נקודת אור

ברומן הראשון שלי, "בצילו של אורן״, תיארתי את החיים בקיבוץ השוכן כחמישה ק"מ מעזה, ואף צפיתי את חדירתם של מחבלי החמאס לקיבוץ. בצעירותי, לפני כחמישים שנה, חייתי בקיבוץ בעוטף עזה, והשאלות מתי ייפול עליי הפצמ"ר ומתי ייכנסו מחבלים למשק, היו רק שאלות של זמן.

בכל מאודי אני מבקש להיות אופטימי. הלוואי שחששותיי יתבדו.

הרצל חמוש

בספרו הראשון של הרצל חמוש, "צילו של אורן", שיצא לאור ב-2021 (הוצאת כרמל), חשה מרי, אשתו האנגלייה של אורן, בהלמות מוזרה הרוחשת מתחת לפני האדמה בקיבוץ מגוריה בדרום הארץ, וליבה נמלא חששות.

בספר ההמשך "נקודת אור", מתפתחת העלילה עד לנקודה שבה מתממשים פחדיה הנבואיים ואף היא נסחפת לתוך מעגל האימה.

לפנינו עלילת ריגול מסעירה, אכזרית ושוברת לב, סיפור אהבה של קיבוצניק צעיר, אור, בנם של אורן ומרי, הנועד לגדולות ונערה־אישה יפהפייה ורבת כישורים ממוצא רוסי, שחותם של טרגדיה טבוע בה. זהו סיפור התבגרותם של שני הצעירים שהגורל הפגיש והפריד ביניהם ללא רחם. גם כאן האהבה מתעתעת, אבל הדרך אליה רבת תהפוכות ורוויית יגון מר.

"נקודת אור" הוא ספר נועז בתכניו הארוטיים, אמיץ ונחוש בעמדותיו הפוליטיות. ביקורתו של הסופר על הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות גלויה ונוקבת והוא מביע אותה ללא מורא. בד בבד, זהו ספר שכולו אהבה וכל מילה בו צרובה ברגשות של חמלה והזדהות עם גורלו של העם השסוע והמדמם החי על אדמתו. 

י.ר

הרצל חמוש גדל ברמת אביב וחי כשנה בקיבוץ כיסופים. הוא איש עסקים שפעל בתחומי העיתונות, הדפוס והבנייה. הוא נשוי לקורין, אב למאיה ודנה, וסב לשבעה נכדים.

זהו ספרו השלישי. 

"עושה רושם שהכול בסדר"

דלת חדר הניתוח נפתחה בסערה ופרץ אוויר קריר מלווה באור זרקורים פלש לחדר ההמתנה. האור הפתאומי העז הציף את היושבים בו, שחלקם התנמנמו וחלקם ישבו זקופים על כיסאותיהם, צופים במתח בלוח שהודיע על מהלך הניתוחים.

התאורה העמומה שהתבהרה לפתע ומשב הרוח הלא צפוי הקפיצו את שתי הנשים מכיסאותיהן. הן קבעו את מבטן המודאג בדלת, ובו ברגע, בצעדים בוטחים שניסו לכסות על ארשת פנים יגעה, קרב אליהן הרופא, חלוקו הלבן מרובב בכתמי דם טריים ולראשו כיסוי ראש מאולתר, ספק בנדנה צבעונית. הנשים נצמדו זו לזו כחיות בשעת מצוקה. המבוגרת אחזה בידה של הצעירה ושתיהן ניסו לקרוא את פניו. "אמא של אורן? אשתו?" שאל והעטה על פניו חיוך רחב. "אני המנתח. יש לי בשורות טובות בשבילכן. הניתוח עבר בהצלחה. עשינו מה שיכולנו, עכשיו אתן צריכות לעזור לאורן להתאושש. נחזיק אצבעות ונקווה."

מרי יצאה מקיפאונה. חום נעים פשט בגופה, מרגליה ועד לחייה ומצחה שהוורידו. היא חיבקה את הרופא, נישקה את מרים, האם, וכשהבחינה ברופא נוסף, שעמד מאחורי המנתח, חיבקה גם אותו. זה היה גיא, חברו הטוב של אורן, שבא מהארץ להשתלמות, ובמין זימון מקרים שמימי השתתף גם הוא בניתוח.

מרים נשאה עיניה אל פיסת השמיים הכחולה־כהה שהציצה מן החלון ומלמלה משהו חרש. אחר כך מתחה את זרועותיה מעלה. אולי היא לוחשת תפילת הודיה, חשבה מרי בליבה, ברגעים כאלה אפילו האתאיסטים והציניקנים המושבעים מגלים שביב אמונה בליבם.

בחוץ שרר קור דצמבר, קור חודרני ומרושע, כאילו ביקשו שמי העופרת הכבדים של פיטסבורג, פנסילבניה, לצלול על הכבישים, המכוניות, הבתים, העצים, בני האדם ובעלי החיים ולמחוץ אותם בלי רחם. מרי, האנגלייה, תהתה אם מרים חוותה מעודה קור כה אכזרי.

"את נוסעת עכשיו למלון לישון," פסקה מרים, "רואים עלייך את העייפות."

"לא, מרימי, זו רק עייפות חולפת. אני נשארת כאן. הכורסה הגדולה הזאת הופכת למיטה בלילה. אם אורן יזדקק למשהו, אתעורר בקלות. מחר בבוקר אחזור למלון, אתרחץ ואישן כמה שעות." מרי לא התווכחה איתה. החיוך שקרן מפניה היה הראשון מאז הגיעו לבית החולים שבועיים קודם.

השקט, האור העמום, הכורסה הנוחה שהפכה למיטה, הרדימו את מרים עד מהרה. מרי הצטנפה על הספסל הצר מתחת לשמיכה הדקה שקיבלה מהאחות. הידיעה שהניתוח הצליח הזרימה לדמה שצף של אדרנלין. חדר ההמתנה שקע לתוך מצולה אפלה. הדשדוש הרך של נעלי האחיות, הזכיר לה רחש של אנפילאות גמדים באגדות ילדים. מלמולי שיחה בין חולה לאחות, צלצול טלפון בדלפק האחיות, זעקות ואנחות שעלו מדי פעם מן החדרים הרחיקו את השינה מעפעפיה. היא התהפכה על משכבה וכשהציצה במחוגי השעון מולה קראה: שעת חצות.

 "בעלך התעורר, רוצה להיכנס לכמה דקות?" לחשה באוזנה אחות הלילה. מרי קפצה ממקומה והלכה בשקט אחרי הדמות הלבנה שכמו החליקה על הרצפה. היא פתחה את דלת החדר והדליקה מנורה קטנה על הארונית ליד מיטת החולה. האור הדק נגה על פניו של אורן ועיניו נפקחו וחייכו.

החיוך שהפציע על פניו של אורן ריכך מעט את בהלתה. האחות, בתבונתה, חמקה מן החדר, חרישית כחתול. מרי הגניבה מבט. המקום הפנוי היחיד בגופו של אורן מצינורות וממכשירים היו אצבעות ידיו. היא רכנה עליהן ונישקה אותן אחת אחת. כשהזדקפה, הוא נטל את ידה וליטף אותה.

"אל תתאמץ לדבר," אמרה לו, "תישן, אהוב שלי. אני כאן על ידך."

אורן עצם את עיניו ונרדם כשידו בידה. מרי ישבה לידו כל הלילה. בבוקר נכנסה אחות משמרת הבוקר וביקשה ממנה לצאת כדי להכין אותו לביקור הרופא.

הרופא, איש גבוה, אפור שיער בשנות השישים לחייו, יצא מחדרו של אורן ואמר, "עושה רושם שהכול בסדר. אפשר להיכנס אליו, אבל לא להרבה זמן, לא רצוי לעייף אותו".

"שובבה, לא הערת אותי בלילה, עכשיו תורך ללכת לנוח, זאת המשמרת שלי," אמרה מרים כשהתעוררה, מותחת את חולצתה הקמוטה, "ואל תחזרי הנה לפני שתתרענני." היא טפחה על גבה של מרי בחיבה, מסרה לה את תיקה והובילה אותה אל דלת היציאה הכפולה של המחלקה.

הקור בחוץ איים להקפיא כל מי שהעז להוציא את אפו החוצה. רק מכוניות מעטות חלפו בכביש באורות עמומים. אנשים מעטים נבלעו בפתחי החנויות כמחפשים בהן מקלט. אורות העיר התאמצו לשווא להביס את קדרות השמיים. מרי, שלא עצמה עין כל הלילה, דימתה בליבה שהלילה נמשך לאין קץ. צורך עז להתקלח ולהסיר ממנה את ריחות בית החולים האיץ את צעדיה. היא כמהה לתת תנומה לעפעפיה, נקרעת בין עייפותה לבין הרצון העז להמשיך לסעוד את אהובה.

שעתיים אחר כך שבה אל חדרו, מדיפה רעננות. אורן חיכה לבואה, אף שלא הוציא מפיו מילה. "זה ייקח עוד כמה ימים, עד שהפצע בגרונו יחלים," הסביר הרופא, "קשה לו אפילו ללגום כפיות ספורות של יוגורט, אבל לשתות הוא חייב, והרבה."

"הוא ממילא לא דברן גדול, אורן שלי. אנחנו נתכתב, כמו פעם," צחקה מרי והגישה לו את כוס התה שהספיק להתקרר. על הארונית שליד מיטתו הניחה בלוק כתיבה על לוח עץ ועט כדורי.