נקמה מתוקה

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 סבסטיאן ריי-דפו עמד להתחיל את חיי הנישואים הנוחים והיציבים שלו, אבל בחורה אדומת שיער החליטה לעצור את הטקס ולהתחיל את הנקמה המתוקה שלה. מרי ג'ונס נחושה להשאיר כתם גדול ומכוער על המוניטין של סבסטיאן ולגרום לו לשלם על מעשיו. אבל היא לא לקחה בחשבון את הניצוצות שיעופו ברגע שהיא והטייקון היהיר יפגשו בשנית...

 

הקדמה

מהדורת החדשות של בליידסון. השבעה עשר בנובמבר, 1990.

דובר מטעם בית החולים מסר כי שני תינוקות תאומים, אשר נמצאו למרגלות כנסיית הקדוש בנדיקט, נמצאים כרגע במצב קשה אך יציב. המשטרה מחפשת אחר האם שעשויה להיות במצב קריטי.

 

חדשות לונדון. השבעה עשר בנובמבר, 1990.

אבן הפינה של בית החולים החדש הונחה על ידי נכדו של סבסטיאן ריי, הנקרא על שם הנדבן המנוח. הוא שימש בתור ממלא המקום של אביו אשר נעדר מהטקס בעקבות מחויבויותיו לנבחרת הפולו הארגנטינאית. סבסטיאן ריי-דפו בן השבע הוא בנה של אשת החברה, סילביה דפו. סבסטיאן עתיד לרשת מיליארדים נוסף על אחוזת מנדביל באנגליה. הוא סבל מפציעות שטחיות בלבד בהתרסקות שהרגה את סביו.

 

הארבע עשר בפברואר, 2008.

"אני מניח שישנה סיבה לגיטימית לכך שאני שוהה במקום שנקרא 'חד הקרן הוורוד'?" לא שם שגורם לך לחשוב על עיצוב מינימליסטי ובהחלט לא שם שסב היה יכול להגות מבלי להתחלחל.

"סליחה." העוזרת האישית השמחה עד כדי מעצבנת שלו העמידה פנים שלא שמה לב לציניות שבקולו. "זהו יום האהבה ואין אף מקום אחר פנוי במרחק עשרים קילומטרים מבית הספר של פלור. מחוז האגמים נחשב רומנטי מאוד. אל תדאג, זה לא מידבק," היא ניסתה לשכך את דאגותיו, "זה מלון חמישה כוכבים, אז אתה לא תסבול מהתנאים. האתר רווי בביקורות חיוביות וכולם מדברים על הנגיעות האישיות שבחדרים. הנה, החדר  שלך  הוא...  מה  כתוב  כאן?  'מקסים  ואלגנטי',  קורות התקר –"

"או, אלוהים." הוא גנח. הוא התנשא לגובה מטר ושמונים כאשר היה יחף. הוא לא אהב חדרים מקסימים וקורות למיניהן. האם העוזרת שלו ניסתה להתנקם בו?

"אל תהיה כזה נוקשה, תשמח שלחד הקרן הוורוד התפנה חדר ברגע האחרון."

"פיטרתי אנשים בעבור פחות מזה. לא שמעת עלי? אני חסר רחמים." המאמר האחרון שפורסם עליו, למרות שהוא עורר כמה מאמרי דעה בתגובה, הותיר את הרושם שהונו האדיר של סבסטיאן לא היה יכול להיצבר מבלי חוסר עניין מוחלט בחוק ובמוסר של עמיתיו בני האנוש.

"איפה תמצא מישהו אחר שיבין את חוש ההומור המוזר שלך?"

"את חושבת שאני מתבדח?"

"אז איפה תמצא מישהו שלא בוכה כשאתה נוזף בו או שלא מתאהב בך כשאתה מרוצה?"

הוא ניסה להסתיר חיוך ואז מלמל באי רצון, "מי לעזאזל קורא למלון שלו חד הקרן הוורוד?"

 

עכשיו סב ידע אילו אנשים יעשו זאת, אלו היו אותם האנשים שישאירו בחור מסכן עם גיטרה על מדשאה קפואה באמצע פברואר לנגן לאורחים. היה קר מדי בשביל שמקרני החום יועילו במשהו, וכדי להוסיף חטא על פשע הם אילצו אותו ללבוש תלבושת ספרדית מטופשת ולנגן שירי אהבה טיפשיים.

סבסטיאן עיווה את שפתיו בגועל. אם זאת היתה רומנטיקה, הם היו מוזמנים לשמור אותה לעצמם.

זה היה סוף מתאים, גם אם מעט עצוב, ליום שרגע השיא שלו היה כאשר סבסטיאן קיבל דוח חניה מפקח עצבני.

זה היה אמור להיות יום טוב. יום של חגיגה. אחותו למחצה בת השלוש עשרה זכתה בפרס בתחרות המדע עד גיל חמש עשרה שבית הספר שלה ערך. אמם, סילביה דפו, החליטה להגיע בתפנית בלתי סבירה של האירועים והציגה את תמיכתה.

הוא היה צריך לצפות, כאשר נכנס אל האולם וכל השיחות נעצרו, שאמו תסחט את מיצג האם הדואגת שלה עד הסוף.

עד שהיא שבעה, התרחקה ממנו מעט, הביטה בפניה של בתה ויעצה לה בקול רם וברור על הדרך הנאותה לטפל בעור הפנים שלה. היא ציינה שהיא לא סבלה במשך כל ימיה מפצעי בגרות או נגעי עור מכל סוג שהוא ואז המשיכה, למקרה שלא פגעה מספיק בבתה, לפלרטט עם כל זכר בחדר. סב, שכבר זכה ליחס הזה ממנה, הבין את הכאב של אחותו וחש בכעסו הולך ונבנה.

נקודת השבירה היתה כאשר סב נתקל באמו מחבקת את המורה לביולוגיה שנישא לאחרונה. הדלתות היו פתוחות לרווחה, כל אחד היה יכול לראות אותם. בעצם, אולי זאת היתה המטרה. אמא שלו לא אהבה שום דבר יותר מלעורר מהומות.

הוא הגיש למורה הנבוך ממחטה בשביל למחות את השפתון מלחיו והציע שיחזור ויצטרף אל אשתו. סב חיכה שהמורה יסתלק לפני ששאל את אמו חסרת בושה, מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה?

"אני לא יודעת למה אתה כועס, סב," היא זעפה. "למה אסור לי  ליהנות?  אתה  יודע  שאבא  שלך  ניהל  רומן  עם  האישה המגעילה –"  היא  גנחה  בכאב  והרשתה  לדמעות  לעטר  את פניה.

"כבר שמעתי את כל הסיפורים האלה, אמא. אל תצפי ממני לסימפטיה. תתגרשי, תנהלי רומנים, תתחתני. נמאס לי מהמעגל האינסופי, אבל אם תביכי שוב את פלור, אנחנו סיימנו."

הדמעות חדלו. היא נראתה מפוחדת. הוא ידע שזה לא יחזיק, אבל עדיין הרגיש מרושע כשעשה את זה.

"אתה לא מתכוון לזה, סב."

הוא עמד להתחרט ואז נסוג צעד לאחור והביט בה. "לכל מילה." הוא שיקר. היא יכלה לעשות כל דבר שהוא, היא עדיין תהיה אמא שלו. אבל זה נגע לפלור. פלור נזקקה להגנה. "את חשבת אי פעם על האנשים שאת פוגעת בהם כשאת מתנהגת ככה?" הוא חיפש רמז כלשהו להבנה על פניה לפני שנד בראשו. "סליחה, זאת היתה שאלה טפשית."

סב פנה לעבר הכניסה של חד הקרן הוורוד, פניו חמורות הסבר משכו את תשומת ליבן של כמה מהאורחות. כמובן המלון קושט במאות עלי כותרת מיובשים... הוא נשבע שאם ימצא את העלים האלו פזורים על הכרית שלו, הוא... מה הטעם? שאר העולם היה כל כך שקוע במיתוס הרומנטיקה, קול אחד שפוי לא יצליח לשנות שום דבר.

הוא חייך בהתנשאות והחליק מעל כתפו את פתית השלג שנחת עליה. הלילה הזה עשוי להסתיים בכמה מקרים של היפותרמיה, חשב לעצמו כאשר הביט בזוגות הפזורים ברחבי המלון. מבט הגועל שלו התחלף לפתע בהלם מוחלט כאשר הסיור שלו באולם הכניסה נעצר.

בזמן שבהה, החום הלוהט שנבע מבטנו החל לטפס אל תוך חזו כמו שריפת בזק. עיניו החומות האפילו וגבותיו השחורות והישרות התרוממו בהפתעה.

הוא לא שם לב למה שלבשה פרט לכך שהיה כחול ושהוא היה מעדיף לראות אותה בלעדיו. היה לה גוף משגע, קימורים חושניים ורגליים חסרות סוף. התאווה שהתפרצה בו כאשר ראה אותה זלגה מטה מבטנו ונחה שם כאשר הוא ניסה לאכול אותה במבטו הרעב.

הוא לא הצליח לעכל את זה. הוא אף פעם לא דמיין ובהחלט שלא פגש אישה שנראתה ככה. הפנים שלה היו אליפטיים וסימטרים לחלוטין, אבל זה היה מבטה שגרם לשרירים של בטנו להתכווץ ללא רחם. היא צחקה והביטה מעלה אל עבר השלג הנופל. ראשה הוטה אחורנית וחשף את צווארה הברבורי.

שפתיה היו מלאות ועיניה נראו גדולות ומסתוריות תחת העששיות שנתלו לקישוט. שערה היה פיצוץ של צבעים מפתים, זהב, אדום וחום, תלתלים עדינים שנחו על גבה ונתלו כמעט עד מותניה.

משב קריר פגע בפניו ושבר את הכישוף שהשתלט עליו. הוא השפיל את מבטו ואפשר למערכת העצבים שלו להתאושש מהפגיעה האנושה. סב גרר יד נוקשה על פניו ופלט את הנשימה שהיתה כלואה בחזו בנשיפה ארוכה ואיטית.

הוא הביט בה שוב. הוא התרחק מההלם הראשוני. זה היה יום ארוך ועבר כבר זמן רב מאז הפעם האחרונה... יש דברים מסוימים שלא היה אפשר להורות לעוזרת האישית שלו לקבוע. חיי חברה לדוגמה.

סב בדיוק החליט שישמור על סוף השבוע שלו פנוי והחל להתלבט עם מי יבחר לבלות אותו. אף פעם לא היתה לו בעיה בתחום הזה. הג'ינג'ית צחקה וצחוקה היה מעט עבות וגרוני. הוא הרגיש כאילו מישהו טייל במורד גבו באצבע.

הוא לא הורגל בקנאה והפנה מבט כעוס לעבר מי שעורר את הצחוק הזה. בעל? חבר? מאהב? סב ראה את בן זוגה מניח יד תחת סנטרה ונושק לה.

סב זיהה אותו תוך רגע. הגבר בר המזל היה בעלה של הרופאה המקומית. אליס דראמונה היתה אישה ראויה לזמנו של סב. היא להטטה בין קריירה תובענית, שני ילדים ובעל שכתב בגיל עשרים ספר שכונה על ידי אחד המבקרים 'רב תובנה'. הוא חי עד היום מהתמלוגים.

ובילה את סופי השבוע שלו עם ג'ינג'יות מדהימות.

זה לא היה העסק שלו אם מכר אקראי בחר לבגוד באשתו עם... הוא חשק שיניים. סב נפנה ממנה. היא צחקה שוב. הצחוק שלה היה סקסי ונטול דאגות. משהו נשבר בתוכו. קודם היתה אמא שלו, אחר כך האישה הזאת... עוד אישה אנוכית ומושלמת שהתעלמה מהנזק המשני שגרמה לו. היא לא התעניינה בדבר פרט ללרצות את עצמה. היא הותירה אחריה שובל של לבבות ונישואים שבורים ולא היה לה אכפת.

היתה פינה של שפיות במוחו, פינה שניסתה לזעוק ולהסביר לו שזה לא רעיון טוב, אבל הפינה הזאת היתה כאין וכאפס לעומת המהומה הזועמת שהתחוללה בשאר רחבי הגולגולת שלו. הוא אימץ את הזעם וחצה את המדשאה בעוד פתיתי השלג נוחתים על ראשו.

 

"אז אליס לא הצליחה להגיע היום, אדריאן..."

מרי התנודדה על עקביה כאשר אדריאן הרפה ממנה. לא, האם הוא דחף אותה ממנו?

אדריאן לא שם לב למבטה המבולבל והפגוע, הוא היה מרוכז בקול הנמוך והנוקשה שמאחוריו. מרי סובבה את ראשה והתבוננה באיש.

עוד לפני שקלטה את תווי פניו המסותתים של הזר הגבוה, עוד לפני שראתה את החליפה היוקרתית ואת המבט היהיר, מרי כבר חשה בעוצמה שנבעה מהזר.

היא הרגישה כמו עקצוץ אפלולי מתחת לעורה כאשר הביטה בעיניו הכהות.

היא הצליחה לנתק את מבטה מעיניו והרגישה את המתח שבחזה  שוכך  במעט.  זה  היה  הגבר  היפה  ביותר  שראתה מימיה.

על ידו נראה אדריאן, המשורר האפל והמהורהר, הרבה פחות מרשים. הוא כמעט היה רך. היא גירשה מראשה את המחשבה הבוגדנית וחיכתה שאדריאן יכיר ביניהם. האם הוא יציג אותה בתור חברתו? בקולג' הם נאלצו לנהוג בדיסקרטיות, זה לא היה נהוג לאפשר למרצים לצאת עם תלמידותיהן. אבל, כמו שאדריאן אמר, זה קרה באופן קבוע.

משום מה, העובדה שיופייה גדל ככל שהתקרב אליה, רק הוסיפה לזעמו של סב. עיניה הרחבות היו הכחולות העמוקות ביותר שראה, פיה היה חושני ומפתה ועורה הלבן כמעט והיה שקוף... התברר שלגנבות בעלים יש גם נמשים. המראה התמים שלה התנגש בתדמית הורסת המשפחות שאדריאן בנה בראשו.

"אדון...סב... ובכן, זה ללא ספק..."

הוא הרשה לאידיוט המגמגם, שנותר בפעם הראשונה בחייו ללא מילים, להתפתל מעט לפני שהתערב ודיבר. "נחמד?"

"זה לא מה שאתה חושב שזה." הבעל הבוגדני התרחק בעוד צעד מהנערה הדוממת. היא יכלה להיות פסל.

המוזיקה פסקה, האנשים שסביבם ניסו להעמיד פנים שלא היו עדים למתרחש. הנערה קרבה למאהבה, הוא החזיק את זרועו באוויר כאילו ניסה להדוף אותה ממנו. היא קפאה בתגובה ועיניה הגדולות שידרו כאב ובלבול. סב חשב על אליס החרוצה, הוא חשב על כל אותן נשים טובות כמו אליס וסילק מדעתו את מעט הרחמים שהיו בו.

"האם אליס... אתה יודע, אשתך... היא עסוקה בעבודה? או שהיא מטפלת בילדים? איך האישה הזאת מצליחה להתמודד?" הוא נד בראשו בהערכה כלפיה והמשיך. "אם לשניים, רופאה ובעל שבוגד בה?"

מרי חיכתה שאדריאן יגיד משהו. היא חיכתה שאדריאן יגיד לאיש הזה, האיש שהגיח משום מקום כמו נביא זעם, נביא בחליפה מחויטת, שהכול טעות אחת גדולה.

הם יצחקו על זה במיטה כשיחלקו את בקבוק השמפניה שהזמינו.

אבל הצליל היחיד שנשמע היה צליל המלמול של שאר האורחים. מרי לא הביטה סביב. היא יכלה לחוש בעוינות ובכעס שסביבה משל היו פגיונות שננעצו בגבה.

"לא יכולתי להתאפק... אני אוהב את אשתי, אבל... טוב, תראה אותה!"

תקוותה האחרונה נגוזה.

כל מילה שאמר האיש הזה היתה האמת.

היא היתה האישה האחרת. היא לא ידעה, אבל זה לא גרע מתחושת האשם והבושה שלה. תחושת הבידוד שלה היתה מוחלטת. היא אף פעם לא הרגישה בודדה יותר בחייה. היא הניחה יד על בטנה וניסתה לנשום באיטיות כדי להתגבר על הבחילה העזה שהכתה בה. מתי אדריאן התכוון לספר לה את זה? מובן שאחר כך.

סב, בעודו מתעלם משאר התירוצים של אדריאן, עקב אחר אצבעו המאשימה. האישה שעמדה שם ייצגה את כל מה ששנא בנשים, ובכל זאת, הוא לא הצליח להשקיט את הרעב שהתעורר מחדש בגופו.

מוחו דחה ותיעב אותה, אך גופו השתוקק לה. אתה מוכרח לזהות  חולשה  כדי  לשלוט  בה,  וסב  העריך  מאוד  את שליטתו.

שליטה או היעדרה, סב עדיין רצה לנחם אותה או לעזור לה. היא עמדה שם ודמתה לבובת חרסינה שעתידה להתנפץ ברגעים הקרובים.

היא יכלה להיות עם כל גבר בעולם והיא בחרה לצאת עם מפסידן נשוי? היא יכלה באותה מידה להיות עם... עם מי, סב? איתך?

הוא התעלם מהמילים הלועגות שבראשו והחל בקו חקירה חדש. הפעם הוא פנה לאישה. "אכפת לך שיש לו אישה וילדים שממתינים לו בבית?"

מרי קפאה תחת מבטו השיפוטי של האיש. היא היתה משותקת מאשמה ומיגון.

השתיקה שלה העלתה את הזעם שלו לגובה חדש כאשר הוסיף לגעור בה. "זה הכול משחק בשבילך?" הוא נד בראשו, צקצוק של גועל בורח מבין שפתיו, "או שזה רק בגלל שאת יכולה?"

היא התנודדה וסב שמע את נשימתה מעל צלילה של הרוח ומבול התירוצים שפלט אדריאן, הוא ניסה להגיד לכל מי שבחר להקשיב שהוא הקורבן.

סב פנה בנהמה כעוסה לעבר הבעל הבוגדני ושילח בו מבט קפוא. הגבר בלע בקולניות וייבב.

"אתה לא תספר לאליס, נכון? זה רק יפגע בה ואני מבטיח שזה לא יקרה שוב."

"אתה באמת מציאה, אה?" סב פנה חזרה אל הנערה. "חשבת שהוא יינשא לך? או שזאת אהבת אמת?" הוא לעג לה. "אז בעצם הכול הוגן?"

"אני מצטערת."

הלחישה הכאובה גרמה לשליטתו העצמית המועטה של סב להתדרדר בעוד שלב.

"מצטערת...?" מטר ושמונים של בוז נישא התקרבו אליה בצעד מאיים. "את חושבת שהצער שלך משמח את האנשים שאת חייהם הרסת? אהבה או לא, יקירתי, מה שעשית הופך אותך למופקרת מהסוג הגרוע ביותר... ורק שתדעי, מניסיוני, גברים לוקחים מופקרות אל המיטה, אבל הם לא נישאים להן."

כל מילה שלו היתה נכונה. כל מילה שלו גרמה לעוד חלק קטן להתכווץ ולמות בתוכה.

היא הביטה בו בעיניה הכחולות והרטובות, ייבבה ורצה. שערה האדמוני נישא מאחוריה כמו שובל של אש.

"בריון שכמוך!" גברת מאפירה נזפה בו. על פי מבטיהם הכעוסים של שאר הנוכחים, זאת היתה הדעה הרווחת על התנהגותו.

הבעיה היתה שאחרי שראה את אותן עיניים כחולות, סב הרגיש בדיוק כך.