פרולוג
מערב מונטנה, 1991
אליס בודין התרוקנה מאחורי מסך דק של עצי אורן מתנשאים לגובה. היא נאלצה לבוסס בשלג בגובה הברכיים כדי להגיע למסך הירוק, וישבנה החשוף — עם קעקוע הדרקון המעופף שציירו לה עליו בפורטלנד — הצטמרר ברוח שרדפה אחריה כמו גל.
לאחר שהלכה שלושה קילומטרים שלמים בכביש הצדדי בלי לראות מכונית אחת או טנדר אחד לרפואה, תהתה למה זה בכלל מטריד אותה.
יש הרגלים שאינם משתנים, הרהרה כשסידרה שוב את מכנסי הג'ינס שלה.
אלוהים יודע שהיא ניסתה. ניסתה לשבור הרגלים, כללים, מוסכמות וציפיות. ובכל זאת, היא כאן, בקושי שלוש שנים אחרי שהכריזה על השתחררות מכל דבר רגיל או שגרתי, היא גוררת הביתה את התחת החצי קפוא שלה.
היא הרימה את תיק הגב על כתפיה כשפסעה בחזרה על עקבותיה, בחזרה למה שבקושי אפשר היה להגדיר כביש. תיק הגב הכיל את רכושה הגשמי שכלל: זוג מכנסי ג'ינס נוסף, חולצת טריקו יוניסקס, חולצת מיזע מחממת של "המתים המהלכים" שלקחה מאיזה בחור נשכח כשהגיעה ללוס אנג'לס, קצת סבון ושמפו שהשיגה כשעבדה זמן קצר בניקוי חדרים במלון הולידיי אין בריגבי, איידהו, קונדומים, קופסת מייק־אפ, חמישה־עשר דולרים ושלושים ושמונה סנטים, ומה שנשאר משקית מריחואנה באיכות טובה שפילחה מבחור שחגגה איתו באתר מחנאות באיסטרן אורגון.
היא אמרה לעצמה כי שמה פניה הביתה בשל מחסור במזומנים ובגלל המחשבה שלא תוכל עוד לנקות מצעים מוכתמים בזרע. הייתה מצידה גם הכרה מסוימת באשר לקלות הרבה להפוך לאחת מהנשים שעיניהן ריקות מהבעה, המחפשות לקוחות בצדדים האפלים של רחובות רבים כל כך בעיירות רבות כל כך שחצתה בדרכה.
היא הייתה קרובה למצבן, בכך היא מסוגלת להודות. הרעב, הקור והפחד מציקים במידה כזאת, שהפתרון — למכור את הגוף, 'זה רק יחסי מין', בתמורה לארוחה ולחדר — נשמע בסדר.
אבל האמת הייתה, והיו זמנים שהתייצבה מולה, שיש כללים שלא הייתה מוכנה להפר. האמת הייתה, שהיא רצתה הביתה. היא רצתה את אימא שלה, את אחותה, את סבא וסבתא שלה. היא רצתה את החדר שלה עם הפוסטרים שמקשטים את כל קירותיו הוורודים הנאים ועם החלונות שמשקיפים להרים. היא רצתה להריח שוב בבקרים את ניחוחות הקפה וקותלי החזיר העולים מהמטבח, להרגיש את מגע גבו של סוס דוהר.
אחותה כבר נשואה — האין זה טיפשי, להינשא בטקס מסורתי מלא? הטקס שהיה הקש האחרון שגרם לה להסתלק? יכול להיות שלריני כבר יש כעת ילד, ככל הנראה יש לה, ובטוח שהיא עדיין מושלמת כתמיד, לעזאזל.
אבל היא התגעגעה אפילו לזה, אפילו למושלמות המרגיזה של מורין.
אז היא צעדה לאורך קילומטר וחצי נוספים, לבושה במעיל פליז מרופט שקנתה בחנות יד שנייה של הכנסייה, ושבקושי הגן עליה מפני הקור, ולרגליה המגפיים שמשמשים אותה זה עשר שנים, ומעיפים כעת את השלג בשולי הכביש הצרים.
חבל שלא התקשרה הביתה ממיסולה, חשבה כעת. חבל שלא בלעה את גאוותה והתקשרה. סבא שלה היה בא לקחת אותה, ולא מטיף לה מוסר. אבל היא דמיינה את עצמה פוסעת בדרך לחווה — אולי אפילו צועדת בגאווה במעלה הדרך.
איך כולם ייעצרו, פשוט ייעצרו. פועלי החווה, הסוסים, אפילו הבקר בשדות. כלב הציד הזקן, בלו, ידלג לקראתה, לברכה בשובה. ואימא שלה תצא למרפסת הקדמית.
החוזרת בתשובה שבה הביתה.
אנחתה של אליס יצרה אדים באוויר הקר, טאטאה את הרוח הצוננת.
היא ידעה שכל זה לא יקרה, היא ידעה זאת היטב, אבל הטרמפ שתפסה במיסולה היה מעין אות וסימן, שהביא אותה למרחק שמונה־עשר קילומטרים מהבית.
אולי היא לא תצליח להגיע לפני רדת הלילה, וזה הדאיג אותה. יש לה פנס בתיק, אבל הסוללות על סף גסיסה. יש לה מצית, אבל המחשבה על שהייה מתחת לכיפת השמיים ללא אוהל או שמיכה, בלי אוכל ובלי מים — היא שתתה את הטיפות האחרונות לפני שלושה קילומטרים — דרבנה אותה להגביר את צעדיה.
היא ניסתה לדמיין מה הם יגידו לה. הם ישמחו לראותה, הם חייבים לשמוח. אולי הם יכעסו עליה בשל האופן שבו הסתלקה, כשהיא משאירה אחריה פתק קצר ובו כמה משפטים מתנשאים. אבל מלאו לה אז שמונה־עשרה, גיל מבוגר דיו לעשות מה שהיא רוצה — והיא לא רצתה ללמוד בקולג' או להיכנס לכלא הנישואים, או לעבוד באיזו עבודה מושתנת בחווה.
היא רצתה חופש, ויצאה לחופשי.
כעת היא בת עשרים ואחת ובוחרת לחזור הביתה.
אולי לא יפריע לה כל כך לעבוד בחווה. אולי היא אפילו תשקול ללמוד משהו.
היא אישה בוגרת.
שיניה של האישה הבוגרת נקשו, אבל היא המשיכה לנוע הלאה. היא קיוותה שסבא וסבתא שלה עדיין חיים, וחשה ייסורי אשמה על שאינה יודעת בוודאות אם כך הדבר.
הם בטח חיים, אליס הרגיעה את עצמה. עברו רק שלוש שנים מאז עזיבתה. סבתא שלה לא תכעס עליה, לפחות לא לאורך זמן. אולי היא תגער בה קצת: "תראי כמה את רזה! מה, בשם אלוהים, עשית לשיער שלך?"
משועשעת מהמחשבה על כך, משכה אליס למטה את כובע הסקי שלה על קסדת שערה הקצר שהבהירה לגוון הכי בלונדיני שיש. היא אהבה להיות בלונדינית, אהבה את זה שהצבע הזוהר הדגיש את הגוון של עיניה והפך אותו ירוק יותר.
אבל יותר מכול, נהנתה לדמיין איך סבתה תעטוף אותה בחיבוק גדול, תושיב אותה לארוחה גדולה — ארוחת חג ההודיה ממש בפתח — והיא תספר לכל בני משפחתה המרובעים על הרפתקאותיה.
היא ראתה את האוקיינוס השקט, טופפה לה ברודיאו דרייב כמו שחקנית קולנוע, עבדה פעמיים כממלאת מקום בסרט אמיתי. אומנם התברר, שלקבל תפקידים אמיתיים בסרטים אמיתיים זה הרבה יותר קשה משחשבה, אבל היא ניסתה.
היא הוכיחה שהיא מסוגלת להסתדר בעצמה, לעשות דברים, לראות דברים, לחוות דברים. והיא תעשה שוב את כל זה, אם הם יצערו אותה יותר מדי.
מוטרדת, מצמצה אליס ומחתה את הדמעות שהציפו את עיניה. היא לא תתחנן. היא לא תתחנן אליהם לקחת אותה בחזרה, להכניס אותה הביתה.
אלוהים, היא פשוט רוצה להיות בבית.
הזווית של השמש הבהירה לה שהיא לא תצליח להגיע לפני רדת החשכה, והיא כבר הריחה באוויר את השלג החדש. אולי, אולי אם היא תקצר דרך העצים, תחצה את השדות, תוכל להגיע לחווה של סקינר.
היא נעצרה עייפה, מותשת. בטוח יותר להישאר כעת על הכביש, אבל קיצור דרך השדות יחסוך לה קילומטר וחצי, אולי אף יותר. בנוסף, יש באזור שם שתי בקתות, אם היא רק תזכור את הדרך אליהן. הדבר מסוכן למטיילי המרחבים הפתוחים, אבל היא מתמצאת בשטח, ותוכל להבעיר אש ולשמור עליה, אולי אפילו למצוא כמה קופסאות שימורים.
היא השפילה מבט לכביש, שנדמה כאינסופי, ואז הסיטה את עיניה לשדות הקבורים בשלג, אל ההרים שכיפות רכסיהם המושלגות מתרוממות לשמיים, הלובשים גוון אפור־כחול ככל שמעמיקה שעת בין הערביים והשלג ממשמש ובא.
מאוחר יותר אליס תחשוב על ההססנות הזאת שלה, על אותן דקות ספורות של התלבטות כשעמדה בשולי הכביש ברוח הנושכת. הדקות הספורות לפני שהחלה לצעוד לעבר השדות וההרים שייקחו אותה אל הצללים המתארכים של עצי האורן, הרחק מהכביש.
למרות שהיה זה הצליל הראשון — מלבד קול נשימתה, טפיחת מגפיה ומשב הרוח בעצים — שאליס שמעה זה יותר משעתיים, היא לא קלטה תחילה את קול טרטור המנוע.
כאשר לבסוף הפנימה את הטרטור, מעדה לאחור בשלג, חשה כי ליבה מזנק בקרבה למראה הטנדר שהתקדם לעברה.
היא פסעה לפנים, ובמקום לזקור אגודל כמו שעשתה פעמים אינספור במסעותיה, הניפה את זרועותיה לאות מצוקה.
היא אולי נעדרה מהמקום במשך שלוש שנים, אבל היא נולדה וגדלה כנערת כפר. אשת המערב. איש לא יחלוף בלי לעצור על פני אישה שמאותתת לבקש עזרה בדרך נידחת.
כשהטנדר האט כדי לעצור, אליס חשבה שמעולם לא ראתה משהו יפה יותר מהפורד הכחול, מכוסה החלודה עם המתקן לנשיאת רובים שעליו, יריעת אברזין מכסה את תא המטען ומדבקת 'אנשים חופשיים'1 מתנוססת על השמשה הקדמית שלו.
כשהנהג רכן הצידה והוריד את החלון, היא נאלצה לעצור את דמעותיה.
"נראה שאת זקוקה לעזרה."
"לא יזיק לי טרמפ." היא שיגרה אליו חיוך מהיר, בוחנת אותו. היא זקוקה להסעה הזאת, אבל היא לא טיפשה.
הוא לבש עור כבשים בן כמה וכמה שנים, וחבש כובע רחב שוליים מעל שיער כהה מסופר קצר.
נאה למראה, חשבה אליס, וזה תמיד עוזר.
מבוגר יותר, בטח בן ארבעים לפחות. עיניו כהות גם הן ונראות ידידותיות למדי.
"לאן את צריכה להגיע?" הוא שאל בניגון המערבי האיטי של מונטנה, שנשמע גם כמו מוזיקה.
"לחוות בודין. פשוט-"
"בטח. אני מכיר את חוות בודין. אני עובר ממש לידה. קפצי פנימה."
"תודה, תודה. אני ממש מודה לך." היא הסירה בתנופה את תיק הגב, ומשכה אותו פנימה אחרי שנכנסה בעצמה לתא הנהג.
"הרכב שלך נתקע? לא ראיתי שום דבר בדרך."
"לא." היא תחבה את התיק ליד רגליה, ובקושי הצליחה לדבר מרוב הקלה ורווחה שנבעה מהחמימות שאפפה אותה בבת אחת. "נסעתי לפה ממיסולה בטרמפ. הם פנו לכיוון אחר לפני תשעה קילומטרים בערך."
"צעדת תשעה קילומטרים?"
מאושרת, היא עצמה את עיניה כשקוביות הקרח שהיו אצבעותיה החלו להפשיר. "הטנדר שלך הוא הראשון שראיתי זה שעתיים. לא תכננתי ללכת ברגל את כל הדרך ואני ממש שמחה שלא אצטרך להמשיך בהליכה."
"זאת הליכה ארוכה, בייחוד לאחת קטנה כמוך ולבד. עוד מעט תרד החשכה."
"אני יודעת. יש לי מזל שהגעת."
"יש לך מזל," חזר אחריה.
היא לא ראתה את האגרוף מתקרב. הוא היה כה מהיר, כה איום. היא חשה שפניה מתפוצצות מהמהלומה. עיניה התגלגלו לאחור, אבל היא סטרה לו בחזרה.
את המכה השנייה היא כבר לא הרגישה.
הוא נע במהירות. נסער מההזדמנות שנפלה לידיו בפשטות שכזאת, גרר אותה מחוץ לרכב, וגלגל את גופה הרפוי אל מתחת ליריעת האברזין.
הוא קשר את ידיה, את כפות רגליה, חסם את פיה ולבסוף זרק עליה שמיכה.
הוא לא רצה שהיא תקפא למוות לפני שיביא אותה הביתה.
יש להם עוד כמה קילומטרים עד שם.
1 תנועה של אנשים שמתנגדים לריסון משפטי (המתרגמת)
