סיפורו של אל־חכוואתי על עצמו
סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי. קול צעדיך כשאתה קם מהמיטה בשעות הבוקר המאוחרות והולך לחדר האמבטיה; שריקת הקומקום החשמלי כשאני מכין לך קפה; אנחות הכאב שאני משמיע כשאני עולה במדרגות לחדרנו — כל אלה מצטרפים לאינספור הצלילים שבוקעים מכל פינה בביתנו הישן. הם יוצרים חיים שאנחנו יכולים לחוש אותם בתוכנו גם כשאיננו שמים לב לרעש.
נעשיתי מכוונן למוזיקה הזאת, וכעת איני יכול לדמיין את חיי בלעדיה. מקור חדווה חשאי שלי הוא להניח למחשבותיי לשוטט, לשרטט בעיני רוחי תמונות של גבותיך העבותות, הלבנות, כשאתה מחפש במראה את עצמך היפה משכבר הימים, שאבד. גם כשאני יושב בגינה עם הכלבות אני יכול לראות אותך מנסה לעשות באיטיות עוד צעד במעלה המדרגות; המדרגה החמישית תמיד חורקת קצת, אני צריך למצוא זמן לתקן אותה.
הגינה שלנו ענקית, עצים ושיחים חמדנים צומחים סביבה כמו צמיד סביב מפרק יד. בימי השמש הספורים בוונקובר היא מוריקה, והפרחים עושים זה לזה עיניים, מתכוננים לעוד עונת רבייה. בימים הגשומים של החורף, שנמשכים זמן רב מדי וכובלים אותנו אל הבית, היא נעשית בוצית, ובריכות מים קטנות מצטברות בפינותיה. הגשם הכבד מוסיף לסימפוניה, מפיק מקצב של תופים אינסופיים כשהוא מכה בבריכות שסביב הגינה שלנו.
כשקנינו את הבית, לפני עשרים ומשהו שנים, הוא היה לבן. אז צבענו אותו באדום. חשבנו שהוא נראה מלא חיים וחמוד, ואחר כך החלטנו לשנות את צבעו לירוק. הצבע הזכיר לך את בית משפחתך בדמשק. בסופו של דבר, כשהזדקנו, נטשנו את הצבעים השמחים והסתפקנו באפור כהה לקירות, אותו צבע שאני רואה בעיניך בשעות הבוקר המוקדמות כשאתה מתעורר, מבקש את התרופה שלך ואת ארוחת הבוקר.
פעם הייתה הרוח מכה בצידו הדרומי של הבית, פותחת חלונות וגורמת לדלתות לחרוק. היא הבהילה את הכלבות והעירה אותנו באמצע הלילה. הרוח שרקה כמו זר משועשע שמשמיע שריקת חיזור ברחוב. היא הכניסה הביתה את ניחוחות אינגליש ביי וחוף סאנסט. היא נשאה את טעמי הדונאטס מהסניף הקרוב של טים הורטון ועוררה את תשוקתך אליהם כמעט כל בוקר.
אנחנו כבר לא מרגישים את הרוח מכה בבית, וכך נשלל מאיתנו כלי מרכזי בסימפוניה שלנו. גורדי שחקים גבוהים התגודדו סביב ביתנו הקטן, הדו־קומתי, במשך השנים והקיפו אותו באיטיות אך בתוקפנות.
פעם היית ממלא את הבית בציורים, בפיסות פסיפס ובפינות ישיבה מסורתיות, כמו בבית הוריך בדמשק. היית מבלה שבועות בהעברת רהיטים ממקום למקום, ואחר כך היית עומד בפינה, מחשב בראשך חישובים לכל המפגשים החברתיים האפשריים שמעולם לא קיימנו. היית תוהה אם התצלום השחור־לבן הממוסגר של סבך צריך להיתלות במרכזו של קיר אחד או בקרן זווית של פינת העבודה שלך. הצעת שטיח כחול לסלון, אחר כך החלפת אותו בשטיח צהוב כהה, וגם עליו התחרטת כעבור ימים אחדים. נהגת לעבוד בגינה ונהנית להשקות את הצמחים.
אתה כבר לא תוהה. אתה כבר לא מגנן. לא הזזת אף רהיט כבר חמש שנים. בסלון אין שטיח, והתצלום של סבך סופח אבק במקום שבו השארת אותו — פינה נטושה בחדר האחסון שלנו.
בלילה צלילי חיינו נעלמים, מפנים את האוויר לצלילי הלא־נודע המתגנבים לתוך ביתנו מבעד לחלונות. בלילה אתה ישן ואני נשאר ער, מקשיב לקולותיהם ומנסה לפענח את המסרים שלהם. האם יספרו לי סיפור בשבילך? לפעמים הם מספרים, לפעמים לא. השאיפות והנשיפות הקצביות שלך משאירות אותי ער, ואני תוהה. האם אתה חולם על גן העדן הפרטי שלך?
כשהיית ילד ציפית שהעולם יהיה שלך, רק תושיט יד ותקטוף. פתחת את ליבך בצחוק וסיפרת בדיחות. הראית לי סרטון ישן שלך, שהוסרט במצלמה ששאלתם ממארגן חתונות שאביך הכיר. עמדת והקשבת בשקט לקצב של שיר רגאיי שהתפרסם יתר על המידה בסוריה בשנות התשעים המוקדמות. לבשת ז'קט לבן ועניבת פרפר אדומה. פתאום התחלת לרקוד, לא מודע לאנשים סביבך, לא מוטרד מצחוקו של אביך. התחלת לחקות את התנועות של הרקדנים בקליפ, התנודדת לשמאל ולימין לצלילי השיר, חזרת על הפזמון שלו בקול רם. הזזת את הרגליים מהר ככל שיכולת ונענעת את ראשך לפי הקצב.
זה, אמרת לי, גן העדן שלך. זאת הייתה התקופה שבה עוד היית עצמך, לפני שנמלטת ממציאות חייך וכלאת את מחשבותיך בתוך הגולגולת. כשהזדקנת השארת מאחוריך את הצחוק ואת הריקודים ואימצת הומור סרקסטי שאתה חולק עם עצמך בלבד, תשוקה למרחב אישי וצורך שיניחו אותך לבדך עם מחשבותיך.
הנשימות שלך נעשות כבדות יותר ולרגע הלב שלי מזנק בפחד. סוף־סוף אני רואה אותך פוקח עיניים. אתה מחייך אליי. "הפעם אני אצליח לספר לך את הסוף?" אני שואל ומושך אותך אל החזה שלי; אתה מניח את מוחך העייף, העולה על גדותיו מתרופות, על החזה שלי. אני שומע את החריקה הקטנה שמפיקה הצלע השבורה שלי כשהיא כואבת תחת משקל ראשך. אני מתעלם ממנה כפי שהתעלמתי בשישים השנים האחרונות. גם אתה שומע את החריקה.
"אני לא רוצה להציק לך," אתה אומר ומזיז את ראשך. "הצלע השבורה הזאת שלך אף פעם לא ממש החלימה."
אני מושך אותך קרוב יותר אליי. "תשכח מזה. אני כמעט לא מרגיש אותה יותר." אני מגרד בחזה, באותה נקודה של הצלע השבורה.
***
בשנות העשרים המוקדמות שלי גרתי זמן־מה בקהיר. סיפרתי לך את הסיפור הזה פעם, לפני שנים, אבל מעולם לא חזרתי עליו. אני לא נהנה לספר סיפורים ישנים על צלעות שבורות ועל חוויות מכאיבות. אני לא מרגיש שהם סיפורים שלי; הם סיפורים של אנשים אחרים, שחיו אותם במקומי. כל שלב בחיי הוא כמו סיפור של איש אחר, כל אחד מהם הוא איש שאינני מכיר היטב. איש שאני כבר לא מבין.
הסיפור הזה הוא על איש שחי במצרים בשנות העשרים המוקדמות שלו. הוא זה שברח מהמשפחה שלו בסוריה ועבר לארץ שהכיר רק מסרטי מומיות ומספרי נעורים. למה קיבל האיש ההוא את ההחלטות האלה? מה גרם לו להתעלם מכל הסימנים ולפסוע ברחוב הריק, האפל, בפאתי קהיר, בודד ותמים?
לאיש הזר ההוא עשו אאוטינג כהומוסקסואל מול קבוצת חברים מצרים. אתה מכיר את הסיפור הזה: יום אחד אחרי הצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מאחד החברים האלה. הוא הוזמן למרכז קניות והלך לשם. ברחבה של דוכני מזון מהיר, ליד הארוחות המסריחות של מקדונלד'ס, ישב הזר ההוא עם חבריו.
"שמענו עליך סיפורים," אמר אחד מהם. הוא היה איש גבוה, כהה עור, ולו שפם כבד וכרס של סנטה קלאוס. "אנחנו רוצים שתדע שאנחנו תומכים בך, אתה יכול לסמוך עלינו, אנחנו נעמוד לימינך."
"מה אתה? אקטיבי או פסיבי?" שאל פאדי, שהאיש הזר היה קצת מאוהב בו. "אני מתכוון, אם אתה אקטיבי, פשוט תתחתן עם בחורה ותעשה לה מה שאתה רוצה."
הזר לא השיב על חקירותיהם; הוא חש מרומה, הרגיש שדחקו אותו לפינה. הוא רצה לקום מהשולחן ולא להביט לאחור. לברוח לתוך הפנטזיות שלו. בתוך ראשו הוא אחז בידיו של פאדי, ופאדי הבין, אפילו קיבל בברכה את גישושיו הרגשיים. השניים חלקו נשיקה, מגע ולחישה.
הקבוצה, כל השמונה, עדיין דנו בחיי המין של האיש ההוא; הם ניסו להסכים על תוכנית להצלת מה שנותר מנשמתו. "אולי כל אחד מאיתנו יוכל להרשות לעצמו לתרום סכום כסף קטן בשבילו," אמר פאדי על האיש שהיה פעם אני. "ונוכל להכין אותו לחתונה."
סוף־סוף מצא האיש הזר תגובה בתוכו.
"לא ביקשתי מכם אישור או הבנה," אמר. הוא דיבר על אינספור הלילות שבילו כולם בביתו, על הפעמים הרבות שחלקו כולם את מיטתו ודיברו על אהבה ועל אובדן עד שתמו השעות הקטנות של הלילה. הוא חש שכל הרגעים הללו, שֶׁיָקרו לליבו, מתרוקנים ממשמעות. "ישנת לידי," הצביע על סנטה קלאוס, שפניו היו אדומות עכשיו. "אני נגעתי בך? הטרדתי אותך? גרמתי לך איזו אי־נוחות, ולו הקטנה ביותר?" כולם נאלמו דום.
האיש הזר נמלט מהשולחן; הוא קפץ מעל גרם המדרגות ומצא את עצמו עומד לפני בית קולנוע. הוא הסתכל בכרזות והחליט לצפות ב"ונדטה".
בדרכו לאולם מצא את עצמו פותח בשיחה עם סדרן. הסדרן היה צעיר יפה תואר, בעל שיער כהה, בן גילו בערך. הם החליפו משפטים קצרים בזמן שהאיש חיכה שדלת האולם תיפתח. האיש הזר תהה אם הם מפלרטטים, וכשהשיחה נמשכה הבין שאמנם כן. "ראיתי את הסרט הזה כמה פעמים," אמר הסדרן ושיחק בפנס הקטן שבידו. "הוא מעולה."
הסדרן הסביר מדוע הסרט ריגש אותו. "וי הוא זאב בודד," אמר, מביט בפניו של האיש בעיניו הכהות, הגדולות. "החֶברה נוטשת אותו ואנשים דוחים אותו מעליהם רק בגלל מי שהוא." באותו רגע האיש רק רצה לאחוז במותנו של הסדרן ולטבול אותו בנשיקה עמוקה.
"אבל הוא הצליח לשנות את החֶברה שלו ולגרום לה לקבל אותו כמו שהוא," הוסיף הסדרן חרש. שפתיו היו מושכות, חמימות זרחה מעורו. "זה היה מעשה מהפכני."
"אני לא יודע איך החמיצו את זה," לחש הסדרן לזר, "אבל בסרט רואים שתי נשים מתנשקות, ואלוהי הצנזורה של מצרים לא חתכו את הסצנה."
כשפסע הזר לעבר המושב שלו, עקב אחריו הסדרן בעיניו; באולם החשוך, בין תמונות הסרט שהיה בעיצומו, חמק הסדרן אל המושב הריק שליד האיש הזר. הוא לחש "שלום" חפוז וישב לו, צופה בסרט.
רגעים חלפו, וידו של הסדרן מצאה את דרכה לגעת בקצות אצבעותיו של הזר. הזר משך את היד אליו ואחז בה בידו. שתי הידיים לפתו זו את זו בשעה ששתי הנשים שעל המסך חלקו נשיקה מתוקה. אצבעותיהם שיחקו במחבואים בזמן שווי ואיווי רקדו לצלילי ליבותיהם הפועמים במערכה השלישית. בשקט שמעו שניהם את וי לוחש, "אין טעם במהפכה בלי ריקודים."
כשכולם החלו לצאת מהאולם והאור נדלק התנתקו ידיהם זו מזו. הם הביטו זה בזה וחייכו. "אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך?" שאל הסדרן בביישנות, והאיש הזר חייך. הם החליפו טלפונים והרגישו שהדם גועש אל פניהם. הם נפרדו בהבטחה להיפגש.
הרוח המדברית הקרה חדרה אל תוך בגדיו של הזר; הוא רעד כשהלך הביתה ברחובות הריקים אחרי שלא הצליח למצוא מונית. הוא הרגיש בטוח, רוחו הייתה מרוממת בגלל ההבטחה לפגישה עם הסדרן החמוד בעל הידיים הרכות. הוא שמע צעדים מאחוריו. צלילי הלילה הזמינו אותו לריקוד סלואו. הוא הלך, שיכור מהרוח הקרה.
זה היה הלילה שבו נולדתי מגופו של האיש הזר ההוא; השתברתי מתוכו. הילד־איש התמים ההוא היה חי כשיצא מבית הקולנוע, ומת כשהתעוררתי למחרת בבית החולים עם כתף פרוקה, עם צלעות שבורות.
כשהזר ההוא ואני — עדיין בגוף אחד — הסתובבנו, ראינו אותם באים. הם באו מהר. שבעה. פאדי לא היה ביניהם. על פניהם המוכרות היו הבעות לא מוכרות. הבעיטה הראשונה פגעה בדיוק בין הרגליים. "חַוַול," אמר אחד מהם. "הומו!"
הזר ואני לא התווכחנו; פשוט עמדנו במקומנו, ניסינו להגן על הפנים שלנו. חבטה בחזה הובילה לכאב חד בריאות. בעיטה בברך הפילה את שנינו לארץ. ואחר כך באו הבעיטות הרבות. "אני עושה את זה בשבילך," אמר סנטה קלאוס. "אתה צריך לדעת מי אתה באמת."
ידיו של הזר נחלשו. הוא כבר לא יכול להגן על פניו. לאט, הן נפלו אל צידי גופו. החזה שלו חטף בעיטה מסוליית נעל. כשצלעו הסדוקה נכנעה ונשברה לגמרי, הוא שמע את קול הפיצוח מהדהד בראשו. גם אני שמעתי אותו.
המחשבות דהרו בראשו, מקוטעות. הבעיטות שלהם ריסקו את איבריו הפנימיים בכל פעם שפגעו בו. הוא ניסה לנשום נשימה עמוקה. הוא ניסה לדבר. המילים גוועו על לשונו. הוא ניסה להתחנן לסליחה על חטא שלא האמין בו. הוא שמע את נשימותיו שלו. הוא השתנק, אבל לא הצליח להכניס את האוויר לגופו. הוא חש שהוא נחנק. הוא ייחל שיפסיקו. הוא ייחל שישמעו את עצמותיו נסדקות. הוא ייחל לרחמים.
בעיני רוחו ראה את פניהם המחייכות כשהיו מתאספים בדירתו הקטנה בסופי שבוע; מישהו היה מביא נרגילה, אחר היה קונה קוּשַׁארִי או גרעיני חמנייה בכמות מספקת לכולם. הם שיחקו יחד "רֶד אלֶרְט", לפעמים באינטרנט, לפעמים בשני מחשבים שהרכיבו בדירתו. הוא היה מכין להם תה. הם היו שואלים את ספריו וקוראים את סיפוריו הקצרים.
הכאב החל להתפוגג מגופו. הוא לא חש בו עוד. נעשיתי תא האחסון לכאב שלו; נעשיתי כלי הקיבול לצערו. הוא החל לאבד את אחיזתו במציאות. אני נשארתי מאחור, ספגתי מהלומות, ואילו הוא החליק לתוך הפנטזיות שלו.
בדמיונו, הוא יטלפן והסדרן יענה. הם ייפגשו שוב לקפה במקום כלשהו על גדות הנילוס. הוא יקנה לסדרן ורד ממוכרת פרחים שלובשת צעיף מלוכלך. הסדרן ייקח אותו וייבש אותו בין דפי רומן גרפי שקנה כמה שבועות לפני כן. לנצח ידיף הספר ניחוח פרחים, והוורד ייעשה אלמותי כמו ורד מזכוכית.
בכל סוף שבוע ילכו יחד לקולנוע ויצפו בקומדיה או בדרמה. הם יתווכחו על סרטי גיבורי־על ויחזיקו ידיים באולם החשוך. כשילכו הביתה, יתנשקו נשיקת לילה טוב. הם יזדקנו יחד ויום אחד, כשיישן בזרועות אהובו, בחדר שינה שקירותיו מכוסים כרזות של סרטים, יחליק בשלווה אל שנתו האחרונה.
בעיטה אחרונה שנחתה על פניו החזירה אותו לסמטה החשוכה. הוא השתעל דם, ירק אותו הצידה. "בַּס," התחנן. "די, בבקשה." הצלע הסדוקה כנראה ניקבה את הריאה שלו; חשתי שהיא משתרשת שם. היא צמחה כמו עץ בתוך הריאה שלו, עם ענפים צחיחים שלא נשאו עלים. היא הגיעה לפינת ליבו וגירדה את כלוב הצלעות שלו מבפנים. סוף־סוף, הוא גסס. "בַּס," לחש, אבל קולו השנוק נשמע כלחישת נחש, מצופה בדם.
באותו לילה התקיים המפגש הראשון שלי עם המוות.
הוא בא במהירות, פני השלד שלו מחייכות. הוא נופף באצבעותיו והעולם נעצר; טיפת דם מזווית עיני קפאה על פניי, כמו דמעה שלא בכיתי. הפרצופים נעשו מסכות זעם; הרגליים קפאו מילימטרים ספורים מגופי. "אתה יכול להרפות עכשיו," אמר המוות. "פשוט תכריז שאינך עוד, ולא תהיה."
המוות עטה ברדס שחור, כמו בקריקטורה; אצבעותיו, שנגעו רכות בפניי, היו מקלות קרח. באותו לילה הראה לי הכול: הוא הראה לי את העתיד שנכון לי, את הסיפורים שאספר ואת הגברים שאפגוש. הוא הראה לי אותך, אהובי, וראיתי אותך. "אלה החיים שלך," אמר לי. "אתה תשב ליד מיטתו של אהובך כשימות, ולאט־לאט תספר לו סיפורים, תנסה לשמור עליו ממגעי האחרון."
כשהחשכה בלעה אותי הוא שאל אם אני מוכן להרפות מכל זה ולהיעלם איתו אל הלא־נודע. לא הייתי מוכן. "אתה לא מספר את הסיפורים כדי שהוא יישאר בחיים," אמר לי. "אתה מספר את הסיפורים כי אתה לא רוצה להתמודד עם החיים בלעדיו. זה יהיה מעשה אנוכי, מצער, של שימור עצמי."
שחרזאדה לא אהבה את הסולטן. היא לא רצתה לרפא אותו. היא לחשה את סיפוריה כדי למלט את צווארה מידי הסייף.
העולם סביבי היה אפל וראיתי רק את האור בעיניו של המוות. הושטתי את כף ידי, תפסתי את פניו של המוות בידי. הטבעתי נשיקה מדממת על שיניו הלבנות והתחננתי בפניו שיניח לי להישאר.
אז הפשיט ממני המוות את האיש התמים ההוא. זה היה רגע מכאיב; הרגשתי כאילו חלק מנשמתי הוסר. המוות חייך אליי, ומתוך־תוכי לקח דמות רפאית, איש־ילד שהייתי פעם ועכשיו הוא זר לי.
האיש הזה מבקר אותי לפעמים, כשאני שוכב איתך במיטה. הוא מזכיר לי סיפורים שעברו מזמן. הוא לוחש שירים באוזניי כשאני מחכה שתתעורר כדי שאדע שאתה עדיין חי.
"ספר לי סיפור," אתה אומר עכשיו. המוות מציץ מאחורי הדלת הסדוקה; בתוך גלימתו אני רואה את האיש הזר ההוא. הוא נראה מאושר. הוא מזג את כאבו לתוכי ועזב את העולם הזה לטובת גן עדן תמים. את כאבו שבתוכי אי אפשר להשתיק. הוא עולה מדי פעם בפעם. קולו נעשה רם יותר בתוך עצמותיי. כמו צעקה של ילד שאמו נטשה אותו. לפעמים הוא מהדהד בראשי. הוא נטרק כנגד צלעותיי השבורות ונחבט בכתף הפרוקה שלי. הוא מושך אותי הרחק ממך ומטיל אותי אל מקומות אפלים שלא מוצאים חן בעיניי, אבל אני שומר זאת לעצמי.
אני מחייך אליך, אהובי, ומתחיל לספר לך סיפור. "פעם איש אחד סיפר לאהובו סיפור ששמו 'ההתאבדות היפה ביותר', על אישה ששמה אֶוֶולין מֶקהֵייל."
