רכב יוקרתי

אבי גרין - רכב יוקרתי

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208   רכב יוקרתי/ אבי גרין 667 רפאל פלקוני מנהל את אימפריית המכוניות היוקרתית שלו ואת חייו הפרטיים בצורה עניינית ואכזרית. לרגשות אין שום חלק בהחלטות שהוא מקבל, והוא תמיד דורש את הטוב ביותר, כך שהוא אינו חושב פעמיים לפני שהוא מבקש מהמהנדסת המבריקה, סמנתה רורק, להצטרף לחברה שלו, למרות שעזב אותה לפני שנים. המבטא האיטלקי הסקסי עדיין מעורר בה צמרמורות, אבל סם יודעת שלא מדובר רק בתשוקה העזה שלה להרגיש שוב את ידיו של רפאל על גופה. מפני שפלקוני עומד לגלות את הסוד הכמוס ביותר שלה. סוד שיגרום לעולמו להסתחרר לגמרי!   דאנקוד: 50-1845 תרגום: ענת פריד   לחצו כאן לצפייה בכל הספרים של שלגי הוצאה לאור לחצו כאן לצפייה בכל ספרי הרומן הרומנטי

אבי גרין / רכב יוקרתי

פתח-דבר

רפאל פלקוני התבונן בארון הקבורה שהיה עמוק בתוך הקבר הפתוח. רגבי העפר שהשליכו פנימה היו פזורים ממעל, יחד עם כמה פרחים מועטים שהשאירו חברים ומכרים שעזבו. חלקם היו גברים, שהיו עצובים באופן בלתי רגיל. נראה שהיתה אמת בשמועות שאספרנסה כריסטקוס המרהיבה לקחה לעצמה מאהבים במהלך היותה נשואה בשלישית.

רפאל חש רגשות סותרים רבים, מלבד הצער הברור מאליו על מות אמו. הוא לא יכול היה לומר שהיו ביניהם יחסים קרובים. היא היתה חמקמקה תמיד והיתה סביבה אווירה של מלנכוליה. היא היתה גם יפהפיה. יפהפיה דיה כדי להטריף את אביו מצער כאשר עזבה אותו.

היא היתה מהנשים שהיה ביכולתן לגרום לגברים מבוגרים לאבד לגמרי את הכבוד העצמי שלהם. זה לא היה דבר שיקרה  לו. הוא מיקד את כל היכולות שלו ואת הקריירה שלו בבניה מחדש של אימפריית המכוניות פלקוני. נשים יפות היו שעשוע רגעי – לא יותר. אף-אחת מהמאהבות שלו לא חיתה באשליה וציפתה ליותר מאשר תענוגות חולפים בחברתו.

מצפונו ייסר אותו נוכח ההנחה הבטוחה הזו – היתה רק מאהבת אחת שלקחה אותו אל הקצה, אבל זו היתה חוויה שעליה לא רצה לחשוב... לא עוד.

אחיו החורג, אלקסיו כריסטקוס, פנה אליו עכשיו וחייך קלושות. רפאל הרגיש כאב דומה בחזהו. הוא אהב את אחיו החורג, והוא אהב אותו מרגע שהוא נולד, אבל מערכת היחסים ביניהם לא היתה קלה.

שניהם נפנו והתרחקו מחלקת הקבר, שקועים איש-איש במחשבותיו. אמם הורישה לכל אחד מהם את עיניה הירוקות המיוחדות, למרות שעיניו של אלקסיו היו זהובות מעט יותר מעיניו של רפאל, שהיו ירוקות בהירות ועוצרות נשימה. שערו של רפאל היה עבות יותר ובצבע חום כהה יותר ליד שערו הקצר והשחור של אחיו.

שני האחים היו כמעט באותו גובה, מעט מעל מטר ושמונים. מבנה גופו של רפאל היה רחב וחסון. אחיו היה חסון כמוהו, אך צר יותר. זיפים כהים כיסו את קו הלסת החזק של רפאל היום, וכאשר עצרו ליד המכוניות, אלקסיו התבונן בפניו ואמר בציניות, "לא יכולת אפילו להתגלח להלוויה?"

הכאב בחזהו של רפאל כאשר עמד ליד הקבר התפוגג מעט עכשיו. הוא אצר בחובו את המענה המתגונן, כדי להסתיר את הפגיעות שחש, והתבונן באחיו, משיב כשבעיניו ניצוץ, "יצאתי מהמיטה מאוחר מדי."

הוא לא יכול היה להסביר לאחיו איך ללא מחשבה ביקש לברוח למקום שידע שימצא בין זרועותיה של אשה להוטה, מעדיף לא לחשוב כיצד גרם לו מות אמו להרגיש. הוא העדיף לא לחשוב כיצד מותה העלה זיכרונות חיים מהתקופה שבה עזבה את אביו לפני שנים כה רבות, והותירה אותו שבור לגמרי. הוא היה עדיין מריר, ועתה סירב לכבד את זכרה של אשתו לשעבר למרות מאמציו של רפאל לשכנעו להגיע היום לטקס האשכבה.

אלקסיו, שלא היה מודע להמולה הרגשית שרחשה בנפשו של רפאל, נענע בראשו וחייך בציניות. "לא יאומן. היית באתונה למשך יומיים בלבד – לא פלא שרצית להתאכסן במלון ולא בדירה שלי..."

רפאל הדף את הזיכרונות האפלים והרים גבה מלגלגת לעבר אחיו, עומד להשמיע הערה צינית משלו, אלא שלפתע ראה אדם שאיחר להגיע. המילים גוועו על דל שפתיו וחיוכו של אלקסיו נעלם כאשר נפנה ועקב אחר מבטו של אחיו.

זר גבוה מאוד וחמור סבר התבונן בשניהם. ועם זאת... הוא נראה מוכר להפליא. נדמה היה כאילו הביט במראה. או באלקסיו... אם היה בעל שיער בלונדי כהה. אבל העיניים הן שהרעידו את רפאל. הן היו ירוקות, בדיוק כעיניו וכעיני אלקסיו, מלבד הבדל קטן ביותר – הן היו בגוון כהה יותר, חום מעט. עוד פרשנות לעיניה של אמם...? אבל איך זה ייתכן?

רפאל התרגז לנוכח עמידתו הנועזת כמעט של הזר. "האם נוכל לעזור לך?" שאל בצינה.

עיניו של האיש סקרו את שניהם, ואז פנו אל הקבר הפעור במרחק. הוא שאל, בעיקול שפתיים לעגני, "האם יש עוד אחדים מאתנו?"

רפאל התבונן באלקסיו, שהקדיר פנים, ואמר, "מאתנו? על מה אתה מדבר?"

האיש התבונן ברפאל. "אתה לא זוכר, נכון?"

זיכרונות קלושים החלו לרצד במוחו: הוא עומד על סף כלשהו עם אמו. דלת מרשימה וענקית נפתחת והנה עומד לו ילד, מבוגר ממנו בכמה שנים, עם שיער בלונדיני ועיניים ענקיות.

קולו של האיש היה מחוספס באוויר הדומם. "היא הביאה אותך לבית שלי. אתה היית אולי בן שלוש. אני הייתי כמעט בן שבע. היא רצתה לקחת אותי איתה אז, אבל לא הייתי מוכן לעזוב. לא אחרי שהיא נטשה אותי."

רפאל הרגיש כיצד צינה כובשת את כל גופו. בקול צרוד מעט, הוא שאל, "מי אתה?"

האיש חייך, אבל לא פגש את עיניו. "אני אחיך הבכור – אחיך החורג. שמי סזאר דה סילבה. באתי היום כדי לחלוק כבוד אחרון לאשה שהעניקה לי חיים... לא שהיא ראויה לזה. הייתי סקרן לראות אם אחרים יצוצו, אבל נראה שזה רק אנחנו."

אלקסיו התפרץ לצד רפאל, "מה לעזאזל –?"

רפאל היה המום מכדי לזוז. הוא הכיר את השם דה סילבה. סזאר היה האיש מאחורי תאגיד דה סילבה המצליח והידוע. הוא התקשה להאמין שייתכן שנפגשו. הוא לא ידע שהם אחים. בתחושה מחליאה של גורליות, הוא לא פקפק במילה שיצאה מפיו של האיש. הדמיון ביניהם היה ברור מדי. הם יכלו להיות שלישיה של אחים.

הזיכרון, שהיו לו איכויות של חלום, היה תמיד ממשי מדי – אלא שהוא אף-פעם לא ידע לבטח, מפני שכאשר הזכיר אותו באוזני אמו, היא היתה משנה את הנושא. בדיוק כפי שמעולם לא הסכימה לדבר על החיים בספרד מכורתה לפני שפגשה את אביו בפריז, שם היתה דוגמנית.

רפאל החווה לעבר אחיו, "זהו אלקסיו כריסטקוס... אחינו הצעיר."

סזאר דה סילבה התבונן בו כשרק קרח בעיניו. "שלושה אחים משלושה גברים... ועם זאת, היא לא נטשה אף-אחד מכם לזאבים."

הוא פסע לעברם ואלקסיו פסע לעברו. שני הגברים ניצבו מצח אל מצח, כשסזאר מתנשא מעל אחיו הצעיר בשניים-שלושה סנטימטרים.

סזאר, בלסת חשוקה כשל אלקסיו, הפטיר, "לא באתי הנה כדי לריב אתך, אחי. אין לי שום כעס עליכם."

פיו של אלקסיו התכווץ. "רק עם אמנו המתה, אם מה שאתה אומר נכון."

סזאר חייך, אבל זה היה חיוך דק ומריר. "כן, זה נכון, זה בטוח – עם כל כמה שזה חבל."

הוא עקף את אלקסיו באותו רגע וניגש אל הקבר הפתוח. הוא הוציא מכיסו משהו ושמט אותו לתוך הבור הפעור, שם הדבר נשמט על הארון בנקישה חלולה ומרוחקת. הוא ניצב שם במשך רגע ארוך ואז חזר, פניו נטולי הבעה.

אחרי שתיקה טעונה בין שלושת הגברים, הוא הסתובב ופסע כדי להיכנס למושב האחורי של לימוזינה כסופה וארוכה שחיכתה לו, שמיד יצאה לדרך בתנועה חרישית.

רפאל הסתובב אל אלקסיו, שהתבונן בו בחזרה, המום.

"מה זה...?" הוא השתתק.

רפאל רק נענע בראשו. "אני לא יודע," השיב, מתבונן אל המקום שבו עמדה המכונית ורותח בידיעה רוחשת.

1

לאחר שלושה חודשים...

"סם, מצטער להפריע לך, אבל יש לך שיחה בקו מספר אחת.... מישהו עם קול עמוק מאוד עם מבטא זר סקסי מאוד."

סם נדרכה. קול עמוק.... מבטא זר סקסי. המילים הרעידו את גווה באופן מנבא רעות ותחושה של משהו לוהט יותר חלפה באגנה. היא אמרה לעצמה שהיא מתנהגת בצורה מגוחכת והרימה את עיניה מהתוצאות שקראה כדי להביט במזכירה של מחלקת המחקר באוניברסיטת לונדון.

עיניים טובות נצצו בשובבות בפנים המבוגרים. "עשית משהו במהלך סוף-השבוע? או שעלי לומר  מישהו?"

שוב אותו רעד בגווה של סם, אבל היא רק חייכה אל גרטי. "הלוואי. ביליתי את כל סוף-השבוע בעבודה על פרוייקט הטבע של הגן של מיילו יחד איתו."

המזכירה חייכה ואמרה בנימה מפנקת, "את יודעת שאני חיה בתקווה, סם. את ומיילו זקוקים לגבר נפלא שיבוא ויטפל בכם."

סם חשקה שיניים והמשיכה לחייך, נמנעת מלהגיד שהיא ומיילו מסתדרים נהדר גם בלי גבר. עכשיו היא כבר רצתה לענות לשיחה. "אמרת קו מספר אחת?"

גרטי קרצה ונעלמה וסם התנשמה עמוקות לפני שהרימה את השפופרת ולחצה על הלחצן המהבהב. "דוקטור סמנתה רורק מדברת."

השתררה דממה של כמה שניות ואז נשמע הקול. נמוך, עמוק, סקסי – ובלתי נשכח בעליל. "צ'או, סמנתה, מדבר רפאל..."

הדקירה המנבאת רעות הפכה לסטירה בפרצוף. הוא היה היחיד מלבד אביה שקרא לה אי-פעם סמנתה – חוץ מאשר סם ברגעי תשוקה עזים. כל הדם בגופה כמו ירד דרומה, אל הרצפה. זעם, אשמה, כאב רגשי, תאווה ועדנה בוגדנית ונוראה הציפו אותה בתמהיל מבלבל.

רק עתה התחוור לה שלא הגיבה כאשר הקול נשמע שוב, קריר יותר. "רפאל פלקוני... אולי אינך זוכרת?"

כאילו שזה אפשרי מבחינה אנושית!

ידה לפתה את השפופרת והיא הצליחה לפלוט, "לא... כלומר, כן, אני זוכרת."

סם רצתה לצחוק בהיסטריה. איך יכלה לשכוח את הגבר כאשר התבוננה לתוך העתק זעיר של פניו ועיניו הירוקות מדי יום?

"טוב," היתה התשובה המהירה. "מה שלומך, סם? את דוקטור עכשיו?"

"כן..." ליבה של סם עשה דברים מוזרים, הלם כל-כך חזק עד שהתקשתה לנשום. "קיבלתי את הדוקטורט אחרי..." היא גמגמה והמילים הדהדו במוחה באלם. אחרי שנכנסת לחיי ופוצצת אותם לרסיסים. היא נלחמה באומץ בניסיון להשתלט על עצמה ואמרה בקול חזק יותר, "קיבלתי את הדוקטורט מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. במה אוכל לעזור לך?"

שוב הרגישה בבועת ההיסטריה המתעוררת בתוכה: אולי תעזור לו בכך שתספר לו שיש לו בן?

"אני נמצא בלונדון מפני שהקמנו כאן בסיס לפעילות של פלקוני-מוטורס."

"זה... נחמד," אמרה סם, למרות שזה היה מיותר.

חוזקו של הגבר שאיתו דיברה הלם בה לפתע והיא הרגישה קפאון מוחלט. רפאל פלקוני. כאן בלונדון. הוא עלה על עקבותיה. למה? מיילו... בנה, עולמה.  הבן שלו.

המחשבה הלא הגיונית הראשונה של סם היתה שהוא ודאי יודע, ואז היא אילצה את עצמה להירגע. אין סיכוי שרפאל פלקוני היה מתקשר אליה ונשמע כל-כך רגוע אם הוא היה יודע. אבל היא חייבת להיפטר ממנו – ומהר. ואז לחשוב.

"תראה... נחמד לשמוע ממך, אבל אני די עסוקה ברגע זה..."

קולו של רפאל הצטנן שוב. "את לא סקרנית לדעת למה יצרתי אתך קשר?"

הפחד התעורר שוב ונגע ביצורי גווה של סם בזמן שדמותו של בנה כהה השיער והמקסים חלפה לנגד עיניה.

"אני... טוב... אני מניחה שאני סקרנית." היא לא יכלה להישמע פחות נלהבת.

קולו של רפאל היה כמעט קפוא עכשיו. "עמדתי להציע לך משרה בפלקוני-מוטורס. המחקר שאת עורכת ממש עכשיו הוא בדיוק השטח שאנחנו רוצים לפתח."

בהלה עיוורת אחזה בקרביה של סם למשמע מילותיו של רפאל. היא עבדה אצל הגבר הזה בעבר ושום-דבר לא חזר לקדמותו מאז. נימת קולה היתה קרה כאשר אמרה, "אני מצטערת אבל זה בלתי אפשרי. אני מחויבת לעבודתי באוניברסיטה."

דממה במשך כמה שניות מתוחות ואז רפאל הגיב בקול מתוח ואמר, "אני מבין."

סם שמעה שרפאל ציפה שהיא תיפול לרגליו בהכרת תודה, ולו למשמע הצעת העבודה, ללא שום הצעה אישית. זו היתה ההשפעה שהיתה לו על מרבית הנשים. הוא לא השתנה. למרות כל מה שקרה ביניהם.

המילים שהשאיר תלויות באוויר כאשר עזב אותה הדהדו בראשה כאילו נאמרו רק אתמול: "עדיף ככה, חומד. אחרי-הכל, זה לא היה רציני, נכון?"

הוא כל-כך רצה שהיא תסכים איתו שסם הסכימה, באותו קול שטוח וחסר רגש. גופה היה סחוט מכל רגש. הקלה אפפה אותו כאילו היתה ממשית. היא לא שכחה את זה והיא שעזרה לה להאמין שהיא קיבלה את ההחלטה הנכונה לקחת אחריות מלאה על מיילו מהרגע הראשון. גם ככה, מצפונה ייסר אותה עכשיו: היית צריכה לספר לו.

בהלה עוררה את סם לפעולה, כך שהצעתו של רפאל פלקוני אפילו לא נרשמה כמעט בתודעתה. "תראה, אני באמת עסוקה. אם לא אכפת לך...?"

"את אפילו לא רוצה לדבר על זה?"

סם זכרה את הבחילה שעלתה בגרונה כאשר רפאל הבהיר לה את חוסר את העניין שלו בה ואמרה קצרות, "לא, אני לא מעוניינת. להתראות, סניור פלקוני."

 

להתראות, סניור פלקוני, ואת המילים האלה שמע מפיה של אשה שאותה ידע בצורה אינטימית.

רפאל התבונן בטלפון שהחזיק בידו במשך דקה ארוכה. הוא לא הבין את העובדה שהיא ניתקה לו בפרצוף. נשים לא מנתקות לו בפרצוף.

רפאל הניח את הטלפון מידו ופיו התהדק. אבל סמנתה רורק מעולם לא דמתה לנשים אחרות. היא היתה שונה מלכתחילה. הוא הרגיש חוסר מנוחה וקם מהמושב שלו ופסע אל החלון הגדול שצפה אל אולם המבצעים במטה הבריטי החדש שלו בעיבורי לונדון. אבל הפעם תשומת ליבו לא היתה נתונה למבצעים.

היא באה למפעל שלו באיטליה כמתמחה אחרי שהשלימה את התואר השני שלה בהנדסת רכב מכנית. האשה היחידה והצעירה ביותר בתוך קבוצה של גברים. מבריקה ונבונה באופן מפחיד. הוא לא היה מהסס לשכור את שירותיה על המקום ולשלם לה כל סכום שהיתה דורשת רק כדי שתמשיך לעבוד אצלו... אבל תשומת ליבו הוסחה.

הוסחה בשל ההילה הלמדנית והסקסית שאפפה אותה ואת גופה הגבוה, הדקיק והסקסי. הוסחה בשל הבגדים הגבריים שהתעקשה ללבוש ושגרמו לו לרצות לקלף אותם מעליה כדי לראות את הקימורים שנרמזו תחתם אך הוסתרו על ידם. הוסחה על ידי העור הקלטי החיוור ונטול הפגמים שלה ועיניה הענקיות שצורתן שקד שהיו נטועות בפניה המעודנים. עיניים אפורות... כמו ים סוער.

הוסחה על ידי האופן שבו היא התבוננה בו והסמיקה כאשר לכד את מבטה, האופן שבו היתה תופסת את שפתה התחתונה בין שיניה הקטנות והלבנות. הוסחה על ידי נפילת אשד שערה השחור שאותו תחבה ללא הרף מאחורי אוזנה. וככל שהזמן נקף, דעתו הוסחה על ידי הלהבות הבוערות של התשוקה האיטית שהתלהטה יותר ויותר עם כל פעם שראה אותה.

רפאל נלחם בה. היא לא מצאה חן בעיניו – בעיקר לא במקום העבודה. נשים רבות עבדו במפעל שלו, אבל אף-אחת מהן לא הצליחה לסובב לו את הראש. החיים שלו נוהלו לפי נהלים נוקשים ביותר והוא הצליח תמיד להרחיק את חייו האישיים ממקום העבודה. אבל היא היתה כה שונה מהאשה שבדרך כלל מצאה חן בעיניו: מהוקצעת, מתוחכמת. אשת העולם הגדול. נשים שהיו סקסיות וידעו זאת וידעו מה לעשות עם זה. ציניות, בדיוק כמוהו.

סם היתה שונה בכל המובנים. מלבד היותה סקסית. והוא ידע שהיא לא יודעת את זה. דומה שלא היתה לה שום מודעות לכך שמבטיהם של גברים ננעצים בה כאשר היא חולפת על פניהם. הדבר הכעיס את רפאל. ההתפרצות הלוהטת של הרכושנות היתה זרה לו. וזה עוד לפני שהתנשקו בכלל!

בסופו של דבר, התסכול המיני הפך לכדור של תשוקה כה כביר בתוכו, עד שיום אחד הוא הזמין אותה למשרדו, ובלי להיות מסוגל לומר מילה, הוא אחז בפניה בשתי ידיו ונשק לה, טובע במתיקות המשכרת שמעולם לא טעם כמותה לפני כן.

גם עכשיו, הזיכרון השפיע על רפאל ועל גופו. הוא קילל. הוא חשב עליה לפני חודשים, בהלוויה של אמו. הוא חשב עליה לעתים קרובות יותר מכפי שהיה רוצה להודות. סם היתה זו שלקחה אותו הכי קרוב אל הקצה. הם חלקו יותר מאשר היסטוריה מינית קצרצרה. הם כמעט חלקו...  ילד.

גם עכשיו חלף בגוו של רפאל רטט של אימה. כמה קרוב היה להתמודד עם הדבר האחד שמעולם לא רצה להתמודד עמו. את זה הוא חייב לזכור.

הוא הסתובב והתבונן במבט ריק במשרדו הענק. נראה שהיא לא רוצה בשום קשר עמו, וגם הוא צריך להרגיש ככה.

הוא לא היה צריך להיכנע לרצון לאתר אותה. הוא צריך להתרחק מסמנתה רורק ולסלק אותה ממחשבותיו. לתמיד.

 

סמנתה התעוררה בשבת בבוקר כאשר גוף קטנטן הזדחל לתוך המיטה לצדה. היא חייכה בישנוניות וכרכה את זרועותיה סביב בנה המוצק, שואפת לקרבה את ריחו המתוק.

"בוקר טוב, חתיך שלי."

"בוקר טוב, אמא, אני אוהב אותך."

ליבה של סם התכווץ חזק כל-כך לרגע, עד שהיא עצרה את נשימתה. היא נשקה לקודקודו. "גם אני אוהבת אותך, מתוק שלי."

מיילו הסיג את ראשו וסם פקחה עין תורנית והקדירה פנים לנוכח אור הבוקר.

הוא צחקק. "את מצחיקה."

סם התחילה לדגדג את מיילו והוא צווח באושר. בתוך זמן קצר היו שניהם ערים לגמרי והוא יצא מהמיטה כדי לרדת במדרגות.

היא קראה אחריו, "אל תדליק עדיין את הטלוויזיה!"

היא שמעה אותו עוצר ויכלה לדמיין את הבעתו המוטרדת, ואז קרא בתגובה, "בסדר. אני אסתכל בספר שלי."

ליבה של סם התכווץ שוב. וזה מה שהוא יעשה. היא ידעה שכאשר תרד למטה, היא תמצא אותו מעלעל בספר שלו בשקדנות, למרות שעדיין לא ידע לקרוא. הוא היה כזה ילד טוב. כזה ילד מבריק. לפעמים זה הפחיד אותה, כמה מבריק היה, מפני שהיא הרגישה שאין לה האמצעים להתמודד עם היכולות שלו.

בריידי, סוכנת הבית של אביה, שנשארה אחרי מותו שנתיים קודם לכן, התבוננה בה לעתים בעיניה האיריות החכמות מדי והיתה אומרת, "טוב, מאיפה את חושבת שהוא קיבל את החוכמה הזו? סבא שלו היה פרופסור לפיזיקה והראש שלך היה שקוע בספרים מאז שמלאו לך שנתיים."

ואז היתה נושפת בדרכה המיוחדת ואומרת, "אבל ברור שאני לא יודעת כלום על אבא שלו, אז אני לא יכולה לשער השערות לגבי הצד הזה..." וזה היה הרגע שבו סם היתה שולחת לעברה מבט כעוס ומשנה את הנושא.

אבל אלמלא בריידי או'סליבן, הזכירה סם לעצמה בזמן שנחלצה מהמיטה, היא לא היתה מצליחה לסיים את הדוקטורט שלה, שבאמצעותו הצליחה להשתחל לתוכנית המחקר המשתלמת באוניברסיטה, התוכנית שבאמצעותה שילמה עבור המזון, הבגדים ובריידי הנפלאה, שטיפלה במיילו במשך חמישה ימים בשבוע.

בריידי התגוררה בדירת הסבתא שנבנתה לצד הבית כמה שנים קודם לכן.

בזמן שסם קשרה את אבנט החלוק שלה והתכוננה לרדת למטה כדי להתחיל להכין את ארוחת הבוקר לעצמה ולמיילו, היא ניסתה לכבוש את תחושות האשם שעלו בה. תחושות אשם שכרסמו בה כל השבוע, מאז אותה שיחת טלפון. אשם שהיה נוכחות מתמדת בחייה זה ארבע שנים, אם היתה לגמרי כנה עם עצמה.

האשם טלטל אותה כל-כך עד ששנתה היתה טרופה מדי לילה, מעונה מזיכרונות בשעות הערות שלה וחלומות בשנתה, שהיתה מלאה דימויים מחרידים. דימויים לוהטים. היא התעוררה כשהסדינים מסובבים סביבה, עורה לח מזיעה, ליבה דוהר וראשה כואב.

רפאל פלקוני. הגבר שהראה לה עד כמה נטול צבע היה עולמה לפני כן ובאיזו קלות הוא יכול להחזיר אותה אל האפרוריות המתמדת. כאילו שלא היתה לה זכות לחוות חלום כה חושני ועשיר.

גם עכשיו היא תהתה מה, בשם שמיים, היה בה שלכד את עינו. אבל מה שזה לא היה, למרבה כלימתה, היא לעולם לא תסלח לעצמה על שהאמינה שזה היה יותר. על שהתאהבה בו כמו נערה הלומת אהבה.

היא אמרה לעצמה בפעם המי יודע כמה באותו שבוע שהוא לא ראוי לדעת אודות מיילו מפני שהוא מעולם לא רצה בו מלכתחילה. היא בחיים לא תשכח איך פניו איבדו את כל הצבע כאשר היא אמרה לו שהיא בהיריון.

סם קרסה על צד המיטה, מתקפת הזיכרונות חזקה ומהירה מכדי שתוכל להתגונן מפניה. הוא נעדר מפאת נסיעה במשך שלושה שבועות, ובמהלך אותו זמן סם גילתה שהיא הרה. הוא ביקש לראותה ברגע שבו חזר, ולאחר שלושה שבועות שבהם לא היו בקשר, סם לא יכלה למנוע מליבה להלום בחוזקה מרוב ציפיה. אולי הוא לא התכוון למה שאמר לפני שיצא לנסיעה...

"יכול להיות שלא יזיק לנו, יקרה, להיפרד לזמן-מה. העבודה שלי מתחילה לסבול... את מסיחה את דעתי קצת יותר מדי..."

אבל כאשר נכנסה למשרד שלו הוא נראה נחרץ. רציני. היא התפרצה בדבריה כדי לא לאבד את אומץ ליבה. "אני רוצה להגיד לך משהו."

הוא התבונן בה בחשש. "דברי, אם כן."

סם  הסמיקה  ופכרה  את  ידיה  בעצבנות,  לפתע  תוהה  אם זה היה טירוף מוחלט לחוש אופטימיות ולחשוב שהוא יקדם בברכה את הבשורה שלה. הם בילו יחד חודש אחד בלבד. חודש אחד של שכרון חושים. ארבעה שבועות. האם היה בזה באמת מספיק זמן – ?

"סם?"

היא הרימה את עיניה אליו, התנשמה עמוקות וצללה פנימה. "רפאל... אני בהיריון."

המילים תלו באוויר בצורה מאיימת והדממה המעובה גברה. פניו של רפאל איבדו את כל הצבע שלהם וסם ידעה באותו רגע בוודאות קרה שהיא היתה כסילה גמורה. ביחס להכל.

הוא החוויר באמת, עיניו בלטו בירוק בוהק כנגד הלובן. היא חשבה שהוא עוד יתעלף ונעה לעברו, אבל הוא הרים את ידו ושאל בצרידות, "איך?"

היא עצרה על מקומה, אבל לא הצליחה לעצור את התפשטות הקרח בעורקיה. "אני חושבת... כאשר התנהגנו בחוסר זהירות."

לשון ההמעטה של השנה בשל כל הפעמים שבהן נהגו בחוסר זהירות... במקלחת, בחדר המגורים בארמונו של רפאל כאשר הם היו קצרי רוח מכדי להגיע אל חדר השינה, במטבח של הדירה שלה באחד הערבים, כאשר הוא הצמיד אותה אל השיש ושלשל מטה את מכנסיה...

סם התלהטה ונחרדה בעת ובעונה אחת. היא הרגישה כל-כך... נורא עכשיו. כה נואשת. זה היה  מין, לא רומנטיקה. האם באמת הכירה אותו אז? הפגיעות שהרגישה באותו רגע הפכה לזיכרון שחרך אותה לעד.

הוא התבונן בה בעיניים מאשימות. "אמרת שאת לוקחת גלולות."

סם החלה להתגונן. "נכון – אני לוקחת גלולות. אבל אמרתי לך שמדובר בגלולה שלא נועדה ספציפית למנוע היריון. ולפני כמה שבועות היה לי וירוס של עשרים-וארבע שעות..."

רפאל התיישב בכבדות על כסאו. הוא נראה כאילו הזדקן בעשר שנים בתוך עשר שניות. "זה לא ייתכן," הפטיר, כאילו סם לא היתה שם אפילו.

היא ניסתה לשלוט ברגשות שלה, למנוע מהם להשתלט עליה. "זה הלם עבורי בדיוק כפי שהוא עבורך, מן-הסתם."

הוא התבונן בה באותו רגע ופניו התהדקו. "את בטוחה שזה הלם? איך אוכל לדעת שזה לא היה מתוכנן כניסיון ללכוד אותי?"

סם כמעט נרתעה מעוצם ההאשמה, פיה נפער, אבל שום הגה לא עלה מגרונה. לפני הצליחה לומר, "אתה חושב... אתה באמת חושב שעשיתי את זה בכוונה?"

רפאל קם והחל לפסוע בחדר. מעט צבע חזר ללחייו והדגיש את מבנה העצמות המרהיב שלו. הוא צחק באופן שהקפיא את סם עד לשד עצמותיה, מפני שמעולם לא שמעה אותו צוחק כך בעבר. צחוק חד.

הוא נפנה אליה. "זה לא יהיה משהו חדש, את יודעת, לגלות שאשה רוצה להבטיח את עתידה באמצעות גבר עשיר."

עומק הציניות שנחשפה בדבריו הרעיד אותה. סם ניגשה אל שולחנו של רפאל כשידיה קפוצות לאגרופים. "אתה בן-זונה אמיתי. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה."

ואז נזכרה בהבעת פניו כאשר נכנסה לחדר, לפני שהספיקה לדבר. האמת העגומה נחתה עליה.

"עמדת לומר לי שזה נגמר, לא? לכן הזמנת אותי הנה."

לרפאל היתה ההגינות להימנע מקשר עין באותו רגע, אבל אז התבונן בה, פניו נטולי רגש.

"כן."

זה הכל. מילה אחת. אישור לכך שסם חייתה על ענן, שהאמינה שהיא חולקת אותו עם אחד מנערי השעשועים הידועים ביותר לשמצה על פני כדור-הארץ.

היא היתה כה שקועה ברגשות הסותרים ובמהומה שעוררו בה היחס שלו והיעדר הרגש שלו, עד שהיא חששה שניסיון שלה לדבר יגרום לה להתחיל לבכות. אז היא ברחה מהמשרד שלו. לא עניין אותה אפילו שהיא השפילה את עצמה עד עפר.

היא הסתתרה בדירה שלה, התחמקה מרפאל ולא נענתה לדרישות שלו שתפתח בפניו את דלת הדירה שלה.

ואז זה התחיל. הדימום וכאב ההתכווצויות. מפוחדת, סם פתחה לבסוף את הדלת בפניו, הכאב הגופני שלה מאפיל לרגע על הכאב הנפשי.

היא התבוננה ברפאל ואמרה בחריפות, "אני מדממת."

הוא לקח אותה למרפאה, קודר וחיוור, אבל סם לא הבחינה בכך באמת. ידיה אחזו בבטנה בזמן שניסתה לכפות על אוסף התאים הזעירים לחיות, ויהי מה. כמי שמעולם לא חשבה על ילדים בעבר, מפני שאיבדה את אמה בגיל צעיר וגדלה עם אב נעדר רגשית, באותו רגע הרגישה סם צורך פרימיטיבי כמעט להפוך לאם, צורך שהרעיד אותה עד לשד עצמותיה.

במרפאה הודיע לה הרופא הנעים שהיא לא עוברת הפלה. הוא הסביר שמדובר רק בדימום כבד מהרגיל, אבל שזה עדיין בגדר הנורמלי. הוא אמר שההתכווצויות הן פרי הלחץ שעברה והבטיח לה שמנוחה והימנעות ממצבי לחץ יאפשרו לה לחוות היריון תקין לגמרי.

ההקלה היתה עצומה. עד שסם נזכרה שרפאל נמצא מן העבר השני של הדלת, מהלך אנה ואנה, קודר ועצבני. הוא היה 'מצבי הלחץ' בהתגלמותו. היא זכרה את תחושת ההתכווצויות החוזרת באותו רגע, עם המחשבה שתצטרך להתמודד איתו, והרגישה כיצד התחושה הרגשית חזרה: הצורך הפנימי להגן על התינוק שלה.

היא פחדה לספר לו שלא עברה הפלה, אחרי-הכל.

ואז האחות יצאה מהחדר והותירה את הדלת פתוחה חלקית וקולו של רפאל צף לתוך החדר מהמסדרון.

והכל בתוכה קפא כאשר שמעה אותו אומר בקול כבוש, "אני עסוק במשהו כרגע... לא, זה לא חשוב... אני אסיים עם זה ברגע שאוכל ואז אחזור אליך."

ודי היה בזה כדי להמית את אותה קרן קטנה ובוגדנית של תקווה שלא היתה אפילו ערה לכך שטיפחה בתוכה. נראה שבגלל חיסיון רופא/חולה, רפאל לא ידע כלל אם עברה הפלה או לא. הוא האמין שכן.

הוא סיים את השיחה ונכנס לחדר. היא השקיפה החוצה מהחלון, מרגישה כאילו היא מתרסקת עמוק בפנים. היא אילצה את עצמה להיות רגועה ולא לחוצה. התינוק הוא החשוב עכשיו.

רפאל עצר ליד המיטה. "סם..."

סם לא הביטה בו. היא רק ענתה, "מה?"

היא שמעה אותו נאנח. "תשמעי, אני מצטער... מצטער באמת שזה קרה. לא היינו צריכים להיכנס לזה מלכתחילה."

סם הרגישה מרוקנת. "לא," הסכימה, "אתה צודק."

וגם אז קול קטן דחק בה להעמיד אותו על טעותו, אבל היא כעסה כל-כך באותו רגע וכבר הרגישה כיצד רמות הלחץ שלה עולות, כיצד גופה מתחיל להתכווץ. מסוכן לתינוק.

מבועתת, היא סובבה את ראשה אליו לבסוף ואמרה, "תראה, מה שנעשה נעשה. זה נגמר. אני צריכה להישאר הלילה בבית-החולים, לצורך השגחה, אבל מחר אני עוזבת. אני נוסעת הביתה."

רפאל היה חיוור, אבל סם רצתה להרים את ידה ולסטור לו. רגשותיו כלפיה לא היו עמוקים יותר מאשר העובדה שזה עתה איבד תינוק. הוא רק רצה להיפטר ממנה. "אני אטפל בזה ברגע שאוכל..."

"לך, רפאל, תניח לי לנפשי." בבקשה, התחננה באלם, והרגישה כיצד רמות הלחץ שלה עולות. ידיה התהדקו סביב השמיכה שלה ופרקי אצבעותיה הלבינו.

רפאל רק התבונן בה ועיניו הירוקות היו עמוקות כים. "עדיף ככה, יקירה. תאמיני לי, את צעירה... יש לך קריירה שלמה לפנייך. אחרי-הכל, זה לא היה רציני, נכון?"

פיה של סם התעקל והיא החליטה באותו רגע לעשות הכל כדי להתמקד בקריירה שלה... ובתינוק שלה. ולא משנה מה יידרש ממנה. "מובן שלא. ועכשיו, בבקשה, לך."

שליטתה של סם על עצמה היתה כה נוקשה, עד שחששה שתישבר בכל רגע נתון והוא יראה את עומק יגונה.

רפאל צעד לאחור. "אני אסדיר את טיסתך הביתה. לא תצטרכי לדאוג לשום-דבר."

היא היתה צריכה לכבוש את הצחוק החצי-היסטרי שבעבע בגרונה כאשר חשבה על המשימה העצומה שעמדה לפניה. היא הנהנה בחדות. "בסדר."

רפאל היה כבר ליד הדלת וההקלה היתה כמעט גשמית כאשר אפפה אותו. "להתראות, סם."

היא הרגישה כיצד יפחה עולה בגרונה. היא חנקה אותה בכל כוח רצונה והצליחה להישמע קרירה כאשר אמרה, "להתראות, רפאל." ואז הפנתה את ראשה מפני שעיניה צרבו. היא שמעה את הדלת נסגרת חרישית ויפחה ענקית נפלטה מבית החזה שלה ודמעות, לוהטות ומלוחות, זלגו במורד לחייה.

כאשר סם היתה בבית שבוע, היא החלה להתנדנד חליפות בין הרצון לספר לרפאל את האמת והרצון להגן על עצמה מפני כאב נוסף. ואז היא ראתה בערוץ כבלים כלשהו שרפאל כבר יוצא עם כוכבנית איטלקיה ידועה, מחייך את החיוך הסקסי השחצני שלו. וכאשר התבוננה ברפאל, שחייך אל מצלמות הטלוויזיה, זרועו כרוכה סביב מותניה של היפהפיה הלטינית כהת השיער, היא ידעה שלעולם לא תספר לו מפני שהוא פשוט לא מעוניין.

"אמא, אני רוצה צ'יריוס!"

סם מצמצה וחזרה למציאות. מיילו. ארוחת בוקר. היא הדפה מעליה את הזיכרונות וניסתה להתעלם מהאשמה כאשר קמה כדי לטפל בבנה.

 

באותו ערב, כאשר פעמון הדלת צלצל, סם הרימה את עיניה מהכיור שבו רחצה את כלי ארוחת הערב. מיילו שיחק בשמחה על הרצפה בחדר ההסבה עם המכוניות שלו. כאשר ניגשה לפתוח את הדלת, היא הרגיעה את עצמה, בטוחה שזו בריידי, שוודאי שכחה שוב את המפתחות לדירתה.

אבל כאשר פתחה את הדלת בערבו של יום חורפי מעונן, היא גילתה שזו לא בריידי על עקבים גבוהים. זה היה מישהו גבוה ממנה בהרבה, וללא ספק גברי בהרבה.

רפאל פלקוני.

למשך רגע ארוך ונטול נשימה, המידע פשוט לא נכנס לה לראש. מרחפת בזמן, סם כמו הצליחה לספוג את כל הפרטים מבלי לקלוט מה קורה. מכנסי ג'ינס משופשפים. מעיל עור חבוט. סוודר צמר דק. שיער חום כהה עבות שהיתה לו עדיין נטיה להסתלסל קצת יותר מדי מעל הצווארון. המצח הגבוה. העיניים הירוקות העמוקות. האף האצילי, שהעניק לו הילה של יהירות. מבנה העצמות המרהיב וצבע העור הזהוב כזית שמיקם אותו במקום שהיה אקזוטי יותר מאנגליה הקרה והרטובה.

והפה שלו. הפה המדהים והמפוסל לדברים אסורים בהחלט. הוא תמיד נראה על סף חיוך סקסי, מלא הבטחה לנירוונה חושנית. אלא אם היה משוך לכדי קו ישר וקודר, כפי שהיה בפעם האחרונה שבה ראתה אותו.

המציאות ניטחה בסם כמו אגרוף בבטן. היא התנשפה ורק אז התחוור לה שהרעיבה את ריאותיה לאוויר במשך שניות ארוכות מדי בזמן שלטשה בו עיניים משל היתה גרופי.

"סמנתה."

קולו השיב אותה אל המציאות, והעוצמה הבוערת של עיניו הירוקות בזמן שבחנו את גופה המשיכה לעשות זאת. סם היתה מודעת היטב למדי סוף-השבוע שלה, ג'ינס צרים, גרביים עבים וחולצת משבצות עתיקה. שערה היה אסוף לכדי פקעת והיא לא היתה מאופרת.

רפאל חייך. "עדיין טומבוי, אני רואה. למרות כל מאמצי."

זיכרון התפוצץ בראשה של סם. רפאל, בארמון שלו, מגיש לה קופסה לבנה גדולה. מתחת לנייר קרפ כסוף הופיע בד.

סם הוציאה אותו וחשפה שמלת ערב עוצרת נשימה. רפאל הפשיט אותה בעצמו והלביש אותה. השמלה, שחשפה כתף אחת וחבקה את גזרתה, היתה בצבע שחור עם פסים בצבע העור, הדגישה את אגנה ואת שדיה והיה לה שסע ארוך שחשף את רגליה. ואז הוא הזמין אותה לאחת המסעדות היוקרתיות ביותר במילאנו. הם היו בין האחרונים לעזוב, בסביבות ארבע לפנות בוקר, שתויים מיין משובח ומתשוקה, והוא הביא אותה לארמונו...

"עדיין טומבוי, אני רואה..."

הזיכרון נעלם והרקע שמאחורי רפאל, הרחוב העירוני שבו סם התגוררה, הופיע שוב.

חיוך סקסי. "את לא מתכוונת להזמין אותי להיכנס? קר כאן בחוץ."

ידה של סם נסגרה סביב הדלת. מיילו. בהלה שטפה את דמה. סוף-סוף. עוררה אותה.

"זה לא זמן טוב. אני לא יודעת למה באת הנה. חשבתי שהבהרתי לך באותו יום בטלפון שאני לא מעוניינת."

סם אילצה את עצמה להתבונן בו. חלפו חמש שנים והיא השתנתה לגמרי. היא הרגישה מבוגרת יותר, מחוספסת יותר. בעוד שרפאל רק נראה טוב יותר. חוסר ההגינות שבכך גרם לה לפעול. הוא לא ידע דבר אודות החיים שלה במהלך השנים שחלפו. מפני שלא סיפרת לו, אמר קול בתוכה.

"רפאל, למה באת הנה? אני בטוחה שיש לך דברים חשובים יותר לעשות במוצאי-שבת."

המרירות בקולה הפתיעה אותה.

לסתו של רפאל התהדקה, אבל הוא ענה בלי להשתהות. "חשבתי שאם אבוא הנה אישית, אולי תשתכנעי לשמוע את ההצעה שלי."

סומק קל הופיע על עצמות לחייו של רפאל, אבל סם לא היתה מודעת לו כאשר שמעה "אמא!" גבוה שהיה מלווה בטיפוף רגליים מהיר מאחוריה.

היא הרגישה את מיילו נוחת לרגליה, נצמד אליה בזרועותיו הקטנות וכמעט שיכלה לדמיין את פניו הקטנים והעגולים מציצים כדי לראות מי עומד בדלת. כמי שמנסה לשווא לעצור רכבת דוהרת, סם אמרה בקול כבוש, "כמו שאמרתי, זה לא זמן טוב."

היא ראתה את המודעות בפניו של רפאל בעת שקלט את עובדת קיומו של ילד. הוא התחיל לדבר בזהירות. "אני מצטער. הייתי צריך לחשוב... מובן שחלפו שנים... את ודאי נשואה עכשיו... ילדים..."

ואז עיניו החליקו מטה והיא ראתה אותן מתרחבות. היא לא היתה צריכה להתבונן כדי לראות שמיילו ניצב לצידה, יד אחת שמנמנה נצמדת לרגלה. עיניים ירוקות רחבות ודאי מתבוננות בתום בעיניים באותו גוון ירוק בדיוק. בלתי רגיל. המון אנשים העירו דבר כזה או אחר ביחס לצבע המיוחד.

רפאל בהה במיילו במה שנדמה לנצח. הוא הזעיף פנים ואז נראה כאילו מישהו הלם בו בבטנו... המום. הוא הרים את עיניו אל סם והיא ידעה בדיוק מה הוא רואה. עיניה היו רחוקות ומיוסרות, שקועות בפנים נטולי צבע. חיוורים כמו קלף. מבועתים. אשמים.

ובדיוק ככה, משהו בעיניו הפך לקרח והיא ידעה שהוא יודע.