1.
מודעה בעיתון
כשראיתי את המודעה בעיתון חשבתי שתכף אתפקע מרוב אושר. עד אז עבר עליי יום שמח למדי — למרות מטוסי הלוּפְטְוַואפֶה שהרגיזו את כולם כי בגללם איחרנו לעבודה — ואפילו הצלחתי להשיג בצל וזו הייתה בשורה משמחת לתבשיל שעמדתי להכין לארוחת הערב. אבל כשראיתי את המודעה בעיתון, הייתי ממש בעננים.
השעה הייתה שלוש ורבע אחר הצהריים באחד מאותם ימי דצמבר ארורים, שבהם נראה שהיום מתחיל להחשיך עוד בטרם עלה בדעתו להאיר. גם שתי אפודות ומעיל חורפי כבד לא הועילו נגד הקור. ישבתי בקומה העליונה של אוטובוס מספר 24, וכשנשפתי ראיתי את הבל פי באוויר הקר.
הייתי בדרכי הביתה מעבודתי כמזכירה במשרד עורכי הדין סטרוֹמן, וציפיתי בקוצר רוח למנוחה קלה לפני שאתחיל את משמרת הלילה במרכזייה של תחנת מכבי האש. כבר קראתי כל מילה בעמודי החדשות של האיבנינג כרוניקל וכעת הסתכלתי על ההורוסקופים, שלא האמנתי בהם אבל חשבתי שכדאי להציץ בהם רק ליתר ביטחון. בהורוסקופ של החברה הכי טובה שלי בָּאנְטי היה כתוב "בקרוב מאוד יגיע אלייך סכום כסף. חיית מזל: סמור" — בהחלט נשמע מבטיח. אצלי היה כתוב "העניינים עשויים להשתפר בסופו של דבר. דג מזל: בקלה" — תחזית די גרועה בהשוואה לשלה.
ואז ראיתי אותה, בלוח הדרושים, דחוקה בין משרה למְבַשלות ריבה (ניסיון קודם לא הכרחי) לבין מפקחת מנוסה במפעל סרבלים (רצוי עם המלצות).
דרושה עובדת זוטרה: דרושה עובדת זוטרה במשרה חלקית להוצאת לוֹנסטוֹן בע״מ, מו״ל העיתון לונדון איבנינג כרוניקל. עובדת מוכשרת, נלהבת וחרוצה חובה, יכולת הקלדה של 60 מילים לדקה או 110 מילים לדקה בקצרנות. נא לפנות במכתב בהקדם האפשרי לגברת ה' בירד, הוצאת לונסטון בע״מ, בית לונסטון, לונדון אי־סי-4.
זו הייתה המשרה הנפלאה ביותר שראיתי בחיי.
הדבר שהכי רציתי בעולם (מלבד, כמובן, שהמלחמה תסתיים ושהיטלר ימות מוות מחריד ככל האפשר), היה להיות עיתונאית. או ליתר דיוק, להיות מה שמביני דבר כינו כתבת מלחמה.
בעשר השנים האחרונות — מאז זכיתי בביקור במערכת העיתון המקומי כפרס על שיר איוֹם למדי שכתבתי כשהייתי בת שתים־עשרה — חלמתי על קריירה עיתונאית.
עכשיו הלב שלי דפק כמו משוגע, הלם מבעד לאפודות ולמעיל ואיים לזנק אל מחוץ לחזי היישר לחיקה של הגברת במושב שלידי. הייתי באמת אסירת תודה על העבודה אצל סטרומן, אבל רציתי כל כך ללמוד להיות כתבת. להיות מסוג האנשים שתמיד יש להם פנקס ביד, שמוכנים לרחרח ולגלות תככים פוליטיים, להטיח שאלות קשות בנציגי ממשלה, או הכי טוב — לקפוץ על המטוס האחרון היוצא אל ארץ רחוקה כדי לשלוח משם דיווחים חיוניים על התקוממות ומלחמה.
אף שהצטיינתי בחיבור ובלשון המורים בבית הספר אמרו לי להנמיך את ציפיותיי ולא לשאוף לדברים מרגשים כל כך. הם גם אסרו עליי לפרסם בעיתון בית הספר מכתב לראש הממשלה בנוגע למדיניות החוץ שלו. זו הייתה התחלה מייאשת למדי.
מאז אמנם התמדתי בשאיפתי, אבל התברר שלמצוא עבודה בתחום זו משימה לא קלה למישהי כמעט חסרת ניסיון, במיוחד כי גמרתי אומר לעבוד בעיתון ברחוב פליט בלונדון, הרחוב שבו ישבו כל מערכות העיתונים החשובות ביותר. ולמרות שאני טיפוס אופטימי בדרך כלל, אפילו אני לא חשבתי שכתיבה במשך שלוש חופשות קיץ בליטְל וִיטְפילד גאזֶט היא מה שיביא אותי לברלין.
אבל זו הייתה ההזדמנות שלי.
בחנתי שוב את המודעה, ובדקתי אם אוכל לעמוד בתנאי הקבלה.
מוכשרת
זאת אני, גם אם לא ידעתי אילו כישורים בדיוק הם רצו שיהיו לי.
נלהבת
כן, אפשר לומר. כמעט פרצתי כרגע בצרחות באמצע האוטובוס כמו איזו משוגעת.
חרוצה
אני מוכנה לישון על רצפת המשרד אם זה מה שנדרש.
הייתי כבר קצרת רוח להגיש את מועמדותי.
צלצלתי בפעמון כדי לרדת בתחנה הבאה, ועם הישמע הצלצול העליז החל האוטובוס להאט. לקחתי את התיק שלי, את מסכת הגז ואת הבצל, תחבתי את העיתון מתחת לזרועי, ורצתי למטה בשיא המהירות. מרוב בהילות שכחתי מאחור את אחת הכפפות שלי.
"תודה," צעקתי לכרטיסנית, וכמעט מחצתי אותה כשזינקתי מירכתי האוטובוס, שעוד לא עצר עצירה מוחלטת בתחנה, אל מה שנותר מהמדרכה שליד בית המרקחת. בית המרקחת בּוּטס עדיין פתח את שעריו, אף שכל חלונותיו נופצו בהפצצה לפני שבועיים.
בּוּטס לא הייתה החנות היחידה שספגה פגיעה במהלך ההפצצות האוויריות. כל הרחוב סבל מהן. מחנות המכולת לא נשאר הרבה יותר מחצי קיר וכמה הריסות, ארבע מהדירות הסמוכות לה נהרסו כליל בהפצצות, ובמקום שבו עמדה חנות הצמר של מר פּארסון נפער כעת חור גדול. שכונת פּימְליקוֹ שמרה עדיין על מורל גבוה, אך לא הייתה חפה מאבדות.
התחלתי לצעוד הביתה. חציתי את הכביש בריצה וזינקתי מעל המכתשים. האטתי כשבירכתי לשלום את מר בּוֹן,1 מוכר העיתונים ("עם שם כמו שלי הייתי צריך להיות קצב!"), שסידר מחדש ערימת עיתונים מחוץ לדוכן שלו. הוא כבר היה לבוש בסרבל פקח ההגנה האזרחית ונשף על אצבעותיו כדי להתחמם.
"אחר צהריים נעים, אֶמי," אמר בין התנשפויות. "קנית את המהדורה המוקדמת? יש תמונה יפה של הוד מלכותם בעמוד הראשון." הוא חייך בלבביות. למרות כל מה שעוללה לו המלחמה, מר בון היה האדם האופטימי ביותר שהכרתי. לא משנה עד כמה החדשות היו רעות, הוא תמיד מצא בהן משהו נחמד. "לא, אל תעצרי — אני רואה שאת קצת ממהרת."
בדרך כלל הייתי נשארת כדי לשוחח איתו על חדשות היום. לפעמים, במקום לשלוח אותם בחזרה למו"ל, היה מר בון נותן לי גיליונות ישנים של עיתונים או של השבועון פיקצ'ר פוסט אם מישהו הזמין גיליון ושכח לאסוף אותו. אבל היום הייתי פשוט חייבת להגיע הביתה.
"עמוד שתיים, מר בון," צעקתי בהכרת תודה. "הכרוניקל מחפש עובדת זוטרה. אני חושבת שזו יכולה להיות ההזדמנות שלי!"
מר בון תמך מאוד בחלומי להפוך לכתבת מלחמה, למרות שהיה מודאג מרצוני לחצות את קווי האויב, ועכשיו התפשט על פניו חיוך גדול עוד יותר והוא נופף בעותק של עיתון הערב בתרועת ניצחון.
"כל הכבוד, אֶמי," צעק. "בהצלחה. אני אשמור לך את גיליון הטיימס של היום."
צעקתי תודה, נופפתי בידי החופשית בפראות והמשכתי לשעוט אל קצה הרחוב. רצתי כמה דקות ואז פניתי פנייה חדה ימינה, ועקפתי שתי נשים מבוגרות שהפגינו עניין רב בוולטר ובדוכן תפוחי האדמה שלו, ככל הנראה בשל החמימות שהפיץ סביבו. חלפתי בריצה על פני חדרי התה והגעתי הביתה.
באנטי ואני היינו שותפות לדירה בקומה העליונה של בית סבתה ברחוב בּרֵייבּוֹן. כשהייתה הפצצה נאלצנו לרוץ ריצה מטורפת למטה אל מקלט אנדרסון נגד הפצצות אוויריות שהיה בגינה הציבורית, אבל כבר התרגלנו אז זה לא הפריע לנו יותר מדי, והיה לנו מזל גדול שיכולנו לגור שם בחינם.
פתחתי את דלת הכניסה בסערה, רצתי באולם הכניסה המרוצף ומיהרתי במעלה המדרגות.
"באנטי," צעקתי, בתקווה שהיא תשמע אותי מגובה שלוש קומות. "לעולם לא תנחשי. יש לי את הבשורות הכי טובות בעולם."
עד שהגעתי לראש המדרגות באנטי כבר יצאה מחדר השינה שלה, לבושה בחלוק ומנגבת קורי שינה מעיניה. היא עבדה במשמרות לילה כמזכירה במשרד המלחמה, אבל מילאה כמובן את פיה מים לגבי התפקיד עצמו ומה שהיה כרוך בו.
"ניצחנו במלחמה?" אמרה. "בעבודה לא אמרו שום דבר."
"זה רק עניין של זמן," אמרתי. "אבל תסתכלי, הדבר הכי טוב שיכול לקרות חוץ מזה."
דחפתי את העיתון לידה.
"מבשלות ריבה?"
"לא, טיפשה שכמוך. מתחת לזה."
באנטי חייכה וסרקה שוב את הדף. עיניה נפערו כשראתה את המודעה.
"אוי, אלוהים." קולה גבר עם כל מילה. "אֶמי, זאת העבודה שלך."
הנהנתי בפראות.
'את חושבת? באמת? זה כן, לא?" אמרתי, לא בהיגיון רב.
"ברור שכן. את תצטייני בה להפליא."
באנטי הייתה החברה הנאמנה ביותר בעולם. היא הייתה גם מעשית ביותר, וזינקה לפעולה ללא שהות.
"את צריכה לכתוב להם היום. כדי שתהיי הראשונה בתור. מר סטרומן ייתן לך המלצה, לא? וקפטן דייוויס בתחנה. אוי, רגע — עדיין תוכלי לעשות את המשמרות שלך שם?"
נוסף על העבודה שלי במשך היום אצל עורכי הדין, התנדבתי לכוחות הסיוע של מכבי האש עוד לפני תחילת הבליץ. ג'ק אחי היה טייס וכבר נלחם כמו משוגע, הגיע הזמן שגם אני אתרום את חלקי למאמץ המלחמתי. ויליאם, החבר של באנטי, היה כבאי במשרה מלאה בצוות בִּי, וכשהוא הציע לי להתנדב כמרכזנית טלפונים בתחנת מכבי האש ברחוב קרלטון, זה נשמע אידיאלי להתנדב שלושה לילות בשבוע ולסדר את המשמרות סביב עבודתי כמזכירה. ריאיון עם מפקד התחנה דייוויס, בדיקה רפואית כדי לוודא שאני לא עומדת להתפגר, וזהו. מדים מצוחצחים בצבע כחול צי עם כפתורים בוהקים, נעליים שחורות כבדות וכומתה עם סמל ארגון מכבי האש הבריטי, שהתהדרתי בה כמו טווס.
באנטי ואני הכרנו את ויליאם מילדות, וכשהצטרפתי למכבי האש עיתון הכפר שלנו שלח ללונדון נציג שצילם את שלושתנו. הם פרסמו את התמונה עם הכותרת "בני ליטְל ויטפילד נחלצים לעזרה" והציגו את זה כאילו ויליאם, באנטי ואני אחראים בלעדית לשמירת הביטחון בכל העיר ומנהלים בעצמנו את משרד המלחמה. הם הזכירו בכתבה גם את אדמונד, הארוס שלי — וזה היה נחמד, כי גם הוא מליטל ויטפילד — ורמזו פחות או יותר שהוא אחראי על מחצית מהתחמושת המלכותית, דבר שהיה די מוגזם, לדבריו של אדמונד. שלחתי לו את גזיר העיתון וזה הצחיק אותו מאוד. היה נחמד שהעיתון כתב על כולנו. זה גרם לי להרגיש קצת כמו פעם, לפני שהמלחמה שיבשה לנו את החיים ושלחה את אדמונד לקצה השני של העולם.
שבועיים אחרי שהצטרפתי למכבי האש החלו הגרמנים לתקוף את לונדון, והייתי מרוצה שאני מביאה תועלת באופן כלשהו. תלמה, חברתי לצוות בי, אמרה שגם אם אני לא יכולה עדיין להיות כתבת מלחמה, לפחות אני תורמת את חלקי.
"אה, יופי, זה במשרה חלקית," אמרה באנטי, שקראה שוב את המודעה וענתה לעצמה על שאלתה. היא הפסיקה לצעוק עכשיו ונהייתה רצינית עד מוות. "באמת, אֶמי," אמרה. "זאת יכולה להיות ההזדמנות הגדולה שלך."
הבטנו זו בזו והרהרנו בכובד משקלו של הרגע.
"אני מוכנה להתערב שאת הכי מעודכנת שאפשר בענייני היום," אמרה. "הם יתרשמו ממך כל כך."
"אני לא יודעת, באנטס," אמרתי, מודאגת לפתע. "אני בטוחה שיש להם סטנדרטים גבוהים מאוד, אפילו בשביל עובדת זוטרה. את יכולה לבחון אותי?"
פנינו אל הסלון. על שולחן הקפה התנודדו בצורה מסוכנת שתי ערימות מגזינים ושלושה אלבומים של גזירי עיתונים. הסרתי את הכובע שלי, הושטתי יד לתיק, והוצאתי את הפנקס שתמיד היה איתי ליתר ביטחון. דפדפתי אל סופו, שם כתבתי באותיות אדומות גדולות נספח, ובשורה הבאה חברי קבינט המלחמה.
הושטתי אותו לבאנטי שצנחה על הספה.
"אני אהיה כאילו המראיינת שלך," אמרה והצביעה על הכיסא הכי פחות נוח בחדר. "ואני אהיה קשוחה מאוד. ראשית כול, מיהו שר האוצר?"
"סר קינגסלי ווּד," אמרתי. פתחתי את כפתורי המעיל והתיישבתי. "זה קל."
"יפה מאוד," אמרה באנטי. "טוב, אז מיהו הלורד נשיא המועצה? את יודעת מה, אני כבר מתה שתתחילי. ההורים שלך יהיו מרוצים כל כך."
"סר ג'ון אנדרסון," אמרתי בתשובה לשאלה. "אבל תירגעי, עדיין לא קיבלתי את העבודה. אני מקווה שזה ישמח את אמא ואבא. הם בטח ידאגו שאולי שאצטרך לעשות דברים מסוכנים."
"אבל הם יעמידו פנים שהם בסדר גמור," אמרה באנטי. שתינו חייכנו. באנטי הכירה את הוריי טוב כמעט כמוני. האבות שלנו היו חברים במלחמה הגדולה והיא הייתה בת בית אצלנו.
"תשאלי אותי שאלה ממש קשה," אמרתי.
"בסדר," אמרה באנטי ואז השתתקה. "אה, חשבתי פתאום על משהו. מה את חושבת שאדמונד יגיד? נראה לי שהוא יחטוף שבץ," הוסיפה לפני שהספקתי לענות.
רציתי לצאת מיד להגנתו, אבל היה משהו בדבריה של באנטי. אדמונד ואני יצאנו כבר נצח והיינו מאורסים במשך שמונה־עשר החודשים האחרונים. הוא היה נפלא — חכם ומתחשב ואכפתי — אבל הוא לא בדיוק תמך בשאיפות שלי לפתח קריירה עיתונאית. לפעמים הוא התנהג בצורה קצת שמרנית ומיושנת.
"הוא לא כזה גרוע," אמרתי בנאמנות. "אני בטוחה שהוא יהיה מרוצה."
"ואת תיקחי את העבודה גם אם הוא לא יהיה מרוצה," הוסיפה באנטי בביטחון.
"כן, בהחלט," עניתי. "אם יציעו לי אותה." אהבתי את אדמונד אבל לא התכוונתי לעשות כל מה שהוא אומר כאילו אני איזה סמרטוט רצפה.
"אני ממש מקווה שייתנו לך את העבודה," אמרה באנטי ושילבה את אצבעותיה. "הם חייבים."
"את יכולה לתאר אותי בתור עובדת זוטרה באיבנינג כרוניקל?" בהיתי בחלל ובעיני רוחי ראיתי את עצמי נוסעת במוניות בכל רחבי לונדון, להוטה למצוא סקופים. "זו תחילתה של קריירה עיתונאית."
"איזה יופי!" אמרה באנטי בכנות. "את חושבת שתתמחי ככתבת מלחמה?"
"כן, אני מקווה שכן. אני אלבש מכנסיים ואחרי שננצח במלחמה אחסוך כסף ואקנה לי מכונית משלי, ואדמונד ואני נוכל לשכור דירה בווסטמינסטר, ואני בטח אעשן ואבלה את הערבים שלי בתיאטרון או בשיחות מתוחכמות בקפה דה פריז."
באנטי נראתה נלהבת. "אני כבר מתה שזה יקרה," אמרה, כאילו אנחנו מזמינות את זה מראש לעוד שבועיים. "אם ביל לא יציע לי נישואין, אולי אשאף לקריירה פוליטית."
לפני פרוץ המלחמה היה החבר של באנטי סטודנט לאדריכלות. הוא תכנן לקבל הסמכה ולהתחיל להרוויח כסף לפני שיתארסו.
"אוי, באנטס, זה רעיון נהדר," אמרתי, מתרשמת. "לא ידעתי שאת מתעניינת בדברים כאלה."
"טוב, אני לא מאוד מתעניינת, עדיין לא, בכל אופן. אבל אני בטוחה שהרבה חברי פרלמנט ירצו קצת מנוחה אחרי שננצח, ותמיד מצא חן בעיניי הרעיון שיראיינו אותי ברדיו."
"רעיון טוב. ואנשים יכבדו אותך מפני שעבדת במשרד המלחמה."
"אבל אני לעולם לא אדבר על כך."
"כמובן."
הכול נהיה פתאום מרגש מאוד. אני עמדתי להיות כתבת מלחמה ובאנטי עמדה להתראיין לבי־בי־סי.
"בסדר," אמרתי וקמתי. "אני הולכת לכתוב את מכתב הגשת המועמדות שלי ואז אגש לתחנה ואנסה לדבר עם קפטן דייוויס. אני לא יודעת בדיוק איך התפקיד שלי כמרכזנית בהתנדבות יעזור לי להשיג עבודה באיבנינג כרוניקל, אבל זה לא יכול להזיק."
"מה זאת אומרת," אמרה באנטי, "זה מושלם. אם את מסוגלת להמשיך לענות לטלפונים בזמן שהיטלר מפציץ אותנו, את תתפקדי מעולה כשתהיי כתבת מלחמה תחת אש. ויליאם אומר שאת הבחורה האמיצה ביותר במשמרת ושאפילו לא הנדת עפעף כשדרק הובסון חזר ממשימה פצוע כולו."
"טוב, אני תורנית עזרה ראשונה," אמרתי. לא ממש רציתי להיזכר בזה. לא אמורים לעשות עניין מדברים כאלה, אבל זה היה לילה נוראי ודרק היה עדיין בחופשת מחלה.
באנטי הרימה שוב את העיתון. "את אמיצה נורא," אמרה. "ואת הולכת להיות מדהימה בעבודה החדשה שלך. עכשיו, כדאי שתתחילי," אמרה והושיטה לי אותו. "כתוב נא לפנות במכתב בהקדם האפשרי..."
"בחיי," אמרתי כשלקחתי ממנה את העיתון והבטתי בה בעיניים מזוגגות מעט. "אני לא מאמינה שזה באמת יכול להתגשם."
באנטי חייכה ואמרה, "חכי ותראי."
הרמתי את התיק שלי, הוצאתי את העט הנובע הטוב ביותר שברשותי והתחלתי לכתוב.
