קוראלס

"ליבי מלא אהבה," שבו והדהדו שלוש המילים כמנטרה בראשו של שי מרחב.

במהלך השנה מאז לקחה מגפת הקורונה את רעייתו יעל, התחולל בו, כמו מאליו, תהליך שינוי עמוק שבסופו היה לאדם אחר. איש השב"כ בעבר ועורך הדין בהווה, הנוקשה והחף מרגישות, הפך עתה מרוכך, מפויס, מכיל ומוחל, רגיש וקשוב לזולת.

כחלק מהשינוי הפנימי שעבר חש שי, האלמן בן החמישים ואחת, צורך עז להיפגש עם "ארבע הגדולות" – אהובותיו משכבר הימים, שאיתן קיים במהלך חייו מערכות יחסים ממושכות – כדי להעלות נשכחות. הן נענות לו בשמחה. המפגשים הנוסטלגיים הופכים עד מהרה ליחסים רומנטיים רוויי תשוקה וסקס. שי מקיים עם כל אחת מאהובותיו פגישות שבועיות מבלי ליידע את האחת על האחרת, וכך הולכת ונרקמת לה מערכת יחסים ענפה ומסובכת בין הדמויות כולן.

אט־אט הולכת וסוגרת עליו מלכודת הדבש שאותה יצר בעצמו. שי חש כי הוא הולך ומאבד שליטה בגורלו, כמו נקלע ל"קוראלס", אותו נתיב חד־כיווני גדור משני צדדיו, המוביל את הפרים אל השחיטה הבלתי נמנעת. האם סיפור חייו של שי יסתיים בשחיטה מטאפורית או שמא בשחיטה של ממש? האם יצליח לחלץ את עצמו בעור שיניו מהסבך המאיים ויחזור למסלול חיים נורמטיבי? את התשובה המפתיעה יגלה הקורא רק בסוף הספר.

בשפה עשירה וקולחת מגולל גורן את העלילה המרתקת. בין השיטין עולות בספר גם סוגיות פילוסופיות כגון הניגוד המובנה בין דת ומדע, סוגיות חברתיות כמו השסע העדתי וסוגיות פוליטיות כסכסוך הישראלי־פלסטיני.

קוראלס הוא ספרו הרביעי של רן גורן. קדמו לו הרומנים ורטיגו (2011) ונעלמים (2018), והספר האוטוביוגרפי דיווח תוצאות: אלפא (2022), המתמקד בקריירה הצבאית של גורן, בעברו טייס קרב, סגן מפקד חיל האוויר וראש אכ"א בדרגת אלוף.

- פרק א' -

שי ויעל

"ליבי מלא אהבה," שבו והדהדו שלוש המילים כמנטרה בראשו של שי מרחב. אף שהיו רגשיות מדי עבור דרך החשיבה הרגילה שלו, חש כי הן מבטאות באופן הקולע ביותר את הלך רוחו העכשווי. במהלך השנה שחלפה מאז לקחה מגפת הקורונה את רעייתו יעל, הוא לא נקלע לדיכאון או לדכדוך, אך גם לא התמלא מחדש באנרגיות הטובות והתוססות שפיעמו בו טרם פטירתה. בכוח האינרציה המשיך בשגרת חייו, למעט, כמובן, מרכיב הזוגיות שנגרע ממנה באחת. התאלמנותו באמצע החיים לא הניעה אותו לערוך חשבון נפש על העבר ולהתוות כיוונים חדשים לעתיד. ובכל זאת, כמו מאליו, התחולל בו תהליך שינוי עמוק שבסופו היה לאדם אחר - בעל מזג שונה, הלך מחשבה שונה, סדר עדיפויות שונה, שאיפות שונות ומבט שונה על החיים. האיש הנוקשה, החף מרגישות, התחרותי, הנוטה להתעמת, שיחסיו עם רעייתו ידעו עליות ומורדות, שהתקשה לקיים הִדברות פתוחה עם ילדיו, הפך עתה מרוכך, מפויס, מכיל ומוחל, רגיש וקשוב לזולת.

כל המחלוקות והחיכוכים שידע לאורך השנים עם יעל כמו נמחקו מתודעתו, וכל שחש כלפיה עתה היה אהבתו הגדולה אליה. חצי יובל שנים היא הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, חלקה עימו אינטימיות רגשית וגופנית שאין למעלה ממנה, ילדה את ילדיו, הייתה שותפה מלאה לכל ההחלטות המשפחתיות ונשאה בעול מימושן.

חברים הכירו ביניהם במסיבה בבית פרטי בחופשת הסמסטר שבין השנה השנייה לשלישית של לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא היה אז בן עשרים ושש והיא צעירה ממנו בשנה. שנתיים קודם לכן סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית והועסקה במקצועה על־ידי עיריית תל אביב. גזרתה הדקה והחטובה, פניה העדינות ועיניה החומות והפיקחיות נשאו חן בעיניו. פתיחותה, נועם הליכותיה והאמון שעוררה בו כבר במפגש הראשון קסמו לו. הוא התגבר על העכבות שניעורו בו טרם כל יוזמה רומנטית חדשה והציע לה לשוב ולהיפגש. היא נענתה. הם החליפו מספרי טלפון, ועוד באותו שבוע נפגשו פעם נוספת. מכאן ואילך החלו להיפגש כמעט מדי יום. עד מהרה איחדו כתובות - יעל עברה מדירת השותפים שלה ליחידת הדיור שבה גר שי לבדו.

הוא לא סיפר לה על הקשר הרומנטי שניהל זה שנה עם אישה נשואה. הקשר הטעון הזה החל להעיק עליו, והתאהבותו ביעל סייעה לו להיחלץ מההתמכרות המינית והרוחנית שהיה שבוי בה. במשך שבועות אחדים נפגש עם שתיהן בו־זמנית, אך משנוכח כי החברות עם יעל יציבה ואף מתהדקת, חתך את הקשר עם אותה אישה.

אחרי שנת חברות אחת נישאו, וכעבור שנה נוספת נולדה בתם הבכורה, רקפת. לקראת הולדת הבת עברו לדירה שכורה של שלושה חדרים. דומה שראו את הנולד, שכן חצי שנה אחרי מעבר הדירה נכנסה יעל שוב להיריון, הפעם לא מתוכנן. לאחר דיון קצר, רווי אהבה ורגש, סיכמו ביניהם כי "דווקא יהיה נחמד להביא לרקפת אח או אחות בגילים קרובים," והחליטו להמשיך בהיריון.

בתום תקופת התמחותו כעורך דין החליט שי לחתום לשירות ארוך טווח בשב"כ. היה זה המשך טבעי להעסקתו על־ידי השירות כמאבטח סמוי במטוסי אל על - שנתיים ראשונות במשרה מלאה וחמש שנים נוספות במשרה חלקית, בד בבד עם לימודיו באוניברסיטה ועם ההתמחות. יעל הייתה שותפה מלאה להחלטתו, ואף שהייתה מודעת לקושי המשפחתי הכרוך בשירות התובעני, בחרה שלא לעמוד בדרכו. בגיל עשרים ותשע החל שי מסלול הכשרה של שנתיים, שבו נותב מראש לחטיבה היהודית, האמונה על מניעת טרור וחתרנות המתבצעים על־ידי יהודים.

עם חתימתו לשירות ארוך טווח הוצע לו להירשם לפרויקט מגורים בגדרה שיזם צה"ל, שאליו צורפו גם כמה אנשי שב"כ ומוסד. צה"ל סיפק לפרויקט מעטפת ניהולית וחבילת מימון נדיבה, אך למרות התנאים הנוחים, התשלום הבסיסי שנדרשו לשלם היה גבוה מהישג ידם. הייתה זו יעל שהעזה לקבל אחריות על האתגר הכלכלי: "בוא נירשם, שי. אל תדאג, נשיג את הכסף," הבטיחה, ואכן השיגה - מן הגורן ומן היקב - את המימון הדרוש: גייסה כספים מבני משפחתה, לקחה הלוואה ממקום עבודתה, מכרה את מכוניתה ונסעה בתחבורה ציבורית. אך גם הציבה תנאי: "אני מתכוונת שנגור בבית הזה באופן קבוע. לא רוצה לעבור דירה ולהחליף סביבת חיים בכל פעם שיחליפו לך את גזרת השירות. לא נכון לטלטל את רקפת ואת התינוק שבדרך בין מסגרות חינוכיות שונות. גם לעצמי אני רוצה מקום עבודה יציב שבו אוכל לבנות מוניטין ולהתפתח מקצועית מבלי שאצטרך להוכיח את עצמי בכל פעם מחדש." שי הסכים ברצון לתנאי שהציבה.

לשמחתם, כל הכוכבים התיישרו עבורם. בחלוף שנתיים הסתיימה בניית פרויקט המגורים, והמשפחה עברה לגור בבית צמוד הקרקע בגדרה. הם כבר מנו רביעייה, שכללה גם את נועם הפעוט בן השנה וחצי. יעל נקלטה כעובדת סוציאלית במרכז הרפואי־גריאטרי־שיקומי "הרצפלד", ואילו שי הוצב כרכז מודיעין בנפת דרום הר חברון.

תפקידו היה תובעני - הוא עבד מבוקר עד לילה ולא אחת העביר את לילותיו במשרד או בשטח. את עיקר זמנו ומחשבתו הקדיש לתפקיד. יעל נשאה לבדה בעול גידול הילדים ובתחזוקת הבית, לצד עבודתה הסוציאלית, שגם היא תבעה ממנה תעצומות גוף ונפש. בהדרגה החלה לפתח ביקורת לאופן שבו התנהלו חייהם.

"שי, אתה לא חושב שאתה מגזים בהתמסרות שלך לעבודה? כדאי שתקדיש קצת יותר זמן ותשומת לב למשפחה, לילדים," הטיחה בו בטון נזפני, "גם להצליח בחיי המשפחה זה אתגר. ההצלחה הזו אומנם לא מַקנָה לך נקודות זכות אצל הממונים עליך ואינה תורמת לקידומך, אבל היא נוגעת לקרובים לך ביותר, וגם לך עצמך. אין הצדקה שהשירות יעמוד תמיד בראש סולם העדיפויות שלך. החיים זורמים לנו כמו חול בין האצבעות, ויש דברים שלא יחזרו עוד לעולם. הילדים יתבגרו בלעדיך, ולא ישובו להיות ילדים. גם את ה'יחד' שלנו לא נוכל להחזיר לאחור. חשוב שנקדיש יותר זמן וקשב לזוגיות שלנו, כי מה שלא נעשה עכשיו לא נוכל לעשות בשום זמן אחר. הגיע הזמן שתפסיק לעבוד קשה כל־כך ותתחיל ליהנות מהחיים."

דבריה קוממו את שי. בליבו חשב: שוב היא מטיפה לי מוסר. מנקודת מבטה היא בהחלט צודקת, אך אני רואה את הדברים באופן שונה לחלוטין ממנה, ובקול אמר: "תביני יעלי, בראייתך, חופשה בארץ או בחו"ל, בילוי משפחתי או מפגש חברתי הם המיצוי המיטבי של החיים, ולכן אין להחמיצם. אבל ההנאות שלי הן אחרות לגמרי - אני נהנה מעבודה, מאתגרים, מהישגים. כזה אני, ואינני מרגיש צורך להתנצל על כך. הנה, אני אומר לך במפורש - אני נהנה מהעבודה שלי. כן, כבוד השופטת, א־נ־י  נ־ה־נ־ה  מ־ה־ע־בו־דה!"

את המילים האחרונות הטיח בה כמעט בצעקה.

יעל הבחינה כי מתחה את החבל יתר על המידה ומיהרה להרגיע את סערת רוחו, אבל את המסקנות האישיות שלה הסיקה ואף יישמה. שנתיים לאחר הולדת נועם נכנסה שוב להיריון לא מתוכנן, חרף ההתקן התוך־רחמי שהושתל בה. מאז ומעולם הייתה לה נטייה להיכנס להיריון בקלות רבה. לא אחת היו מתבדחים ביניהם כי די לה שתריח זרע כדי שתתעבר. אך בדיחוּת הדעת הפכה במציאות לסיפור כאוב.

"כל עוד אתה בשירות, שי, לא אלד ילדים נוספים. די לי לגדל לבד את השניים שכבר יש לנו. עם אורח החיים שלנו לא בא בחשבון להגדיל את המשפחה. אני מתכוונת לעשות הפלה," אמרה בנחרצות מרירה.

כל ניסיונות השכנוע של שי כי תשאיר את העובר עלו בתוהו, והיא עמדה בדיבורה. שי היה לצידה באותו יום מר ונמהר, תמך בה וחיזק אותה, אך בליבו התקשה להשלים עם החלטתה. ההפלה הותירה בתודעת שניהם משקעים טעונים - שי נטר לה על שהתעקשה להפיל והתייסר ברגשות אשם על שנכנע להחלטתה, ואילו בלב יעל ניקר אישום סמוי כלפיו, על כי בשל התמסרותו היתרה לשירות נכפה עליה להפיל את פרי בטנה.

משך כל שנות שירותו הייתה יעל מסויגת, שלא לומר עוינת, ביחסה לשב"כ ש"גזל" ממנה את בעלה. היא אומנם גיבתה את בחירותיו ותמכה במאמציו להצליח ולהתקדם, אך נהגה כך רק בשל נאמנותה המוחלטת לאיש שאיתו קשרה חייה, ולא לארגון שבו שירת. ראייתה את השב"כ השתקפה כל כולה דרך עדשתה האישית. התייחסותה לנפשות הפועלות נגזרה מיחסן אל שי - היא אהדה את התומכים בו ושׂטמה את המתנכלים לו. היא סלדה ממרוץ הקידום שרווח בשירות, וסברה שהוא מעכיר את האווירה הארגונית ומכלה כל חלקה טובה ביחסי האנוש. שי הסכים עם אבחנתה, אך טען שלא כצעקתה - אכן קיימים בארגון מאבקים בין־אישיים מרים וחוסר פירגון הדדי, אך בסופו של דבר כולם משלבים ידיים להשגת המטרות המשותפות. עם זאת, הודה בקיומן של סוגיות ניהוליות מורכבות הכרוכות ביחסי אנוש, ומכיוון שהכיר ביתרונה עליו בתחום האינטליגנציה הרגשית, נועץ בה לא אחת כיצד לנהוג בסוגיות הרגישות. את עצותיה הנבונות אימץ ויישם, ואף שלא הרבה לבטא זאת, רחש לה אסירות תודה על שסייעה לו להיות בעל תפקיד טוב יותר.

הקשר ביניהם התהדק ביתר שאת לאחר התקרית הקשה שחווה שי ב־1 בספטמבר 1998. הוא היה אז בן עשרים ושמונה, באמצע שנת ההתמחות כעורך דין. הם כבר היו נשואים והורים לתינוקת בת חודשיים. כקצין מילואים בדרגת סרן בחטיבה 55 של הצנחנים, נקרא שי לשבועיים של תעסוקה מבצעית בדרום לבנון. באותו יום גורלי פיקד על חוליה של שני כלי רכב, ג'יפ וקומנדקר, שנסעה בציר תנועה שקישר בין מוצבי צה"ל. כמפקד הכוח ישב שי בג'יפ המוביל במושב הקדמי מימין, כשמשמאלו הנהג־לוחם סמל יזהר אור. במושב האחורי ישבו קשָר ולוחם נוסף. בקומנדקר העוקב אחריהם נסעו שישה לוחמים, אחד מהם חובש. לפתע התפוצץ מטען צד משמאל לדרך. הג'יפ הקדמי נפגע קשות וכל נוסעיו עפו ממנו והתפזרו בשטח. הנהג יזהר אור ספג את עיקר ההדף והרסיסים, ובכך הגן בגופו על שי, שנפצע מרסיס שחדר לידו השמאלית. שי התעשת מהלם הפיצוץ, קם על רגליו וחבש את ידו שותתת הדם בתחבושתו האישית. אחר ערך סריקה מהירה בשטח. התמונה שנגלתה לעיניו הייתה קשה לעיכול - יזהר אור היה מוטל למרגלות הג'יפ כשבטנו מרוטשת וקרביו נשפכים ממנה החוצה. שי לקה בפיק ברכיים וחש כי הוא על סף עילפון, אך לאחר רגע קצר אזר כוחות. אסור לי ליפול, אמר לעצמו, אני כאן המפקד. אני חייב להמשיך לתפקד, לתפוס פיקוד על האירוע. באחת הפך דרוך, חד־מחשבה וקר־רוח. היה ברור לו בדיוק מה עליו לעשות. הוא פרק את הלוחמים מהקומנדקר שמאחור ופרשׂ חמישה מהם להגנה היקפית סביב כלי הרכב, למקרה שהאויב ינצל את ההצלחה ויירה בנק"ל מרחוק או יסתער באש. את החובש הצמיד אליו. תחילה ניגשו לגופתו של יזהר. שי הביט שוב על בטנו המרוטשת, אך הפעם היה חף מכל תחושת חולשה.

החובש אחז במפרק כף ידו של יזהר ובדק את דופקו. "הוא מת," פסק.

"איתו כבר אין מה לעשות," אמר שי בטון מעשי, "בוא ננסה להציל את האחרים."

הם עברו אל הלוחמים שישבו בג'יפ מאחור ועפו החוצה. שניהם נפגעו קשה ודיממו. החובש הידק חוסם עורקים לרגלו הקטועה של הקשר, ושי הוריד את חולצתו וכרך אותה סביב הנקב שחורר רסיס בבטנו של הלוחם השני. אחר נטל את מכשיר הקשר שהיה מוטל ליד הקשר הפצוע, התקשר לחמ"ל האוגדה והזמין תגבורת לוחמים ואמבולנס עם צוות רפואי. לאחר כעשרים דקות הגיעה התגבורת. לרווחתו, האויב לא ירה מרחוק וגם לא הסתער. בתוך חצי שעה הסתיים האירוע. לוחמי התגבורת הטריים נשארו לשמור על הג'יפ המרוסק עד שיפונה, ואילו שי וחייליו ההמומים פונו לאחור.

על תפקודו היעיל וקר הרוח, כשהוא עצמו פצוע באורח בינוני, עוטר שי בצל"ש אלוף הפיקוד. אך ההכרה המוסדית בגבורתו לא חיפתה על הצלקת הנפשית שהותיר בו האירוע הקשה. מדי פעם, במצבים בלתי צפויים, עלתה בעיני רוחו תמונת בטנו המרוטשת של יזהר והוא נתקף חולשה על סף עילפון, ממש כמו בתקרית האמיתית. אך כמו שנהג באותה תקרית, היה מתעשת בתוך רגע ושב להיות קר־רוח, חד־מחשבה, חף מחרדות סרק וממוקד בהתמודדות עם האתגר שלפניו. עד מהרה זיהה כי ל"תופעה" - כך נהג לכנותה - יש דפוס התנהלות מובהק ועקבי: היא אומנם מופיעה באורח לא צפוי, אך הוא תמיד מצליח להשתלט עליה מבלי שתשפיע על תפקודו בפועל ומבלי שחולשתו תיחשף ברבים. יותר מעצם התופעה, הוטרד מהחשש שמא תופיע שוב ברגע של מבחן, ודווקא אז ישתבש הדפוס החסין, והוא ייכשל בתפקודו ויתבזה לעין כול. אף שהיה מודע כי "הכול בראש", הוא לא הצליח בחשיבה רציונלית לגרום לתופעה לחדול מלהופיע, ובתודעתו כרסם חשש מתמיד כי לא לעולם חוסן.

רק אחרי שהתקבל לשב"כ שיתף שי את יעל בתופעה. העובדה שלא סיפר עליה במיונים לשירות הציקה לו, והוא התייעץ איתה כיצד לנהוג.

"מה הבעיה," אמרה יעל בתמימות, "ספר להם עכשיו. זה ארגון נאור. בעבודה הזאת יש כל מיני לחצים עם השלכות על אנשים, והם בטח יודעים לטפל בדברים כאלה."

"בחיים לא אספר להם. אם הם יֵדעו - הלך עליי. במקרה הטוב יעבירו אותי לתפקיד מנהלי, ובמקרה הגרוע יעיפו אותי מהשירות בכלל. הקודקודים שם למעלה קשוחים - לא לוקחים סיכונים. הם לא אוהבים אנשים עם חולשות."

"אז תתייעץ באופן פרטי עם איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה. יכול להיות שזה לא סיפור גדול לעזור לך לצאת מזה."

שי סירב גם לכך. "הסתייעות בפסיכולוג כמוה כהודאה בכך שאיני מצליח להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמי. לא מתאים לי להודות בקיומה של חולשה כזו. אתמודד לבד בתקווה שאצליח."

עם השנים הלכה ופחתה שכיחות התופעה ובהתאם גם החשש מפניה. הוא השלים עם קיומה ולמד לחיות איתה. במבחן התוצאה מעולם לא כשל תפקודית, בין אם בתחום המקצועי־מבצעי ובין אם בתחומי תפקוד אחרים, כמו למשל ביחסים אינטימיים. יעל הייתה היחידה בעולם שידעה על התופעה שמציקה לו, והוא חש כי הוא חב לה רבות על המשענת האיתנה שנתנה לו.

בשני העשורים הראשונים של זוגיותם התקיימה ביניהם אינטימיות ברוכה, שהתבטאה ביחסי מין תכופים ורוויי תשוקה, במחוות חיבה תדירות בחיי היום־יום ובדיבור פתוח בכל הנושאים המשותפים. המחלוקות על אופי שירותו לא פגמו בזוגיות שלהם. יעל הייתה נאמנה לו באופן מוחלט, ואילו הוא הפר את נאמנותו לה רק בשני מקרים, שלשיטתו לא היו בגדר בגידה מהותית. הם אירעו בנסיבות ייחודיות שנקרו בדרכו, שבהן התקשה לעמוד בפיתוי. היו אלה רומנים אד־הוק, הראשון בגיל שלושים ותשע, כאשר יצא לשליחות מבצעית בת ארבעה חודשים בפריז, שם רקם קשר רומנטי עם צעירה ישראלית, והשני בגיל ארבעים ושתיים, כשיד המקרה זימנה לו מפגש עם אהובת נעורים שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית והגיעה לארץ לרגל מות אימה. משך מספר ימים הם חגגו איחוד מחודש, שהתמצה בעיקר במישור הארוטי. לשני הרומנים הללו היה תאריך תפוגה ידוע מראש, ואכן לא היה להם המשך.

***

בגיל ארבעים וחמש החליט שי לפרוש מהשב"כ. לאחר שנתיים עוקבות שבהן היה מועמד לתפקיד ראש מחלקה אך לא מונה, הוא לא ראה טעם להמשיך בשירות. כששאל את עצמו מדוע לא קודם, שהרי זכה להערכות גבוהות במהלך שירותו, השיב לעצמו כי הוא חסר את אותן תכונות חמקמקות להגדרה, אך בהחלט מובחנות, הדרושות למנהיג טבעי, כמו: אמונה עצמית כי משמיים נמשח להנהגה; שאפתנות מרקיעת שחקים; אי־הודאה בשגיאות והימנעות מתחקור עצמי; עור עבה שאינו חדיר לביקורת והשמצות; האדרת הישגיו ומינופם לבניית תדמיתו; הדחקת כישלונותיו והכלתם מבלי שיתערער ביטחונו העצמי.

שי השלים עם פרישתו ללא כעס וטענות קיפוח, ונערך בציפייה אופטימית לשלב הבא בחייו. הוא בחר לעסוק במקצוע עריכת הדין שאותו למד ושאליו הוסמך, והחליט לייסד משרד עצמאי משלו. מאחר שביתו שכן בגדרה ומרחב פעילותו בשב"כ היה בדרום הר חברון, בחר לפעול בשפלת יהודה וקבע את משרדו בקריית גת. את לקוחותיו הראשונים רכש על בסיס היכרויות אישיות ביישוב מגוריו גדרה ובעיר משרדו קריית גת. עד מהרה החל שמו ללכת לפניו, והוא הרחיב את פעילותו לקריית מלאכי וליישובים במועצות האזוריות גדרות, באר טוביה, לכיש ובני שמעון. בהתאמה גדל גם צוות משרדו. לדרום הר חברון נמנע מלהגיע, כדי לחסוך מעצמו מתן שירותים משפטיים למפירי חוק ופורעים אלימים, שאך לפני זמן קצר היו יעד מודיעיני עבורו, מה גם שחלקם עמדו על מהות תפקידו הקודם.

פרישתו מהשירות שמטה את גורם המתח העיקרי בינו לבין יעל. אלא שאש הזוגיות לא שולהבה מחדש, שכן במהלך הזמן צצו גורמים אחרים שציננו את בעירתה. הבית התרוקן בהדרגה מהילדים - במלאות ארבע־עשרה לרקפת היא עברה לגור אצל הורי יעל בגבעתיים כדי ללמוד משחק בבית הספר לאומנויות "תלמה ילין", וחמש שנים אחר־כך התגייס נועם לצבא. שי ויעל נשארו לבדם בבית. לא היו להם דאגות קיום שוטפות, וגם לא ניצבו בפניהם אתגרים ארוכי טווח המחייבים אחדות מטרה ושילוב ידיים. שניהם התמסרו בכל מאודם לעיסוקיהם המקצועיים, הקוטביים במהותם, ותחומי העניין המשותפים הלכו ופחתו. אחרי ארוחת הערב היה שי עובר לסלון, משתרע על כורסת ה"אמריקן קומפורט" הנרכנת שבפינת הטלוויזיה וצופה בדבקות בשידורי הספורט, בעוד יעל מסתגרת בחדר העבודה שלה, כותבת דו"חות וחווֹת דעת שהביאה מ"הרצפלד", או נפגשת עם קולגה לעבודה הסוציאלית, עימה כתבה במשותף ספרון הדרכה מקצועי שהציג שיטות טיפול חדשניות פרי ניסיונן. האינטימיות ביניהם שינתה פניה. מחוות החיבה ההדדיות - חיבוק, ליטוף, נשיקה, התרפקות מפנקת - הלכו ופחתו. גם הסקס לא היה תוסס ותדיר כקדם.

באופן פרדוקסלי, מגפת הקורונה, שהציבה חיץ פיזי ביניהם, קירבה אותם מחדש. בחודשים הראשונים של המגפה עבד שי בעיקר מהבית, ואילו יעל המשיכה בעבודתה החיונית במרכז הגריאטרי. מכיוון שממילא נאלצה לצאת מהבית, היא הפכה ל"שרת החוץ" של המשפחה - עשתה את הקניות השבועיות בסוּפּר וביצעה סידורים הכרחיים בבנק, בדואר ובשירותי הבריאות. כדי לצמצם אפשרות של הידבקות, הם הפרידו כוחות בתוך הבית - שי נשאר לישון בחדר השינה המשפחתי, ויעל עברה לישון בחדרה של רקפת שהתפנה. כשדרכיהם הצטלבו בתוך הבית, הם הקפידו לשמור מרחק של שני מטר זה מזה. מנגד, היו גורמים שקירבו ביניהם: השהייה הממושכת יחד; הדאגה המשותפת שהשיתה המגפה עליהם ועל ילדיהם; הצפייה בחדשות בטלוויזיה ובמרכזן הצהרותיו התכופות של ראש הממשלה, שנועדו ליצור בציבור תחושה כי הכול תחת שליטה, אבל בפועל יצרו רושם ששום דבר אינו בשליטה; הביקורת המשותפת שמתחו על כשלי ניהול המאבק במגפה בחודשים הראשונים; השיחות על ספרים שקראו; הצפייה המשותפת בסדרות טלוויזיה - כל אלה יצרו ביניהם אינטימיות חדשה, מרוחקת פיזית אבל קרובה נפשית.

במהלך הסגר השני, בספטמבר 2020, המשיכה יעל לעבוד ב"הרצפלד", אף שהייתה מודעת לסיכון שהיא נוטלת על עצמה. האפשרות שתחדל לסעוד את מטופליה ומשפחותיהם לא באה בחשבון מבחינתה. לרוע מזלה, חרף אמצעי המיגון ונוהגי הזהירות שנקטה, היא נדבקה במחלה הארורה. החיסונים נגד נגיף הקורונה כבר נרכשו ועמדו להינתן בעוד כחודשיים, ויעל, בשל מהות עבודתה, הייתה אמורה להיכלל בין ראשוני המתחסנים, אך המחלה הקדימה ללכוד אותה. לילה אחד לקתה בשיעול נורא וקוצר נשימה על סף חנק. שי הזעיק אמבולנס ייעודי לקורונה, והיא אושפזה במחלקה המבודדת בבית חולים קפלן ברחובות. מצבה התדרדר במהירות, וכעבור ימים ספורים חוברה למכשיר "אֶקְמוֹ". שי לא הורשה לבקרה ונאלץ להסתפק בעדכונים רפואיים בטלפון. שבועיים בלבד אחרי שאושפזה הוא הוזמן לבית החולים כדי להיפרד ממנה. עטוי ערכת מיגון מלאה נכנס לחדרה. יעל הייתה מחוברת למכשירים, מורדמת ומונשמת. דקות אחדות עמד ליד מיטתה ושתק. אחר התכופף ונשק לה על מצחה, מחה דמעה ויצא מהחדר. בארבע לפנות בוקר צלצל הרופא המטפל והודיע לו שיעל נפטרה. אף שמותה היה צפוי, כשהפך לעובדה מוגמרת נתקף שי בסערת רגשות. כדור גדול כמו נתקע בגרונו וכאב נוקב דקר את ליבו. אחרי רגע ארוך של טלטלת נפש, הפנים את מות רעייתו והחל לפעול. תחילה התקשר לילדיו. כיוון שהיו מודעים למצבה הקריטי של אימם, הם לא הופתעו משיחת הטלפון בשעה הלא שגרתית. שי בחר בזהירות את מילותיו, אך חש כי לא הצליח להפיק מתוכו מילים נרגשות דיין, כמצופה ממי שזה עתה איבד את רעייתו ואם ילדיו. רקפת פרצה בבכי מר ולא חדלה ממנו משך דקות ארוכות. שי חיכה בסבלנות עד שנרגעה ואז אמר לה כמה מילות ניחומים וניתק. אחר התקשר לנועם ודיווח לו על מות אימו. זה הגיב במלמול סתום ומיהר לנתק את השיחה. הטלפון הבא היה להורי יעל. ביודעם את מצבה הקשה של בתם, הגיבו לבשורת האיוב באיפוק ואת כאבם כבשו בתוכם פנימה. שי ביקש מהם להודיע לשני אחיה ולשאר ענפי המשפחה, ואמר כי יעדכן אותם בפרטי הלוויה, שבגלל מגבלות הקורונה תתקיים בהרכב מצומצם. לבסוף התקשר להוריו שבקיבוץ שדה אסנת והודיע גם להם על מות יעל. הוא ביקש מהם שלא יגיעו ללוויה. "בגילכם המתקדם לא כדאי לקחת סיכון," הסביר לאביו בן השמונים וארבע ולאימו הצעירה ממנו בשנתיים. הם הבינו ונעתרו.

הלוויה התקיימה בחוג המשפחה הקרובה בלבד - שי, רקפת, נועם, הורי יעל ושני אחיה. מצד משפחתו של שי לא הגיע איש.

במילות פרידה מנוסחות היטב דיבר שי על אישיותה השלמה של יעל, היותה אשת איש נאמנה, אם נפלאה לילדיה, אישה ברה ותמה, ישרה כסרגל, משכילה ורבת פעלים, שכל כולה נתינה לזולת ואהבת אדם. היא נפטרה בדמי ימיה - רק בת ארבעים ותשע הייתה - ולמרבה הצער לא תזכה לראות את פריחת ילדיה ולבלוב נכדיה. הוא תהה אם בראש מי מילדיו חלפה המחשבה: היי, אבא, איפה היית עד עכשיו? למה לא אמרת לה את זה קודם? ואז השיב לעצמו: מה שהיה קודם נבע מחיֵי הזוגיות על כל מרכיביהם, היפים יותר והיפים פחות. עכשיו, אחרי שהלכה לעולמה, הרע נמחל, נמחה, איבד משמעותו, ונותר רק הטוב והיפה. לכן מה שאמרתי היה בכנות מלאה וללא שמץ זיוף, כי זה מה שאני מרגיש כלפיה עכשיו - רק אהבה גדולה.

רקפת הספידה את אימה אחריו. היא לבשה מכנסי ג'ינס עם קרעי ברכיים וחולצת טי הדוקה, שהבליטה את גזרתה החטובה. שערה השחור כפחם היה גזוז קצר על עורפה וצדעיה, ואילו על פדחתה צימחה רעמה עבותה. על מצחה צנח תלתל צבוע כחול, כיאה לשחקנית בהתהוות. היא דיברה בקול חנוק מבכי ודמעותיה הרטיבו את הנייר שאחזה בידה. הנערה־אישה בת העשרים ושתיים, שנתפסה בעיני אביה כבעלת אישיות חזקה שנמצאת תמיד בשליטה, נראתה לו עתה שברירית ואבודה. הוא ניגש אליה וחיבק את כתפה. מדי פעם הציף אותה נחשול של בכי והיא עצרה את שטף דיבורה, וכששכך הגל חזרה לדבר. במילים נרגשות ביטאה את מה שאימה הייתה עבורה והודתה לה על כל שעשתה למען הגשמת חלומותיה.

נועם הגיע ללוויה היישר משירותו הצבאי. הוא היה לבוש מדי א' מהוהים, כומתת גולני חומה תחובה בכותפת שעליה דרגות סג"מ ורובה M-16 מקוצר תלוי על גבו ב"הצלב". שי הביט בו וחשב: איך הילד הקטן שלי הפך לגבר תמיר ויפה־תואר כמו אל יווני. מתוך הטלפון הנייד הקריא נועם אנקדוטות מהעבר המשפחתי, שבהן ביטא בפשטות מתובלת בהומור את אישיותה של אימו, שכלפי העולם החיצון הגנה על זכויות ילדיה כנמרה קשוחה ותוקפנית, ואילו בתוך המשפחה הייתה אימא חמה, מחבקת ודואגת.

אביה של יעל, פנסיונר חיוני בן שבעים ושבע, מנהל בית ספר תיכון בעברו, קרא מהכתב הספד מעורר השראה.

הלוויה נגמרה, וכל אחד מבני המשפחה פנה לדרכו. מפאת מגבלות הקורונה לא ישבה המשפחה שבעה. הודעות הניחומים שקיבל שי בוואטסאפ המחישו לו מה רבים היו אוהביה ומוקיריה של אשתו.

שי נותר בבית לבדו. חסרונה המוחלט, הבלתי הפיך, של יעל הכה בו בעוצמה שלא שיער. פתאום חש בעליל מה הייתה בשבילו. תמונות מחייהם המשותפים צפו מול עיני רוחו בחיות מטלטלת. חסרונם של הדברים שהעניקה לו ביום־יום - גשמיים ורוחניים - התחוור לו עתה בבהירות כואבת. בימים הראשונים הוא חשב עליה כל הזמן. בהמשך חשב עליה בכל כמה דקות, אחר־כך בכל שעה ולבסוף כמה פעמים ביום. מתחת לתדירות הזאת לא ירד.

ילדיו היו עכשיו כל עולמו. הוא הרבה להגות בהם ותהה אם זה הדדי, שכן התקשורת עימם מעולם לא הייתה חמה וגלויית לב. מאחר שלא ישבו שבעה, בתום הלוויה חזרו שניהם לעיסוקיהם - רקפת ללימודי המשחק ונועם לצבא. אך בניגוד לציפיית אביהם, בימי האבל הראשונים הם לא הגיעו לבקרו באופן אישי. אפשר שלא חשו חובה לתמוך בו, כי הורגלו שהדאגה והתמיכה מורעפות רק בכיוון אחד - ממנו אליהם.

רקפת ידעה כבר מגיל צעיר מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה - שחקנית. כנערה צעירה פעלה בנחישות להגשמת חלומה, והוריה התגייסו לסייע ככל יכולתם. בכיתה ט' היא החלה ללמוד בבית הספר התיכון לאומנויות "תלמה ילין" במגמת תיאטרון. כדי לחסוך את הנסיעות היום־יומיות מגדרה לבית הספר בגבעתיים, עברה לגור אצל הורי יעל, ששכנו באותה עיר.

שי עקב בהשתאות אחר התבגרותה. השינויים התחוללו בה במהירות מפתיעה. בתוך שנה הפכה לנערה גבוהה וחטובה. בפניה הזכירה את השחקנית אנג'לינה ג'ולי. היא התאפרה בצבעים בולטים, לאוזניה ענדה עגילי טבעת מוזהבים וגדולים ולאפה הוצמד נזם זהב קטן. היא דיברה בעגת צעירים בקצב של מכונת ירייה תוך הבלעת הברות, ושי התקשה להבין מה היא אומרת. לעיתים הייתה מתעקשת על שטויות, מתעמתת עם הוריה בוויכוחי סרק חסרי עילה של ממש, שדי מהר התלהטו לצעקות מצידה, ולעיתים הייתה מתכנסת בתוך עצמה ושוקעת בעצבות חסרת פשר. לא אחת, כשהגיעה בסופי שבוע לבית הוריה, הביאה עימה חבר תורן, בדרך כלל "חתיך הורס", והשניים היו מסתגרים בחדרה שבקומת המגורים ויורדים לקומת הקרקע רק לארוחות.

שי לא יצר מעולם שיח פתוח עם בתו, ולא היה לו כל מושג מה קורה איתה בתחום האינטימי: הוא לא ידע מתי קיבלה מחזור לראשונה; מתי החליטה לחורר את אוזניה ואפה; מתי ועם מי איבדה את בתוליה; באילו אמצעים למניעת היריון היא משתמשת. יעל ידעה מן הסתם את כל אלה, אך לא שיתפה אותו. על התקדמות לימודי המשחק שלה ידע באופן כללי והבין שהיא מצליחה יפה. אך כשהייתה זקוקה לסיוע בקבלה לבתי הספר למשחק ולמימון הנדרש לשם כך, נכנס בעובי הקורה ודאג להתגשמות חלומותיה. הוא גם סיפק את תזרים המזומנים השוטף למחייתה ובילוייה. בכל צורך שהעלתה סייע לה ככל יכולתו, מבלי לנסות לנתב את דרך חייה או לחנך אותה.

בצבא שירתה רקפת בתיאטרון צה"ל, תוך שהיא ממשיכה לגור בגבעתיים אצל סבה וסבתה. כשהשתחררה מהצבא המשיכה לחתור להגשמת ייעודה כשחקנית והתקבלה לבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן, במסלול לימוד תלת־שנתי. אז עברה לגור בדירה שכורה עם שותפים, מן הסתם, כדי להשתחרר מהפיקוח הצמוד של משפחתה. לא אחת תהה שי בליבו אם היא מעשנת פה ושם איזה "עשב" מפוקפק שעושה לה טוב.

במהלך שנת הלימודים השלישית והאחרונה בבית צבי פעלה רקפת נמרצות כדי להתקבל לבית הספר למשחק "לי שטרסברג" בניו יורק. כשקיבלה לבסוף תשובה חיובית לא היה גבול לאושרה. באותם ימים כבר ניתן היה להיכנס לארצות הברית בהתניה של בדיקות PCR וחיסונים. בשל עיתוי נסיעתה, קיבלה רקפת אישור חריג להקדמת החיסונים. בספטמבר 2021, כשהיא בת עשרים ושלוש וחצי, נסעה ללימודי משחק בארצות הברית. אחת לחודש התקשרה לשי בשיחת וידאו בוואטסאפ, ובהתאם לצורך גם החליפו הודעות טקסט.

נועם היה תלמיד מעולה, צייר אומן, בעל ידיים טובות וכישורים טכניים מעולים, שחקן כדורסל מצטיין ומדריך בתנועת הצופים. מאביו ירש את חזותו - גבה קומה ויפה בלורית ותואר, ומאימו ירש את היושרה, האחריות והמצפון המפותחים. חרף כישרונותיו לא חש עצמו עדיף מחבריו, ובדומה לאביו, הערכתו העצמית ושאפתנותו היו נמוכות מכפי שהיה ראוי להן על־פי אמות מידה אובייקטיביות. אף שהיה תלמיד מחונן למד במסגרות לימוד רגילות, וחרף היותו כדורסלן מצטיין שיחק בקבוצות הנוער ביישובו ולא פרץ לרמה הארצית. בבית הספר, בתנועת הצופים ועל מגרש הספורט הקרין מנהיגות שקטה והיה מקובל חברתית. עם בוקר היה עולה על אופניו, עובר מפעילות לפעילות וחוזר הביתה בשעות הערב המאוחרות. בבית לא הרבה לדבר ולא שיתף את הוריו בחוויותיו, מחשבותיו, הצלחותיו וכישלונותיו. בתחום הרומנטי היה הנער המרשים בן השבע־עשרה מושא משיכה לנערות שפיזזו סביבו בהמוניהן, אך הוא דבק בסמדר, נערה נאה וחכמה, צעירה ממנו בשנה, שהייתה חברתו הראשונה והיחידה עד כה. לעומת סגוֹר ליבו בהידברות עם הוריו, עם סמדר היה פתוח וגלוי.

רוח הצנעה שרתה על נועם גם בגיוסו לצה"ל. אף שעבר בהצלחה את המבדקים ליחידות המובחרות, החליט שלא להתגייס לאף אחת מהן. הוא גם לא התנדב לצנחנים כסבו דורון, שלחם בפעולות התגמול בתחילת שנות החמישים וצנח במיתְלֶה במלחמת סיני, ולא כאביו, ששירת כלוחם וכקצין בצנחנים ואף עוטר בצל"ש. בניגוד למורשת סבו ואביו בחר נועם בדרך עצמאית משלו והתגייס לחטיבת גולני, אך כמותם יצא לקורס קצינים וסיימו בהצלחה.

זוגיותם של נועם וסמדר צלחה את מבחן הריחוק שהשית השירות הצבאי, והם נשארו חברים צמודים ואוהבים לאורך כל שירות החובה שלו ושלה. לאחר שסמדר השתחררה משירותה בצה"ל ונועם סיים את קורס הקצינים הם החלו לגור יחד בדירה שכורה בתל אביב.

בתום ארבע שנות שירות, כולל שנה בקבע, השתחרר נועם משירותו הסדיר בצה"ל. הוא וסמדר נערכו ל"טיול אחרי צבא" בדרום אמריקה. הם קיבלו חיסונים והסדירו אשרות כניסה לארצות היעד, ובאוקטובר 2021, חודש אחרי נסיעת רקפת, יצאו גם הם למסע חובק עולם, ללא תאריך יעד לחזרה לארץ. הקשר בין שי לבנו היה נדיר בתכיפותו ורופף באיכותו, ולמעשה נועד רק למקרי חירום.

כך, כשנה לאחר שנפרד לעד מרעייתו, נפרד שי לתקופה ממושכת גם מילדיו.

מאז הלכה יעל לעולמה עבר שי תהליך נפשי עמוק, שהתחולל מבלי שהיה מודע לו. אך בחלוף שנה חש בעליל כי בתודעתו חל שינוי מהותי, שהתמצה במילים הרגשיות "ליבי מלא אהבה". בראש אהבתו ניצבו בני משפחתו. אך לא רק הם - משאבי הרגש העתירים שבהם נמלא ליבו הופנו עתה גם לגברים ונשים איתם קיים לאורך השנים קשרים קרובים מסוגים שונים - קשרי עבודה, קשרים חברתיים וקשרים רומנטיים.

בתחום קשרי העבודה חל היפוך ביחסו לעמיתיו לשירות. התחרות היוקדת על הערכה וקידום נמוגה. ההשמצות והמכות מתחת לחגורה שהטיחו זה בזה נמחלו. הוא זנח את עקרון "נדנדת הקרש", שלפיו אתה נמנע מלרומם את חברך, שכן בכך אתה מנמיך בהכרח את עצמך, והמירוֹ בפירגון הדדי חסר עכבות. מילות שבח שבעבר התקשה לומר על עמיתיו, החליקו עתה על לשונו כמים על שמן. את מקומה של התחרות המעכירה כל חלקה טובה תפסו אחוות האחים לנשק וגאוות ההשתייכות לארגון הביטחוני היוקרתי.

בתחום הרומנטי חש שי חיבור נוסטלגי מהול באסירות תודה כלפי כל בנות הזוג שאיתן חווה אינטימיות ארוטית בכל רמה של מגע, רגש ותדירות - החֵל בנערות שאיתן התמזמז בנעוריו המוקדמים; עבור לצעירות איתן קיים יחסי מין אקראיים - "סטוצים" בלשון העם - בעיקר בתקופת שירותו הצבאי; וכלה ב"ארבע הגדולות", דלית, יודפת, הילה ודבורה, אהובות העבר שאיתן קיים מערכות יחסים ממושכות, רובן טרם נישואיו. את הרומנים האלה תפס כפרקים מהותיים בחייו האישיים, והיה נזכר בהם מדי פעם בערגה גם כשהיה נשוי ליעל, קל וחומר לאחר שהלכה לעולמה. במלאות שנה לפטירתה בָּשַׁל בו רצון עז לחדש איתן את הקשר. ציפיותיו היו צנועות - כל שרצה היה לקיים עם כל אחת מהן פגישה נוסטלגית, להתרשם ממראן העכשווי, לשמוע את קולן ודרך התבטאותן, ללמוד על מצבן המשפחתי ולדעת את הקורות אותן מאז נפרדו דרכיהם. אף שהתכוון לחלוק איתן זיכרונות מהעבר הרומנטי המשותף, הוא לא התאווה לשוב ולחוות את הפן הארוטי שביחסיהם, כי חש שעדיין אינו מוכן לכך. אך למרות הצביון המתון שייעד לקשר, הכמיהה לפוגשן השתלטה על תודעתו ולא הניחה לו. בתוך שבוע יצר קשר עם כל הארבע.