ארצנו הירוקה והנעימה

עאישה מאליק

תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון

לכל אדם יש מקום שהוא קורא לו בית, אך מי מחליט לאן אתם שייכים? במשך שנים חיו בילאל השאם ואשתו מרים חיים שקטים ונעימים בכפר האנגלי המנומנם אחרית בבל. אבל עכשיו הכול עומד להשתנות. על ערש דווי, אמו של בילאל מושיטה לו את ידה, ובמקום למלמל תפילות פרידה מהעולם היא מטילה עליו משימה: לבנות מסגד בכפר מגוריו. מרים נחרדת לשמע תוכניתו של בילאל. חבריו ושכניו מזדעזעים. קהילת אחרית בבל אחוזת תרעומת, והמצב הולך ומסלים. משאלתה האחרונה של האם חושפת פערים עמוקים בין תושבי הכפר, פערים שבילאל לא העלה על דעתו, ועד מהרה הוא נאלץ לבחור בין זהות לקהילה, בין חברות לאמונה, בין נאמנות לאמו האהובה לבין הערכים המקודשים של המקום שהיה לביתו.

ארצנו הירוקה והנעימה, ששמו מבוסס על שורה מתוך השיר ירושלים מאת המשורר ויליאם בלייק, מעלה שורה של שאלות יסוד: מה הופך אותנו למי שאנחנו, מי אנחנו רוצים להיות ועד כמה נרחיק לכת כדי להשיג זאת. באמצעות סיפור שהוא לפרקים משעשע, לפרקים מכמיר לב, מצליחה עאישה מאליק לגעת ברגישות  בעניינים אקטואליים להפליא לימינו אלו ובוחנת ביד עדינה ובלב מלא חמלה את הקשר בין זהות, חברות, משפחה וקהילה.

עאישה מאליק היא סופרת ועורכת בריטית מוסלמית המתגוררת בלונדון.

פרולוג

לסַכּינָה הַשׁאם היתה היכולת להשתקע בנפשו של אדם כמו חוויה ספק־טראומטית. במשך שישים ושלוש שנה התקיים בה תמהיל נדיר של מעשיות ואופטימיות, של מציאות וחלומות. אך חלומותיה, למרבה הצער, לא ממש התגשמו. אילוצי החיים הטילו צללים כבדים על המגדלים שבנתה באוויר לפני שנים רבות כל כך, כשרק עזבה את ראוולְפּינְדי שבפקיסטאן ובאה לברמינגהאם.

וכעת הטיל עליה המוות את הצל האחרון. היא לפתה את ידו של בנה, בּילאל, בכף ידה הצנומה והכמושה, בחנה אותו בצמצום עיניים, ולבסוף הרימה את כף ידה האחרת אל לחיו.

״בֶּטא,״ אמרה. הילד שוב היה בביתה, בין הקירות המצופים טפטים ססגוניים, רגליו על השטיח הירוק שהיה ברשותה שנים רבות מדי. ״אולי תגדל זקן?״ לחשה בתקווה.

הוא נשם נשימה עמוקה, קפץ שפתיים והנהן.

בילאל נראה מצוחצח מדי בשביל המקום הזה, ואשתו, מַרְיָם, שישבה בכיסא בפינת החדר, ידעה זאת. זה ניכר בריצוד של עיניה החדות, הסורקות את סביבתה. אז שתקפוץ! מה מרים יודעת בכלל על קושי או על הקרבה? מה בילאל יודע על הדברים האלה?

רוּחְסאנה ישבה בצדה האחר של סכינה ומחתה את דמעותיה בדוּפּאטה, הצעיף המסורתי הרקום שלה, וסכינה הצטערה, כפי שהצטערה על דברים רבים נוספים, על שאחותה הצעירה נכנעת לדמעות לעתים קרובות כל כך.

״בילאל שכח כל מה שלימדתי אותו,״ לחשה סכינה לרוחסאנה.

אחותה פרצה בבכי מר.

״אתה תטפל בחאלָה שלך?״ שאלה סכינה את בילאל. ״כמו שאני טיפלתי בה?״

בילאל הגניב מבט עצבני אל אשתו.

״כן, אַמי. כמובן.״

עכשיו בא החלק המסובך, אבל ממתי תסבוכות מפריעות לסכינה? היא עמדה להטיל על בנה את המשימה שתחזיר אותו, זאת ידעה, אל הדבר החשוב ביותר בחיים: אמונה. האופן שבו זנח כל קשר לאמונה כשעבר לפני שמונה שנים לכפר המגוחך הזה, אחרית בבל, פשוט לא התקבל על הדעת. הוא היה נחוש לפתוח משרד ראיית חשבון. כאילו מספרים חשובים יותר מאלוהים. טוב, נכון שהוא מצליח, ובכל זאת. איזו מין החלטה! הוא לא שואל את עצמו מה זה אומר לחיות במקום ששמו מרמז על קִצו של משהו? היא לא היתה טיפוס פטליסטי, אבל יש גבול.

סכינה נאנחה בינה לבין עצמה — בילאל אף פעם לא הרהר בדברים חשובים כמו סמליות. לחשוב שהיא השקיעה ארבעים שנה מחייה יחד עם בנה בעיר הצבעונית הזאת. למענו! היא לא הסכימה שהוא יהיה הפרצוף החום היחיד ברדיוס של קילומטרים: בולט ובלתי נראה בעת ובעונה אחת. והיא לא שמרנית — היא הקפידה מההתחלה שלבילאל יהיה מגוון רחב של חברים, בניגוד לילדים אחרים שהוריהם עודדו אותם ״לא להתערבב״. לא, היא הכינה כריכי מלפפון לחבריו הלבנים ועוף ג׳מייקני לשחורים. אילו הביא הביתה חברים סינים או יפנים, היא היתה מכינה נודלס או סושי, או מה שזה לא יהיה שהם אוכלים. היא ראתה שלחייו של בילאל מאדימות בתגובה ליומרנות התרבותית שלה, אבל היא אמא שלו — היא ידעה טוב מאוד מה הוא צריך, גם כשהוא בעצמו לא ידע.

כשבעלה עזב אותה בשנה הראשונה לנישואיהם, היה לה ברור שהיא תצטרך ללמוד להסתדר בעצמה, ללמוד להבין. הבנה, אמר לה האימאם המקומי, היא הסוד בכל דבר, בייחוד בכל הקשור לעולם הבא. מה שנשמע לה מוזר, כי איך אפשר להבין משהו שמעולם לא חווית?

סכינה הביטה בבנה ושמץ פליאה בעיניה: ״מי אתה?״ שאלה לבסוף.

בילאל נראה המום, והביט במרים כאילו היא תדע את התשובה.

״אַמי,״ אמרה מרים. היא התקרבה ואחזה בכפות ידיה של חמותה הגוססת. ״הוא הבן שלך. זוכרת?״

סכינה נופפה בידה כאילו היא מגרשת זבוב. היא התנדנדה בין החיים למוות, ומול עיניה התעבה ערפל שחור במקום האור שתמיד ציפתה לו.

״תקשיב לי,״ אמרה, ונימה של דחיפות בקולה.

ראשו של בילאל נפנה בפתאומיות, והיא ראתה שעיניו התקבעו על השידה הנעולה שלה. היא מצאה ישועה באמונה, ובנה מצא אותה במגירת התרופות.

״תזכור את הקבר,״ אמרה.

״היא לא מדברת בהיגיון,״ אמר בילאל והביט במרים.

אותו מבט היה בעיניו כשהיא חפרה לראשונה בור בצורת קבר בחצר האחורית שלה והשתרעה בו מדי לילה. ״איך אפשר לחיות כמו שצריך אם לא חושבים על מוות?״ אמרה לו אז.

היא הכינה את עצמה לתחושת המחנק ודמיינה את האדמה המושלכת עליה, התכוננה לפרידה הבלתי נמנעת מכל מיני דברים — מבילאל — וניסתה להשלים עם המחשבה שבמותה דבר לא יהיה חשוב עוד, פרט לטוב שאולי עשתה בחייה.

״אַמי,״ אמר בילאל כשהביט בה שוכבת בבור. ״את יכולה להרהר במוות גם מעל האדמה. את לא בחזרות לתפקיד בהצגה.״

היְין? המוות הוא באמת לא הצגה, ואף על פי כן היא ידעה שזוהי המערכה שלפני האחרונה. הבנה היא הסוד. ההבנה עלולה לפסוח על יבשות ושושלות.

״תקשיב לי,״ אמרה. היא חזרה להווה ואחזה בידו של בילאל בכל שביב של כוח שהצליחה לאזור. ידו נדמתה לה חזקה כל כך, ולבה נשבר מהמחשבה שהיא לעולם לא תחוש אותה שוב.

אלה הרגעים האחרונים שצפויים לכולנו, יום אחד. אלא שהיא שוגרה אליהם במהירות, ולמען האמת, זה עורר בה בחילה. בעיקר כי אף אחד לא שוגר יחד איתה. היא חשה נקיפה של חרטה על שלא חיה את חייה בהתנגדות למוות.

כיצד חלפו על פניה כל השנים הללו?

היה לה כל כך הרבה מה לומר על כל כך הרבה דברים. לא יהיו הזדמנויות נוספות, מדוע דווקא עכשיו המחשבות האלה ממאנות להפוך למילים?

היא זיהתה את מתארה הקלוש של מה שנראה כדמות אפלה הממתינה בפתח החדר. זה לא הזמן לבהלה. המוות מתדפק על דלתה, הלכה למעשה, ויש לה עוד משימה אחת כאמו של בילאל. כדי להספיק לבצע אותה היא אפילו מוכנה לוותר על תפילת הכָּלימָה הראשונה לפני מותה. כי המוות אכן בודד הוא, אך אין דין מוות כדין החיים — וחייו של בילאל אינם רק שלו, הם שייכים לכל מי שעמו הוא בא במגע. אם הוא בעצמו אינו יודע מיהו, איך יוכלו אחרים להכיר אותו באמת? להבין אותו?

״מה עשינו כאן?״ שאלה.

בילאל רכן אליה וקימט את מצחו. אם יתקרב עוד קצת היא תוכל לנשק את המצח הגבוה ששיווה לו הבעה תמידית של הפתעה. סכינה מצמצה כדי לסלק את הצללים, אך במקומם שיבשו כעת את ראייתה כתמים של אור. היא אחזה בזרועו של בילאל. בקושי היתה מסוגלת לראות את הילד הקטן שלה.

״מי ידע ויבין, שהתפקיד שלנו הוא לעשות טוב אחד לשני.״

״אַמי,״ אמר בילאל. ״זה בסדר, אני פה. אל תפחדי.״

קולו נשבר, ורווח לה כשראתה את הדמעות בעיניו. אולי הוא מתחרט שלא בא הביתה קודם? אולי הוא מצטער שאת משחק השש־בש האחרון שלהם שיחקו לפני יותר משלוש שנים? אולי עכשיו, בעודו צופה בה דועכת, הוא מבין מדוע נהגה להשתרע בקברה.

״תבנה להם מסגד, בטא. תבנה להם מסגד,״ אמרה.

״מרים, תקראי לרופא,״ אמר בילאל. ״מהר.״

מרים יצאה מהחדר בזריזות.

״יא אללה,״ נשמע קולה של רוחסאנה. היא נשפה את תפילותיה החרישיות לעבר סכינה.

בילאל הביט בחאלה שלו בכעס. ״אי־אפשר לחכות עם זה?״

״תראה לאנשים האלה את האִסלאם שלנו,״ המשיכה סכינה בבהילות.

״ששש,״ השקיט אותה. דמעות זלגו כעת בשטף על לחייו.

היא לא אהבה את החיים כפי שראתה שאחרים אוהבים אותם — היא פשוט הפיקה את המרב ממה שקיבלה — אבל ברגע זה, כשהביטה בבנה, לא רצתה לעזוב.

״זה לא הזמן להשתיק אותי,״ אמרה, ולבה נסדק יחד עם קולה. ״זה הזמן לדבר. אתה חייב לכוון את עצמך אל הטוב, בטא. את עצמך ואת כל מי שסביבך. כמו המיסיונרים הנוצרים,״ אמרה.

״מיסיונרים?״ חזר בתדהמה.

היא הושיטה יד אל פניו של בילאל, הילד שלמענו יכלה לוותר על הכָּלימָה, משום שבמותה התכוונה לנהוג כמו בחייה: היא תעשה מה שטוב בשבילו.

״אחרית בבל,״ אמרה. היא לא הצליחה להסוות את הבוז בקולה כשהעלתה בזיכרונה את המדשאה הגדולה במרכז הכפר ואת הגבעות המתנחשלות סביבו, את הרחוב הראשי שוקק החיים המרוצף אבנים עגלגלות ולאורכו פנסי רחוב ויקטוריאניים, את שתי הכנסיות (איזו הפרזה!), את ריצוד קרני השמש על המים בשעה שכל האנשים הלבנים־לבנים האלה טיילו עם הכלבים שלהם בחוף הסמוך, השופע חלוקי אבן, במגפי גומי ובמעילים גדולים. איזה מין אנשים הולכים לחוף באמצע החורף? ואז היא דמיינה את צריח המסגד, המִינָרֵט המתנשא מעל המחזה הזה, דמיינה את הקריאה אל המתפללים הגוברת על רעש נביחות הכלבים, והמחשבה הזאת הסבה לה תחושה חמקמקה של סיפוק (שמבחינת סכינה היתה טובה מאושר). דמעה בצבצה בעינה כשחשבה בחיוך על העצב שסופים טומנים בחובם, אבל גם על התקווה שאפשר להותיר בעולם. ״הכפר הזה,״ חזרה ואמרה בנשימתה האחרונה, ״הוא אפריקה שלך.״

וכך הלכה.

״אינּא לאללה ואינּא אילַייהִי ראג'יעוּן,״ מלמלה חאלה רוחסאנה.

אנו שייכים לאלוהים, ולאלוהים נשוב.

* * *

וכך נותר בילאל עם האשמה ועם האֵבֶל, והתפילה בערבית שאמו לא הספיקה לומר עלתה על שפתיו לראשונה זה עידן ועידנים.

* * *

כי כאשר משהו מת, אין לדעת מה מתעורר לחיים במקומו.

 

פרק 1

״אז ג׳ני תשלח מייל בנוגע לאסלה במפרץ החנייה, ופּנקהֶרסט, אתה אחראי לספור כמה משאיות ממפעל הגבינה עוברות בכבישים שלנו,״ אמר שלי הוקינג באנחה כבדה. ״אין שום השפעה על הכפר שלנו — נו באמת. כבר שנתיים הם תוקפים אותנו ברעש בלי פוסק.״

רחש של הסכמה חלף באולם האסיפות. בילאל שחרר את העניבה שלו, תוצרת פול סמית, והתיר את הכפתור העליון בחולצה הלבנה הלחה מזיעה. הוא הביט סביבו וחיפש חלונות נוספים שאפשר לפתוח. החום החריג לאוגוסט, אחרי שלושה ימים של גשם בלתי פוסק, נעשה מכביד אף יותר בגלל אורכה של רשימת הנושאים לדיון בישיבת מועצת הכפר. הוא התחיל לאבד את הסבלנות.

הארי מארש הצליף בזרועו של בילאל ברשימת הנושאים לדיון ששימשה לו כמניפה. ״גוג ומגוג,״ לחש בחיוך.

״כולנו הסכמנו לערוך מכירת מאפים בבית הספר ולהוסיף דמי השתתפות לערבי הטריוויה בפאב כדי לגייס כסף לתיקון הפעמון בצריח של סנט סְווית׳ן, כן? חסרים לנו רק עוד 2,376 פאונד כדי לעמוד ביעד שלנו, שהוא עשרת אלפים,״ הוסיפה שלי בזריזות.

רחשי הסכמה נוספים.

״ואנחנו מתחייבים לציית למגבלות המהירות בכל הכבישים?״ אמרה, ונעצה את עיניה בבילאל, שהסיט את מבטו ושפשף את חזהו. חזרה לו הבחילה. ״אוקיי, זה הכול הפעם. קוֹפֶּרְתְוֵוייט יוודא שכולם ממלאים את המשימות שקיבלו על עצמם.״

ג׳ורג׳ קופרתווייט רטן לאישור ממקומו בשולחן חברי המועצה. ראשו הקירח נצץ יותר מהרגיל, וסביב צווארון חולצתו הלבנה שמתחת לז׳קט המשובץ היתה כרוכה מטפחת משי (שהיום היתה בגוני אפור חיוור וסגול כהה). שלי ישבה מצדו האחד, ג׳ני פּוֹנְסוֹנְבּי מן הצד האחר — הנהגת מועצת הכפר. בילאל תמיד התרשם שתווי פניה וגינוניה של ג׳ני מאופקים כמו בלוטות הזיעה שלה — גם בשמש הקופחת היא לעולם לא היתה צריכה למחות את מצחהּ.

״יתלו אותך בפעם הבאה שתחרוג מהמהירות המותרת,״ אמר הארי לבילאל כשהם קמו. כיסאות פלסטיק חרקו על הרצפה, והקהל החל להתפזר.

הארי עזב את לונדון כמה שנים לפני כן כדי לחיות עם משפחתו בבמרחבים הירוקים והשלווים של מערב פְּלימְפּינְגטון, ולכן היה כעת בעמדה מעוררת קנאה: הוא חווה מספיק כדי ללעוג לעניינים הפעוטים שהעסיקו את הכפר, ובאותה נשימה התעלם מהתועלת שהוא מפיק מאותם עניינים ממש.

״זה בגלל המכונית החדשה,״ לחש לו בילאל בקול נרגש. הם צעדו לסְקיפֶל רוֹאד. בשמים נגלה הירח אף שהשמש לא החלה לשקוע. ״מנוע מדהים.״

״היא יפהפייה. אצלי, לעומת זאת, האישה חושבת שהבית שלנו רדוף.״

בילאל נעצר. ״למה?״

״מישהו הזיז את האוכמניות מהשיש.״

״אוקיי,״ אמר בילאל.

״זאת אומרת, הן היו על השיש במטבח במאה אחוז — אבל כשחזרנו הביתה הן היו במקרר.״

״המנקה?״

״היא לא עובדת בימי רביעי.״

״הבנתי.״ אפילו עכשיו, שנים אחרי שעבר לכפר, בילאל לא הפסיק להשתאות מהצרות המגוחכות שפקדו את המקום. ״בכל אופן, אל תספר למרים, אחרת היא לא תרשה להאריס* לבוא לשחק עם סם.״

״ביל,״ נשמע קול שאין לטעות בו.

״אז אני זז,״ אמר הארי ומיהר להיכנס ללנד רובר הכסופה שלו.

״שמחה שתפסתי אותך,״ אמרה שלי. ״דיברת עם ריצ׳רד? השארתי לו כמה הודעות לגבי השיח של טום. קיוויתי שהוא יבוא לאסיפה.״

״מצטער,״ אמר בילאל בחוסר מנוחה. הבחילה שלו תמיד התגברה כשדיבר עם שלי. ״לא ראיתי אותו השבוע. אם אראה אותו, אני אעביר את המסר.״

בילאל פתח את מכוניתו, ושלי בחנה את הלקסוס השחורה הנוצצת במבט שנמסכה בו מידה מסוימת של מורת רוח. היו לה עיניים בוחנות, ונטייתה זו העמיקה את הקמטים בזוויות עיניה יותר מכפי שהיתה רוצה — תוצר לוואי טבעי של כהונה בת שלושים שנה כמנהלת בית ספר. היא הצמידה את לוח הכתיבה שלה אל חזהּ.

״בזמן האחרון אתה שקט מאוד באסיפות.״

״אהמ...״

להפתעתו הרגיש גוש עולה בגרונו ותהה אם בלע זבוב בטעות. שלי חיכתה עד שכמה אנשים חלפו על פניהם ונופפו לשלום.

״גם לי היה קשה אחרי שאמא שלי מתה,״ אמרה בשקט.

״כן, אני מצטער,״ אמר בילאל.

״עבר כבר הרבה זמן, אבל אני מבינה אותך. גם אצלה זה היה סרטן, רק לא פתאומי כל כך. זאת מחלה נוראה.״

לרגע הם שתקו יחדיו בבועת יגונם המשותפת, העל־זמנית.

״תודה,״ אמר ונכנס למכונית.

הוא יצטרך להזכיר לעצמו להיות נחמד יותר בכל מה שקשור לשלי.

״תנהג באחריות,״ הוסיפה ונעצה בו את אחד המבטים האלה שלה. ״ותיזהר מהבור ברֵיינֶרְ׳ס לֵיין — הוא עמוק יותר ממה שנראה.״

בילאל התניע וידע שהוא יצטרך לנסוע העירה כדי לקנות גָביסְקוֹן נגד צרבת. שלי צדקה. בילאל באמת היה שקט. אם להודות על האמת, הוא נעלב, בשם המוות, על האופן שבו החיים המשיכו הלאה ורמסו את מחשבותיו בנוגע לאמו המתה. על כך שהם נתנו לו רק כמה שבועות להבין מה מתרחש, שזה הסוף שלה — שאין דרך חזרה ואי־אפשר לשנות את המצב. ועכשיו, העיסוק בשאלות הפעוטות של החיים הסופיים האלה העיר לו את האולקוס. הוא נופף לג׳ורג׳ פֶנְקְהֶרְסְט, שחלף על פניו בכיוון ההפוך, וכעת האט ופתח את חלון הפיאט האפורה שלו.

״תאמין או לא, הלפת שלי חטפה אצבעת הכרוביים,״ אמר. פיו כמעט נעלם מתחת לשפם האפור שנדמה כי צמח ללא הרף.

״אה, אמא שלי תמיד השתמשה בליים נגד זה,״ ענה בילאל.

״או, בדיוק. תודה, ביל,״ אמר פנקהרסט והמשיך בדרכו.

אמא שלו והגינון... כשהוא הביט בה ביום ההלוויה, התעוררה בו פתאום התחושה כאילו מעולם לא הבין שום דבר לגבי החיים. כבר חצי שנה שהיה בעיצומו של ניסיון נואש לשכוח את שרידי מותה; את האבל, את החרטה, את המספר המוגזם של קופסאות הטאפרוור, ואת בקשתה האחרונה.

תבנה להם מסגד.

מכל הדברים שיכלה לבקש.

מאז מותה הוא תרם סכום נכבד למסגד המקומי שלהם בברמינגהאם. זה לא כמעט אותו דבר? הוא אפילו התחיל לשלם מלגת לימודים לילד באוגנדה. ברור שלא היה לה מושג על מה היא מדברת. הכפר הזה הוא ממש לא אפריקה. גם אם בילאל יחליט שהוא מיסיונר, קולוניאליסט הוא לא. היה נורא ואיום לולא הצליח העולם לשים את הסיפור הזה מאחוריו, הרי שתלטנות היא תכונה מאוד לא מנומסת. אבל בסופה של כל שרשרת לוגית כזאת חזרה ועלתה בקשתה האחרונה של אמו, והתחילה שרשרת חדשה שנקודת המוצא שלה תמיד היתה תחושת האשמה שלו.

בילאל התרכז בנהיגה ואחז חזק בהגה למקרה שהמציאות תנסה לחמוק מבין אצבעותיו. הוא חלף על פני המדשאה הגדולה שבמרכז הכפר, שסביבה התקבצו הדואר, חנות הספרים של מר ג׳ — בבעלות ג׳יימס, בעלה של ג׳ני — וחנות המתנות שמכרה הכול, החל ממפות ישנות ואטלסים וכלה בסידורי פרחים משעווה בתוך כיפות זכוכית. הוא הציץ בגלריית ״אמנות החיים״, מה שתמיד נשמע לו אירוני, כי נפש חיה לא נכנסה לשם, פנה אחרי ״החזיר והשור״, פונדק כרכרות מהמאה השמונה־עשרה שמחוצה לו נתלו סלסילות פרחים צבעוניות, המשיך לאורך קוּוּד ליין (שם חלף על פני השיח המגודל של טום), והאיץ עד שהשתלב בכביש המהיר. עצי האורן הגבוהים שתחמו את הכביש משני צדדיו וחסמו את האור ממש עד היציאה לכביש הרחב, עוררו תחושה שאחרית בבל הוא מסוג המקומות שמגלים בתוך ארון קסום: מקום מעולם אחר שצץ משום־מה בעולמנו, אפוף בהילה של מסתורין. אף שהכפר לא חיכה לאיש שיגלה אותו. הוא היה מופנם מאז ומתמיד, והתגאה בכך.

הנסיעה לטיצְ'סטֶר ארכה עשרים דקות. תחת מנורות הניאון של סניף ״ספאר״ היחיד בעיר הוא הכניס לסל הקניות את התרופה הנדרשת, יחד עם פרצטמול ודבק מגע שהאריס היה צריך לפרויקט בבית הספר. בילאל לקח גם עוגיות ללא סוכר למרים, ובמשך כמה רגעים הרהר בהן. האם בשורה התחתונה משנה אם אשתו תחליט פעם אחת, לשם שינוי, לאכול עוגיות נורמליות עתירות סוכר? חרדה התפשטה בחזהו וחלחלה אל קיבתו כשהוא חשב על סֵיף, בעלה לשעבר, שפתאום נורא רצה להיות אב ראוי להאריס. בילאל נשם עמוק, הוציא כדור אָטיבַן מכיסו ובלע אותו בלי מים. אם הנשמה שֶדרה בתוך אמו נעלמה, מי יכול להבטיח שמה שמתקיים בחוץ לא ייעלם גם הוא? האם הכאב שבחזהו, הבחילה, אמיתיים? האם הוא באמת חולה, או שמא הם פרי דמיונו? מצוקתו תפחה עם כל מוצר שהוא סרק בקופת השירות העצמי.

בילאל חזר למכונית ודהר הביתה כי התעייף מחברתו שלו. כשפתח את הדלת ראה את מרים בטייץ שחורים ובגופייה לבנה יורדת במדרגות, ובידיה המחשב הנייד שלה.

״סליחה,״ אמר והרים לעומתה את שקית הקניות. נעליו נקשו על רצפת עץ האגוז. ״הייתי חייב לנסוע לסופר.״

מרים הלכה לאחד משני חדרי הסלון, הניחה את המחשב על השולחן והתיישבה על ספת הקרם היוקרתית.

״מה עשית בינתיים?״ שאל.

״מה? כלום,״ ענתה ונמנעה ממבטו.

הוא החליט שאין טעם לשאול עוד שאלות. ״הבאתי לך עוגיות בלי סוכר.״

״אה, תודה. באמת נגמרו לי.״

״אני יודע.״

הוא רכן לנשק אותה על הראש.

״איך היה באסיפה?״ שאלה.

הוא סיפר לה, והיא הביטה בו מדי פעם. הריכוז שלה היה נתון למסך המחשב.

״את עובדת?״ שאל.

״זאת הסיבה שאני עם המחשב.״

״האריס ישן?״

הוא ראה את עיניה של מרים נודדות אל השעון שעל המסך. לא, הוא יושב כאן איתנו, דמיין אותה חושבת.

״הבנתי,״ ענה בילאל בתגובה למילותיה הנעדרות.

גבותיה של מרים היו קמוטות בריכוז בשעה שעברה ללא ספק על כל מילה ומילה לקראת הגשת הכתבה שלה על מבצע ניקיון האביב בכפר, או מה שלא היה הנושא הנוכחי שעליו כתבה למקומון של מערב פלימפינגטון. בילאל ידע היטב אי־נוחות מהי, אבל תחושתו זו רק הוחרפה כשצפה באשתו עובדת. הוא הרגיש אחראי לכך שמרים נאלצה לעבור מדיווח על שחיתות בממשל המקומי בברמינגהאם לכתיבה על דילול אוכלוסיית הגיריות באחרית בבל, ולכל מיני עבודות פרילנס אחרות שלא אתגרו אותה מבחינה אינטלקטואלית. ההגשמה העצמית של משפחתו — והיעדרה — היתה עוד פריט ברשימה הארוכה של המועקות המכבידות על מצפונו.

מרים כמעט לא השתנתה בעשר שנות נישואיהם. היא היתה דקת גזרה ונמוכה, ושערה החלק והמבריק נותר קצר במידה שלא דרשה ממנה להשקיע זמן בסידורו. פעם הוא אהב להעביר בו את אצבעותיו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהאופי הענייני שלה, וכמוהו גם הקמט הקבוע במצחה. היו שחשבו שהקמט מעיד על חומרה, אבל לבילאל הוא נראה חקרני: קמט ששואל אך לא שופט. אולי בזכות עפעפיה השמוטים שהקנו לה מבט אוהד. אבל איך אפשר להסתמך על תחושה? רוב השיחות הטעונות שבילאל עבר בשלוש מערכות היחסים הקודמות שלו הסתיימו בנסיעה לבית המרקחת. אלא שאשתו היתה העצמאות בהתגלמותה, ממש כמו אמו. רק שאמו היתה גם שׁרה במטבח, ובכל פעם ששמעה שיר בוליוודי ישן סחפה את בנה לריקוד. חאלה רוחסאנה היתה מביטה בהם בחיוך ובצחוק ונדה בראשה ואז הולכת למטבח להכין להם חטיפים, שאותם חיסלה בסופו של דבר בעצמה. בילאל הוצף במין חיבה נואשת כלפי אמו, חיבה מהסוג שחשים רק כלפי מישהו שלעולם לא נראה שוב. ואחריה באה תחושה חונקת של בינוניותו כבן. אמו היתה אישה בלתי רגילה שנלכדה בחיים רגילים בעליל. אבל בילאל לא צפה שהעצמאות של אשתו תגרום לו להרגיש מיותר. הרגשה שצפה ועלתה לאחרונה אל פני השטח, יחד עם האקס שלה.

הוא טפח על רגליו וקם לעמידה כדי לא להיכנע לפרנויה. עיניה של מרים המשיכו לרפרף על מסך המחשב.

״רוצה תה?״ שאל.

״לא, תודה.״

הוא כחכח בגרונו. ״לח בחוץ.״

מרים נאנחה ושקעה לתוך הספה. ״אתה רוצה לדבר?״

הוא הביט בה.

״כי אנחנו יכולים לדבר ולגמור עם זה כדי שאני אוכל לסיים את הכתבה, או שאתה יכול לחכות עד שאסיים ואז לומר לי את מה שאתה רוצה לומר לי.״

בילאל עמד לנסות להסביר לה את התחושות האלה — את ההרגשה שהכול חסר משמעות — אבל אז צלצל הטלפון.

״הלו?״ אמר לשפופרת.

רעש נשמע ברקע. רעש חזק מהזן הפונג׳בי.

״הלו?״ חזר ואמר.

״האן! בטא!״

הוא הרחיק את הטלפון מאוזנו.

״בטא?״

״כן, הלו?״

״בילאל, בטא?״

״כן, מדבר.״

״מי מדבר?״

״בילאל.״

עוד המולה ברקע.

״אַהוֹ. בילאל הֶגא,״ צעקה הגברת בטלפון, כפי הנראה לגברת אחרת.

״מי זאת?״

״דודה שֶׁגוֹפְתָה.״

אלוהים ישמור.

״אה, דודה.״

״אתה זוכר אותי, כן?״

״ברור.״

היא היתה הדודה עם השיער הכמעט בלונדיני, לא זאת עם מקל ההליכה.

״ברור, בטא? שכחת איך מדברים פּנג׳אבּי?״

היא צחקה. וגם בילאל, אף שהיה זה צחוק עצבני.

״לא, מה פתאום, דודה. זאת אומרת, כן. מסתבר שכן.״

״היין?״

״כן, דודה, שכחתי.״

הוא הסתכל וראה שמרים לוחשת את המילים, ״מי זה?״

הוא כיסה את השפופרת בידו. ״דודה שגוֹפתה.״

מרים גלגלה עיניים.

״חאלה רוחסאנה שלך נפלה וקיבלה מכה חזקה, בטא. חזקה מאוד.״

״אוי ואבוי. היא בסדר? מה קרה?״

״בטא,״ אמרה דודה שגוֹפתה, ״אנחנו לא יכולות לטפל בה בכל יום, נָה. לא ככה. אתה חייב לבוא לקחת אותה ולטפל בה כמה זמן.״

מרים ניגשה לבילאל, שילבה ידיים ונעצה בו את מבטה הבוחן הייחודי.

ברקע דיברה אישה בפנג׳אבי: ״תגידי לו שהיא בקושי הולכת. היא בקושי זזה. הקיסְמַט שלה רע.״

״הקיסְמַט שלה רע,״ העבירה דודה שגוֹפתה את המסר.

לבילאל לא היה ברור איך בדיוק המזל הרע של החאלה שלו קשור אליו. מרים לקחה ממנו את הטלפון. ככה עדיף; למרים תמיד היו יותר תשובות מלבילאל. כנראה מפני שבמקרים רבים מרים היא שהעלתה את השאלות.

״סאלאם, דודה, מה קרה? אוי לא. מסכנה. מה שלומה?״

מרים עברה לדבר בפנג׳אבי בקלות מפליאה יחסית לאישה שנראתה כל כך לא פנג׳אבית. בילאל חש גאה באשתו. היא אישה רבת רבדים, וכפועל יוצא הפכה גם אותו לאדם מעניין יותר.

״אצ'א,״ אמרה. ״אהו.״

מרים לכסנה מבט אל בילאל. היא עדיין דיברה בפנג׳אבי: ״היא תהיה נורא בודדה כאן. אנחנו בקושי בבית.״

היא עיקמה את הפה, כאילו אינה מצליחה לחשוב על תירוץ טוב יותר, ולרגע קצר הם היו מאוחדים ברצונם הנואש לוודא שחאלה רוחסאנה לא תבוא. בילאל ניסה לשכך את תסכולו. הוא היה בטוח שהוא אוהב את החאלה שלו כפי שאוהבים קרוב משפחה כיוון שמשפחה זה דבר חשוב, אבל היא דידתה לה בשולי זיכרונות ילדותו — אישה שאמו נאלצה להביא בחשבון כשהיא קיבלה החלטות חשובות, ולא אישה שעזרה לקבל אותן.

״אצ'א?״ אמרה מרים בלי להסיר את עיניה מבילאל. ״אבל... אה. כן. לא, פשוט... הבנתי. אוקיי. אני מבינה.״

היא הניחה את השפופרת.

״מה קרה?״ שאל.

״כאילו אנחנו בעצמנו דחפנו את חאלה במדרגות.״

״נו?״

״אין ברירה,״ ענתה מרים ושילבה את ידיה.

״אוי לא.״

״אני יודעת,״ אמרה מרים וחזרה למחשב שלה. ״נצטרך להסתדר איכשהו. היא בטח תישאר כאן כמה שבועות —"

״שבועות!״

מרים נתנה בו מבט נוקב. ״אולי ככה תפסיק להרגיש אשם שאתה לא מטפל בה —"

״אני מטפל בה,״ קטע אותה בילאל.

״אני לא חושבת שדמי כיס זה מה שאמא שלך בנתה עליו.״

מובן שהוא הזמין את חאלה רוחסאנה לבוא לשהות אצלם אחרי ההלוויה של אמו, אבל כשהיא סירבה — הוא לא התעקש, הרי להתעקש זה להציק, לא?

״טוב, אמא שלי בנתה על הרבה דברים,״ אמר.

״זה נכון.״

״מסגד,״ אמר לבסוף. ״את מתארת לעצמך מה השכנים יגידו?״ מלמל. ״נסעתי עשרה קמ״ש מעל המהירות המותרת, ושלי עטה עלי. היא כמו נץ.״

מרים חשבה כמה רגעים. ״אבל כניסוי חברתי זה יהיה די מעניין.״

״זאת הבעיה עם כל המאמינים,״ אמר בילאל. ״הם כל כך אובססיביים.״

הבקשה של אמא שלו נראתה לו מטיפנית, איכשהו, אפילו מניפולטיבית, והיא נדבקה אליו כמו פלסטיק שרוף לעור. צריך להיות חוק נגד בקשות על ערש דווי. אבל אז הוא נזכר איך היתה שרה ורוקדת. יש אנשים שפשוט אי־אפשר להבין.

״אתה לא יכול להגיד שלא היו לה שאיפות בשבילך,״ ענתה מרים. ״פסגת ההצלחה של אמא שלי היתה שבגיל שמונה־עשרה התחתנתי עם הגבר שהיא אמרה לי להתחתן איתו. ותראה אותי עכשיו, גרושה ונשואה פעם שנייה לגבר שאפילו לא מסוגל לדבר פנג׳אבי.״

״למה הן לא יכולות לדבר אנגלית? הן אלה שהחליטו לבוא לפה.״

מרים חייכה אליו חיוך קטן והנידה בראשה. ״אתה כזה טוֹרי**.״

״אני פשוט לא מרגיש כמו עצמי כשאני מדבר פנג׳אבי,״ הוסיף בילאל.

״נו, בדיוק,״ אמרה ושיפדה אותו במבטה. ״בכל אופן, מכיוון שגם אמא שלי מתה, זה לא משהו שצריך להדאיג אותך.״

הבוטות של מרים גרמה לו להתכווץ במבוכה.

״דיברת עם אבא שלך בזמן האחרון?״ שאל.

״לא. הוא בטח עסוק מדי בלזיין את אשתו השלישית. הפסקתי לספור. אחרי כל נסיעה לפקיסטאן הוא חוזר עם אחת חדשה.״

״את יודעת מה דעתי.״

״כן, כן,״ ענתה מרים. ״׳לפחות הוא חיכה עד שגדלת.׳״

״זה נכון.״

בילאל התיישב מולה על כורסת הביצה שלהם, גם היא בצבע קרם. אולי הקמט הקבוע במצחה של מרים הוא לא קמט חקרני (או שיפוטי), אלא פשוט תוצר של ילדותה — אולי אמה הפטליסטית ואביה הסורר חקקו את שגיאות חייהם על פניה.

״העניין הוא,״ אמר לבסוף, ״שיש לי תחושה שאמא צדקה.״

״מה, שאבא שלי הוא רודף שמלות חסר תקנה?״

״לא. זאת אומרת, גם זה, לצערי,״ ענה, ומרים צחקקה. בילאל חייך. ״לגבי החיים, התכוונתי.״

מרים קימטה שוב את מצחה.

״כשאנחנו...״ הוא היסס, ״נו... מתים. מה אנחנו משאירים אחרינו?״

הוא חשב על אמו הגוססת במיטתה, על הקמטים החרושים בעורה, על ההילה הכחולה סביב אישוניה — ההיכרות שלו עם הכאב הזה בלבו הלכה ונעשתה עמוקה מדי. ״מה אמא השאירה אחריה?״

מבטה של מרים השתהה לרגע על בילאל, ואז חזר אל מסך המחשב. ״חאלה רוחסאנה, זה מה. אם היא באה, אני אצטרך להביא את המנקה כדי לסדר את החדר לפני שאני נוסעת לעיר... אה, אם אתה ממילא נוסע לברמינגהאם, אולי כדאי שכבר תקנה בשר חלאל. יחסוך לי נסיעה של שעה. היא אוכלת בשר, לא? היא מעדיפה עוף או טלה? כדאי שתתקשר אליה לקבוע מתי אתה אוסף אותה מחר.״

״מחר?״

״אז מתי?״ אמרה מרים. ״זאת הבעיה איתך — עד שאתה מסיים לחשוב ומחליט מה לעשות, אנשים מתייאשים, או מתים.״

עיניו נפערו בכעס.

״סליחה,״ אמרה. ״אתה מבין למה אני מתכוונת.״

הוא לא היה בטוח שהוא באמת מבין.

בלילה נכנס בילאל למיטה וחיכה שכדורי השינה שלו יתחילו להשפיע, ולכן לא ידע שמרים ניגשה אליו. אילו היה ער, היה מרגיש את נשיקתה על מצחו ושומע אותה לוחשת ״סליחה״ באוזנו. כפי שעשתה לעתים קרובות כשידעה שהוא לא שומע.

* שם באורדו שפירושו ערני, דרוך. נהגה במילרע, בניגוד לשם הבריטי המוכר (כל הערות השוליים הן של המתרגם).

* כינוי בשפת היום־יום לחברי המפלגה השמרנים בבית הנבחרים הבריטי.