היה זה יום חמים ובהיר. היא פסעה לאטה בזהירות על פני האדמה המחורצת. שדות השתרעו משני צדי השביל, והם היו גדושים בעדרים שרעו בעצלתיים באור השמש. פרחי קיץ גדלו פרא מבין החרכים שבחומות האבן. הארץ הייתה ירוקה. ממקום כלשהו בשולי הכול, עלה באפה ריח הים.
היא הקיפה את הפינה וראתה את הבית: נמוך ומוארך, ושלושה חלונות בחזיתו. מסויד. בית שמישהו דאג לטפח. סביבו השתרעה חלקת אדמה וגבעולי ירקות נישאים צמחו בה בשורות, מוכנים להילקט. אסם ניצב בסמוך, ובו עבד איש במרומי סולם, קול הלמות הפטיש שבידו מהדהד באוויר.
היא עצרה מלכת. הסדירה את נשימתה. האיש עמד בגבו אליה, שקוע במלאכתו. הוא עדיין לא הבחין בה.
היא לא ציפתה שיהיה כאן. מסיבה כלשהי היא חשבה שיהיה לה זמן לראות את הבית, להרגיש את נוכחותו, לתהות אם זה אכן המקום.
כשצפתה בו, בקלות תנועתו, בידו העולה והיורדת תוך כדי עבודה, היא הרגישה פחד עולה בקרבה.
האם יזהה אותה, אחרי שנים רבות כל כך? האם יודה לה על שטרדה את מנוחתו?
היא השפילה מבט אל עצמה. היא טרחה רבות בבחירת הבגדים הבוקר, אבל לפתע הכול נראה שגוי כל כך: נעליה לוחצות מדי, צבע שמלתה צעקני מדי. הכובע מהודר מדי יחסית ליום החמים. עדיין לא היה מאוחר מדי לסוב על עקבותיה. הוא לא ידע לעולם שבאה לכאן.
היא עצמה את עיניה, אור השמש המסונן ריצד על עפעפיה.
היא המתינה לרגע הזה זמן רב מדי.
הפטיש הפסיק להלום. היא פקחה את עיניה והיום התפרץ אליה.
האיש הבחין בה. הוא עמד עכשיו על הקרקע, פונה החוצה, מבטו יציב. היא לא הצליחה לקרוא את הבעת פניו. לבה החסיר פעימה.
היא זקפה את סנטרה. נשמה עמוק. הוא לא יראה אותה מהססת.
היא התקדמה לעבר השער, וכשהגיעה אליו, היא פתחה את פיה וקראה בשמו.
