משקה האלים

 

קולו של הגבר מעברו השני של קו הטלפון מושך אותי אליו ברגע כמו מגנט. הוא חם ובוטח. אין בו את הרשמיות המאפיינת עובדים העושים רק את עבודתם ושוכחים שהחיים הם יותר מכך. להפך, הוא קליל, עליז, כמו היה משב רוח רענן, וכבר הוא שואל, 'מתי מתאים לך להיפגש כדי לדון בפרויקט?'

 

הוא לא נותן לי אפשרות לומר שכנראה טעיתי במספר, לא מאפשר לי לדבר. אני מנסה שוב את מזלי ומתחילה מחדש להסביר לו שאני ציירת. מעצם הקרבה שהוא עורר בי אני כמעט מתפתה להיפתח ולספר לו על החיפושים אחר סטודיו שבו אוכל למרוח צבעים בלי פחד שמא הצבע ייזל על הרצפה, מקום שבו אפשר יהיה לרקוד עם המכחול ביד ולשיר בלי קהל, אך הוא כנראה שמע רק סטודיו לציור, ועונה מיד כמו היה מנצח על תזמורת: 'זה מה שאנחנו צריכים ומחפשים, אמנים, אנשים בעלי קו מחשבה פתוח, יצירתי. מתאים לך שניפגש ביום רביעי הבא?' בחצי קול, כאילו מזייפת מנגינה אני עונה: 'לא בדיוק, אני די עסוקה, אולי בעוד שלושה שבועות', מנסה בתוך כך להבין למה הקרבה הזאת שאני מרגישה אליו ולמה אני נותנת לזה לקרות.

 

'נהדר! אז סיכמנו', הוא קובע, נוקב בתאריך, ומבלי לחכות מפתיע אותי בשאלה נוספת כשאני שוב לא מוכנה. 'את דוברת צרפתית?' לטון קולו הנעים מתלווה סקרנות מהולה בחטטנות שמעלה חיוך על פני וגורמת לי לרצות להיות מסתורית, אך מיד גם מכעיסה אותי. 'לא', אני עונה, 'אני לא דוברת צרפתית', אבל גם לא טורחת להסביר לו שאני מישראל.

 

לרגע קט משתרר שקט שמשאיר אותי עם השאלה, האם הוא חושב איך להביא אותי לידי כך שאספק את סקרנותו, או שהוא סתם התעייף מהדו שיח? מיד אני תופסת יוזמה ובטון רציני נותנת לו את מספר הטלפון שלי למקרה שיחול שינוי בתוכנית, מה שנוסך פתאום על הסיטואציה צביון רשמי, והשיחה מסתיימת בהסבר שלו איך למצוא את המקום שבו הוא נמצא ובחזרה על תאום הפגישה שקבענו.

 

צליל הניתוק הנשמע מהצד השני משאיר אותי בתחושת תבוסה על שלא הייתי אני הראשונה להניח את השפופרת, וכמו תמיד משתלטת לה מין הרגשה של חוסר שליטה במצב.

 

עדיין עם הטלפון ביד, אני חושבת ומדמיינת איך נראה הגבר הזה שנכנס לי ככה בלי תכנון לחיים, וכבר אני צובעת אותו בדמיוני בצבעים בהירים, מוסיפה לו קצת צבע בעיניים, חדות בסנטר, והשפתיים? האם הן דקות, מתקמצנות לתת חיוך? או שהן מלאות, תפוחות כמו סופגנייה טרייה שהחשק לנגוס בה גובר על ההיגיון האומר — אל תיגעי בי, את עוד תצטערי. גם האפשרות שנפתחה לפני פתאום משמחת, אז יופי, מה אכפת לי מהפרויקט בעצם, העיקר שלא אצטרך לחפש סטודיו, הם כבר דואגים לזה, ובסוף כל חודש ייכנס גם כסף לחשבון הבנק שלי, מה שבטח לא יכול להזיק, אז הכול מסתדר.

 

'קו־קו', קוראת לי הקוקייה מהשעון, תתעוררי. אני מכריחה את עצמי לקום, נזכרת איפה אני ומתחילה לזוז לעבר אחד הציורים שעדיין מחכה לסיומו, ציור מופשט, קומפוזיציה של צבע וצורה. אני בוחנת אותו מכל הכיוונים, הופכת כמה פעמים ועדיין לא יודעת להחליט איך לסיים אותו. ההרגשה שכאן לא יצא דבר מתחזקת, וכבר דוחפת את המוזה לפינה ומשאירה אותי כמו ריקה מתוכן.

 

ושוב חובט המכחול עם הצבע בבד, הצבעים מתנגשים אחד בשני, הכול כמו צועק, הניחי לזה, אבל אני ממשיכה ליצור גיבוב של צבעים וצורות בניגוד לרצוני, במין אובססיה בלתי מובנת. לפתע אני מבינה שחבל על הזמן ומצטערת על הצבעים שמרחתי, על הבד המבוזבז ועל זמני שלא הופקה ממנו כל תועלת, כפי שתזכיר לי עוד מעט הקוקייה. ברור שהציור הזה ימצא את דרכו לזבל, ואם היה אפשר הייתי אורזת גם את מצב רוחי ונפטרת ממנו כאילו הוא אשפה, ועדיין אינני מבינה למה. הרי אפשר לבטל את הפגישה עם מר רור, כפי שהציג את עצמו, אם זה לא מתאים לי.

 

בסטודיו שוררת אנדרלמוסיה, בדים מפוזרים בכל פינה, חלקם עם התחלה של מריחת צבע, חלקם עדיין חדשים, פחיות שהצבע הנוזל מהן עודו טרי ולידן פחיות צבע שלא נגעו בהן כבר זמן רב, והצבע שנקרש על דפנותיהן מותיר אחריו הרגשה של דבר שמאסו בו. נראה שמשהו נעצר כאן.

 

אפלה מתחילה להשתלט על אור היום שנראה פתאום עייף מכדי להילחם על מקומו, ומגבירה את רצוני להסתלק ולהשאיר את היום הזה מאחורי. מה גם שאני לא אוהבת את המקום בערבים. את הבניין הישן שהיה פעם בית חרושת לשימורים, הממוקם באזור תעשייתי לשעבר שנדון להריסה, את הבניינים הישנים מסביב שצבעם, שדהה עם השנים, נראה אפרפר ודוחה גם באור היום, ובלילה הוא כמעט שחור, וגם את הטיפוסים המוזרים שמסתובבים כאן לפעמים. כאשר באתי בפעם הראשונה לראות את המקום כמעט וויתרתי. הוא נראה לי מנוכר ומפחיד, כמו בהרבה מקומות נטושים, היו בו הרגשת חורבן, חוסר חיים ועליבות של דבר לא רצוי, ובכל זאת משהו בו קסם לי. התקרה הגבוהה נתנה לי הרגשת מרחב, גודלו של האולם נראה רחב דיו כדי לאפשר לי לנוע בו בצעדי ריקוד, וכמובן המחיר. אבל כל מה שאני מרגישה כלפי המקום בשעות היום, הופך לקראת ערב את עורו. התקרה הגבוהה והחלל אינם תורמים להרגשת חופש ומרחב, להפך, אני מרגישה שאני הולכת בהם לאיבוד, ונעשית עוד יותר קטנה ממידותי.

 

שעון הקוקייה שוב מכריז על סגירת שעה ואני מבחינה לתדהמתי שכבר תשע בערב. את בגדי הצביעה כמו שאני קוראת להם אני מחליפה לבגדים נקיים, מעבירה קלות אצבעות בשערותי, מכבה את הרדיו שמשמיע מוזיקת ג'ז, ושמה פעמי לעבר הדלת.

 

את חדר המדרגות החשוך על קירותיו המלוכלכים שלא פעם התחשק לי למלא בגרפיטי, אני עוברת כמעט בריצה כמו שאני עושה תמיד מחשש להיתקל במישהו או במשהו לא מוכר, וסוף סוף אני מוצאת את עצמי בחוץ.

 

לא שבחוץ אני מרגישה יותר רגועה. הרחוב הצר שסוגרים עליו בניינים המתמשכים משני צדדיו בשורות ארוכות, לא מראה שום רצון להתיידד איתי. הוא נראה עוין, זועף ומחמיץ פנים. קר בחוץ, ואני נוכחת לדעת ששכחתי מרוב חיפזון לקחת את המעיל, אבל ההחלטה לוותר על החום שהוא יעניק לי מהירה, ובלבד שלא אצטרך לעלות שוב בחדר המדרגות האפלולי, לחפש את מתג החשמל בסטודיו ולרדת את כל הדרך חזרה.

 

מספיק להיום, אני חושבת, מאיצה את צעדי לכיוון מכוניתי החונה בסוף הרחוב ומביטה ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד לא בעקבותי. כשאני נועלת את הרכב מבפנים, עדיין רועדת, מציפות אותי המחשבות על כל מה שיכול היה לקרות שם בחוץ, בחושך.