבותיו ויהיה כוכב פוטבול כמו בנו הבכור, אבל ריד לא הפגין כל כישרון במגרש, מבנה גופו היה צנום, ותקוות האב התנפצו. ובכל זאת, התייצבותו במגרש כשמלאו לו שש עשרה, חדור נכונות לרוץ כל היום, הפכה אותו למין שחקן מינורי במסלול של קבוצת ספורט ייצוגית של התיכון, כך שהמצב התאזן.
ואז אחותו התבלטה בכישרונה הכביר במגרש הכדורגל.
הוא הגיש לשולחן ארבע מנות פתיחה - אינסלטה מיסטה לאם, גנוצ׳י לאב, מקלות מוצרלה לנער ורביולי מטוגן לנערה.
הוא פלירטט בקלילות עם הנערה, עם האישה ופחות או יותר עם כל השאר. הוא ייחס חשיבות רבה לתשר, ולאחר ארבעה קיצים, הוא השחיז את יכולתו להקסים את הלקוחות.
הוא חלש על הקטע שלו - משפחות, כמה זוגות מבוגרים, ומספר זוגות בשנות השלושים לחייהם בדייט מזדמן. ככל הנראה ארוחת ערב וסרט, שהביאוהו לחשוב כי כדאי לו לבדוק אם צ׳אז, עוזר מנהל ב״גיימסטופ״, רוצה להספיק להצגה האחרונה של ״האי״ בתום המשמרות שלהם.
הוא העביר כרטיסי אשראי, פטפט עם הסועדים בשולחן מספר שלוש, שנתנו לו תשר בגובה 20 אחוז, פינה שולחנות, נכנס למטבח ההומה בטירוף ויצא ממנו, ולבסוף הגיע לשעת ההפסקה.
״דורי, אני יוצא לעשר הדקות שלי.״
המלצרית הראשית סקרה את האזור שלו במבט מהיר והנהנה לאישור.
הוא יצא מדלת הזכוכית הכפולה ונכנס למהומת שישי בערב. הוא שקל לשלוח הודעה לצ׳אז ולבלות את עשר הדקות במטבח, אבל הרצון לצאת גָּבַר. בנוסף, ידע שאנג׳י מפעילה את קיוסק ״הכיף בשמש״ בערבי שישי, והוא יוכל להקדיש ארבע או חמש מדקות ההפסקה לפלירטוט לא מזיק.
היו לה חברים מפעם לפעם, אבל לאחרונה, כך שמע, היא פנויה. הוא יוכל לנסות את מזלו אצלה, וכך אולי לקבוע פגישה עם מישהי שלוח הזמנים הבעייתי שלה מתאים לשלו.
הוא פסע בצעדים מהירים, מפלס דרך ברגליו הארוכות בין קונים, חבורות בנות בגיל העשרה ובנים בגיל הזה שהסתובבו סביבן, אימהות שדחפו עגלות או הוליכו פעוטות, כשברקע מוזיקה מטמטמת מוח, בלתי פוסקת, שכבר חדל לשמוע.
היה לו שיער שחור פרוע שקיבל מאימו האיטלקייה. דורי לא נדנדה לו שיסתפר, ואביו כבר הרים ידיים. עיניו העמוקות בצבע ירוק בהיר על רקע עור הזית שלו, התנוצצו כשראה את אנג׳י בקיוסק. הוא האט את צעדיו, החליק את ידיו לכיסי מכנסיו, ופסע מעדנות לפנים.
״הי. מה נשמע?״
היא הבזיקה אליו חיוך, וגלגלה את עיניה החומות היפות. ״עסוקה. כולם הולכים לים חוץ ממני.״
״וממני.״ הוא נשען על הדלפק שעליו התנוססה תצוגת משקפי שמש, מקווה שהוא נראה מתוחכם במדיו - חולצה לבנה, וסט ומכנסיים שחורים. ״אני שוקל להספיק ל׳אי׳, להצגה של עשר ארבעים וחמש. זה כמעט כמו טיול לים, אני צודק? רוצה גם?״
״אוה... אני לא יודעת.״ היא ניערה את שערה, בלונדיני מחומצן, שהלם את עורה השזוף. הוא חשד כי היא מורחת את עצמה במשחת שיזוף שנמצאת אצלה על מדף תצוגה אחר. ״אני באמת רוצה לראות את הסרט הזה.״
תקווה התעוררה בו, וצ׳אז נשמט מהרשימה שלו.
״חייבים ליהנות קצת, נכון?״
״כן, אבל אני כאילו אמרתי למיסטי שנסתובב קצת אחרי הסגירה.״
צ׳אז קפץ בחזרה לרשימה. ״מגניב. בדיוק התכוונתי לבדוק אם צ׳אז מתכנן ללכת לסרט. נוכל ללכת כולנו.״
״אולי.״ היא שוב הבזיקה אליו חיוך. ״כן, אולי. אשאל אותה.״
״נהדר. אני הולך לדבר עם צ׳אז.״ הוא זז כדי לפנות מקום לאישה שחיכתה בסבלנות בזמן שהבת שלה - עוד אחת שכמעט מלאו לה ארבע עשרה - מדדה מיליון זוגות משקפי שמש. ״תוכלי לסמס לי מה אתן מחליטות.״
״אם הייתי יכולה לקחת שני זוגות,״ אמרה הילדה, בוחנת את עצמה במשקפיים שלהן עדשות מתכת כחולות. ״היה לי זוג אחד נוסף.״
״לא, נטלי. זה יהיה הזוג הנוסף שלך.״
״אני אסמס לך,״ מלמלה אנג׳י, ואז פנתה לטפל בלקוחה. ״הזוג הזה נראה מדליק עלייך.״
״באמת?״
״לגמרי,״ שמע ריד את אנג׳י כשהחל להתרחק. הוא החיש את צעדיו. הוא חייב לעמוד בזמנים.
ב״גיימסטופ״ שררה ההמולה הרגילה של בוקים וחנונים, ובמקרה של הבוקים והחנונים הצעירים יותר, התלוו לכך ניסיונות ההורים להוביל אותם הלאה.
מסכים שונים הציגו מגוון משחקים - מגוון PG על מסכי קיר. הפחות ידידותיים מכולם היו המחשבים הנישאים הפרטיים, שהורשו לשימוש לבני שמונה עשרה בהצגת תעודת זהות, או לצעירים יותר בהשגחת הורים.
הוא הבחין בצ׳אז, מלך החנונים, מסביר משחק כלשהו לאישה נבוכה בעליל.
״אם הוא חובב משחק בסגנון צבאי, אסטרטגיה ובנייה, הוא ישתגע על זה.״ צ׳אז דחף את משקפיו עבי העדשות במעלה אפו. ״זה יצא לשוק רק לפני כמה שבועות.״
״זה נראה... אלים. זה הולם?״
״אמרת שהוא חוגג יום הולדת שש עשרה.״ הוא שיגר אל ריד הנהון קל. ״והוא כבר משחק בסדרת ספלינטר סל. אם הוא טוב בה, הוא יהיה טוב בזה.״
היא נאנחה. ״אני מניחה שבנים תמיד ישחקו במלחמה. אקח את זה. תודה.״
״יחייבו אותך בקופה. תודה שקנית ב׳גיימסטופ׳.״
״לא יכול להתפנות אליך, גבר,״ אמר לריד כשהלקוחה הלכה. ״יירדו עליי.״
״שלושים שניות. הצגה אחרונה. ׳האי׳.״
״אני לגמרי בעד. ליצנים, מותק.״
״קבענו. הזמנתי את אנג׳י, אבל היא רוצה להביא את מיסטי.״
״אוה, טוב, אני...״
״אל תאכזב אותי, בנאדם. רק ככה הצלחתי להוציא ממנה דייט.״
״כן, אבל מיסטי קצת מפחידה. ו... אני אצטרך לשלם עליה?״
״זאת לא פגישה. אני עובד להפוך את זה לפגישה. תעשה את זה למעני, לא למענך. אתה טייס המשנה שלי, ומיסטי טייסת המשנה של אנג׳י. ליצנים,״ הזכיר לצ׳אז.
״אוקיי, אז נראה לי שבסדר. אלוהים. לא חשבתי ש...״
״גדול,״ אמר ריד לפני שצ׳אז ישנה את דעתו. ״קבענו. ניפגש שם.״
הוא נחפז לצאת. זה קורה! קבוצת הלא-פגישה עשויה לסלול את הדרך לבילוי אחד-על-אחת ולפתוח אפשרות לקצת מגע.
לא יזיק לו קצת מגע. אבל ברגע זה יש לו שלוש דקות להגיע בחזרה ל״מנגיה״, אחרת דורי תפליק לו בתחת.
הוא החל להגדיל את צעדיו כששמע מה שנדמה כפצצות רעש או כסדרה של התפוצצויות מנוע. הוא חשב על משחקי הירי של ״גיימסטופ״. תוהה יותר ממודאג העיף מבט לאחור.
ואז החלו הצרחות... והסערה.
לא מאחור, קלט, אלא מלפנים. הסערה הייתה עשרות אנשים רצים. הוא קפץ הצידה מהדרך כשאישה נעה לעברו כספינה שטה, דוחפת עגלה שהתינוק שבה יילל.
זה היה דם על הפנים שלה?
״מה...״
היא המשיכה לרוץ, פיה פעור בצעקה אילמת.
היא הייתה החלוץ לפני המחנה. אנשים דהרו קדימה, דורכים על שקיות של קניות, מדלגים מעליהן, כשאחדים מהם נופלים זה על זה.
גבר החליק על המדרכה, משקפיו עפו מטה ונרמסו תחת רגליו של אחר. ריד אחז בזרועו.
״מה קרה?״
״יש לו רובה. הוא ירה... הוא ירה...״
האיש נעמד על רגליו ורץ הלאה בצליעה. צמד בנות עשרה רצו בוכות וצווחות לתוך חנות לשמאלו.
הוא הבין כי הרעש - יריות - לא הגיע רק מלפניו אלא גם מאחוריו. הוא חשב על צ׳אז, מרחק חצי דקה של ריצה מהירה אחורה, ועל משפחת המסעדה שלו, דקה של ריצה קדימה.
״תסתתר, גבר,״ אמר לצ׳אז. ״תמצא מקום להסתתר.״ ורץ לעבר המסעדה.
קולות הנפץ והירי נמשכו עוד ועוד, וכעת דומה היה שהם בוקעים מכל מקום. זכוכית נשברה והתנפצה, אישה שרגלה דיממה נדחקה מתחת לספסל ונאנחה. הוא שמע עוד צרחות, וגרוע מכול היה האופן שבו נקטעו, כמו סליל הקלטה שנחתך.
ואז הוא ראה את הילד הקטן במכנסיים קצרים אדומים ובחולצת אלמו מתנודד כמו שיכור על פני ״אברקרומבי & פיץ״.
חלון הראווה התנפץ. אנשים נפוצו לכל עבר, התכופפו לחפש מחסה, והילד נפל, קורא לאימא שלו בקול בוכים.
בצד השני של הקניון הוא ראה את היורה - נער? צוחק תוך כדי שירה, וירה, וירה. על הרצפה היטלטלה גופת גבר כשנוקבה בכדורים.
ריד הניף תוך כדי ריצה את הילד בחולצת האלמו, והחזיקו תחת זרועו כמו את כדור הרגל שמעולם לא הצליח לתפוס.
הירי - והוא לעולם, לעולם לא ישכח את קול הירי הזה - נשמע קרוב יותר. מלפנים ומאחור. מכל עבר.
הוא לא יצליח להגיע ל״מנגיה״, לא עם הילד. הוא סטה הצידה, רץ על פי תחושה פנימית, וצלל לתוך הקיוסק.
אנג׳י, הנערה שעימה פלירטט חמש דקות קודם לכן, חיים שלמים קודם לכן, שכבה שרועה בשלולית של דם. עיניה החומות היפות בהו בו, כשהילד התפוס תחת זרועו ייבב.
״הו אלוהים, הו ישו, הו אלוהים, הו ישו.״
הירי לא פסק, לא חדל.
״אוקיי, אוקיי, אתה בסדר. איך קוראים לך? אני ריד, מה השם שלך?״
״בריידי. אני רוצה לאימא!״
״אוקי, בריידי, עוד רגע נלך לחפש אותה, אבל עכשיו אנחנו חייבים להיות ממש בשקט. בריידי, בן כמה אתה?״
״בן ככה.״ הוא הרים ארבע אצבעות כשדמעות גדולות התגלגלו על לחייו.
״אתה ילד גדול, נכון? אנחנו חייבים להיות בשקט. יש שם אנשים רעים. אתה יודע מה זה אנשים רעים?״
בריידי הנהן, דמעות ונזלת זולגות על פניו, עיניו פעורות באימה.
״אנחנו נהיה בשקט כדי שהרעים לא ימצאו אותנו. ואני אתקשר לאנשים הטובים. לשוטרים.״ הוא עשה כמיטב יכולתו לחסום את שדה הראייה של הילד כדי שלא יראה את אנג׳י, והתאמץ לא לחשוב עליה ועל מותה.
הוא פתח את אחת מדלתות ההזזה של מקום האחסון ושלף חבילה. ״תיכנס לשם, בסדר? כמו במחבואים. אני נשאר פה, אבל אתה צריך להיכנס לשם בזמן שאני מתקשר לקרוא לאנשים הטובים.״
הוא דחק את הילד פנימה, שלף את הטלפון שלו, וראה איך ידיו רועדות ללא שליטה.
״משטרה, מהיכן אתה מתקשר?״
״מקניון ׳דאונאיסט׳,״ אמר.
״אתה בתוך הקניון?״
״כן, יש איתי ילד. שמתי אותו בארון אחסון בקיוסק ׳כיף בשמש׳. אנג׳י, הנערה שעובדת פה, היא מתה. אלוהים! יש שם לפחות שניים שיורים באנשים.״
״אתה יכול להגיד לי את שמך?״
״ריד קוורטרמיין.״
״אוקיי, ריד, אתה מרגיש בטוח במקום שבו אתה נמצא?״
״את צוחקת עליי, לעזאזל?״
״מצטערת. אתה בקיוסק, אז יש לך מחסה מסוים. אני מייעצת לך להישאר במקומך, להמשיך לשבת במחסה. יש איתך ילד?״
״הוא אמר שקוראים לו בריידי, והוא בן ארבע. הוא איבד את אימא שלו. אני לא יודע אם היא...״ הוא הסתכל סביב, ראה את הילד מכורבל, עיניו מזוגגות, מוצץ את אגודלו. ״הוא בטח בהלם או משהו כזה.״
״נסה להישאר רגוע, ריד, ושקט. המשטרה בדרך.״
״הם עדיין יורים. הם עדיין יורים. וצוחקים. שמעתי אותו צוחק.״
״מי צחק, ריד?״
״הוא ירה, הזכוכית התנפצה, הבחור נפל על הרצפה, והוא המשיך לירות בו ולצחוק. אלוהים אדירים.״
הוא שמע צעקות, לא צרחות כמו קודם, אלא משהו כמו קריאות מלחמה. משהו שבטי. קריאות ניצחון. ועוד יריות, ואז...
״זה נפסק. הירי נפסק.״
״הישאר במקומך, ריד. העזרה בדרך. הישאר במקומך.״
הוא הביט שוב בילד. העיניים המזוגגות הביטו בו. הוא אמר, ״אימא.״
״עוד רגע נמצא אותה. האנשים הטובים באים. הם באים.״
זה היה החלק הכי גרוע, יחשוב אחר כך. ההמתנה... עם ריח אבק השריפה באוויר, הקריאות לעזרה, האנחות והיבבות. ולראות את הדם על נעלי הנערה שלעולם לא תבוא איתו לסרט.
1 רץ – בפוטבול אמריקאי, המתרגמת
