בדרך לעיר הגדולה
"הנסיעה הזאת היא הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים," אמרה גברת מושלמת בכעס.
"גם לי," הרימה קולה זנב קטן ורקעה ברגלה על רצפת המכונית.
רציתי לצעוק יחד איתן בקול רם, אבל התאפקתי. פתחתי את שקית הבמבה שאמא נתנה לי לפני הנסיעה והתחלתי לכרסם.
"הבמבה גם בשבילי," אמרה גברת מושלמת וניסתה לחטוף את שקית הבמבה מהיד שלי.
"גם אני רוצה," צייצה זנב קטן ומשכה את השקית מצדה השני.
"יש מספיק לכולם," ניסתה אמא להרגיע ושלפה מהתיק שתי שקיות נוספות.
רשרוש שקיות הבמבה וקולות הלעיסה היו הצלילים היחידים שנשמעו בתוך המכונית השקטה שלנו. אף אחד לא דיבר, לא שר וגם לא סיפר סיפורים, כמו תמיד בכל הטיולים שלנו, כל אחד היה שקוע במחשבות שלו. אבל הפעם לא היינו בטיול. הפעם עברנו דירה מהכפר אל העיר הגדולה, תל אביב.
מבעד לחלון התחלפו הנופים, מכוניות חלפו על פנינו, אבל אני לא הרמתי מבט. חשבתי על הכפר שעזבתי מאחור, על שירלי ומיכל, החברות הכי טובות שלי, וגם על תום, החבר שלי. ליטפתי את המחרוזת שעל צווארי, המחרוזת שקיבלתי ממנו במתנה ביום האחרון, ושאלתי את עצמי מתי אראה אותו שוב.
ליד החלון השני ישבה נטע, אחותי הגדולה והמגונדרת. היא בטוחה שהיא משהו מיוחד, ולכן אני קוראת לה "גברת מושלמת". פניה היו כעוסות ושפתיה רטטו כאילו עוד רגע היא עלולה לפרוץ בבכי. אפילו לריב איתי לא היה לה חשק. בינינו ישבה אחותי הקטנה והמעצבנת, רוני, שרודפת אחרי לכל מקום ובגלל זה קראתי לה "זנב קטן". היא תמיד רצה לאמא בגלל כל דבר הכי קטן, ואמא תמיד מרימה לעומתי אצבע ואומרת, "נילי, תקשיבי לי, היא הקטנה וצריך קצת לוותר."
אני לא הגדולה ולא הקטנה. אני האמצעית. "הבינונית" כמו שאמא אומרת, או "המרכזית" כמו שאבא שלי אוהב להגיד, ואני חושבת שהכינוי שאבא העניק לי הוא היפה מכולם.
אבא ואמא לא דיברו ביניהם. אמא לא העירה לאבא על הנהיגה שלו, ורק העבירה מדי פעם את ידה בשערותיה בתנועה עצבנית. גם אבא שתק, לא שר ולא סיפר סיפורים מהתקופה שהיה ילד קטן. הוא רק התרכז בנסיעה. אבל זנב קטן, שתמיד מייללת על כל דבר, קלקלה את השקט. "למה עזבנו?" שאלה בבכי.
"כי אבא מצא עבודה חדשה," ענתה אמא והושיטה לה טישו שתנגב את האף. מזל שהפעם אי אפשר להאשים אותי שבגללי היא בוכה, חשבתי לעצמי וליטפתי את ראשה.
"אל תבכי," אמרתי בקול רועד, וגם לי זלגו דמעות כמו מים מברז ששכחו לסגור אותו. ניגבתי את הדמעות בטישו של אמא, אבל הן בשלהן — המשיכו לרדת.
"רציתי שנמשיך לגור בכפר," המשיכה זנב בשלה.
"אבל אבא מצא עבודה חדשה, את לא מבינה?" אמרתי לה בכעס.
הדרך לתל אביב התארכה. גורי, הכלב החמוד שלנו, ישב מאחור והשמיע קולות משונים שלא ידעתי לפרש אותם. אולי הוא סתם רצה לעשות פיפי, אבל אף אחד לא הקשיב לו. בבוקר, לפני שעזבנו, הוא נפרד מהכלב של השכנים והסתכל בפעם האחרונה על עץ התות שבחצר הבית שלנו, שם אהב להרים את רגל ימין שלו ולהטיל את מימיו. אולי גם הוא מבין שלא נחזור יותר?
מושלמת הוציאה מהתיק שלה את הטלפון הנייד והתחילה לשחק בו. כשאמא נתנה לה את הפלאפון היא אמרה לה, "שיהיה לך, לכל צרה שלא תבוא," ואני שאלתי את עצמי איזה מין צרות כבר יכולות לבוא. אני רק מקווה שאמא תזכור את ההבטחה שלה שגם לי היא תקנה טלפון נייד, כדי שגם לי יהיה, לכל הצרות שלא יבואו.
"מתי כבר נגיע?" שאלתי.
"עוד מעט," אמר אבא, "עוד רבע שעה."
"ומתי תגיע המשאית עם החפצים שלנו?" שאלה גברת מושלמת.
"מיד אחרינו," השיב.
פתאום המכונית שלנו, שעד לפני רגע הייתה שקטה, נעשתה ממש רועשת. כולנו דיברנו והתחלנו לשאול שאלות על הדירה החדשה שאליה אנחנו עוברים.
"אבא, קומה ארבע זה לא מפחיד?" שאלה זנב קטן.
"לא, לא מפחיד," ענה אבא, אבל בכל זאת הרגשתי בקולו דאגה.
"כמה קומות יש בבניין?" שאלה מושלמת.
"בבניין שלנו יש חמש קומות, ומקומה ארבע נשקף נוף יפה מאוד," נשמעה תשובה מעודדת.
"נגור קרוב לדודה שלומית ולבת שלה אביגיל?" הוספתי גם אני שאֵלה.
"נבקר אותן כשנרצה," הייתה התשובה.
רק בעניין אחד אבא לא הצליח להרגיע אותי — בית הספר החדש שבו אלמד. רק על זה חשבתי כל הנסיעה. מעולם לא הייתי תלמידה חדשה שלא מכירה אף אחד בבית ספר, אפילו לא את המורה, ועכשיו זה יקרה. בבית הספר החדש לא מכירים אותי ולא יודעים מה אני אוהבת לעשות ובמה אני טובה במיוחד. אני רק מקווה שעד התחלת הלימודים הנמשים הפזורים על פנַי, שמשנים את הצבע שלהם בהתאם לעונות השנה, ייעלמו. בקיץ הם מתרבים, ויחד עם שׂערי הכתום — צבע מיוחד לכל הדעות — אני נראית כמו מדוּרה. אולי לא יאהבו אותי? המשכתי להרהר, ובכלל, איך מתנהגים ילדים עירוניים? הם שונים מילדים הגדלים בכפר? נדמה לי שכל הילדים בכל העולם הם בדיוק אותו דבר ואוהבים את אותם דברים, אז למה אני מפחדת כל כך?
גם לזנב קטן אני דואגת. היא עולה השנה לכיתה א'. איך תסתדר הקטנה בכיתה חדשה? בכפר תמיד ברחתי לה במשחקים והתחבאתי ממנה עם החברים, אבל כשמישהו הציק לה, תמיד התייצבתי כדי להגן עליה. אבל אולי, אני ממשיכה להפליג במחשבות, אולי בעיר הגדולה היא כבר לא תהיה זנב שלי ולא תרוץ אחרי לכל מקום. מצד אחד זה טוב, אבל מצד שני, מה יעלה בגורלו של הכינוי "זנב קטן"? אני כבר לא רגילה לקרוא לה בשם אחר, וגם היא כבר התרגלה ועונה רק לכינוי הזה.
מרוב מחשבות הוצאתי את המסטיק שהיה לי בכיס והתחלתי ללעוס במרץ.
לגברת מושלמת אני בכלל לא דואגת. כל האנשים מתפעלים מיופיה, מעיניה הכחולות ומהשיער הארוך והצהוב שעל ראשה, וכשהיא מחייכת כולם מחייכים איתה. היא כבר גדולה. היא עולה לכיתה י' והיא תלמד בתיכון. גברת מושלמת כמוה, בטח תדע להסתדר הכי טוב שאפשר.
"תפסיקי לעשות כזה רעש ובלונים עם המסטיק," צעקה עלי המושלמת שהייתה עצבנית.
"לא שואלת אותך," עניתי גם אני בחוסר סבלנות.
"נו, מתי כבר נגיע?" נדנדה שוב הזנב.
"הנה, נכנסנו כבר לעיר תל אביב," אמר אבא והתרגשות קלה נשמעה בקולו.
כולנו התרגשנו. התחלתי לחשוב על החדר החדש שיהיה לי. איך הוא ייראה? אני אוכל לראות מבעד לחלון את הכוכבים המנצנצים בלילה, כמו שאני אוהבת? איפה אתלה את לוח התמונות הגדול שקיבלתי במתנה מכל חברַי לכיתה? והכי חשוב, קיוויתי שיומן הרגשות שלי, שבו אני כותבת את כל מה שאני חושבת ועכשיו הוא טמון עמוק באחת הקופסאות, לא ילך לאיבוד.
שוב התפוצץ לי בלון של מסטיק ברעש גדול.
גורי התחיל להתרגש גם הוא ונבח בחוסר סבלנות. הוא מבין שאבא אמר שעוד מעט מגיעים.
"הגענו," הכריז אבא, "הַכירו את רחוב פְרוּג, כאן נמצא הבית החדש שלנו." הוא הצביע על בניין גבוה והתחיל לחפש חניה לאורך המדרכה, שבכלל לא היה בה מקום.
